רבאב אל-חיתו

בת 38 ואם לשישה, תושבת שכונת א-רימאל בעיר עזה, סיפרה על העקירה החוזרת ונשנית של משפחתה ועל ההפצצה שבה איבדה את בתה והיא ושלושה מילדיה נפצעו

תמונה

אני נשואה לח'ליל אל-חיתו, בן 38, ואמא לשישה ילדים. הבת שלנו מלכ, בת 11, נהרגה במלחמה ונשארו פתחייה בת 19, דינא, בת 17, האשם, בן 13, איבראהים, בן תשע ומוחמד, בן שבע

עד למלחמה גרנו בשכונת א-רימאל בעיר עזה, בבניין שבו גרו גם חמותי, לטיפה אל-חיתו, בת 63, הבת שלה שיימאא, בת 21, והגיסים שלי.

ב-7.10.23, כשהתחילו הפצצות, בדיוק הכנתי את הילדים לבית הספר. נשארנו בבית שלושה ימים ואז המצב באזור שלנו החמיר וכל השכנים התחילו להתפנות.

בהתחלה ירדנו למרתף של הבניין. הייתה אז ממש חגורת אש סביב העיר. הפציצו הכל: מוסדות, ארגונים, אוניברסיטאות, מסגדים ובתים. כעבור שעתיים הבנו שגם המרתף לא בטוח ועלינו שוב לדירה. ח'ליל, בעלי אמר לי שגם אנחנו צריכים לעזוב. פחדנו שיפציצו את הבנין שלנו.

יצאנו מהבית כדי לנסוע לבית של אחי מוחמד, בן 35, שגר באזור עסקולה מרכז העיר עזה, ונכנסנו לשני כלי-רכב. בעלי נכנס לרכב הראשון עם אמא שלו, אחותו, דודה שלי, מונא רבאח אל-חיתו, בת 69, והילדים שלנו מוחמד, איבראהים, האשם, דוניא ומלכ. אני, גיסתי, איה אל-כתנאני, בת 22, והילדים שלה, חמזה בן חמש, עיסא בן ארבע ואיבראהים בן חודשיים, נכנסו לרכב השני. אבל עוד לפני שהספקנו להתחיל לנסוע, מטוס הפציץ ממש מולנו. יצאנו מהר מהמכונית ונכנסנו לחדר המדרגות של הבניין.

אחרי שהמצב נרגע נכנסו בחזרה לרכב וגם הגיסים שלי והמשפחות שלהם הצטרפו אלינו. היינו כמעט 20 בני אדם ברכב. הנסיעה היתה קשה כי הדרך הייתה מלאה בהריסות, אבנים ובורות. הצלחנו רק בקושי להגיע לבית של אחי.

למחרת נודע לנו שהפציצו את הבניין שלנו והרסו אותו עד יסוד. הודיתי לאלוהים שיצאנו משם ואנחנו שלמים ובריאים, כי על רכוש אפשר לפצות. לא יכולתי לספר לחמותי שהבית שלה הופצץ.

הבית של אחי היה מלא בעקורים ולכן בעלי החליט שנעבור לבית של הדודה שלי, מונא, שגרה לבדה ברחוב יפו במרכז העיר עזה. הבת שלה אסמאא נשואה לאח של בעלי. עברנו אליה יחד עם גיסתי אסמאא והמשפחה שלה. היו שם הפצצות כבדות ולא היו מים, ואחרי עשרה ימים הצבא הורה לתושבים לפנות את הרחוב.

חזרנו לבית של אחי מוחמד, אבל למחרת התקשרו אלינו מהצבא והורו לנו לפנות את הבית. בעלי שכר משאית גדולה שלקחה את כולנו, שלושים בני אדם ממשפחת אל-חיתו, לכניסה למחנה הפליטים אל-מר'אזי, במרכז העיר עזה. הייתה שם תחנת דלק ששייכת לבן דוד שלי, ובשטח התחנה היתה דירה קטנה. נשארנו בדירה הזאת ומאוחר יותר הצטרפו אלינו שם גם אחותו של בעלי, איה אל-חיתו, בעלה חסן אבו ר'ליון, ארבעת הילדים שלהם; הבת והבן של דודה שלי מונא: רבאח סאמי אל-חיתו, בת 29 ועבד א-רחמאן אל-חיתו, בן 22; ועוד קרובי משפחה ממשפחת עג'ור: רמדאן טלאל עאג'ור, בן 45, והבנים שלו מוחמד, בן 20, ויוסף, בן 16.

כבר היינו שם בערך ארבעים בני אדם והיה צפוף מאוד. לא היה מקום לכולם בדירה וחלק ישנו במכוניות בחוץ ובחלקת קרקע מול התחנה.

ב-16.11.23, בסביבות השעה 2:00 בלילה, התעוררתי ושמעתי את בעלי צועק וקורא לי. שמעתי אותו אומר שהפציצו את התחנה. הייתי בהלם כי לא שמעתי את הפיצוץ. ראיתי סביבי רק אש ואבק. שמעתי קולות של אנשים אבל לא ראיתי אותם.

הגוף שלי נקבר כמעט לגמרי מתחת להריסות. קראתי בשמות הילדים שלי. בעלי התחיל למשוך ולחלץ את הבן שלנו מוחמד. קראתי למלכ. הגיעו אמבולנסים והתחילו לחלץ אותנו.

לא יכולתי ללכת והרימו אותי ולקחו אותי לאמבולנס. כשהייתי באמבולנס הפרמדיקים אמרו לי שהילדים שלי בסדר חוץ ממלכ. אמרו לי שהיא נהרגה ובכיתי וצרחתי. פינו אותנו לבית החולים שוהדאא אל-אקצה. בדרך ניסיתי לברר מי חי ומי מת. היו 13 הרוגים ועוד הרבה פצועים.

בעלי אמר לי שאמא שלו ואחיו רבאח נהרגו. הייתי בהלם. לא האמנתי למה שקרה לנו. בבוקר בעלי סיפר לי שאנשי ההגנה האזרחית חילצו את הגופות מתחת להריסות אבל לא מצאו את הגופה של עלי בנה של אחותו איה.

רוב הפצועים סבלו מפגיעות קשות ובינוניות. לי היו שברים בכתף הימנית ובאגן. הבן שלנו איבראהים נפגע קשה באחת הרגליים, הרקמות והשרירים שלו נקרעו והבן שלנו האשם חטף רסיס בלסת. הבת שלנו פתחייה הוכנסה למחלקת טיפול נמרץ וחוברה למכשיר הנשמה.

מי שנפגע קל שוחרר באותו יום. אני, והילדים שלי פתחייה, האשם ואיבראהים נשארנו בבית החולים. פתחייה שוחררה אחרי כמה ימים ואני, האשם ואיבראהים נשארנו. אני לא נותחתי, והמצב שלי השתפר מיום ליום. איבראהים עבר כמה ניתוחים ברגל לניקוי הפצע והשתלת פלטינה והרופאים אמרו שצריך להעביר אותו לטיפול מחוץ לרצועת עזה. האשם עבר ניתוח בלסת והמצב שלו היה קשה.

הסדירו לאיבראהים את הטיפול במצרים ואני נסעתי איתו. האשם נשאר בבית החולים ובעלי השגיח עליו שם. במצרים ניקו לאיבראהים את הרגל ואחרי שלושה ימים נסענו משם לטיפול בעיר אנקרה בטורקיה. אנחנו באנקרה כבר חמישה חודשים והמצב שלו משתפר. חודש אחרי ההפצצה גם האשם נסע לטיפול במצרים, לבד בלי מלווה. הוא נשאר שם 20 יום ומשם שלחו אותו לטיפול בקטר והוא שוב נסע לבד. הוא עדיין שם והמצב שלו גם משתפר אבל הוא עדיין צריך לעבור כמה ניתוחים. אני מדברת איתו כל יום. קשה לו מאוד לבד ואני מקווה שאוכל להגיע אליו בקרוב. אני עושה סידורים כדי שאיבראהים ואני נוכל לנסוע אליו.

בעלי ושאר הילדים שלי נמצאים עכשיו במרכז רצועת עזה. מאז שאני ואיבראהים יצאנו מהרצועה הם נעקרו עוד חמש פעמים בערך: למחנה הפליטים א-נוסייראת, למחנה הפליטים אל-מר'אזי, לרפיח

ולדיר אל-בלח. קשה מאוד לשמור איתם על קשר. אני כל הזמן חושבת עליהם ודואגת להם מאוד. אני חיה בפחד נוראי, כי הישראלים מפציצים את מחנות העקורים בכל מקום.

איבדתי במלחמה הזאת את הבת שלי ושניים מהילדים שלי נפצעו. נותרנו חסרי בית. זוהי מנת חלקי והגורל שלי. אני מתגעגעת לבת שלי מלכ ולבעלי ושאר ההילדים שלי, ומתפללת להחלמתם של איבראהים והאשם.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-19.5.24

עדכון: ב-27.5.24 נסעו רבאב ואיבראהים לקטר שם הם שוהים עם האשם