סאפינאז א-לוח

עיתונאית, בת 33, תושבת מחנה הפליטים א-נוסייראת, סיפרה על ההתקפה על המחנה במהלך המבצע לשחרור ארבעת החטופים ב-8.6.24:

אני עובדת כעיתונאית פרילנסרית עם ערוץ אל-ג'זירה ומשדרת שם בשידור חי. גרתי ברחוב א-דעווה באזור סלאח א-דין במחנה הפליטים א-נוסייראת. בדצמבר עקרנו לדרום הרצועה בהוראת הצבא, ובינואר, אחרי שהצבא נסוג מהיישובים במרכז הרצועה גילינו שהבית שלנו נהרס חלקית. בכל זאת, בתחילת חודש מאי, אחרי חודשים ארוכים של מגורים באוהלים, חזרתי לגור בו יחד עם אחותי שאהינאז, אחי אחמד ואשתו סאאידה ושיפצנו אותו טיפה.

אתמול, 8.6.24, הלכתי בבוקר עם שאהינאז לרופא שיניים שהמרפאה שלו בכניסה למחנה הפליטים אל-בוריג', ברחוב סלאח א-דין. בסביבות 11:45 התחילו פתאום ירי מסיבי והפגזות ארטילריה וטנקים. שמענו אנשים צועקים ברחוב. ההפצצות התעצמו יותר ויותר ושמענו גם טנקים מתקרבים. אני ושאהינאז יצאנו מהמרפאה וירדנו לרחוב.

לבשתי את האפוד עם הכיתוב PRESS ואמרתי לשאהינאז "אני נשארת פה, תלכי את הביתה." אבל היא התעקשה להישאר איתי.טנקים חסמו את הכניסות הצפונית והדרומית. נתקענו שם באמצע.

הטנקים ירו פגזים והיה גם ירי מסיבי אחר. הירי היה כל-כך כבד שאנשים פשוט זחלו על האדמה כדי למצוא מחסה. זה היה נורא. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. פצועים רצו ברחוב, נשים סחבו את הילדים הפצועים שלהן. כדורים פגעו לי ליד הרגליים. יש לי פלטינה ברגל בעקבות תאונה ואני לא יכולה ללכת מהר. בכל זאת הצלחנו להגיע לכניסה למחנה הפליטים א-נוסייראת. באוויר היו רחפנים שירו ממש לעברנו. בשלב הזה הצלחתי סוף סוף לשכנע את אחותי לחזור הביתה.

נשארתי לבד והתחלתי לצלם את מה שמתרחש. היו טנקים ממש לפניי, אני לא זוכרת כמה. ראיתי רחפנים באוויר בכל מקום, מתחילת מחנה אל-בוריג' ועד רחוב סלאח א-דין, והיו גם צלפים בכל מקום, על כל הבניינים הגבוהים.

חשבתי על אחי אחמד ואשתו, שהיו בבית, וניסיתי להתקשר אליהם אבל התקשורת לא פעלה. חשבתי שאולי הטנקים הגיעו עד לבית והם מכותרים. בפלישה הראשונה הצבא השתלט על הבניין שלנו בגלל שהוא בן חמש קומות וזה גבוה יחסית במחנה.

צילמתי אנשים סוחבים את הילדים המדממים שלהם, בחור סוחב חצי גופה של בחור אחר, נשים רצות ברחוב בטירוף, בלי כיסוי ראש, אנשים נופלים ברחוב מרוב ירי ובלגאן. גם אני נפלתי ארצה ולידי נפלו עוד שני בחורים ואישה. ראיתי ילדים ברחוב בלי המשפחות שלהם וילד שנהרג כשהיה לבדו.

הצלחתי להגיע לבנק פלסטין במחנה הפליטים א-נוסייראת ועצרתי שם לצלם. רחפן ירה בזמן שצילמתי טנק נכנס למחנה. ברחתי ופחדתי כל-כך שהצלחתי ללכת מהר.

תמונה

באותם רגעים ראיתי ברחובות המוני אנשים שלא ידעו לאן לפנות ולאן לברוח מההפצצות. הם התחילו לרוץ לכיוון א-זוואידה ודיר אל-בלח. המוני אנשים – ילדים, נשים וגברים. מטוסי הקרב הפציצו בצורה מטורפת. היו פצועים והרוגים בכל מקום, ולא היו אמבולנסים שיפנו אותם לבתי החולים.

שמעתי מישהו ברחוב אומר שיש יחידות מיוחדות במחנה. פגשתי את אחיה של גיסתי סאאידה ושאלתי אותו עליה ועל אחי אחמד. הוא אמר לי שאחמד נפגע מפגז מטנק כשהוא היה מחוץ לבית, ושהיה ירי גם לעבר סאאידה, אבל היא לא נפגעה.

ממש באותם רגעים רחפן הפציץ את המקום שבו עמדתי. ילד ובחור נהרגו וכמה אנשים נפצעו. אני נפגעתי מרסיס ברגל שמאל ונפלתי ארצה. לא היו שם אמבולנס או רכב אזרחי שיפנו אותנו. התקשרתי לאחותי אסיל ואמרתי לה שנפצעתי ואז. לאחר כמה דקות הגיע בעלה ולקח אותי וממש אז התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית של אסיל. הביאו לשם חובש שחיטא לי את הפצע וחבש אותו.

אחרי שעה בערך, חזרתי לרחובות כדי לסקר את מה שקורה. הגעתי לסביבת בית החולים אל-עוודה. בלוקים שלמים של בניינים נעלמו כלא היו. הבתים שנותרו עלו באש, ואנשים נשרפו בתוכם. לא היו מכבי אש וכוחות חילוץ או אמבולנסים. אני ראיתי שני אמבולנסים שעלו באש.

הבתים עלו באש במשך בערך ארבע שעות ולא היה מי שיעזור לאנשים. אנשים כיבו את הלהבות בידיים. אני עמדתי וצילמתי המומה ובוכה. רכבים הופצצו סביבי והנוסעים שלהם נהרגו. כיסו אותם בשמיכות. הרחובות התמלאו בדם. איפה שלא הלכת, דרכת על דם ההרוגים. מחזות שלא מן העולם הזה. עצב ויגון בלתי נתפסים. מעולם לא ראיתי ולא דמיינתי דבר כזה. הייתה תחושה של עוול נוראי.

ראיתי בחור יוצא מהבית שלו עם יד כרותה, ואומר "יש הרוגים בתוך הבית". הפנים של האנשים היו מכוסות באבק ובחול שהשחירו מהפיח. נשים בוכיות חיפשו את הילדים שלהן. שמעתי צרחות אימה של נשים כשהן גילו את הגופות של הילדים והבעלים שלהן ברחוב.

ראיתי אישה ממשפחת ג'ונדייה שאמרה: "איפה הילדים שלי?! הם היו פה!". אחר כך היא מצאה את הגופה המפוחמת של אחד הבנים שלה. היא זיהתה אותו לפי צמיד שהוא ענד. זה היה מחזה מצמרר. היא בכתה ואני חיבקתי אותה ובכיתי איתה. היא חזרה שוב ושוב על המילים "הבן שלי הלך". אחר כך עזבתי אותה והיא נשארה שם מתייפחת.

האזורים שסביב בית החולים אל-עוודה נראו כאילו עברו רעידת אדמה. הבתים נהרסו עד היסוד. קשה היה לזהות את הרחובות. צורת הדרכים השתנתה. כלי-רכב פינו פצועים וגופות מפוחמות. בשלב הזה התמוטטתי, יכולתי רק לבכות.

חזרתי למשפחה שלי, במחנה העקורים בבית הספר, כדי לוודא שכולם בסדר. אחי אחמד אושפז בבית החולים אל-עוודה. שאהינאז וסאאידה סיפרו לי שהן חזרו לבית שלנו לבדוק מה מצבו וגילו שהצבא ערך בו חיפוש. הם מצאו שם מכלי שתיה וכדורי רובה שהצבא השאיר. הן גילו גם שהחיילים שפכו את כל האוכל שלנו על הרצפה, קרעו את הבגדים שלנו, בדקו את המחשב הנייד שלי ולקחו ממנו את הדיסק הקשיח, וגם החרימו את הטלפון של אחמד.

נכון לעכשיו אני נמצאת במחנה העקורים בבית הספר, עם המשפחה שלי.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-9.6.24