רוקייה עמרו, בת 25, סטודנטית לתואר שני במשפט אסלאמי (שריעה), תושבת דורא שבמחוז חברון

ב-26.10.23, בסביבות 1:00 אחרי חצות, הייתי בבית עם אמא שלי והאחים שלי. ראיתי מהחלון כמה כלי רכב של הצבא מתקדמים לכיוון הבית שלנו. לבשתי מהר בגדים צנועים ובינתיים החיילים הגיעו. אמא פתחה את הדלת ומיד התפרצו פנימה יותר מעשרה חיילים ושתי חיילות. הם אמרו לנו להישאר בסלון ועשו חיפוש בכל הבית. הקצין דיבר איתנו בערבית ודרש שנביא לו תעודות זהות וטלפונים.

הם אזקו לי את הידיים והשאירו אותי ברחוב במשך כמעט שעה ואז הכניסו אותי לג'יפ

הוא חיפש בטלפון שלי ואמר שיש לי עוד טלפון ושאביא אותו. אמרתי לו שזה מה שיש לי. הוא הוביל אותי עם שתי חיילות ועוד כמה חיילים לחדר השינה שלי ושוב שאל אותי על הטלפון שלי. הוא צעק והפך את הרהיטים. אחרי שהוא קצת נרגע הוא שאל אותי מה אני יודעת על אירועי 7 באוקטובר. אמרתי לו שאני יודעת רק מה שהיה בחדשות אבל הוא אמר שאני תומכת דאע"ש, וחמאס ושאני יודעת הכול. הם החזיקו אותי בחדר כמעט שעה, שבמהלכה איימו עליי וצעקו עליי, ואז הובילו אותי לרחוב.

הם אזקו לי את הידיים והשאירו אותי ברחוב במשך כמעט שעה ואז הכניסו אותי לג'יפ. הקצין עלה לג'יפ יחד עם חיילת ואז קירב את הפנים שלו לפנים שלי, צעק עליי, קילל אותי ואיים עליי. הוא צעק שהוא יוצא ומשאיר אותי עם החיילים כדי שיעשו לי מה שאנשי חמאס עוללו לנשים היהודיות בעוטף עזה. ניסיתי לא להגיב ולא לענות לו, כי פחדתי שהוא ירביץ לי או יתקוף אותי בצורה אחרת.

הקצין ירד מהג'יפ והחזיר אותי לחדר שלי. הוא הודיע לי שהוא עוצר אותי. ביקשתי להיכנס לשירותים כי הייתי במחזור ורציתי לקחת איתי כמה תחבושות, אבל הוא סירב. החיילות אזקו לי את הידיים חזק מאחורי הגב. ביקשתי מחיילת שתרפה קצת את האזיקים אבל היא רק צעקה עליי לשתוק וכיסתה לי את העיניים. הם הובילו אותי בחזרה לג'יפ והשליכו אותי לתוכו באלימות ואז הושיבו אותי על הרצפה בין הספסלים. החיילים שישבו על הספסלים הכו אותי, ירקו עליי וקיללו אותי.

ביקשתי מחיילת שתרפה קצת את האזיקים אבל היא רק צעקה עליי לשתוק וכיסתה לי את העיניים

אחרי 20 דקות בערך הגענו למקום שנראה כמו בסיס צבאי, ושם המשיכו לקלל אותי ולהכות אותי. אחרי התעללות שנמשכה כמה שעות הם לקחו אותי לכלא עופר, עם עוד כמה נשים. גם במהלך הנסיעה הזאת החיילים בעטו בנו והרביצו לנו, ובכל פעם שנרדמנו או נשענו על הדופן של הג'יפ הם חבטו עליה. ביקשנו לשתות מים אבל הם סירבו וצעקו עלינו לשתוק.

לפני ששחררו אותי שוב עשו עליי חיפוש בעירום וקצין חקר אותי ואיים עלי שאם המשפחה שלי תחגוג את השחרור שלי הם יפגעו בי ובמשפחה. אחר-כך החזיקו אותנו במשך 12 שעות בערך בלי אוכל או מים בחדר קטן, מלוכלך ומסריח. היה שם קר מאוד. אחרי חצות מסרו אותנו לצלב האדום.

כשהגענו לכלא עופר סוהרת הורידה לי את האזיקים. כבר לא הייתי מסוגלת להזיז את הידיים, זה היה כאילו הדם קפא בעורקים שלי. הידיים שלי דיממו במקום שבו היו האזיקים. הסוהרת עשתה עליי חיפוש בעירום והשאירה אותי בחדר קטן ומלוכלך, עם אסלת שירותים. ביקשתי מהסוהרת שתביא לי תחבושות אבל היא סירבה. אחר-כך היא לקחה אותי לחקירה. היה שם חוקר שדיבר ערבית. ביקשתי ממנו מים אבל הוא סירב. אמרתי שאני לא אדבר עד שיביאו לי מים, אז הוא הביא לי כוס עם קצת מים.

החוקר הציג לי כמה פוסטים והאשים אותי בהשתייכות לתנועת חמאס. הכחשתי ואמרתי לו שהפוסטים לא שלי. הוא שאל אותי על מה שקרה בעוטף עזה, על אונס הנשים, רצח הילדים ושריפתם ועריפת ראשיהם. עניתי לו שהדת שלנו, האסלאם, לא מתירה התנהגות כזו ושאני לא יודעת על זה כלום חוץ ממה שראינו ברשתות. הוא אמר שאני שקרנית והטיח בי האשמות אבל הכחשתי הכול. אחרי בערך חצי שעה של צעקות, איומים וקללות החוקר אמר לי לחתום על הפרוטוקול של החקירה. אז לקחו אותי לצילומים, לקחו ממני טביעות אצבעות ולקחו אותי לתא שבו היו עוד עצירות.

כבר לא הייתי מסוגלת להזיז את הידיים, זה היה כאילו הדם קפא בעורקים שלי. הידיים שלי דיממו במקום שבו היו האזיקים

כולנו היינו עם אזיקים על הידיים. החדר היה מלוכלך וקר מאוד, והיינו רעבות. השאירו אותנו בחדר ההוא עד שעות הערב, ואז לקחו אותנו לכלא השרון. במהלך הנסיעה החיילים צעקו, שרו, והכו אותנו על הראש בכל פעם שנרדמנו. כשהגענו, הכניסו אותנו לתא צר ומלוכלך. היו שם שני מזרנים מטונפים. הורדנו מהם קצת לכלוך והפכנו אותם כדי שנוכל לשבת. כל הזמן שהוחזקנו שם התקשינו לישון. היה בחדר ברז בלי מים. ביקשנו מהסוהרים שיפעילו את המים כדי שנוכל לנקות את החדר, וביקשנו גם מים לשתייה כי היינו צמאות מאוד, אבל הם סירבו. ביקשנו מהם גם תחבושות היגייניות, אבל הם לא הסכימו. גם אוכל הם לא הסכימו להביא לנו. רק אחרי יומיים בערך הם הביאו לנו קצת לחם ושמנת והתחלקנו בזה. למחרת שוב ביקשתי מאחת הסוהרות שתביא לנו תחבושות אבל היא סירבה וקיללה אותנו. רק ביום השלישי אחד הסוהרים הביא לנו תחבושות. הוא הביא גם קצת בורגול שהיה נראה רע מאוד ולא יכולנו לאכול אותו. הסתפקנו בלחם.

ב-30.10.23 העבירו אותנו לכלא דמון. הסוהרות הוציאו את כולנו מהחדר והכניסו אותנו כל אחת בנפרד שוב לאותו חדר. הם הורו לכולנו להתפשט לגמרי וכל הזמן לגלגו עלינו, קיללו אותנו ועשו כאילו הן נגעלות מאיתנו. אחר כך לקחו אותנו אחת אחת לחקירה. שוב שאלו אותי על האירועים בעוטף עזה ואיימו לנקום. כשסיימו את החקירה של כולנו העבירו אותנו לאגף הנשים, שהיה מלא באסירות. היו שם כמעט שישים, והמספר עלה מדי יום. שם הרשו לנו להתקלח. האסירות נתנו לנו קצת בגדים קלים. היה לנו קר מאוד. ביומיים הראשונים לא נתנו לנו שמיכות ובמשך כל התקופה כמעט שלא הביאו אוכל, וכשהביאו זו הייתה כמות קטנה מאוד והאוכל היה גרוע.

ב-30.11.23 הגיעו כמה סוהרים ולקחו אותי ועוד כמה עצירות. הם אמרו לנו שאנחנו משתחררות. לפני ששחררו אותי שוב עשו עליי חיפוש בעירום וקצין חקר אותי ואיים עלי שאם המשפחה שלי תחגוג את השחרור שלי הם יפגעו בי ובמשפחה. אחר-כך העבירו אותנו לכלא עופר ושם החזיקו אותנו במשך 12 שעות בערך בלי אוכל או מים בתוך חדר קטן, מלוכלך ומסריח. היה שם קר מאוד. אחרי חצות מסרו אותנו לצלב האדום.

*העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-12.12.23.