עימאד א-דין אבו אל-היג'א, בן 36 ואב לארבעה, תושב א-סאווייה שבמחוז שכם
נעצרתי ב-1.3.22 כשכוח של הצבא הישראלי פשט על הבית שלנו ולקח אותי למתקן המעצר בחווארה, שם החזיקו אותי במשך שמונה ימים. שלושה ימים אחרי שנעצרתי, קצין השב"כ בחווארה אמר לי שהוציאו נגדי צו מעצר מנהלי למשך שישה חודשים. מחווארה העבירו אותי למעצר בכלא מגידו.
ואז הגיע 7 באוקטובר. כבר משעות הבוקר באותו יום, הסוהרים סגרו את התאים ובודדו את האגפים אחד מהשני. לא הרשו לאף עצור לצאת מהתא או לעבור בין האגפים
אחרי שישה חודשי מעצר בכלא מגידו העבירו אותי לכלא הנגב, שם הכניסו אותי לחדר עם עוד חמישה עצורים. תנאי הכליאה שם היו רגילים: יצאנו לחצר מהבוקר עד הצהריים, הכנו את האוכל שלנו בעצמנו וקנינו מצרכים בקנטינה.
בסך הכול החזיקו אותי במעצר מנהלי במשך שנתיים. כל פעם שתוקף הצו פג, חידשו אותו, לפרקי זמן שונים. זה קרה שש פעמים. בפעם האחרונה חידשו את המעצר המנהלי לעוד 80 יום ובסופם שיחררו אותי ב-15.3.24.
במהלך כל תקופת המעצר אשתי ביקרה אותי פעם אחת, כשהייתי בכלא מגידו. אחר כך ביקשתי מממנה שלא תבקר אותי יותר, בגלל ההשפלה של המבקרים על-ידי שלטונות בתי הכלא, כמו חיפוש גופני, המתנה ממושכת וכו'.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
כבר משעות הבוקר באותו יום, הסוהרים סגרו את התאים ובודדו את האגפים אחד מהשני. לא הרשו לאף עצור לצאת מהתא או לעבור בין האגפים. ידענו שזה בגלל המתקפה של חמאס על עוטף עזה.
שבוע אחרי 7 באוקטובר, ב-14.10.23, התחילו בסדרה של מהלכי נקמה בעצורים. זה התחיל כשהוציאו את כולנו מהתאים, והעמידו אותנו בחוץ בזמן שהסוהרים ערכו בהם. כשעמדנו בחוץ, סוהרים התנפלו עלינו במכות ובבעיטות. כשנגמר החיפוש הם החזירו לתאים אחרים מאלה שהיינו בהם קודם.
בכל פעם שהוציאו אותנו ערכו חיפוש בחדרים וספגנו מכות, בעיטות ואגרופים מהסוהרים
ההעברה מתא לתא חזרה על עצמה. היו מוציאים אותנו מהחדרים בערך שלוש פעמים בשבוע, בימים שונים. בכל פעם שהוציאו אותנו ערכו חיפוש בחדרים וספגנו מכות, בעיטות ואגרופים מהסוהרים.
כבר ב-7 באוקטובר הנהלת הכלא ניתקה את החשמל בתאים ובאגפים. זה נשאר ככה עד היום שהשתחררתי.
בנוסף, הם החרימו את החפצים של האסירים: קומקומים, פלטות בישול, בגדים. השאירו לנו רק את הבגדים שעלינו.
עד ה-7 באוקטובר היינו בתא חמישה אסירים, אחר כך הכניסו עוד 10 ודחקו אותנו 15 בתא אחד.
חלק מהאסירים סובלים ממחלות כרוניות וצריכים לקבל תרופות. בעבר, הנהלת הכלא הייתה מספקת להם אותן אבל אחרי 7 באוקטובר הפסיקו להביא להם תרופות. זה היה צעד של נקמה וענישה קולקטיבית.
הסוהרים התחילו להשפיל את האסירים ולפגוע בכבודם. כשבאו להוציא מישהו מהתא, כיסו לו את העיניים ואז הכריחו אותו להתכופף ולהרים את הידיים מעל הראש, כלומר לצאת בהליכה שפופה בלי לראות כלום. כל זה היה מלווה בקללות מצד הסוהרים.
עד 7 באוקטובר האסירים היו מכינים אוכל במטבח של הכלא בשביל כל האסירים. אחר כך כבר אסרו על זה. הנהלת הכלא התחילה לחלק אוכל באיכות גרועה בצורה משפילה, ובכמויות קטנות. למשל, במהלך יום שלם כל אחד קיבל: 7 כפות אורז, ביצה קשה או נקניקיה אחת, קופסת יוגורט של 50 מ"ל, עגבניה או מלפפון או פלפל ירוק, 3 כפות שעועית מבושלת או צלחת קטנה של עדשים ו-7 פרוסות לחם. זה היה צריך להספיק לכל היום. הם הענישו אותנו על דברים שאנחנו לא עשינו.
ירדתי עשרות קילוגרמים במשקל בגלל איכות האוכל הגרועה והכמויות הקטנות שהקציבו לנו אחרי 7 באוקטובר
כשנעצרתי, ב-1.3.22, שקלתי 91 קילו, וכשהשתחררתי, ב-15.3.24, שקלתי את עצמי והופתעתי לגלות שאני שוקל רק 55 קילו! ירדתי עשרות קילוגרמים במשקל בגלל איכות האוכל הגרועה והכמויות הקטנות שהקציבו לנו אחרי 7 באוקטובר.
מאז 7 באוקטובר גם לא קיבלנו בכלל מלח וסוכר. זה איסור שנועד לפגוע בבריאות שלנו וככל שידוע לי זה עדיין נמשך. כששחררו אותי במעבר מיתר, דרומית לחברון, חברים חיכו לי בצד השני ונתנו לי משהו מתוק לאכול. אכלתי את זה ופתאום הרגשתי עייף מאוד ואיבדתי את ההכרה. התעוררתי בבית החולים הממשלתי ברמאללה, והסתבר שפינו אותי לשם באמבולנס. הרופאים אמרו לי שזה קרה כשאכלתי סוכר אחרי שהרבה זמן לא קיבלתי סוכרים בכלל.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-25.3.24