מחמוד אל-בסיוני

בן 34 ואב לארבעה, תושב בין חאנון שברצועת עזה, על ההתעללות שעבר במהלך מעצרו בידי ישראל:

אני, אשתי ארבעת הילדים שלנו, מואאמין ורימאס, תאומים בני תשע, יוסף, בן חמש, ומוחמד, בן ארבע גרנו בבית חאנון שבצפון רצועת עזה.

תמונה

הבית שלנו קרוב לגבול, בקצה המזרחי של בית חאנון, וכבר ב-7 באוקטובר עזבנו כל המשפחה המורחבת את הבית כי המצב באזור שלנו היה קשה – מטוסי קרב ישראלים הפציצו בצורה אקראית וגם יצרו חגורות אש סביב האזור. החלטנו לעקור לבתי הספר באזור א-שיח' זאייד בבית לאהייא, שהוסבו כבר באותו יום למחנות עקורים.

הצלחנו להגיע לבית ספר. בזמן ששהינו שם הופצצו מגדלים קרובים ונגרם הרבה הרס וחורבן באזור והצבא גם כיתר את בית הספר. למרות זאת לא עזבנו, כי לא היה לנו לאן ללכת והמצב היה קשה מאוד בכל האזורים. אנשים בבית הספר נהרגו ונפצעו. בגלל שהיו צלפים מסביב, לא יכולנו לצאת ולקבור את ההרוגים אז קברנו אותם בתוך שטח בית הספר.

בתחילת דצמבר, אולי ב-7 לחודש, הצבא שוב פלש לאזור וכיתר את בית הספר. החיילים קראו לגברים לצאת ולהתפשט. יצאנו מבית הספר עם ידיים מורמות ועשינו מה שהם אמרו. החיילים כיסו לנו את העיניים, אזקו לנו את הידיים ולקחו אותנו לאיזה מוצב צבאי בבית לאהייא. לנשים ולילדים הם הורו ללכת למערב העיר עזה.

היינו במוצב בערך 80 אנשים שנלקחו מבית הספר. האחים שלי גם היו שם: אכרם אל-בסיוני, בן 40, מוחמד אל-בסיוני, בן 33 ועבד א-רחמאן אל-בסיוני, בן 45. במוצב חילקו אותנו לשתי קבוצות ואת הקבוצה שבה הייתי הצבא שיחרר כעבור חמש שעות. האחים שלי לא היו בקבוצה הזאת ולא שוחררו אז ועד עכשיו אנחנו לא יודעים מה קרה להם.

החיילים הורו לנו ללכת למערב העיר עזה והלכתי למחנות העקורים שם. מצאתי את אשתי, הילדים שלנו וההורים שלי במחנה עקורים. המצב שם היה גרוע, הפצצות מהאוויר והפגזות של טנקים הפגיזו וכבר היה רעב בצפון הרצועה.

בתחילת ינואר, הצבא הישראלי פלש למערב עזה ושוב עצרו אותי. אזקו לי את הידיים ושמו לי כיסוי על העיניים. לקחו אותי יחד עם עוד בערך 100 אנשים והכניסו אותנו לבור גדול מאוד. אחר כך הובילו אותנו לאזור זיקים בצפון הרצועה, עדיין עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. כל הדרך הרביצו לנו באכזריות רבה, השפילו אותנו וקיללו אותנו.

הגענו למקום שלא ידעתי את שמו. החזיקו אותנו שם במשך 20-15 ימים בצריף גדול בתנאים איומים. אסור היה לדבר ולא אפשרו להתקלח. כל הזמן היינו עם אזיקים על הידיים וכיסוי עיניים. הביאו לנו מעט מאוד אוכל: פרוסת לחם וחתיכת גבינה קטנה – בבוקר ובערב. כל היום הרביצו לנו ושיסו בנו כלבים.

לקחו אותי לחקירה פעם אחת ושם שאלו אותי איך קוראים לי, לאיזה ארגון אני משתייך, למה לא עזבתי לדרום הרצועה, אם אני חמאס ועל המנהרות.

אחרי עשרים יום שוחררתי. הלכתי למשפחה שלי שהייתה במחנה עקורים בבית ספר בבית חאנון. המצב שם היה ועודנו קשה מאוד. היו הפצצות ופלישות של הצבא.

ב-16.4.24, בשעה 7:00 בבוקר, הצבא הישראלי פלש לבית חאנון וכיתר את בית הספר שבו היינו. הם קראו לגברים לצאת ואז לקחו אותנו למוצב צבאי. היינו בערך 25 בחורים. כשאמרתי לאחד החיילים שעצרו אותי כבר פעמיים, הוא הכה אותי בפנים. הורו לנו להוריד את כל הבגדים חוץ מהתחתונים ונתנו לנו בגדים לבנים כמו חלוקי קורונה. אזקו לנו את הידיים ושמו כיסויים על העיניים ואז הכניסו אותנו לבור גדול והשאירו אותנו שם בחום במשך בערך שש שעות. בהתחלה חשבנו שהם יפילו עלינו את החול ויקברו אותנו חיים. אבל הוציאו אותנו משם ולקחו אותנו למתקן מעצר שאני לא יודע מה שמו. הנסיעה אליו לקחה בערך ארבע שעות, וכל הדרך החיילים הכו השפילו וקיללו אותנו.

במתקן המעצר שמו אותנו בצריף שבו היינו למעלה ממאה עצורים. החזיקו אותנו שם במשך יותר מעשרה ימים. הייתי מפוחד ומתוח מאוד וגם דאגתי למשפחה שלי. אחר כך לקחו אותי לחקירה, ולאורך כל הדרך לחדר החקירה הכו אותנו מכות נמרצות. הם התענגו על כל מכה שנתנו לנו.

כדי ללכת לשירותים היה צריך לקבל אישור מהקצין. הרבה פעמים הוא סירב לאשר. אוכל ומים לשתייה גם קיבלנו לפי מצב הרוח שלהם. הם הביאו אוכל רק כשהתחשק להם ומה שקיבלנו היה פרוסות לחם וחתיכת גבינה קטנה.

אפשר היה להתקלח בימי שני וחמישי וקיבלנו בגדים תחתונים להחלפה, אבל לא מעבר לזה. את המכנסיים שלבשתי לא החלפתי במשך כל תקופת המעצר שלי, שנמשך 50 יום. הרבה אסירים נשארו עם אותם בגדים תקופה ארוכה.

בשעה 12:00 בלילה היינו חוטפים בדרך כלל מכות כל האסירים, ואז גם הסוהרים היו מאפשרים לכלבים, שהיה להם רסן על הפה, לתקוף אותנו. בבוקר החיילים היו מעירים אותנו בשעה 6:00 בבוקר ואז נדרשנו לכרוע עד השעה סביבות השעה 11:00, אחר כך אפשר היה לישון.

אף אחד לא בא לבקר אותנו, לא עו"ד ולא הצלב האדום. בדרך כלל לא קיבלנו טיפול רפואי, אבל קרה שכן, למשל לפעמים אחרי המכות. זה היה תלוי במצב הרוח של החובש התורן. כל תקופת המעצר הייתה עינוי מתמשך – מכות, שיסוי כלבים, ידיים אזוקות לאחור, ושינה עם אזיקים וכיסוי העיניים. היו אסירים שהוכו באיברי המין שלהם. אחד העצירים, שלא שוחרר עד היום, התחיל להשתין במכנסיים ונאלץ לשים חיתולים אחרי שהוא חטף הרבה מכות באיבר המין. כשהכו אותם שם, היו אומרים להם "לא רוצים שתביאו ילדים לעולם".

השתחררתי ב-1.6.24. האמת, עד שמשחררים אותך, אתה לא באמת יודע אם זה יקרה. הם קוראים בשם שלך, כרגיל ואתה לא יודע לאן ייקחו אותך. רק כשהגענו לנקודת השחרור – מוצב כיסופים, ממזרח לדיר אל-בלח – הורידו לנו את כיסוי העיניים והאזיקים, ואמרו לנו: "לכו ישר". רק אז ידעתי שהשתחררתי.

אחד האחים שלי עקר מצפון הרצועה לדיר אל-בלח והלכתי לאוהל שלו. מאז אני פה איתו. הלוואי שהיו משחררים אותי בצפון הרצועה, ואז הייתי יכול להיות עם אשתי, הילדים שלנו וההורים שלי.

המצב באוהל קשה. אני מתקשה לדבר עם המשפחה שלי, שעדיין נמצאת בבית הספר שבו נעצרתי, כי התקשורת והאינטרנט רעועים מאוד. רק לעיתים רחוקות אני מצליח. המצב הנפשי שלי רע מאוד, קשה לי להיות רחוק כל-כך הרבה זמן מאשתי והילדים ומההורים שלי שעדיין נמצאים בבית הספר שממנו נעצרתי. שלושת האחים שלי, שנעצרו בתחילת דצמבר, עדיין לא שוחררו, ואני לא ראיתי אותם במתקני הכליאה.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-20.6.24