עאטף עוואוודה, בן 53, אב לשבעה, תושב דיר סאמת שבמחוז חברון

אני סוחר. יש לי ארבעה ילדים מתחת לגיל 18. ב-28.8.23, בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, הגיעו כוחות של הצבא והשב"כ ופרצו לבית שלנו. הם חיפשו את הבן שלי אחמד, בן 19, שלטענתם מבוקש על-ידי השב"כ. אחמד לא היה בבית. הוא היה בג'נין. החיילים שברו כל מה שהיה בבית ועצרו אותי ושניים מהבנים שלי: עלאא, בן 23, ווג'יה, בן 29. הבן שלי וג'די, בן 24, נעצר על-ידי הצבא כבר חודש קודם לכן. גם אז הם הגיעו לבית שלנו וחיפשו אחמד, בטענה שהוא מבוקש וכשהם לא מצאו אותו הם עצרו את וג'די.

החיילים ואנשי השב"כ השפילו אותי ואת הבנים שלי, קיללו אותנו ואיימו עלינו. הם לקחו אותנו למתקן המעצר בכלא עציון, מדרום לבית לחם, והחזיקו אותנו שם במשך תשעה ימים. אני ועלאא היינו באותו תא ואת וג'יה הם הפרידו מאיתנו. הוא שוחרר אחרי כמה ימים. התנאים בעציון היו קשים במיוחד, כי זה צבא ולא שב"ס.

רצו שאסגיר את הבן שלי והציעו בתמורה לשחרר אותי. סירבתי כמובן. ממילא לא ידעתי בדיוק איפה הוא. ב-8 באוקטובר הבן שלי נהרג בידי הצבא בג'נין. למרות זאת, השאירו אותנו במעצר.

ב־7.10.23 הנהלת הכלא הודיעה לנו שיש איסור להעניק טיפול רפואי לאסירים "ביטחוניים", חוץ מחולי סוכרת ויתר לחץ דם. ואף אחד באמת לא קיבל טיפול

אחר כך העבירו אותי ואת עלאא לכלא עופר, אזוקים בידיים וברגליים. כשהגענו לשם עופר הכניסו אותנו קודם כל לחדר ההמתנה, תא מעצר קטן מאוד מבטון מזויין שאין בו שום דבר. ואז הכניסו אותנו לתא מס' 9 באגף 26.

בתא שלנו היה מוחמד א-סבאר (בן 23), מהעיירה א-ד'אהרייה שבדרום חברון. הוא סבל ממחלת מעיים מאז הילדות והיה זקוק לטיפול רפואי ומזון מיוחד, עם הרבה נוזלים. השתדלנו לעזור לו כמה שיכולנו. קנינו לו אוכל בקנטינה ובישלנו בשבילו. אבל מרגע שהתחילה המלחמה והתנאים השתנו, הוא סבל מאוד.

בהתחלה המצב היה רגיל. זה כלא כמובן ואתה כלוא, אבל בכל זאת אתה מרגיש שהיו זכויות. כך היה עד שפרצה המלחמה בעזה ב־7.10.23 ואז הנהלת הכלא הודיעה לנו שיש איסור להעניק טיפול רפואי לאסירים "ביטחוניים", חוץ מחולי סוכרת ויתר לחץ דם. ואף אחד באמת לא קיבל טיפול. כשהתלוננו על בעיות רפואיות הם היו אומרים רק "תשתה מים" או לכל היותר נותנים כדור אקמול. לא נתנו שום תרופות אחרות. כל זה הביא לתחילת מסע הסבל של האסיר מוחמד א־סבאר. האוכל שהביאו היה כולו יבש, ללא מרכיבים מרככים. רוב מה שכן הביאו היה דגנים, מה שאסור היה לו לאכול, כי הם גרמו לו לנפיחות במעיים. 

בכל יום הייתי מדבר עם הקצין, מסביר לו שצריך לפנות את מוחמד לבית החולים. השלב הראשון היה עצירות חמורה, 12 ימים הוא לא הפריש צואה. דיברתי עם הנהלת הכלא, ביקשתי שיביאו חוקן כדי לעזור לו להיפטר מההפרשות. אחרי הרבה בקשות, הביאו לו חוקן. אחרי שסידרנו את הבעיה הזאת, התחלנו להתעסק בעניין התזונה שלו, עד כמה שאפשר עם מעט האוכל שהיה לנו. כל רבע שעה, הבאתי לו חתיכת לחם קטנה ויוגורט. ניסינו לשלוט במצב הבריאותי שלו, שלא יושפע מדי לרעה בגלל האוכל.

כבר אסור היה לבשל שום דבר, ואסור לקנות מהקנטינה. מעבר לזה שאסרו קנייה מהקנטינה הם הגבילו את כמויות האוכל. ברמה שזה ירד ל־20% מהכמות הרגילה שהייתה לפני המלחמה. היינו שמונה אסירים בתא וקיבלנו ארוחה שלא הייתה מספיקה לאדם אחד. רוב האסירים איבדו הרבה מהמשקל עד ששוחררו.

בשלב הזה, מוחמד סבל מאובדן זיכרון וקושי בראייה. הוא אפילו לא ידע כמה זמן הוא נמצא במעצר. מה שהוא היה צריך זה טיפול של אח מקצועי והעברה לבית חולים

בשלב הזה, מוחמד סבל מאובדן זיכרון וקושי בראייה. הוא אפילו לא ידע כמה זמן הוא נמצא במעצר. מה שהוא היה צריך זה טיפול של אח מקצועי והעברה לבית חולים - כי מה שהוא היה צריך לא נמצא בבית הכלא. הבטן שלו תמיד הייתה נפוחה.

הסוהרים התחילו לקחת מאיתנו את כל הבגדים, ולא השאירו לנו אפילו סט בגדים אחד להחלפה. לקחו גם את המגבות והכריות וחלק מהשמיכות והשאירו לכל אסיר רק שמיכה אחת. אפילו את חומרי הניקוי לקחו לנו. החרימו גם את כל מכשירי החשמל, כולל הטלוויזיה ופלטת הבישול ואפילו את התרופות. הם גם הוציאו את שמשות הזכוכית מהחלונות והשאירו רק את הסורגים, כדי שיהיה לנו קר.

לכל אחד היו סט אחד של בגדים, מגבת ושמיכה. השמיכות היו קצרות. לא היו שמפו או חומרי ניקוי. - אם רואים שאנחנו לובשים שתי חולצות, אז לוקחים אחת. אם רוצים לשטוף את הבגדים, אז בקושי מתייבשים, כי קר ואין שמש. הם בכלל הוציאו את החלונות ואז היה ממש קר.

ביטלו גם את היציאה לחצר, ואסור היה לקרוא לתפילה. כמובן החרימו את ספרי הקוראן. אפילו תפילה קבוצתית בתוך התאים הייתה אסורה. אם הסוהרים שמעו קריאה בקוראן מהתאים, הם היו מענישים את כל הכלואים בתא.

והיו גם הספירות. עד למלחמה, כשהיו עושים ספירה והיו קוראים בשמו של אסיר הוא היה צריך לקום. וזהו. אחרי המלחמה זה השתנה לגמרי. הוסיפו עוד ספירות במהלך היום. הם היו נכנסים לתא ואז הייתה מתחילה ההשפלה.

חוץ ממוחמד, היו בתא שלנו עוד שני אסירים חולים: אחד מהם סבל ממחלה נוירולוגית והשני היה פגוע נפש.

בספירות נדרשנו להידחק כולנו בסוף התא, לכרוע או להשתטח על הרצפה ולהתפשט ואז היו עושים עלינו חיפוש גופני, מורים לנו להתלבש, מוציאים אותנו מהתא, לרוב לוקחים אותנו למקלחת ועושים חיפוש בתא. הסיפור הזה לקח כמה שעות. פעם שלחו אותנו לתא אחר והשאירו אותנו שם שלושה ימים, 18 אסירים, בלי מזרונים. הרגשנו שהמסר הוא – מבחינתנו תמותו.

כל כמה ימים הסוהרים או אנשי יחידה מיוחדת היו נכנסים ועורכים חיפוש. כמו בספירות נדרשנו לכרוע ולהרכין את הראש. לרוב הם נכנסו עם כלב.

ביום ה-40 למותו של בני אחמד דקלמתי בלילה פסקי קוראן בקול לזכרו. בדיוק אז נכנסו לתא שלנו אנשי יחידה מיוחדת עם כלבים. הם אזקו אותנו והכו את כולנו

ביום ה-40 למותו של בני אחמד דקלמתי בלילה פסקי קוראן בקול לזכרו. בדיוק אז נכנסו לתא שלנו אנשי יחידה מיוחדת עם כלבים. הם אזקו אותנו והכו את כולנו [העד בוכה]. לכלבים היה מחסום, אז הם לא יכלו לנשוך אבל הם אומנו לתקוף עם המחסום הזה. אחד הכלבים התנפל עליי כשהייתי אזוק וחבט לי בפנים עם מחסום הפה שלו. הכלב שרט אותי בפנים, באוזן ובכתף. כולנו הותקפנו ככה בלי שום סיבה. אפילו את מוחמד א-סבאר הם תקפו באותו יום. אחר כך הוציאו אותנו מהחדר וערכו חיפוש ולאחר מכן החזירו אותנו. לא קיבלנו שום טיפול רפואי אחרי זה.

כל מעבר ממקום למקום גם היה כרוך בהשפלה קשה. להוריד את הראש, ללכת בשקט מוחלט, אם תגיד מילה יכסחו אותך מכות. לא מעניין אותם אם אתה אדם מבוגר. כולם אותו דבר מבחינתם.

המעבר מכלא לכלא גם היה ממש אסון. מי שידע שהולכים להעביר אותו ידע שהולכים לקרות לו דברים קשים. אתה יוצא בלי כלום, רק הבגדים שעליך, כל הדרך את חוטף מכות, השפלה. שמים לך אזיקונים ומהדקים אותם חזק מאוד ואתה נשאר איתם ככה שעות. ואז לוקחים אותך לפוסטה (רכב להסעת אסירים) ובדרך לשם לוחצים לך את הראש למטה. ואז בתוך הפוסטה, מכות בלי הפסקה.

ב-14.12.23 העבירו אותי לכלא נפחא. המצב שם היה עוד יותר גרוע מעופר. כשהגעתי לשם לקחו לי את כל הבגדים חוץ מחולצה ונתנו לי מכנסיים של הכלא. גם את הנעליים לקחו לי ונתנו לי כפכפים. שם, הכניסו אותי לתא 18 באגף 1, שבו היה גם ח'אלד א-שאוויש, עוד אסיר חולה שמת אחר כך בכלא. הוא היה משותק וסבל מאוד בגלל שלא קיבל שום טיפל והיו לו פצעי לחץ. נשארתי שם עד ששחררו אותי בחודש ינואר, ב-31.1.24, אחרי כחמישה חודשים במעצר מנהלי. אחרי שהשתחררתי נודע לי שמוחמד א-סבאר נפטר בכלא. כולם בכלא רק חולמים להשתחרר ולחזור למשפחה שלהם. אבל הוא לא השתחרר ולא חזר.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם באסל אל-עדרה ב-10.3.24

** העדות בכתב נגבתה בנפרד מראיון הווידיאו ואינה תמליל שלו