פואאד חסן, בן 45 ואב לחמישה, תושב קוסרה שבמחוז שכם
אני גר יחד עם המשפחה שלי בכפר קוסרה, מדרום-מזרח לעיר שכם. אני עובד באזור יריחו בקטיף תמרים.
ב-4.11.23, בסביבות השעה 2:00 בלילה, התעוררתי כששמעתי קולות ליד הבית שלי. הסתכלתי דרך חלון חדר השינה, בקומה השנייה של הבית, והבחנתי בכמה חיילים שניסו לפתוח את דלת הבית. הערתי את אשתי, רינאד חסן, בת 38, וביקשתי ממנה לשים את החיג'אב וללבוש בבגדים מתאימים, כי הצבא הולך לפלוש לתוך הבית; הערתי גם את כל הילדים שלנו כדי שלא יפחדו: יוסף, בן 15, סנאא, בת 13, אחמד, בן עשר, ג׳נאת, בת עשר ועומר, בן שש.
כשירדנו מהאוטובוס, חייל אמר לנו: "ברוכים הבאים לגיהינום"
חיילים שברו את המנעול של הדלת ופרצו לתוך הבית. היו יותר מ-15 חיילים והם כיוונו את הנשקים שלהם עלינו. אחד החיילים הורה לי בערבית למסור לו את תעודת הזהות שלי וגם את הטלפון הנייד. הוא שאל אותי מה שמי, ועניתי לו שתעודת הזהות אצלו והוא יכול לדעת ממנה את שמי, ואז הוא צרח עליי שאענה על השאלה.
החיילים נכנסו לכל החדרים, חיטטו בחפצים, וזרקו את הכול על הרצפה. בחדרו של הבן שלי, יוסף, היו תמונות של ההרוגים תושבי הכפר שלנו; הם נהרגו על-ידי המתנחלים בתחילת המלחמה בעזה; החיילים קרעו את התמונות. אחד החיילים הביא לי תמונה של אחד ההרוגים ואמר לי: ״מה זה?״ אמרתי לו: ״אלה קרובי משפחה שלנו, תושבי הכפר שנהרגו״. הוא אמר לי: ״אז תדאג לבן שלך״. אמרתי לו: ״הוא נער צעיר, והוא הרגיש עצוב על ההרוגים״. ואז הוא צרח עלי שוב: ״תדאג לבן שלך!״.
אחר-כך הם הובילו אותי אל מחוץ לבית, ושאלו אותי על אחי איבראהים, בן 25. עניתי להם שאני לא יודע איפה הוא. החיילים כבר פלשו לבית של אמא שלי כמה ימים לפני לכן, וביקשו את איבראהים; אבל הוא לא היה בבית. אנחנו לא יודעים איפה הוא נמצא. החייל הוביל אותי לג׳יפים שעמדו במרחק של 200 מטרים בערך מהבית ושם אזקו לי את הידיים וכיסו לי את העיניים ואז אחד החיילים הכה אותי עם הנשק שלו בגב ודחף אותי חזק לעבר הג׳יפ. בג'יפ היו בערך 11 חיילים ובמהלך הנסיעה הם הכו אותי באגרופים ובנשקים שלהם ובעטו בי, עד שהגענו להתנחלות מגדלים. ידעתי איפה אני בגלל שההתנחלות קרובה לכפר שלנו, ולא לקח יותר מכמה דקות עד שהגענו לשם. אחרי שעה בערך העבירו אותי משם למחנה הצבאי חווארה.
בכניסה למחנה, אני ועצורים אחרים עברנו תהליך שכלל חיפוש בעירום מלא ובדיקה עם גלאי מתכות ידני. היו שם חמישה חיילים, וכל שני עצורים היו בחדר אחד. במהלך החיפוש, החיילים בעטו, קיללו והשפילו אותנו.
הוא אמר ״אתה חייב לנשק את הדגל״. אמרתי לו ״לא, אני לא רוצה״. פתאום עשרים החיילים שבחדר התחילו להרביץ לי
העברתי לילה אחד בחווארה, ולמחרת לקחו אותנו לסאלם. בדרך לאוטובוס היינו צריכים ללכת כפופים ולשים את הידיים על הגב של מי שהלך לפנינו. כשעלינו לאוטובוס, עם אזיקים על הידיים והרגליים, חיילים הרביצו לנו וקיללו אותנו; הם קיללו את אלוהים ואת הנביא, ואמרו לנו: ״נראה אתכם עכשיו איך ההתנגדות תועיל לכם״. העבירו אותנו לכלא מגידו, היינו בערך 16 עצורים. לקחו אותנו לחקירה אחד אחרי השני. כשהגיע תורי, החוקר שאל אותי על אחי איבראהים, וביקש ממני להסגיר אותו. אמרתי לו שאני לא יודע איפה הוא נמצא ושאין לו טלפון. החוקר אמר ״זאת הבעיה שלך, זה אח שלך, ואתה חייב להסגיר אותו״. אמרתי לחוקר: ״אני לא אעשה את זה, זה עניין שלו, הוא מספיק מבוגר ואחראי על עצמו״. החקירה הסתיימה כאן. אחרי החקירה, החזירו אותנו שוב לאוטובוס ובשלב הזה הידיים שלנו לא היו אזוקות. קראו לעצורים בשמות והיינו חייבים לענות בלי להרים את הראש. אחד מהעצורים הרים את הראש, ואז הסוהר קילל את אמא שלו ואחותו. העצור השיב לו באותה קללה ואמר לו ״אחותך ואמא שלך לא יותר טובות מאמא שלי ואחותי״. ואז הסוהר דחף אותו ואמר: ״אני אדאג שהכלב ישחק בין הרגליים שלך במגידו". משם לקחו אותנו למגידו, וכשירדנו מהאוטובוס, חייל אמר לנו: "ברוכים הבאים לגיהינום". אחד העצורים, תושב ג׳נין, אמר לחייל ״ברוכים הבאים לג׳נין״. הוא ענה לו ״תכף נראה״.
בכניסה עשו לנו שוב חיפוש בעירום מלא. מה שהיה הכי משפיל זה שערכו אותו שלוש חיילות. אמרתי לאחד מהחיילים: ״אני לא הולך להוריד את הבגדים שלי מול החיילות״ והוא ענה ״תסתום את הפה שלך״. לא הייתה לי ברירה אלא לציית להם. כל שני עצורים נכנסים לחיפוש, שערכו חמישה חיילים וחיילות; כמובן שהחיפוש מלווה בקללות, מכות ובעיטות ברגליים - בטענה שאנו צריכים לפתוח את הרגליים שלנו יותר; אנשים נפלו מהבעיטות האלה על הרצפה. אחר כך לקחו אותנו לרופא, ושם שאלו אותנו את השאלות השגרתיות, כלומר אם אנחנו סובלים ממחלות כלשהן, או נוטלים תרופות. אחר כך הם צילמו אותנו ואז הכניסו אותנו אחד אחרי השני למשרד של השב״כ. על הקיר היה דגל ישראל ענק, השאלה הראשונה של קצין השב"כ הייתה ״לאיזה ארגון אתה שייך?״ ואז הוא הורה לי לנשק את הדגל ותוך כדי צילמו אותי. היו בחדר בערך 20 חיילים. אמרתי לקצין שאני לא אעשה את זה, והוא אמר ״אתה חייב לנשק את הדגל״. אמרתי לו ״לא, אני לא רוצה״. פתאום עשרים החיילים שבחדר התחילו להרביץ לי. הם הכו אותי עם כל מה שבא ליד ובכל חלקי הגוף. אחד מהם בעט לי בראש, ואז איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי הם עדיין הכו אותי. אחר כך העמידו אותי וצילמו אותי כשהדגל מאחוריי. לקחו אותי מחוץ לחדר, ושוב הכו אותי, עד שאיבדתי את ההכרה בפעם השנייה.
אמרתי לאחד מהחיילים: ״אני לא הולך להוריד את הבגדים שלי מול החיילות״ והוא ענה ״תסתום את הפה שלך״
התעוררתי כשמישהו אמר: ״הוא מת, הוא מת״ בעברית, "תתרחקו ממנו". הוא ביקש ממני לקום ולשטוף את הפנים בשירותים; ראיתי שכל הגוף שלי מלא דם, דיממתי גם מהאף, מהפה ומהראש. הוא אמר לי בערבית לא לדבר על מה שקרה. זה היה אחד מהסוהרים של בית הסוהר.
הושיבו אותי בחדר סמוך, וכל הזמן שמעתי את המכות והצעקות של העצורים; כל העצורים יצאו משם מדממים ופצועים. לשניים מהעצורים שברו משקפי ראייה, אחד מהם תושב שכם, ואני לא יודע מאיפה השני.
אח"כ העבירו אותנו לתאים שהתנאים בהם היו מאוד גרועים. התאים היו קטנים, והיו הרבה מאוד עצורים. היינו בערך 12 עצורים בתא שהיו בו רק ארבע מיטות. השאר ישנו על הרצפה על מזרנים דקים. היו רק שמיכות מאוד דקות, לא יכולנו לישון. היו לי כאבים בחזה, ברמה שלא הייתי מסוגל לקום, היו גם כאבים בגב ובראש. ביקשתי ללכת למרפאה, אבל לא נתנו לי. הם נתנו כדור אקמול אחד ביום, אבל לא לקחתי אותו; היה איתנו עצור מאזור מחנה בלאטה שהיה פצוע קשה וסבל מכאבים נוראיים. היו לו פצעים פתוחים, והטיפול היחיד שהוא קיבל היה משחה לפצעים פעם בשבוע, שהספיקה למריחה אחת; נתתי לו את כדורי האקמול שנתנו לי, כי הוא סבל מאוד.
סבלנו מאוד מהקור, החלונות פתוחים, ולא היו מספיק שמיכות ובגדים. שמנו את המזרנים אחד ליד השני, כדי שנוכל לשים את השמיכות אחת מעל השנייה כשאנחנו ישנים, כך שיהיה לנו קצת יותר חמים. לכל עצור היו רק הבגדים שעליו, ולא היו בגדים להחלפה; נשארנו באותם בגדים במשך כמה שבועות בלי אפשרות להחליף אותם; הבנתי מאחד העצורים שהוא כבר למעלה מ-50 ימים עם אותם בגדים. כשניסינו לנקות את הבגדים שלנו, לא היה מספיק מקום לתלות אותם; היה מקום קטן לתלייה, ולקח הרבה מאוד זמן עד שהבגדים התייבשו, כי השמש לא נכנסת לתאים. הסרחון בתאים היה קשה מאוד. השירותים נמצאים בתוך התא, והייתה נזילה קבועה מהאסלה ומהכיור. המזרנים היו מסריחים וגם השמיכות. לא משנה כמה ניסינו לנקות את התא - זה לא עזר. נסינו לנקות עם שמפו, כי לא היה משהו אחר; כשלא היה לנו שמפו, ניסינו להשתמש במשחת שיניים לניקיון. כמובן שלא היו כריות. הייתי מקפל את המזרן כדי לשים את הראש על משהו כמו כרית. לא הצלחתי לישון כי הם היו מדליקים את האור מהשעה 19:00 ועד השעה 5:00 כל יום. שמתי את המזרן על הרצפה, והשענתי את הראש על עמוד שהיה באמצע החדר; ככה ישנתי בתנוחת ישיבה, כי כששכבתי סבלתי מכאבים חזקים בחזה. אחרי בערך שבוע לקחו אותי למרפאה של בית הסוהר. הבנתי מהרופא שיש לי שברים בשלוש צלעות ושהטיפול היחיד הוא מנוחה.
ישנתי בתנוחת ישיבה, כי כששכבתי סבלתי מכאבים חזקים בחזה
כל כמה ימים היו מעבירים אותנו לתא אחר. הייתי בתא עם עצור מאזור ג׳בע, שהרגל שלו והצלעות שלו היו שבורות. הוא סבל מאוד, במיוחד כשרצה ללכת לשירותים. הייתי הולך איתו לשירותים כדי לעזור לו, ומחכה עד שיסיים ויצא ואז הייתי לוקח אותו עד למזרן שלו. המצב שלו היה מאוד קשה.
האוכל היה נורא והכמות לא הספיקה כדי לחיות, רק כדי לא למות. דברים חצי מבושלים במים, בלי מלח ובלי תבלינים. לא היו פירות, ולא היה שום דבר מזין. רק קצת אורז וזהו. אכלנו רק כדי שלא נמות כי היינו מאוד רעבים. לא הייתה לנו אפשרות להכין תה או קפה. לפי מה שהבנתי מהעצורים האחרים, החרימו את כל החפצים של העצורים בתחילת המלחמה בעזה. לא נשאר כלום בתאים, לא קומקום ולא כיריים חשמליים לבישול; הם החרימו גם את כל האוכל וקופסאות השימורים שהיו בתאים, גם מה שהעצורים קנו בכסף שלהם בקנטינה וגם את הרדיו ואת הטלוויזיה, אז לא ידענו כמעט שום דבר על מה שקורה מחוץ לכלא. התעדכנו על המצב רק כשהגיע עצור חדש. כולנו היינו מתאספים מסביבו כדי לשמוע מה קורה בחוץ, ואם תהיה עסקת חילופי אסירים - בתקווה שהסבל שלנו ייגמר.
לא קיבלנו ביקורים, לא מעורכי דין ולא מנציגי הצלב האדום; לפי מה שהבנתי מהעצורים, רק לעורכי דין ישראלים מותר לבקר. הדיונים בבתי המשפט התקיימו רק בזום.
ב-13.11.23 בשעה 23:00 בלילה שחררו אותי מבית הסוהר ולקחו אותי למחסום ג'למה. תפסתי טרמפ והגעתי לאזור חארס בשעה 1:30 בלילה. התקשרתי לאבא של אשתי, ואז הוא הגיע להסיע אותי הביתה. אחי עבד אל-באסט, בן 34, שגם נעצר בבית שלו בנובמבר 2023, עדיין עצור עד היום. גם הוא נעצר כדי ללחוץ על איבראהים שיסגיר את עצמו, אבל אנחנו עד עכשיו לא יודעים איפה מחזיקים אותו.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-31.3.24