מ.א., תושב מחוז חברון

נעצרתי ב-7.7.20. יום לפני כן, הצבא פשט מוקדם בבוקר על הבית שלנו כשלא הייתי שם ואז קצין זימן אותי טלפונית לחקירה. התייצבתי בשעה 9:00 בבוקר במקום שהורו לי. חיילים שחיכו לי שם כיוונו אליי את הנשק שלהם ואז אזקו לי את הידיים.

סבלתי מאוד מהקור, במיוחד בגלל שהסוהרים לקחו לי את כל הבגדים והשאירו לי רק גופיה ומכנסיים קצרים

לקחו אותי להתנחלות ומשם נלקחתי על-ידי אנשי יחידת נחשון לכלא עסקלאן [אשקלון] לצורך חקירה. נשארתי בחקירה חודשיים, בתא בידוד. חקרו אותי כל יום, קשור לכיסא, במשך יותר מעשר שעות.

הרשו לי לעשן 3 סיגריות ביום וסיפקו לי שתי ארוחות ביום, אבל כמות האוכל הייתה קטנה מאוד. יצאתי מהתא רק לחקירה. במהלך התקופה הזאת נערכו לי ארבעה דיונים משפטיים שהשתתפתי בהם ב"זום", ובכל פעם היו האריכו לי את המעצר בעוד 15 יום. בסוף החקירה העבירו אותי לכלא עופר, שם כבר לא הייתי בבידוד. אחרי שנתיים של מעצר בית המשפט גזר עליי ב-19.4.22 ארבע שנות מאסר וקנס בסך 2,000 ש"ח. ב-24.5.22 העבירו אותי לכלא הנגב (קציעות) אחרי שהייתי בערך שנתיים בכלא עופר.

בכלא הנגב סבלתי בעיקר מעצם הכליאה, המרחב המצומצם והמונוטוניות של החיים. הימים חזרו על עצמם: צפייה בטלוויזיה, קצת ספורט, קניית מוצרי מזון בקנטינה ובישול.

ככה התנהלו החיים שלי בכלא עד 7.10.23. כשפרצה המלחמה הכל התהפך. מייד עם תחילת המלחמה, אנשי יחידות מיוחדות פשטו על התאים שלנו, החרימו את מכשירי הטלוויזיה, את פלטות הבישול ואת הקומקום, סגרו את התאים ואסרו עלינו לצאת.

עד אז הייתי בתא של חמישה אסירים, והעבירו אותי ועוד שני אסירים לתא שכבר היו בו חמישה אסירים אחרים, כך ששלושתנו נאלצנו לישון על הרצפה. סבלתי מאוד מהקור, במיוחד בגלל שהסוהרים לקחו לי את כל הבגדים והשאירו לי רק גופיה ומכנסיים קצרים. היו לי ארבע מזוודות גדולות של בגדים, שהם החרימו, ולא נשארו לי שום בגדים להחלפה.

הסוהרים התחילו להשפיל אותנו בדרך קבע במהלך הספירה: הורו לנו לכרוע עם הפנים לקיר והידיים על הראש. קיבלנו לאכול רק שתי ארוחות ביום, עם מעט מאוד אוכל באיכות מאוד גרועה. הארוחה הראשונה הייתה בשעה 12:00 בצהריים, וכללה צלחת וחצי אורז לכל האסירים בתא, לידה צלחת של מרק עדשים או שעועית, ולחם. את הארוחה השנייה קיבלנו בשעה 18:00, והיא הייתה כמעט אותו דבר.

אחר-כך העבירו אותי לתא אחר, שגם בו היינו שמונה אסירים, ביניהם ת'אאיר אבו עסב. גם בתא הזה ישנתי על מזרון על הרצפה. האסירים המבוגרים יותר, כמו אבו עסב, ישנו על המיטות. היינו יחד בתא בערך עשרה ימים. היו בו שלושה חלונות, והנהלת הכלא הוציאה מכולם את הזגוגיות כדי שנסבול עוד יותר מהקור, ביום ובלילה.

ב-18.11.23, הסוהרים הגיעו לספירה והביאו איתם אנשי יחידה מיוחדת שהיו רעולי פנים והחזיקו אלות עם חתיכות ברזל בולטות. הסוהרים ספרו אותנו. השיטה הייתה שהסוהר קורא בשם הפרטי של האסיר, והאסיר אומר את שם המשפחה שלו, בזמן שאנחנו יושבים בכריעת צפרדע.

באותו יום, כשהספירה הסתיימה, אחד הסוהרים קרא שוב בשם של ת'אאיר, ות'אאיר ענה לו "אבו עסב". אחר כך הסוהר אמר שוב "ת'אאיר" ות'אאיר ענה שוב "אבו עסב". ואז נכנסו אנשי היחידה המיוחדת עם האלות והנשק והתחילו להכות אותנו. כל אחד מהם תפס אסיר והרביץ רק לו. הכו אותנו בכל חלקי הגוף. לא זזנו, רק צרחנו וצרחנו בזמן שהם הכו אותנו בלי הפסקה. התחיל לרדת לי דם מהראש, וראיתי שגם האסירים שלידי מדממים מהראש. זה נמשך בערך שבע דקות ואז הם התרחקו לדלת של התא.

את ת'אאיר הם הכו יותר מכולם. הוא ניסה להגן על הראש שלו עם היד, אבל מהר מאוד הוא כבר לא הצליח להחזיק אותה שם, מרוב המכות [...] עד שהוא נפל לרצפה

ואז בערך שמונה מהם חזרו פנימה והכו את כולנו, אבל את ת'אאיר הם הכו יותר מכולם. הוא ניסה להגן על הראש שלו עם היד, אבל מהר מאוד הוא כבר לא הצליח להחזיק אותה שם, מרוב המכות. הם המשיכו להכות אותו בראש ובשאר הגוף, עד שהוא נפל לרצפה. אחר כך הם יצאו וסגרו את דלת התא.

קראנו לת'אאיר בשמו כמה פעמים, אבל הוא לא הגיב. ירד לו קצת דם מהראש, וראינו שצבע הגוף שלו השתנה – הוא נעשה כהה יותר. אני חושב שזה היה בגלל דימום פנימי. קראנו לסוהר וצעקנו במשך שעה, אבל הוא לא ענה לנו. אחר כך הגיע סוהר ששימש גם כחובש. הוא ביקש ממני להפשיל את החולצה של ת'אאיר. כשהרמתי את החולצה, ראיתי שהבטן שלו הייתה נפוחה והצבע שלה היה כהה. הסוהר-חובש התקשר לקצין. הגיעו הרבה קצינים והכריחו אותנו, את כל שאר שבעת האסירים, להידחק לפינה של השירותים – בשטח של מטר מרובע אחד. אחרי שהם דחסו אותנו לשם הם לקחו את ת'אאיר ועזבו. אחרי חמש דקות הגיע סוהר, פתח את דלת השירותים ואמר לנו שת'אאיר מת.

למחרת הגיעו מהשב"כ ולקחו אותנו אחד אחרי השני לחקירה. החקירה שלי נמשכה כרבע שעה, שבמהלכה הם טענו שאנחנו עשינו בעיות והרגנו את ת'אאיר, ולכן כולנו פצועים. הם אמרו שאנחנו תקפנו אחד את השני ולא הסוהרים. החוקר שאל אותי איך הרגנו את ת'אאיר. סיפרתי לו מה קרה: שהסוהרים הם שהרביצו לנו והרגו אותו, והסברתי איך זה קרה.

אחרי שכולנו חזרנו לתא, הגיע מפקד הכלא, שכונה "אבו יוסף", ופתח את הדלת. הוא צחק ואמר שאנחנו הרגנו אותו ושאנחנו רוצים להפיל על הכלא את האשמה. התחלתי לצחוק בתגובה על מה שהוא אמר, ואז הוא שאל אותי: "למה אתה צוחק?", אמרתי לו שבלי סיבה. הוא התחיל לקלל אותי, ואני קיללתי אותו בחזרה. בשעה 20:00 הגיעו לספור אותנו, ואחרי הספירה נכנסו שוב אנשי היחידה המיוחדת והם הכו אותנו שוב באותו אופן ויצאו.

לא ידעתי מה השעה או מה התאריך. לא היה לי אף אחד לדבר איתו. כמעט השתגעתי שם

למחרת הגיעו שני סוהרים ולקחו אותי לתא בשטח של 1.5 מטר מרובע, שלא היו בו שירותים. הייתי בתא הזה, לבדי, יותר משלושה חודשים. נתנו לי לצאת לשירותים רק פעם ביום, בשעה 7:30 בבוקר, ובדרך לשם ובדרך חזרה היו מכים אותי. נתנו לי בקבוק ריק להשתין בו במשך היום. האור בתא דלק 24 שעות ביממה, ואיבדתי את תחושת הזמן. לא ידעתי מה השעה או מה התאריך. לא היה לי אף אחד לדבר איתו. כמעט השתגעתי שם. היה לי גם קר מאוד. נתנו לי מזרן כחול שהיה דק מאוד ומצופה בפלסטיק ושמיכה שלא חיממה אותי בכלל. במשך כל התקופה הזאת לא נתנו לי סיגריות, לא עישנתי אפילו סיגריה אחת, ולא התקלחתי אפילו פעם אחת. מי השתיה היו מלוכלכים והטעם שלהם היה מגעיל, אבל הייתי מוכרח לשתות אותם. מבחינת אוכל, הביאו לי שתי ארוחות ביום, שהיו כמו שקיבלתי כשהייתי בתא עם שאר האסירים לפני כן.

ב-6.2.24 הגיע סוהר ואמר לי שמעבירים אותי. לקחו אותי יחד עם עוד 12 אסירים למעבר מיתר, שם שיחררו אותי.

ביום החמישי של חודש רמדאן התקשר אלי מישהו שהציג את עצמו "קפטן עיד" והורה לי להגיע למחרת למחנה עציון. הוא איים עליי: "בפעם הבאה ירח חדש (כינוי להרוג/שהיד) יאיר את שמי המחנה. אל תעשה בעיות".

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם באסל אל-עדרה ב-4.4.24