מואאמן עווד

בן 37 ואב לשתי בנות, תושב מ"פ אל-בוריג', סיפר על העקירה, בתו שנפצעה מירי וההפצצה שבה נהרגו אחותו ושלושה מילדיה

תמונה

אני חולה סרטן וכשפרצה המלחמה הייתי בירדן ועברתי שם טיפולי כימותרפיה. זה היה קשה כי הייתי רחוק מאשתי ושתי הבנות שלנו, סיבא, בת 10, ולייה, בת שלוש ומההורים המבוגרים שלי והאחים שלי שנשארו בבניין שלנו במחנה אל-בוריג' במרכז הרצועה ואחותי שגרה בבניין לידנו. במשך כתשעה חודשים דאגתי מאוד לשלומם ופחדתי כל הזמן שאאבד מישהו מהם. כל הזמן חשבתי עליהם ועל האפשרות שהבית שלנו יופצץ והייתי במצב נפשי קשה. במאי החלטתי להפסיק את הטיפולים ולחזור לרצועה.

חזרתי זמן קצר לפני שישראל השתלטה על רפיח וסגרה את הגבול. בשלב הזה המשפחה שלי כבר עקרה לרפיח, אחרי שהצבא הישראלי ציווה על תושבי מחנה הפליטים אל-בוריג' להתפנות דרומה. כשהגעתי לרצועה הייתי בשוק מההרס הטוטלי שראיתי. זה היה מחזה מחריד, מעל ומעבר למה שדמיינתי. גיליתי להפתעתי גם שאיבדתי הרבה חברים וקרובי משפחה שלא ידעתי אפילו שנהרגו. אין פה יותר בתים, אין תשתית לקיום, לא מים ולא חשמל ולא תרופות. הייתי בהלם גם מהכמות האדירה של אוהלי העקורים. המצב מכל הבחינות היה גרוע בהרבה ממה שציפיתי.

זמן קצר אחרי שהגעתי לרצועה הצבא פלש לרפיח ואז אנחנו חזרנו לבתים שלנו במחנה הפליטים אל-בוריג'. גם במחנה, ההרס שראיתי היה בהיקף בלתי נתפס. הבית של ההורים שלי נהרס לגמרי והבית שלנו נהרס חלקית, ולכן אנחנו וההורים שלי חזרנו לגור בבית שלנו, בתנאים מאוד קשים. אנחנו מבשלים או אופים לחם על עצי הסקה. מים קשה להשיג ומה שיש לא ראוי לשתייה ואוכל יש גם מעט מאוד והוא יקר. ירקות ופירות אין בכלל. בנוסף, המצב פה מאוד מסוכן, כל הזמן יש פה הפצצות ממטוסים והפגזות מטנקים.

אמא שלי גם חולת סרטן אבל המצב של בתי החולים גם קשה ואין להם אפשרות לתת לשנינו עכשיו שום טיפולים ואין גם תרופות. מאז שחזרנו למחנה אל-בוריג', כבר נעקרנו ממנו שלוש פעמים ועברנו לאוהלים בעיירה א-זוואידה בחלק המערבי של מחוז המרכז ברצועה. בכל פעם היינו באוהלים האלה עשרה ימים עד שבועיים ואז חזרנו הביתה.

באחד הימים, במחנה אל-בוריג', שלחתי את הבת שלי, סיבא, לטעון את הטלפון אצל השכנים, והם ירו בה בחזה מרחפן. היא פונתה לבית החולים שוהדא אל-אקצה בעיר דיר אל-בלח ואושפזה שם במשך כ-7 ימים. הם לא היו יכולים להוציא את הכדור והוא נשאר בגוף שלה, והיא שוחררה רק בגלל שהם היו צריכים לפנות מקום לפצועים חדשים. היא סובלת מזה, מתקשה לנשום ומוגבלת בתנועה. יש לה מאז גם חרדות והיא מבולבלת מאוד והמצב הנפשי שלה קשה. היא לא מוכנה ללכת לבד אפילו לשירותים. בכל פעם שהיא שומעת רעש מטוסים היא נכנסת להתקף חרדה, הגוף שלה מתחיל לרעוד, היא מתקשה לנשום ומכחילה.

ב- 17.9.24, בשעה 5:00 לפנות בוקר, שמענו הפצצה כבדה קרוב מאוד לבית, זה נשמע כמו שני טילים. אחרי ההפצצה יצאתי לראות מה קרה והכל היה מלא אבק והריסות. הייתי בשוק כשהבנתי שהבית של אחותי פאטמה הופצץ ושוטח לגמרי.

רצתי מהר להריסות לחפש את פאטמה והילדים שלה. היא הייתה בת 33, ואלמנה. בעלה חוסיין שוקה, בן 37, נהרג לפני בערך שמונה חודשים ברחוב, בהפצצה של בניין באזור. מאז פאטמה נשארה לבד עם ארבעת הילדים שלהם, חסן, בן 15, אחמד, 14, מועין בן עשר, מועתסם בן חמש. הם גרו בבניין בן חמש קומות, במרחק של כ-30 מטר מהבית שלנו. בבניין הזה היו 19 בני אדם בזמן שהוא הופצץ.

מצאתי את חסן, הבן של פאטמה, לכוד בין שברי בניין וברזלים וניסיתי לחלץ אותו אבל לא הצלחתי. בכיתי וקראתי בשמות שלהם אבל אף אחד לא ענה לי. כל מי שהיה בבניין נקבר מתחת להריסות ונהרג. מכל המשפחה של אחותי ניצל רק הבן שלה מועין בן ה-10, שביקר אצל דוד שלו ולא היה בבניין.

המראות של ההרס, החורבן והגופות החריד אותי. הייתי המום ולא יכולתי להתרכז. בסוף מצאתי גם את הגופה של פאטמה מתחת להריסות, אבל לא יכולתי להוציא אותה. התקשרתי לכוחות ההגנה האזרחית ולצלב האדום והזעקתי אמבולנס אבל כשהם ניסו להגיע ירו עליהם ממטוסים ומנעו מהם להתקרב. במאמץ משולב, אני, האחים ובני הדודים שלי מצד אבא חילצנו בידיים חשופות ועם כלים פשוטים את הגופות של אחותי והילדים שלה ושל חמותה ושל שאר ההרוגים חוץ מארבע גופות שלא הצלחנו לחלץ. הבאנו את מי שיכולנו לקבורה ונפרדנו מהם בכאב עצום וביגון.

האחיין שלי, מועין, הניצול היחידי מהמשפחה שלו, נפרד מאמא שלו ומהאחים שלו בדמעות ובכי היסטרי. הוא היה בהלם ולא יכול היה להאמין שהם כולם אינם והוא נשאר לבד. מועין שבר כלי. כל הזמן שואל על אמא שלו והאחים שלו. הוא אומר לי "אבא שלי עזב אותנו. אחר כך אמא והאחים שלי עזבו אותי. בשביל מה נשארתי חי?". לא היו לי מילים לנחם אותו. יכולתי רק יכול לחבק ולנשק אותו, להצמיד אותו אליי ולהתאבל איתו ביחד. הלב שלי נשרף.

מועין עכשיו איתנו בבית. אני לא יכול להאמין שפאטמה והמשפחה שלה הופצצו, לא מבין למה. כל הזמן אני רק חושב עליהם ובוכה ואיבדתי את הרצון לחיות. כמו מועין, גם אני מרגיש שאין יותר טעם לחיים. מה פשע הילד הזה שהגיע לו לחוות אובדן כזה ולאבד את כל המשפחה שלו?

* העדות נגבתה על-די תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב- 28.9.24