מרים סלהב, בת 21 וסטודנטית לרוקחות, תושבת ח'ירבת קלקס שבמחוז חברון

ב-26.10.23, בחצות, ישבתי עם ההורים שלי ועם אחותי כשעשרה חיילים וחיילת, חלקם רעולי פנים, פרצו לתוך הבית שלנו. הם כיוונו אלינו את הרובים שלהם והורו לנו לא לזוז. אני לבשתי פיג'מה קלה עם חצי שרוול ולא הספקתי להחליף בגדים אז לבשתי מהר את בגדי התפילה כדי לכסות את השיער שלי.

פחדתי מאוד, אף פעם לא השתתפתי בפעילות פוליטית ולא הצטרפתי לשום ארגון. זו הפעם הראשונה שעוצרים אותי

החיילים לקחו אותי, את אחותי ואת אימא שלי לאחד החדרים בבית. הם נשארו עם אבא שלי בסלון ושמעתי אותם צועקים עליו. הם חיפשו את אחי הגדול, שלא היה בבית. קצין שב"כ קילל אותו ואיים לעצור אותו ואת האחים שלי כנקמה על מה שחמאס עשה בעוטף עזה. החיילים התפזרו בדירה ועשו בלגן בכל הבית.

אחרי שעה בערך הקצין נכנס לחדר שהיינו בו. הוא התקרב אליי ושאל אותי אם אני יודעת מה חמאס עשה לנשים יהודיות. עניתי שאני לא יודעת כלום חוץ ממה שאמרו בחדשות. הוא אמר שהם לוקחים אותי ואמר לחיילת לערוך עליי חיפוש. פחדתי מאוד, אף פעם לא השתתפתי בפעילות פוליטית ולא הצטרפתי לשום ארגון. זו הפעם הראשונה שעוצרים אותי. התחננתי שיתנו לי ללבוש את הג'ילבאב שלי אבל הם סירבו ולקחו אותי רק עם פיג'מה גלימת התפילה מעל. הם אזקו לי את הידיים לאחור באזיקים מברזל, זה כאב מאוד ולא יכולתי להזיז את הידיים. הם גם כיסו לי את העיניים ואז הובילו אותי החוצה.

חטפתי אגרוף חזק בראש מאחד החיילים. הוא קילל אותי וקרא לי דאעשית ואז קילל את חמאס

הם העלו אותי על אוטובוס וראיתי מתחת לכיסוי העיניים שאין שם אף אחד, חוץ מהנהג. שמונה חיילים עלו מאחוריי וקיללו אותי. אחד מהם נתן לי מכה חזקה בראש ועוד אחת בכתף. האוטובוס נסע ואחרי עשר דקות בערך הגענו למחנה שאני לא מכירה. החיילים הורידו אותי ואז חטפתי אגרוף חזק בראש מאחד החיילים. הוא קילל אותי וקרא לי דאעשית ואז קילל את חמאס. הם השכיבו אותי על הקרקע על הבטן כשהפנים שלי בתוך העפר ואז קשרו לי את הרגליים באזיקונים מפלסטיק והידקו אותם חזק מאוד. שני חיילים דרכו לי על הגב. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, העפר נכנס לי לתוך הפה. בכל פעם שניסיתי להרים את הראש כדי לנשום, חייל דרך לי על הראש. אמרתי להם שאני נחנקת והם רק הגיבו בקללות. שכבתי ככה, רועדת מקור וסובלת מכאבים בכל הגוף, כשהחיילים בועטים בי ויורקים עליי, עד ששמעתי את קריאת המואזין לתפילת הבוקר.

הכניסו אותי לרכב צבאי ונסענו משם. חייל ישב לידי והרגשתי שיש עוד חיילים ברכב. הייתי צמאה מאוד וביקשתי מהם מים אבל הם סירבו וקיללו אותי. כאבו לי הידיים מהאזיקים וביקשתי שירפו אתם קצת אבל הם לא הסכימו ושוב קיללו אותי וצעקו עליי. בשלב כלשהו הרכב עצר והם העלו עוד עצירה. לא ישנתי מאז שהוציאו אותי מהבית של ההורים שלי אז נרדמתי בנסיעה כשהראש שלי נשען על החלון אבל החיילים דפקו חזק על הזגוגית כדי למנוע ממני לישון.

אחרי שעתיים בערך הגענו לכלא עופר. הם הכניסו אותי ואת העצירה שהייתה איתי לחדר קטן מאוד, כשאנחנו אזוקות ועם עיניים מכוסות. נשים שהיו בתא הורידו לנו את כיסוי העיניים. כאב לי מאוד בידיים בגלל האזיקים. קראנו לסוהרים שייקחו אותנו לשירותים, קיווינו שאז יורידו לנו את האזיקים. סוהרת לקחה אותנו לשירותים ושחררה לנו את הידיים. הסוהרת אזקה אותנו שוב אבל לא הידקה את האזיקים כמו קודם. הייתי מאוד צמאה ושתיתי מהברז בשירותים.

הייתי עייפה מכדי לעמוד אז נשענתי על הקיר. לא האמנתי למה שקורה לי. היינו רעבות וצמאות, אבל הסוהרים סירבו להביא לנו אוכל ומים

אז הגיע סוהר ולקח אותי לחקירה. הייתי מותשת וביקשתי מים והם הביאו לי קצת. החוקר שאל אותי על הלימודים שלי, על האוניברסיטה ועל ההשתייכות הפוליטית שלי. עניתי שאני רק סטודנטית לפיזיקה רפואית ואין לי שום השתייכות פוליטית. אחר-כך הוא שאל אותי על המעשים של חמאס, על אונס הנשים היהודיות ועל הרג ילדים. עניתי לו שאני לא יודעת על זה כלום ואז הוא קילל אותי ואיים עליי והאשים אותי בהאשמות חסרות בסיס. אחר-כך הסוהר לקח ממני טביעות אצבעות ודנ"א והחזיר אותי לתא.

אחר-כך הם הסיעו אותי עם עוד עצירות לכלא השרון, שם הכניסו אותנו לחדר קטן וקר מאוד. ישבנו שם במשך כמה שעות ואז העבירו אותנו לתא מלוכלך מאוד. היו שם שני מזרנים מטונפים. עמדתי המומה באחת מפינות החדר, הרגשתי גועל ובחילה. הייתי עייפה מכדי לעמוד אז נשענתי על הקיר. לא האמנתי למה שקורה לי. היינו רעבות וצמאות, אבל הסוהרים סירבו להביא לנו אוכל ומים.

היינו שש אסירות בחדר הקטן הזה. היינו עייפות מאוד אבל לא יכולנו לישון. הסוהרים הביאו לנו שלושה גביעים קטנים של שמנת חמוצה וכמה חתיכות לחם שבקושי הספיקו לנו. אכלנו והם לא הביאו לנו עוד אוכל עד למחרת בשעה 15:00, ואז הביאו לנו בורגול אבל הטעם שלו היה נוראי ולא יכולנו לאכול אותו.

אחר-כך העבירו אותי עם עוד שתי אסירות לחדר קטן ומלוכלך, אבל במצב קצת פחות גרוע מהחדר שהיינו בו קודם. השירותים שם היו חשופים לגמרי. ביקשנו מזרון והם הביאו לנו את אותו מזרון מלוכלך שהיה בחדר הקודם. ניגבנו וניקינו אותו כמה שיכולנו וישבנו עליו כי לא הייתה לנו ברירה.

זו לא הייתה חקירה אלא רק איומים. הם קללו אותי ואיימו לנקום במשפחה שלי בגלל מה שחמאס עשה בעוטף עזה

ב-30.10.23, בשעות הצהריים, הסוהרות ערכו עלינו חיפוש בעירום מלא, ולעגו לנו תוך כדי כך. אחר-כך העבירו אותי עם עוד שתי עצירות לכלא דמון. הכניסו אותי שוב לחקירה. קצין חקר אותי במשך עשר דקות בערך והוא בעיקר איים עליי וקילל אותי. אז העבירו אותי לאגף הנשים, שהיה צפוף מאוד. שם יכולנו להתקלח והאסירות נתנו לנו בגדים. אבל גם שם לא היו אוכל או שתייה וגם לא הייתה קנטינה. הכניסו אותנו לתא קטן מאוד. בכל התקופה שהייתי בקושי קיבלנו אוכל, רק כמה חתיכות לחם. היה שם קר מאוד. כל הזמן רעדתי מקור כי לא היו שמיכות.

אחרי כמה שבועות שמענו שיש עסקת חילופים. הודיעו לי ולעוד כמה עצירות שמשחררים אותנו ואז שוב עשו עלינו חיפוש בעירום ואז החזיקו אותנו בחדר מלוכלך מאוד. הכניסו אותי לחדר שהיה בו חוקר והוא איים עליי ועל בני המשפחה שלי, אם נערוך חגיגות כלשהן. אחר-כך העבירו אותי עם עוד חמש בחורות לכלא עופר, שם היינו בתא קטן מאוד במשך 12 שעות. היה שם קר מאוד ולא היו שירותים. לא נתנו לנו אוכל כל הזמן הזה. לקחו אותנו, אחת אחת, לפגוש חוקרי שב"כ. היו שם שישה חוקרים וכולם דיברו יחד. זו לא הייתה חקירה אלא רק איומים. הם קללו אותי ואיימו לנקום במשפחה שלי בגלל מה שחמאס עשה בעוטף עזה. אחרי זה חיכינו בתא, כשאנחנו אזוקות והעיניים שלנו מכוסות, עד שהעבירו אותנו לצלב האדום.

 * העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-10.12.23

** העדות בכתב נגבתה בנפרד מראיון הווידיאו ואינה תמליל שלו