סופיאן אבו סלאח, בן 42 ואב לארבעה, תושב עבסאן אל-כבירה שבמחוז ח'אן יונס ברצועת עזה

אני נשוי להנאא אבו סלאח ויש לנו ארבעה ילדים, עבד א-רחמאן בן 14, אימאן בת 13, איה בת 12, ועיסאם בן עשר. עד המלחמה עבדתי כנהג מונית, אבל היום אני מובטל וגר עם המשפחה שלי באוהל באזור אל-פח'ארי בח'אן יונס, ליד בית החולים האירופאי.

ב-7 באוקטובר עקרנו מהבית שלנו באזור עבסאן אל-כבירה שבח'אן יונס, כי הבית שלנו היה קרוב לגבול והיו שם הרבה הפצצות. בהתחלה עברנו לבית ההורים שלי שגרים באותו אזור, במרחק של קילומטר אחד מהבית שלנו. נשארנו אצלם בערך שלושה ימים, ואז עברנו לבית של קרובי משפחה במרכז העיר ח'אן יונס, ונשארנו אצלם קרוב ל-50 יום.

במהלך החקירה הם הרביצו לנו במקל ובעטו בנו, במיוחד באזור הגב והצוואר. היינו שם בערך 80 איש

בימי הפסקת האש, בסוף חודש נובמבר שעבר, חזרנו לבית שלנו ונשארנו שם בערך שבוע. כשהסתיימה הפסקת האש התחילו הפצצות כבדות על העיר ח'אן יונס. עקרנו למסגד, רחוק מהגבול, ונשארנו שם חמישה ימים ואז עברנו למחנה עקורים בבית הספר "הארון א-רשיד", בשכונת אל-אמל בחלק המערבי של העיר ח'אן יונס. נשארנו שם חודשיים בתנאים קשים מאוד, כי הייתה צפיפות גדולה, לא היו מים או חשמל ובקושי היה אוכל.

ב-14.2.24, הצבא כיתר את בית הספר והחיילים הורו לנשים לצאת עם הילדים לאזור אל-מוואסי במערב ח'אן יונס. את הגברים הם השאירו בתוך בית הספר. החיילים חילקו אותנו לקבוצת של עשרה גברים כל אחת, הורו לנו להתפשט ולהישאר בתחתונים ולהרים למעלה את תעודות הזהות שלנו. הם בדקו את השמות שלנו מול תעודות הזהות ואז בדקו כל אחד עם מכשיר, אזקו לנו את הידיים מקדימה, כיסו לנו את העיניים והובילו אותנו למקום שלדעתי היה מחסנים שהם הפכו למתקני מעצר. הם הכריחו אותנו לכרוע בתנוחת סגידה על האדמה עד שעות הערב.

תמונה

אחר-כך לקחו אותנו למרכז חקירות, אני חושב שהוא היה בשכונה היפנית במרכז העיר ח'אן יונס. בחקירה שאלו אותי מה שמי, איפה הייתי ב-7 באוקטובר ומה ההשתייכות שלי, על חמאס ועל הג'יהאד. במהלך החקירה הם הרביצו לנו במקל ובעטו בנו, במיוחד באזור הגב והצוואר. היינו שם בערך 80 איש. הם השאירו אותנו עד השעה 12:00 בלילה באותה תנוחה, עירומים. מזג האוויר היה קר מאוד.

אחר-כך נתנו לנו בגדים בצבע לבן-שקוף (כמו של הקורונה), והעלו את כולנו למשאית - בערך 80 איש בערימה, אחד על השני. אסור היה לזוז או לדבר. אם החיילים הרגישו תנועה כלשהי הם הרביצו לנו. הרגשתי שהם פצעו אותי ברגל שמאל, לא פצע רציני.

הרגשתי חולשה ואיבדתי תחושה ברגליים אבל לא זזתי כדי שלא ירביצו לי

אחר-כך העבירו אותנו למשאית אחרת, קשרו את הידיים שלנו לאחור, ולקחו אותנו למרכז חקירות שהבנתי שהיה בישראל. הרגשתי חולשה ואיבדתי תחושה ברגליים אבל לא זזתי כדי שלא ירביצו לי. אחר כך לקחו אותנו למקום אחר, ושם אמרו לנו להוריד את בגדי הקורונה ונתנו לנו בגדי אסיר ללבוש.

ביום הראשון במעצר היינו קשורים בידיים וברגליים כל היום, על חצץ. בלילה ישנתי רק שעתיים. חיילים לקחו מאיתנו פרטים וסרקו לי את העין. נתנו לי מספר ולקחו אותי לרופא בשביל בדיקות. החיילים לגלגו וצחקו עלינו. הרופא שאל אותי אם אני סובל ממחלות כלשהן. אמרתי לו שלא סבלתי משום מחלה.

כעבור יומיים הרגשתי כאב ברגל ונפיחות קלה. ביקשתי מהסוהר שיביא מישהו לבדוק לי את הרגל. הגיעה חיילת וצילמה את הרגל שלי, פעמיים, כדי להראות את התמונה לרופא. אבל לא החזירה לי תשובה.

סבלתי מכאבים במשך שבוע, והיה לי חום גבוה. החיילים לקחו אותי במיניבוס לבית חולים במרכז החקירה ובדרך הם הכו אותי ברגל הפגועה עם אלות ועם הנשק שלהם, ודרכו לי על הרגליים. צרחתי מרוב כאב. החייל שאל אותי איזו מהרגליים שלך פגועה? והתחיל להרביץ לי ברגל הזאת חזק ובאכזריות. גם כשהורידו אותי מהמיניבוס הם המשיכו להרביץ על הרגל ועל הראש. התחילה לצאת מוגלה מהפצע. הם גם קללו אותי: "אני אעשה כך וכך לאמא שלך, לאחותך ולאשתך" ו- "ארור הכבוד שלך יא בן השרמוטה" ועוד קללות בסגנון.

החייל שאל אותי איזו מהרגליים שלך פגועה? והתחיל להרביץ לי ברגל הזאת חזק ובאכזריות

כשהגענו חיכיתי בערך שעתיים לרופא, על האדמה עם ידיים ורגליים אזוקות ועיניים מכוסות. ואז הושיבו אותי על המיטה והורידו לי את הבגדים כשהידיים והרגליים שלי עדיין אזוקות, והעיניים מכוסות.

שמו לי חיתול. איבדתי שם את ההכרה. לא הרגשתי אפילו שבדקו אותי. כשהתעוררתי מישהו אמר לי "עשינו לך ניתוח כירורגי". העיניים שלי עדיין היו מכוסות. לא ידעתי אם מי שמדבר איתי הוא רופא או חייל. לא מסרו לי שום פרטים על הניתוח. שאלתי אותם על מצב הרגל שלי, והם אמרו שטוב. נתנו לי משככי כאבים בווריד ועשו לי בדיקת סוכר. כעבור שלושה ימים עשו לי עוד ניתוח. אמרו לי שזה לניקוי וחיטוי הרגל.

סבלתי מכאבים חזקים והייתי מאוד רעב, אבל לא יכולתי להגיד כלום. נשארתי שם בערך עשרה ימים ורק החליפו לי חבישה, הסתכלתי מתחת לכיסוי העיניים וראיתי עצמות ותחבושת.

אחר-כך לקחו אותי באמבולנס, עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. כמה חיילים עלו איתי לאמבולנס וכל הדרך הם הרביצו לי על הרגל הפגועה. כאב לי מאוד לא צעקתי כי הם מרביצים יותר למי שצועק.

כשהגעתי לבית החולים שמעתי שהם אומרים "שיבא בתל-השומר". הגיע רופא כלי דם ואמר לי "צריך לכרות את הרגל שלך. אנחנו צריכים להתייעץ עם אורתופד". החיילים צחקו ולגלגו עליי: "תכרתו לו את הרגל".

הגוף שלי היה מכוסה, כי זה בית חולים אזרחי. החיילים היו בחדר בכל בדיקה, צילום רנטגן ואפילו בזמן הניתוח ואמרו שאני מחבל.

כשהגיע האורתופד ובדק אותי, הוא אמר לי: "אתה צריך לבחור: הרגל שלך או החיים שלך. אתה צריך להחליט". זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחיים שלי, להחליט על כריתת הרגל שלי

כשהגיע האורתופד ובדק אותי, הוא אמר לי: "אתה צריך לבחור: הרגל שלך או החיים שלך. אתה צריך להחליט". זו הייתה ההחלטה הכי קשה בחיים שלי, להחליט על כריתת הרגל שלי. הייתי המום, במיוחד שהייתי לבד ולא היה לידי אף אחד מהמשפחה, שאוכל להתייעץ איתו.

הבנתי מהחיילים שהניתוח ייקח 5 שעות. הכניסו אותי לניתוח עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות. זה היה ב-19.3 או ב-20.3, אני לא זוכר כלום אחר-כך עד שהתעוררתי וביקשתי לשתות מים. הביאו לי מים ואז מייד לקחו אותי באמבולנס עם חמצן ומנות דם לבית החולים הצבאי. אני חושב שזה בשדה תימן, מתקן מעצר בנגב.

כשהגעתי לבית החולים הצבאי חיברו אותי לאינפוזיה והחליפו לי את החיתול. הרגל שלי נשארה עם אותה תחבושת במשך 5 ימים ורק אז החליפו אותה. אחר-כך החזירו אותי למתקן המעצר. שמעתי שם כל הזמן נביחות של כלבים, זה נועד להציק לנו. אף אחד לא בדק אותי במתקן. החיילים הענישו אותי פעמיים על זה שביקשתי לישון. הם אמרו שאסור, והעונש היה עמידה על רגל אחת במשך חצי שעה.

אחרי הניתוח לא הרביצו לי יותר. אבל היו לי כאבים חזקים ולמרות שביקשתי משכך כאבים לא נתנו נענים לי. היה מעט מאוד אוכל. 3 פרוסות לחם קטנות, מלפפון ותפוח. החיילים היו לוקחים אותי למקלחת. היו מרימים אותי ולפעמים הייתי נופל להם מהידיים על הקרקע. אני חושב שהם הפילו אותי בכוונה.

החיילים הענישו אותי פעמיים על זה שביקשתי לישון. הם אמרו שאסור, והעונש היה עמידה על רגל אחת במשך חצי שעה

זה נמשך ככה עד ששוחררתי ב-15.4.24. החיילים קראו בשמי בלילה, שאלו אותי כמה שאלות, על המשפחה שלי ועל מנהיגי חמאס ועל המנהרות. השעה הייתה בערך שתיים אחרי חצות. הם אזקו לי את הידיים, כיסו לי את העיניים, וציוו עליי ללכת לבד, בלי קביים או כיסא גלגלים. התחלתי לקפוץ. קפצתי ארבע פעמים ונפלתי ארצה, ואז התחלתי לצרוח.

אחר כך החיילים הכניסו אותי לאמבולנס וכעבור כמה זמן מצאתי את עצמי במעבר כרם שלום. עובדים של משרד של האו"ם במעבר לקחו אותי לבית החולים אבו יוסף א-נג'אר. עשו לי שם בדיקות, וכעבור חודש בערך הסירו לי את התפרים.

עכשיו אני גר באוהל עם הילדים שלי ואשתי באזור בית החולים האירופאי בח'אן יונס. התנאים פה קשים מאוד, בלי חשמל ומים. אני במצב נפשי קשה, אדם שבור. אני בוכה על עצמי ועל מה שקרה לי. איבדתי רגל בלי שום סיבה. לא סבלתי משום מחלה. זה קרה רק בגלל הרשלנות הרפואית במתקן המעצר. עכשיו אני גם לא יכול לעבוד ואני ותקוע כל היום בתוך האוהל.

* העדות נגבתה בטלפון על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-15.5.24