רג'אא אל-הרביטי

בת 35 ואם לארבעה, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי שממערב לעיר עזה, סיפרה על הלילה שבו דרס טנק למוות את בעלה ושניים מבניה והיא ושני ילדיה האחרים נפצעו:

תמונה

עד המלחמה גרתי עם בעלי אכרם אל-הרביטי, בן 39, וארבעת הילדים שלנו, מוחמד, בן 14, אחמד, בן 11, איבראהים, בן שש, וסנאא בת השלוש, במחנה הפליטים א-שאטי בצפון-מערב העיר עזה.

שלושה ימים אחרי שהתחילה המלחמה, עברתי עם המשפחה שלי לבית של גיסי בא-שאטי בגלל ההפצצות המסיביות ליד הבית שלנו. הצטופפנו בבית הקטן שלו עם עוד בערך 20 עקורים, ולמחרת החלטנו לעבור לבית ספר בשכונת א-נסר בעיר עזה, ששייך לסוכנות אונר"א. בבית הספר נשארנו במשך עשרה ימים. בגלל הצפיפות, המחסור במים, ההפצצות והקושי בגישה לשירותים, החלטנו לעזוב שוב. אני סובלת מיתר לחץ דם ויש לי תעוקת חזה, ממנה סובלת גם הבת שלי סנאא, והצפיפות הייתה בלתי נסבלת בשבילנו. עברנו לבית של חבר של בעלי במחנה א-שאטי אבל בגלל שגם שם המצב היה קשה מאוד, הבתים הסמוכים הופצצו והיו חגורות אש מכל הכיוונים, החלטנו לעבור למחנה הפליטים ג'באליא, לבית ששייך למשפחה שלי. גם שם המצב היה קשה מאוד והיו הפצצות בכל מקום, ואחרי שבוע חזרנו לבית הספר בשכונת א-נסר בעזה. בשלב מסוים הצבא פיזר כרוזים שדרשו מהתושבים לעזוב את השכונה, ובהמשך הצבא פלש למערב העיר ונכנס לבית החולים א-רנתיסי. נשארנו בבית הספר בערך שבועיים, עד שהטנקים הישראלים התקרבו אליו, אז עברנו שוב לבית של המשפחה שלי במחנה ג'באליא. אחרי שיצאנו מבית הספר, הצבא הטיל עליו מצור והעקורים שנשארו בו גורשו. גם במחנה ג'באליא, שהותקף בפגזי ארטילריה ובהפצצות ממטוסים מכל עבר, המצב היה גרוע ביותר. חווינו שם פחד ואימה שלא ניתן לתאר.

תמונה

ב-18.11.23 החלטנו לעבור לדרום הרצועה. הלכנו ברגל ממחנה ג'באליא למחסום נצרים. לפני שהגענו למחסום, הצבא ירה לעבר העקורים והחלטנו לא להמשיך. מצאנו בית ספר שבו היו עקורים ונשארנו בו לילה אחד, ב-19.11.23. אחר כך המשכנו שוב לדרום. בדרך, ליד מחסום נצרים, נאלצנו לדרוך על גופות וחלקי גופות, ושמענו צעקות של ילדים בכל מקום. ראינו את הצבא עוצר כמה צעירים עקורים שהיו בדרך מהצפון לדרום. הגענו להכניסה למחנה הפליטים א-נוסייראת וחיכינו לרכב, שהסיע אותנו לבית דודתי מצד אימא, ממערב לעיר ח'אן יונס.

היינו שם חודשיים בערך, עד שהבית התמלא בעקורים, ואז בעלי אכרם החליט להציב אוהל ליד המכללה של אונר"א ועברנו אליו.

ב-25.1.24 הצבא הישראלי פשט על האזור עם טנקים ומטוסים, הכריז שמדובר באזור לחימה מסוכן, ירה מכל הכיוונים וקרא לעקורים להתפנות מהמקום. לקחנו את התיקים ואת הבגדים שלנו, נטשנו את האוהל ונמלטנו לאל-מוואסי בח'אן יונס, שם נשארנו שלושה חודשים באוהל, בתנאים קשים וצפיפות איומה. בניגוד להבטחות של הצבא, שהאזור יהיה בטוח, ירו כל יום על האזור שלנו מנשק קל ופגזים.

תמונה

ב-24.4.24, בעלי החליט שנעבור לעיר רפיח. עברנו למקום סמוך לגבול עם מצרים (הכפר השבדי). המקום היה יחסית שקט ושמענו את ההפצצות רק מרחוק, עד שבלילה של ה-6.6.24 הייתה הפצצה והפגזה כבדה של הבתים שליד הגבול עם מצרים מטנקים ומטוסים ישראליים. אני, בעלי והילדים נתקפנו חרדה. ראינו שרוב השכנים שלנו יצאו מהאוהלים שלהם, אבל לא יכולנו לצאת בגלל הירי המסיבי. זה היה מסוכן מדי.

באוהל שליד שלנו גרו חבר של בעלי, מוחמד קאעוד, בן 34, אשתו ריוואא מקדאד, בת 31, והילדים שלהם, עבד א-רחמאן, בן 11, איילול, בת שמונה, וויסאם, בן שבעה חודשים. הם הגיעו לאוהל שלנו ונשארו איתנו. היינו 11 אנשים, וכולנו שכבנו על הקרקע בתוך האוהל. אחרי כמה זמן, כשהמצב נרגע, חברו של בעלי הלך לאוהל שלהם. הכנתי ארוחה לילדים אבל הם לא הצליחו לאכול מרוב פחד, ואמרו שיאכלו בבוקר. בעלי ישב בכניסה לאוהל עם מוחמד, עד שכל אחד מהם נכנס לאוהל שלו. בכניסה לאוהל שלנו תלינו דגל לבן כדי לסמן לצבא שאנו אזרחים. אני זוכרת שבאותו לילה עשינו את הצרכים שלנו בתוך סל.

זמן מה אחרי שהלכנו לישון התגברו ההפצצות. בשעה אחת בערך שמעתי אישה אומרת ״מוחמד״ ואז היא השתתקה. כנראה שנהרגה מהירי המסיבי על האוהלים. הסתכלתי דרך החלון של האוהל וראיתי אור צהוב. אמרתי לבעלי שיש אור של דחפורים, ושכנראה הרסו את הבתים שסמוכים למחנה. רעדתי מרוב אימה והוא אמר לי: ״תירגעי, לא יקרה שום דבר״.

תמונה

במהלך שעות הלילה הילדים שלי פחדו מאוד. שאלתי את אחמד בני אם הוא מפחד, והוא אמר לי שלא, אבל ראיתי שהוא רועד מפחד. הבטחתי לו שנימלט משם, והכנו דגלים לבנים לדרך. בחמש וחצי בבוקר השכנה שלי ריוואא הגיעה אלינו בדרכה אל השירותים יחד עם בנה עבד א-רחמאן, כשהיא מחזיקה בדגל לבן. היא עשתה את צרכיה וחזרה לאוהל שלה. כשהיא הגיעה לכניסה לאוהל שלה, הטנקים ירו לכיוונה. שמעתי אותה קוראת לבעלה: ״מוחמד, מוחמד״, ואת הילדים שלה קוראים: ״אבא, אבא״. אחרי זה הצבא ירה לכיווננו, ובעלי אכרם נפגע בגב ודימם. שמעתי את אחמד בני נאנק מכאבים, וראיתי שגם אני נפגעתי מכדור בכף רגל ימין. פתאום ראיתי טנק דוהר לכיוון שלנו ודורס בדרך את האוהל של השכנים שלי, משפחת קאעוד. גיסי, עבד אל-כרים, בן 38, צלצל אלינו. הצלחתי לענות לו ואמרתי לו שנפגענו, שבעלי מדמם ושהטנק בדרכו אלינו. בעלי השליך את עצמו על הבנים שלי, מוחמד, אחמד ואיבראהים כדי לגונן עליהם, בזמן שאני תפסתי את הבת שלי סנאא מהכתף, הרמתי אותה ונמלטתי מהאוהל. הספקנו להתרחק כמטר וחצי מבעלי ומהבנים שלי לפני שהטנק דרס אותם מול העיניים שלנו. תפסתי את היד של הבת שלי, הרמתי אותה והתחננתי בפני הצבא שלא ידרוס גם אותנו, אבל הטנק עלה גם עלינופגע בנו ונפלנו על הקרקע. הרמתי את הראש ואת היד שלי, והייתי בטוחה שאני גוססת. לא הצלחתי לשמוע את מוחמד, אבל הצלחתי לראות את אחמד, שהגב שלו היה מלא דם, ואת בעלי, שדימם מכל הגוף חוץ מהפנים שלו. ידו השמאלית הייתה קטועה. הוא אמר לי: ״רג'אא, אהובתי, תסלחי לי״. עניתי לו: ״אני סולחת לך, יא אכרם״.

הסתכלתי על סנאא, בתי. היא בקושי הגיבה. אמרתי לאכרם שהיא גוססת, והוא אמר לה: ״אהובתי, בתי״. פתאום בני איבראהים יצא מאחורי אחיו ואביו, גם הוא היה מלא בדם. שאלתי אותו אם קרה לו משהו והוא ענה שלא. ראיתי שהוא מבוהל מהמראה של אבא שלו, שדימם כולו. ביקשתי ממנו לגשת אליי ולשכב מאחוריי, כי שמעתי את הטנק חוזר לדהור לעברנו במהירות. אמרתי לו: ״תעשה את עצמך מת, הטנק רוצה לדרוס אותנו שוב״. הטנק חלף על פנינו והמשיך לכיוון הכביש. הסתכלתי לכיוון של אכרם וראיתי שהוא אומר את השהאדתיין (אין אלוהים זולת אללה). איבראהים חשב להצטרף אל אביו לתפילה, אבל אני ידעתי שהוא מתפלל כי הוא גוסס.

אחרי כשתי דקות הבחנתי באישה שנשאה דגל לבן ולצידה ילדים. ביקשתי ממנה לקחת איתה את איבראהים, היחיד מבינינו שלא נפגע, לאל-מוואסי, שם נמצא האוהל של סבא שלו. היא הסכימה ולקחה אותו. אכרם ביקש שתזמין אמבולנס, והאישה ענתה שאין אמבולנס, ״יש רק טנקים״. באותם רגעים הוא נשם את נשימותיו האחרונות ומת. הסתכלתי על אחמד ומוחמד, ראיתי שגם הם מתים, וידעתי שאין שום דבר שאני יכולה לעשות. הייתי פצועה בעצמי. ראיתי שסנאא נפצעה ברגל ימין מכדור, והבנתי שהיא עומדת לאבד הכרה. חשבתי איך להיחלץ מהמצב שהיינו בו, והצלחתי רק לחשוב על זה שיש עליי תעודת זהות, ושאם הייתי נהרגת לפחות המשפחה שלי הייתה יכולה לזהות אותי.

ניסיתי לדבר עם סנאא. שמתי אותה על הגב שלי והתחלתי לזחול קדימה. זחלתי למרחק של 700 מטרים בערך עד שלא יכולתי לזחול יותר. שתינו דיממנו והיו לי כאבים בגב וברגל שמאל. מצאתי מיכל אשפה ונעצרתי לידו. ראיתי שהפה, האף והעיניים של סנאא היו מלאים חול. השמש הייתה חזקה, והזבובים נדבקו לפצעים של שתינו. היא תפסה בבגדי התפילה ושמה אותם על הראש שלה, וביקשה ממני לשתות ושאקח אותה לשירותים. צעקתי בקול רם בתקווה שמישהו ישמע אותנו, אבל לא היה אף אחד סביבנו. ידעתי שאם נזוז יותר מדי נסתכן, כי עלולים להיות שם צלפים שיירו בנו. הרמתי את הראש וראיתי גבר. צעקתי אליו: ״מישהו שומע אותנו?״. אמרתי לו שאני פצועה, והוא ביקש ממני לזחול לכיוון שלו ואמר שהאזור כולו מסוכן. אמרתי לו שהטנק פגע בי, והוא הבטיח שיעזור לי, וביקש שאזחל לכיוון הים. ניסיתי אבל לא הצלחתי. ניסיתי לעשות חוסם עורקים מחבל ולעצור את הדימום מהרגל של הבת שלי. . אישה נוספת שהחזיקה דגל לבן עברה לידינו, ולצידה ילדים. ביקשתי ממנה שתיקח את סנאא לבית חולים. היא ענתה שיהיה קשה לעשות את זה כי הטנקים נמצאים מאחורינו, אבל היא הרימה אותה בכל זאת ולקחה אותה. אחרי זה שמעתי קול שאמר: ״האיש מחכה לך, הוא רוצה לעזור לך, תתקדמי לכיוון הים״. התחלתי לזחול לכיוון האספלט שהיה מלא אבנים, ואז ניסיתי לעצור גם את הדימום מהרגל שלי עם חבל. המשכתי לזחול עד שהגעתי למבנים של הדייגים בנמל. מעליי חג רחפן. התחלתי לנופף לרחפן, כדי שלא יירה עליי.

בשלב מסוים הגיעו שני צעירים לעזור לי. הם שמו אותי על שמיכה וסחבו אותי בערך שני קילומטרים. בשלב זה איבדתי הכרה, והתעוררתי אחר-כך באמבולנס. אמרתי לפרמדיק שאני רוצה משכך כאבים כי סבלתי מאוד, והוא אמר שאין. פתאום ראיתי צעיר מולי שאמר: ״אחותי, אל תפחדי״. הבנתי שזה אחי מוחמד, בן 20. שאלתי אותו על איבראהים וסנאא, והוא אמר שהצלב האדום הביא אותם אליו וסיפר שנפצעתי. בסוף הנסיעה הגענו לבית חולים של הצלב האדום, מערבית לח'אן יונס. בהתחלה חשבו שיצטרכו לכרות לי את הרגל, אבל בסוף זה לא היה נחוץ, תודה לאל.

כשהתעוררתי מהניתוח שאלתי שוב על סנאא. הבנתי שגם היא בבית החולים, עם פגיעת כדור ושיש לה שברים ברגליים ופציעות בגב. אני נפצעתי מכדור בכף הרגל, והיו לי עם ארבעה שברים, עצם מרוסקת וקרע בגידים, וחבורות בגב בגלל הדריסה. הרופאים הוציאו את הכדור, ונותרו לי רסיסים ברגל בגב ובכתף. אני וסנאא טופלנו בבית החולים במשך חודש בערך, במהלכם עברתי חמישה ניתוחים ברגל וניתוח שישי ביד, וסנאא עברה ארבעה ניתוחים ברגל. יש לה גם נקע באגן.

אני, איבראהים וסנאא, חיים היום עם המשפחה שלי באוהל באל-מוואסי. סנאא מתקשה ללכת, ואני הולכת בעזרת קביים. אני לא יודעת מה שעלה בגורל בעלי ובניי, אני רק יודעת שאף אחד לא הצליח לגשת אליהם או אל הגופות שלהם, אפילו רק כדי להביא אותן לקבורה. הצלב האדום ניסה לקבל גישה למקום, אבל הצבא הישראלי, שלא אפשר כניסת אמבולנסים, דחה את הבקשה. גם השכנים שלנו, בני משפחת קאעוד, נדרסו ולא ידוע לי מה עלה בגורלם.

אני מותשת מאוד, גופנית ונפשית. אני לא יכולה לתפוס את זה שהטנקים דרסו את המשפחה שלי מול עיניי. איבראהים נזכר כל הזמן ברגע שבו הטנק דרס את אביו ואחיו. הוא חוזר ומתאר איך הראש של מוחמד נכרת, ואיך אחמד דימם המון. הוא הפך להיות תוקפני ומרביץ לילדים סביבו. הוא צועק המון, יש לו סיוטים בלילה והוא מרטיב במכנסיים. בכל פעם שסנאא שומעת קול חזק היא מפחדת מאוד, מניחה את הידיים על האוזניים שלה ואומרת: ״טנק״. גם היא סובלת מהרטבה לא רצונית. אני מרגישה שאנחנו חיים בתוך סרט אימה. הרופאים לא האמינו שטנק פגע בנו ושרדנו – אני בעצמי הייתי בטוחה שלא אשרוד.

אנחנו חיים באוהל ואין לנו אף מקום בטוח להיות בו עכשיו. גם הבתים של בני המשפחה שלי בצפון עזה הופצצו. נודע לנו שהאחים שלי יונס, בן 35, ויוסף, בן 38, מוחזקים אצל הצבא בכלא נפחה (בדרום ישראל) מאז 20.11.23, אחרי שנעצרו במחסום נצרים כשהיו בדרכם לדרום הרצועה.

אלה הימים הכי קשים בחיים שלי. גם אני וגם סנאא זקוקות לשתלים ברגל, ואני רוצה שנצא מהרצועה כדי לקבל טיפול, אבל כל המעברים סגורים. אני מקווה שהמלחמה תגמר, שהסיוט הזה ייגמר. אנחנו רוצים כבר לחיות חיים בטוחים ושתהיה לנו קצת יציבות, אבל אני יודעת שגם אם תסתיים המלחמה, לא יהיה לי בית כדי לחזור אליו, ושאין לי חיים בלי בעלי ובניי.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-5.8.24