ברוכים הבאים לגיהינום: הפיכתם של מתקני הכליאה הישראליים לרשת של מחנות עינויים

“ לכל אורך הדרך הכו אותנו מכות קשות עם הרובים, דרכו על כל הגוף שלנו וקיללו אותנו. היו להם גם שוקרים חשמליים שבאמצעותם הם חישמלו אותנו בכל הגוף. הגענו למתקן מעצר. לא ידעתי איפה זה היה או איך קוראים למקום. כשהורידו אותנו מהמשאית, הפילו אותי עם הפנים על האדמה. נפגעתי בלסת והרגשתי שהיא נשברה, ונפלו לי חלק מהשיניים.

“ כיבו לי סיגריות בפה ועל הגוף והצמידו לאשכים שלי תופסנים שהיו מחוברים למשהו כבד. זה נמשך ככה יום שלם. האשכים שלי התנפחו ודיממתי מאוזן שמאל. נשאלתי על מנהיגי חמאס ועל אנשים שאני לא מכיר ושלא פגשתי. שאלו אותי איפה הייתי ב-7 באוקטובר ועניתי שהייתי בבית ויצאתי רק להביא מזון לאשתי. הרביצו לי. אחר-כך החזירו אותי שוב לחדר הקפוא עם מוסיקת הדיסקו החזקה ושוב השאירו אותי שם שוב עירום, למשך יומיים.

“ אזקו לנו את הידיים ושמו כיסויים על העיניים ואז הכניסו אותנו לבור גדול והשאירו אותנו שם בחום במשך בערך שש שעות. בהתחלה חשבנו שהם יפילו עלינו את החול ויקברו אותנו חיים. אבל הוציאו אותנו משם ולקחו אותנו למתקן מעצר שאני לא יודע מה שמו. הנסיעה אליו לקחה בערך ארבע שעות, וכל הדרך החיילים הכו השפילו וקיללו אותנו.

“ תחושת העלבון וההשפלה הייתה יותר גרועה מהכאב. באותו בוקר אני הייתי הקורבן ולמחרת הסוהרות תקפו באותו אופן אסירה אחרת, וגם זרקו את הבגדים התחתונים שלה לאסלה והרביצו לה בשירותים. הבנתי שבכל יום במהלך החיפוש הן בוחרות אסירה אחרת כדי להעניש אותה.

“ החוקר אמר לי שוב ושוב "אתה חמאס", "אתה מפקד בחמאס בצפון רצועת עזה", ו"יש לנו מידע שאתה תומך חמאס". הפעם החקירה כללה "שבח": קשרו אותי בעמידה על קצות האצבעות, עם הידיים מתוחות למעלה ולאחור. השאירו אותי במצב הזה שעתיים.

“ הגענו לאגף המעברים בכלא רמלה. כשהוליכו אותנו שם, הסוהרים נתנו לנו כמה פעמים מכות אגרוף בראש. כששחררו את האזיקים מהידיים שלנו הם היו משחררים יד אחת ואוזקים את היד הנוספת. הרגשתי ששורש כף היד שלי עומד להישבר.

“ לא הבנתי איך זה קורה לי בגילי והיה לי קשה מאוד לראות את ההשפלה של האנשים סביבי. התקשיתי לעכל את המצב הזה. בלילה הראשון בכלל לא ישנו. בתא היה חלון ודרכו שמענו בכי וצעקות של עצורים שהוכו על-ידי הסוהרים. הסוהרים דרשו מהם בצעקות לנבוח כמו כלבים. שמענו חלק מהעצורים שבאמת נבחו אחרי שהכו אותם. הסוהרים צחקו כמובן.

“ ברחבה הם אילצו אותנו לכרוע בתנוחת סגידה, כשהידיים שלנו עדיין אזוקות והעיניים מכוסות. נשארנו ככה בערך שעתיים, ואם עציר העז לזוז, אפילו קצת, הוא חטף מכות. אחד החיילים שאל אותי במה אני עובד, וכשאמרתי לו שאני רופא כירורג בבית החולים האינדונזי, הוא התנפל עליי ובעט בי בעיטות חזקות מאוד.

“ כשהגעתי לבית החולים שמעתי שהם אומרים "שיבא בתל-השומר". הגיע רופא כלי דם ואמר לי "צריך לכרות את הרגל שלך. אנחנו צריכים להתייעץ עם אורתופד". החיילים צחקו ולגלגו עליי: "תכרתו לו את הרגל". [...] כשהגיע האורתופד ובדק אותי, הוא אמר לי: "אתה צריך לבחור: הרגל שלך או החיים שלך. אתה צריך להחליט". זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחיים שלי, להחליט על כריתת הרגל שלי. הייתי המום, במיוחד שהייתי לבד ולא היה לידי אף אחד מהמשפחה, שאוכל להתייעץ איתו.

“ החיים בכלא נמשכו כרגיל, עד ה-7 באוקטובר 2023. אחריו, זה היה כמו לחיות בתוך צונאמי. באותו יום התעוררתי לתפילת השחר. שמעתי עצורים בתאים אומרים אחד לשני להסתכל בטלוויזיה. התחלנו לעקוב אחרי החדשות. אחרי שלוש שעות שמענו פיצוצים באזור הכלא ואז כל הסוהרים ברחו והשאירו אותנו לבד. פחדנו שטיל יפגע בכלא כשאנחנו נעולים בפנים. אחר כך הנהלת הכלא נעלה את דלתות התאים וניתקה את החשמל באגפים ובתאים. מאותו יום ועד ששוחררתי לא ראינו את אור השמש.

“ לפני הספירה, הם צעקו ברמקולים: "אסירים באגפי דאעש, כל אחד מכם ישב על הברכיים עם הראש למטה, הידיים על הראש והפנים לכיוון הקיר". ככה גילינו שיש נוהל ספירה חדש.

“ בתקופה הזאת ירדתי 35 קילו, בגלל המחסור במזון והאיכות הירודה שלו. אני זוכר את האורז שהסוהרים היו מביאים לנו, שכאילו רק הושרה במים חמים בלי שבישלו אותו בכלל. נאלצנו לאכול את זה, וממילא כל אסיר קיבל רק כף אחת או שתיים בארוחה.

“ זה היה בלילה. העלו אותנו לנגמ"ש. אזקו לנו גם את הרגליים אבל לא כיסו לנו את העיניים. האזיקים הכאיבו לי מאוד. הביאו אותנו לבניין שהיו בו חיילים. אני חושבת שזה היה עדיין בח'אן יונס. כיסו לי את העיניים בחתיכת בד ושמעתי אותם מורים לבחורים להתפשט. אחר-כך הם הכו אותי ברובה בצוואר ובראש, והכו גם את הבחורים - שמעתי אותם צועקים מכאבים.

“ החלק הכי מפחיד בתקופה הזאת היה הלילות, כי הכוחות היו מתפרצים לתא בלילה, מאיימים במפורש להרוג אותנו ומכים אותנו מכות קשות. הם גם הפעילו בלילות מוסיקה רועשת. כל הזמן הזה עדיין לא היו לנו שמיכות או מזרונים. במשך עשרת הימים האלה בקושי חיינו, הרגשנו שהמוות אורב לנו כל דקה.

“ שוחררתי ב-30.3.24. בשעה 7:30 בבוקר הוציאו אותי מהתא, ולקחו אותי לחדר אחר. שם הכריחו אותי לחכות באותה תנוחה מכאיבה – כריעה על הברכיים עם הראש על האדמה והידיים על הראש. החזיקו אותי ככה במשך ארבע שעות בלי אוכל ומים ובלי ללכת לשירותים. כל הזמן הזה בני המשפחה שלי חיכו לי מחוץ לכלא.

“ שיסו בנו כלבים וחטפנו מכות קשות ועלבונות. לפני הכניסה לתאים, לקחו אותי ועוד עצור נוסף לחדר שבו הושיבו אותנו מול מסך מחשב כדי להשתתף בבית משפט בשידור חי. לפני התחלת הדיון, תקפו אותנו והכו אותנו מכות קשות באלות מתכת בכל חלקי הגוף, במשך יותר מ-30 דקות.

“ כשפרצה המלחמה הכל התהפך. מייד עם תחילת המלחמה, אנשי יחידות מיוחדות פשטו על התאים שלנו, החרימו את מכשירי הטלוויזיה, את פלטות הבישול ואת הקומקום, סגרו את התאים ואסרו עלינו לצאת. עד אז הייתי בתא של חמישה אסירים, והעבירו אותי ועוד שני אסירים לתא שכבר היו בו חמישה אסירים אחרים, כך ששלושתנו נאלצנו לישון על הרצפה. סבלתי מאוד מהקור, במיוחד בגלל שהסוהרים לקחו לי את כל הבגדים והשאירו לי רק גופיה ומכנסיים קצרים.

“ לקחו אותנו לכלא עופר. כשהורידו אותנו שם לקחו אותי לרופא והוא שאל אותי אם אני סובל ממחלות. עניתי לו שלא והוא ענה "חבל". הם לקחו לי את הבגדים ונתנו לי חולצה ומכנסיים. ראיתי שכל העצורים קיבלו אותם בגדים. אחר-כך הם לקחו אותי לתא המעצר, שהיה מיועד ל-6 עצורים, אבל היו בו 10.

“ מאז 7 באוקטובר היציאה היחידה הייתה למקלחת, ושם חיפשנו את קרני השמש הבודדות שחדרו דרך חור בקיר. בימים שבהם לא יכולנו להתקלח התרחצתי בתא השירותים עם מים קרים בעזרת הקנקן של נטילת הידיים לפני התפילה.

“ על הקיר היה דגל ישראל ענק, השאלה הראשונה של קצין השב"כ הייתה ״לאיזה ארגון אתה שייך?״ ואז הוא הורה לי לנשק את הדגל ותוך כדי צילמו אותי. היו בחדר בערך 20 חיילים. אמרתי לקצין שאני לא אעשה את זה, והוא אמר ״אתה חייב לנשק את הדגל״. אמרתי לו ״לא, אני לא רוצה״. פתאום עשרים החיילים שבחדר התחילו להרביץ לי.

“ כשהרופא ראה אותי עם פנים צהובות, במצב של תשישות וירידה חמורה במשקל, הוא התקשר מולי לקצין האחראי על הכלא ואמר שאם אישאר במצב כזה, החיים שלי יהיו בסכנה. אבל להנהלת הכלא לא היה אכפת. אחרי הביקור במרפאה הם גם הכו אותי.

“ פעם בחור שהיה איתי בתא ניסה להשיג מלח מהקנטינה – אז הם הענישו את כל מי שהיה בתא. סגרו את התא, ובמשך שבוע שלם לא יצאנו בכלל, גם לא למקלחת. כעבור שבוע, העבירו את רוב העצורים לתאים אחרים.

“ היינו מחכים בתור כדי להתרחץ לפני התפילה או להשתמש בשירותים. הריח בתא היה רע מאוד. כשנכנסו לכלא לקחו לנו את הבגדים ונשארנו רק עם הבגדים שנתנו לנו, כך שלא הייתה אפשרות להחליף בגדים או לכבס אותם.

“ הובילו אותנו לחדר שהיו מפוזרים בו הרבה בגדים, נעליים, טבעות ושעונים. הפשיטו אותנו לגמרי, היינו צריכים להוריד אפילו את התחתונים. ערכו עלינו חיפוש עם גלאי מתכות ידני והכריחו אותנו לפסק רגליים ואז לשבת בחצי כריעה. אחר-כך התחילו להרביץ לנו עם המכשיר באיברים פרטיים. המכות נחתו בלי הפסקה.

“ תהיתי גם למה עצרו אותי, למה עדיין מחזיקים אותי, מה יקרה לי כאן, מתי ישחררו אותי? חשבתי על המצב הקשה שלי, במיוחד העלטה שבה טבעתי עם כיסוי העיניים, בלי לראות כלום, הקור העז והרוח החזקה. כל הזמן קפאתי מקור והייתי רעב וצמא.

“ שבוע אחרי 7 באוקטובר, ב-14.10.23, התחילו בסדרה של מהלכי נקמה בעצורים. זה התחיל כשהוציאו את כולנו מהתאים, והעמידו אותנו בחוץ בזמן שהסוהרים ערכו בהם. כשעמדנו בחוץ, סוהרים התנפלו עלינו במכות ובבעיטות. כשנגמר החיפוש הם החזירו לתאים אחרים מאלה שהיינו בהם קודם.

“ החדר היה רק קירות ובטון. ראיתי את המזרנים והשמיכות בפתח התא, הם הוציאו אותם מהתא לפני שהכניסו אותנו. אני לבשתי רק מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, והיה לי קר. הצמדתי את הברכיים לחזה שלי כדי להצליח לישון, אבל הצלחתי כל פעם להירדם רק לכמה דקות, וגם זה רק מרוב עייפות.

“ ראיתי מתחת לכיסוי העיניים עצורים אחרים יושבים על הקרקע בחצר עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הטיחו בהם עלבונות וקללות. לקחו אותנו למרפאה והושיבו אותנו על כיסאות ממתכת. הגיע רופא צבאי וגם הוא קילל אותנו. אני דובר עברית ושמעתי אומר לקצין: למה הבאת אותם לפה? היה מספיק לירות להם בראש.

“ הכניסו אותי לתוך בור בקרקע. כשהייתי בתוכו, עם כל העצורים האחרים, החיילים הורו לי להוריד את החיג'אב. אחד מהם אמר לי: "אני הרגתי את בעלך ואני רוצה לקבור אתכם חיים, שהכלבים יאכלו אותכם". כעבור בערך חצי שעה הוציאו אותנו מהבור והעלו אותנו למשאית. היו שם גברים שהיו ממש דבוקים אליי. בשלב הזה חשבתי שבעלי נהרג. אחרי ששוחררתי ראיתי שהם צילמו אותנו במשאית. רואים אותי שם בתמונה.

“ לקחו אותי לכלוב ברזל שבו הייתי במשך 11 יום יחד עם עוד עצירות. כל הזמן הייתי עם אזיקונים על הידיים. נתנו לנו מעט מאוד אוכל וגם את זה בקושי אכלתי כדי שלא אצטרך ללכת לשירותים, שהיו רחוקים וגם לא היה בהם ברז. מי שהייתה במחזור קיבלה תחבושת אחת. בשירותים עזרנו אחת לשנייה. מקלחת גם לא הייתה. כל הזמן היו סביבנו חיילות וחיילים והם אסרו עלינו לישון. הם היו מדליקים את האור, מפעילים רמקולים, אוכלים מולנו ומקללים אותנו.

“ הוציאו אותנו מהכלוב וגררו אותנו לאוטובוס כמו שגוררים חיות. נסענו משם ובמשך כל הדרך החיילות ששמרו עלינו אסרו עלינו להרים את הראש, קיללנו אותנו, הכו אותנו על הידיים וצילמו אותנו. אחרי כמה זמן האוטובוס עצר, הורידו אותנו, שאלו כל אחת איך קוראים לה וצילמו אותה. אחת החיילות גם תפסה אותנו בראשים והורתה לנו לנשק את דגל ישראל. חיילת אחרת הטיחה את הראש שלי בדופן האוטובוס.

“ ב־7.10.23 הנהלת הכלא הודיעה לנו שיש איסור להעניק טיפול רפואי לאסירים "ביטחוניים", חוץ מחולי סוכרת ויתר לחץ דם. ואף אחד באמת לא קיבל טיפול [...] בשלב הזה, מוחמד א-סבאר סבל מאובדן זיכרון וקושי בראייה. הוא אפילו לא ידע כמה זמן הוא נמצא במעצר. מה שהוא היה צריך זה טיפול של אח מקצועי והעברה לבית חולים - כי מה שהוא היה צריך לא נמצא בבית הכלא. הבטן שלו תמיד הייתה נפוחה [...] אחרי שהשתחררתי נודע לי שמוחמד א-סבאר נפטר בכלא.

“ אחד הסוהרים איים עלי שאם אזכיר בפני השופטת או מישהו אחר את השם של סוהר כלשהו במשמרת שלו הוא יעניש אותי, ואמר שאין בכלא חוק חוץ מהחוק שלו. הוא איים עליי לעיני אסירים אחרים שכשאשתחרר הוא יישלח יחידה מיוחדת לחסל אותי באום אל-פחם.

“ הוחזקתי שם עם אזיקי ברזל על הידיים יומם ולילה ולפעמים גם על הרגליים. לפעמים תלו אותי מיד אחת והשאירו אותי ככה 4-3 שעות עד שאיבדתי את ההכרה. את היד השנייה לא יכולתי להזיז בגלל שהכתף שלי כנראה נשברה מהמכות כשהפלטינה יצאה.

“ החיילים גררו אותי על הקרקע לחצר ושם הושיבו אותי על הארץ והכריחו אותי לשכב על הבטן ולפעמים על הגב. הם הכו אותי עם הרובים שלהם בכל חלקי הגוף, גם עם הקתות וגם עם הקנים וגם בעטו לי בצלעות בשני הצדדים ובגב. לא יכולתי לשאת את זה וביקשתי מהם שוב ושוב להפסיק, אבל אז החיילים רק הגבירו את המכות בכוונה. הרגשתי שהצלעות שלי נשברות. כל הזמן הזה הייתי אזוק והעיניים שלי היו מכוסות.

“ העלו אותי שוב לג'יפ עם עוד עצירים והעבירו אותנו למבנה גדול עם רצפה מחוספסת, כמו אספלט, וגג פח. המבנה היה פתוח מהצדדים והיה שם מאוד מאוד קר. היו שם הרבה מאוד עצירים וכשהגענו כיסו לנו את העיניים והורו לנו לכרוע על הברכיים. הייתי כלוא שם 35 יום, וכל הזמן הזה אסרו עלינו לזוז או לדבר אחד עם השני. אכלנו וגם ישנו כבולים ומכוסי עיניים וככה גם הוליכו אותנו לשירותים.

“ כל יום, מחמש בבוקר ועד הערב, החיילים ציוו עלינו לשבת על הברכיים. כשאכלנו ושתינו זה היה עם ידיים קשורות מקדימה. אם היינו מסתכלים הצידה או אפילו דיברנו אחד עם השני, הם היו מענישים אותנו ומעמידים אותנו עם ידיים למעלה, במשך שלוש שעות בערך. חוץ מזה, הם גם לא נתנו לנו ללכת לשירותים כשביקשנו וגם לא תמיד נתנו לנו להתפלל.

“ כיסו לי את העיניים עם חתיכת בד ואזקו לי את הידיים מקדימה עם אזיקונים מפלסטיק לבן. היינו שש בחורות. אחת הבחורות סבלה מכאבים. החיילים ביקשו שאתרגם לאנגלית את מה שהיא אומרת ותרגמתי להם שהיא חושבת שהיא הפילה את התינוק שלה. אחד החיילים אמר Oh My God. נכנסה רופאה וכיסתה אותה בשמיכה ואמרו לה לנעול נעליים כדי שיהיה לה פחות קר. החיילים אמרו לנו לישון אבל היה קר מדי ושכבנו אזוקות על אבנים, אז לא ממש הצלחנו.

“ החייל אמר לי "תזחל על האדמה" והורה לי לפשוט את כל הבגדים שלי, כולל תחתונים, ולהישאר ערום. עשיתי את זה ואז ניגש אליי חייל מאחורה ונתן לי מכה חזקה בגב, מצד ימין, עם היד שלו שהייתה עליה כפפה עם חלק קשיח. עד היום כואב במקום שבו הוא הכה אותי. אחר כך הוא קשר לי את הידיים מאחורי הגב וכיסה לי את העיניים.

“ בערב העבירו אותי יחד עם עוד איזה 15 נשים שהם עצרו למקום אחר. הם אמרו לנו שאנחנו נמצאות במתקן מעצר של הצבא הישראלי. בכל פעם שזזתי, חטפתי מכה על הראש. בכל פעם ששמעתי קולות של חיילים פחדתי שאחטוף שוב מכה. הם כל הזמן דרכו את הנשק כדי להפחיד אותנו ובכל פעם ששמעתי את זה דיקלמתי את השהאדתיין כי הייתי בטוחה שהם עומדים לירות בי. כל הזמן היינו אזוקות באזיקוני פלסטיק.

“ לפני ששחררו אותי שוב עשו עליי חיפוש בעירום וקצין חקר אותי ואיים עלי שאם המשפחה שלי תחגוג את השחרור שלי הם יפגעו בי ובמשפחה. אחר-כך העבירו אותנו לכלא עופר ושם החזיקו אותנו במשך 12 שעות בערך בלי אוכל או מים בתוך חדר קטן, מלוכלך ומסריח.

“ הם העלו אותי על אוטובוס וראיתי מתחת לכיסוי העיניים שאין שם אף אחד, חוץ מהנהג. שמונה חיילים עלו מאחוריי וקיללו אותי. אחד מהם נתן לי מכה חזקה בראש ועוד אחת בכתף. האוטובוס נסע ואחרי עשר דקות בערך הגענו למחנה שאני לא מכירה. החיילים הורידו אותי ואז חטפתי אגרוף חזק בראש מאחד החיילים.

“ הפריצות האלה של גברים לתאים שלנו היו פגיעה קשה בפרטיות. הם נכנסו בלי הודעה מוקדמת, כשחלק מהאסירות היו בלי כיסוי ראש ובלבוש לא צנוע. הפעם הם החרימו את השולחנות והכיסאות ואפילו את הנעליים, והכו אותנו עם אלות.

“ חוקר נכנס לחדר ושאל אותי באנגלית מה אני חושבת על המעשים שחמאס עשה. הוא קילל אותי וקרא לי "זונה". הוא אמר שיש עשרים חיילים בחדר ושהם יאנסו אותי כמו שדאע"ש-חמאס אנסו יהודיות בעוטף עזה. הוא המשיך לקלל אותי ולאיים עליי ועל בני המשפחה שלי. אחר כך באה חיילת ולקחה אותי לחדר אחר שהיו בו עוד חיילות שאמרו לי: "ברוכה הבאה לגיהינום"

“ ההתנהגות של הסוהרים אחרי פרוץ המלחמה נעשתה אלימה מאוד. באחד הימים, שמעתי צעקות של האסירים בתא הסמוך; בהמשך נודע לי שאחד העצורים שאל סוהר אם יש הפסקת אש או פתרון כשלהו, כי לא קיבלנו שום חדשות מהחוץ, ובתגובה לשאלה הזו הכו אותו למוות. במשך חצי שעה אחרי התקיפה, הסוהרים פשוט השאירו אותו שם.

“ נתנו לנו אוכל ושתייה רק לעיתים רחוקות, אולי פעם ביום וחצי, וכמות קטנה. רוב היום הורו לנו לכרוע על הברכיים. מדי פעם הכו אותנו, איימו עלינו בנשק, ולפעמים אפילו ירו בין הרגליים שלנו