מוחמד סלאח, בן 27, נשוי, תושב בורקה שבמחוז שכם

אני גר עם אשתי, רנים, בת 24, במרכז העיירה בורקה ומתפרנס מעבודתי כאינסטלטור.

ביום שני, 16.10.23, בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, אני ורנים התעוררנו מחבטות חזקות בדלת. רצתי מהר לפתוח כי פחדתי שיפוצצו אותה. ברגע שפתחתי את הדלת, חיילים פרצו לתוך הבית. אחד מהם שאל איך קוראים לי והורה לי למסור לו תעודת זהות וחייל אחר הורה לי למסור לו את הטלפון. מסרתי את שניהם.

הנהלת הכלא הייתה אכזרית, ולעצורים לא היו שום זכויות

מיד אחרי שמסרתי את תעודת הזהות והטלפון שלי, אחד מהם אזק לי את הידיים לאחור עם אזיקונים. הם גם כיסו לי את העיניים ואחרי כמה דקות, הצמידו לאוזן שלי טלפון, ועל הקו היה מישהו שהציג את עצמו כמפקד האזור. הוא שאל אותי אם אני סובל ממחלות כלשהן, אמרתי לו שלא. אז הוא אמר לי שאני עצור.

שני חיילים תפסו אותי חזק מתחת לבתי השחי, הורו לי לכופף את הראש והגב והוליכו אותי מרחק של בערך ארבעה קילומטרים עד שהגענו לג'יפים.

הושיבו אותי באחד הג'יפים והוא נסע כמה דקות ועצר. זיהיתי שאנחנו נמצאים בהתנחלות שבי שומרון. הביאו אותי שם למפקד האזור והוא שאל אותי על המצב בעיירה, אמר שתלויים בה דגלי חמאס ושאל מי תלה אותם. הוא גם אמר לי שהמעצר הזה הוא המשך של המעצר הקודם שלי. הוא הזכיר לי שהשתחררתי רק שנה קודם, ממש באותו תאריך.

אחר כך העבירו אותי למחנה הצבאי בחווארה, והגעתי לשם בזמן הקריאה לתפילת השחר. שאלתי מישהו איפה אני והוא ענה לי "חווארה". נשארתי בתא עד למחרת בבוקר ואז העבירו אותי לפתח תקווה עם עוד בערך עשרה עצורים מכמה אזורים. התברר לי שארבעה מהם מהעיירה שלי, אבל הכרתי רק אחד מהם.

בפתח תקווה חקרו אותנו, אחד אחרי השני. כל הזמן היינו אזוקים ברגליים ובידיים, בלי אוכל ובלי מים. כשביקשנו, הם סירבו ואמרו "אנחנו במצב של מלחמה".

החקירה שלי הייתה בשעות אחר-הצהריים, היא נמשכה רק עשר דקות. היה שם מישהו בלבוש אזרחי ששאל אותי שאלות וענה לעצמו. הוא שאל אם השלכתי אבנים, ועוד לפני שעניתי הוא כתב "לא". ואז הוא שאל אם זרקתי מולוטוב, ושוב כתב "לא". זה היה כתוב בערבית. רציתי לקרוא את מה שכתב אבל הוא אמר שאין זמן, ואמר לי לחתום.

באותו ערב העבירו אותנו מפתח תקווה למגידו, ושם התחילו הבעיות. הנהלת הכלא הייתה אכזרית, ולעצורים לא היו שום זכויות. מייד כשירדנו מהרכב שהסיע אותנו לשם, ציוו עלינו לעמוד עם הפנים לקיר. היינו עשרה אנשים – כולנו עם אזיקים על הרגליים והידיים, ועם כיסוי עיניים. צעקו עלינו, קיללו אותנו, וציוו עלינו לקלל את חמאס ואת הנשיא אבו מאזן. היה שם מישהו ששאל כל אחד מאיתנו לאיזה ארגון הוא משתייך. מי שאמר "לחמאס" ציוו עליו לקלל את חמאס, ומי שאמר "לפת"ח" ציוו עליו לקלל את אבו מאזן. כשהגיע התור שלי אמרתי לו שאני לא אקלל אף אחד, אז מישהו אמר לי שלגבי זה נראה כבר בפנים.

בכניסה ערכו עלינו חיפוש וצילמו אותנו. זה כלל חיפוש בגלאי מתכת, וחיפוש גופני בעירום מלא. היינו עשרה עצירים בחדר ובערך עשרה סוהרים והם הורו לנו להתפשט עד שהיינו עירומים לגמרי ואז הם לקחו את הבגדים שלנו. אחרי החיפוש הם החזירו את הבגדים בערימה אחת והיינו צריכים לנבור בה ולקחת בחזרה את שלנו. משם לקחו אותנו לעשות "כרטיס אסיר", במרחק של בערך 100 מטר מהמקום שבו נערך החיפוש. לאורך כל הדרך לשם עמדו סוהרים, בעטו בנו ונתנו לנו אגרופים בפנים. ככה הם עשו לכל העצורים.

לתא שהיה אמור להכיל ארבעה עצירים הם הכניסו שישה. לא היו שום שמיכות, שום מזרונים, כלום. החדר היה רק קירות ובטון

אחר-כך לקחו אותנו לתאים. לתא שהיה אמור להכיל ארבעה עצירים הם הכניסו שישה. לא היו שום שמיכות, שום מזרונים, כלום. החדר היה רק קירות ובטון. ראיתי את המזרנים והשמיכות בפתח התא, הם הוציאו אותם מהתא לפני שהכניסו אותנו. אני לבשתי רק מכנסיים קצרים וחולצה קצרה, והיה לי קר. הצמדתי את הברכיים לחזה שלי כדי להצליח לישון, אבל הצלחתי כל פעם להירדם רק לכמה דקות, וגם זה רק מרוב עייפות.

השירותים בתא היו סתומים. בפעם הראשונה שהשתמשנו בהם המים גלשו מהאסלה, והגיעו עד לאיפה שישבנו. ביקשנו מהסוהר לעשות משהו לגבי זה, אבל הוא רק אמר "מצוין" והלך. לא היו גם שום חומרי ניקוי.

קיבלנו שלוש ארוחות ביום. האוכל היה בלי מלח ובלי שום תיבול, בלי טעם. לארוחת הבוקר קיבלנו כל אחד כף גבינה לבנה וזה הכול. ארוחת הצהריים הייתה שלוש כפות של אורז או בורגול, וכמה חתיכות של מלפפון, עגבנייה או כרוב חתוך שנראה כאילו מעכו אותו. בערב אותו דבר, 3 כפות אורז או בורגול וביצה שהרבה פעמים לא הייתה מבושלת עד הסוף. פעם בשבוע קיבלנו ריבה, וכף או שתיים של חומוס.

בהתחלה לא אכלתי, כי האוכל היה חצי מבושל, קר ובלי שמן, מלח ותבלינים. היו ימים שלא אכלנו, ולפעמים שמרנו את שלוש הארוחות כדי לאכול אותן בבת אחת. בשעה 22:00 בלילה כבר תמיד היינו רעבים שוב והלכנו לישון על בטן ריקה.

אני הגעתי לתאים במגידו אחרי שהנהלת הכלא כבר לקחה מהם את כל מכשירי החשמל ומוצרי המזון (כמו סוכר, שמן, קפה ותה). כשישבנו ביחד בלילה, פתאום מישהו מאיתנו היה אומר "אח... הלוואי שהייתה לי כוס קפה", ואחר היה אומר "אח... הלוואי שהייתה לי סיגריה", היינו ממשיכים ככה עד שהיינו נרדמים רעבים ומדוכאים.

הם העבירו אותי מאגף לאגף ומתא לתא. באחד התאים, דחסו אותנו 12 עצורים בתא שמיועד לשישה. בחדר היו שש מיטות והשאר ישנו על מזרונים על הרצפה. לכל אסיר הייתה שמיכה אחת שלא חיממה מספיק וכל הזמן סבלנו מהקור. כשהגעתי למגידו אחד האסירים נתן לי מכנסיים וחולצה. ארבעה ימים אחרי זה כיבסתי אותם, ואז בדיוק עשו חיפוש בחדר וכמובן שהחרימו לי אותם ושוב נשארתי רק עם מכנסיים קצרים וגופייה. לא השאירו כלום, לכל אסיר היו רק את הבגדים שהוא לבש. כל מי שהשתחרר מסר לנו את הבגדים הנוספים שהיו לו. היו כאלה שלבשו שכבות כי אם הסוהרים היו מוצאים בגדים בחדר היו מחרימים אותם. אני השתחררתי בבגדים שאיתם נכנסתי – מכנסיים קצרים וגופייה.

בכל פעם שהסוהרים עשו חיפוש בתא, הם הפכו הכול, ולמשל שפכו את השמפו ומשחת השיניים, או אקונומיקה שהם הביאו, על המזרונים. זה הפך חלק מהמזרונים ללא שמישים, והיינו שמים שני מזרנים וישנים עליהם שלושה לרוחב. בימי ראשון הם היו מחלקים לנו שמפו ומשחת שיניים, ולמחרת היו עושים חיפוש ושופכים הכול על המזרנים.

בשעת הספירה היינו צריכים לכרוע על הברכיים עם הידיים על הראש. הם ספרו אותנו שלוש פעמים ביום: בחמש בבוקר, בעשר בבוקר, ובחמש בערב.

הקומה הראשונה הייתה מאוד חשוכה וגם במשך היום זה הרגיש שם כמו לילה

התאורה בתאים עבדה רק מהשעה 18:00 עד 22:00. הקומה הראשונה הייתה מאוד חשוכה וגם במשך היום זה הרגיש שם כמו לילה, ובקומה השנייה המצב היה קצת יותר טוב. אני הייתי בקומה השנייה בחודשים נובמבר-דצמבר, ואז בקומה הראשונה בחודשים ינואר-פברואר.

בתחילת דצמבר 2023 הייתי באגף 6 כשפשטו עליו. הרבה מאוד סוהרים נכנסו לכל התאים, אזקו את הידיים שלנו והעמידו אותנו עם הפנים לקיר. הם הרביצו לנו עם מקלות במשך כמה דקות. לי הרביצו באזור הגב והכתפיים. אחר כך הם עזבו את התאים אבל הם לקחו את האסירים מאחד מהם לתא אחר ושם המשיכו להכות אותם. נודע לי שהם שברו כמה צלעות לאסיר עבד א-רחמאן אל-בחש, משכם. הוא סבל אחרי זה מכאבים איומים והמצב שלו הדרדר מיום ליום. ב-1.1.24 הוא נפטר. הכרזנו על שביתת רעב למשך שלושה ימים, אבל הם שוב הרביצו לנו ונאלצנו לוותר. אני הייתי אז בתא מספר 4, אבל בערך פעם בשבועיים הם היו מעבירים אותנו מאגף לאגף ומחדר לחדר.

בהתחלה לא הייתה לנו אפשרות להסתפר או לקצוץ ציפורניים. רק מתישהו בחודש ינואר 2024 הם הביאו מכונת תספורת וקוצץ ציפורניים, שנשבר עוד באותו חודש. אף אחד מאיתנו לא ידע להשתמש במכונה וכשהסתפרתי זה יצא גרוע מאוד. האופציה השנייה הייתה לגלח את הראש לגמרי, אבל זה גרם להעברה של מחלות עור. באחד החדרים חלו בגרדת בגלל שהסתפרו מבלי לחטא את המכונה.

היו תמיד מים חמים במקלחות, אבל יכולנו להגיע אליהן רק בזמן ההפסקה בחצר. היו רק שבע מקלחות והוציאו אותנו 36 אנשים ביחד, אז לא כולם היו מספיקים להתקלח. התקלחנו יום כן, יום לא. לא היו מגבות, לא קטנות ולא גדולות, הם החרימו את כולן. ניגבנו את הגוף עם הבגדים.

בדיונים המשפטיים שלנו השתתפנו בזום מהאגף. בהתחלה הוציאו לי צו מעצר מנהלי לשלושה חודשים, וב-24.1.24, תשעה ימים אחרי תום תקופת המעצר המנהלי הראשון שלי, היה עוד דיון והאריכו לי את המעצר המנהלי בעוד שלושה חודשים. השתחררתי ב-29.2.24.

ביום השחרור אילצו אותנו לחתום על הצהרה שלא הרביצו לנו ולא השפילו אותנו, למרות שהרביצו לנו אפילו בזמן שהחתימו אותנו עליה. לא הצלחתי אפילו לכתוב את השם שלי במלואו, כי הסוהרים הכו אותי בפנים, בצוואר ובגב. שתקתי, כי רק רציתי להיפטר מהם ולצאת מהכלא.

היינו בבידוד מוחלט, מנותקים מהעולם ולא יודעים מה קורה בחוץ

במשך כל תקופת המעצר לא פגשתי עורך דין. גם לא ראיתי את ההורים ובני המשפחה שלי, כי הם ביטלו את הביקורים לגמרי. היינו בבידוד מוחלט, מנותקים מהעולם ולא יודעים מה קורה בחוץ. לא יכולנו לעקוב אחרי החדשות, כי לקחו את מכשירי הטלוויזיה והרדיו. מקור המידע היחיד שלנו היו עצורים חדשים. התעניינו בעיקר לשמוע אם תהיה עסקה לחילופי שבויים, רצינו רק להיחלץ מהגיהינום הזה. כל השיחות של האסירים היו בנושא הזה.

האסירים הפלסטינים נלחמו במשך עשרות שנים על הזכויות שלהם בכלא והשיגו תנאים טובים יותר. זה הושג בדם של אסירים. עם פרוץ המלחמה, נשללו כל הזכויות האלה והמצב של האסירים החמיר מאוד.

במהלך המעצר איבדתי 10 ק"ג מהמשקל שלי – והיו עצירים שאיבדו 40 ק"ג – לפני המעצר שקלתי 70 קילו, וכעת אני שוקל 60 קילו.

כשהשתחררתי, הדבר הראשון שרציתי זה להסתפר ולסדר את הזקן לפני שאפגוש את אשתי והמשפחה שלי, כי המראה שלי, עם התספורת שעשה לי חבר בתא, היה מפחיד. חיכיתי גם מאוד להזדמנות לקצוץ ציפורניים ולהתרחץ עם סבון ושמפו, בשקט, בלי הלחץ של האסירים שמחכים בתור ולא בטוחים שיספיקו להתקלח.

בכלא, כל פרט קטן הופך לעניין בעל חשיבות עצומה, כי הסוהרים מתערבים בכל ושולטים בכל, וכל דבר מזכיר לך שאתה אסיר וחסר אונים.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-24.3.24