נ.ח., תושבת מזרח ירושלים

אני תושבת מזרח ירושלים. נעצרתי בשנת 2021 באשמה ביטחונית ונגזרו עלי 12 שנות מאסר. נכלאתי בכלא דמון באגף 3 – האגף של האסירות.

ב-7.10.23 שמענו בחדשות שחמאס תקף יישובים ישראליים בעוטף עזה. באותו יום, פרצו לתא שלי ושל חמש אסירות נוספות בערך 20 סוהרים עם אלות והכו אותנו במשך כחצי שעה.

ביום שהכניסו אותנו לצינוק גם החרימו את כל מה שהיה לנו בתאים: מאווררים, קומקומים, אוכל וכו' וניתקו את החשמל בכל התאים בכלא. כשחזרנו התא היה ריק לגמרי

הסוהרים נכנסו לתא, הכו אותנו על הראש מאחור וריססו בתא כמויות של גז פלפל וכולנו התחלנו להיחנק. הם גם אזקו לנו את הידיים באזיקי מתכת, אחרי שחבטו בהם על הידיים שלנו עד שנפתחו. גז הפלפל גרם לנו לכוויות בפנים ולצריבה בעיניים. ביקשנו שיביאו לנו משחה שתקל על הכאבים, אבל הם סירבו. מאוחר יותר, לקחו אותנו לתאי בידוד בקומה השנייה.

אותי שמו בצינוק עם אסירה משכם. מדובר בתא ממש פצפון, בלי מיטה או מזרון, ועם אסלה בתוך החדר, בלי שום מחיצה או פרטיות. היה קר שם מאוד. בתא יש גם מצלמת אבטחה. אחרי ארבע שעות הוציאו אותנו מתאי הבידוד והחזירו אותנו לתאים הרגילים שלנו. היו שאריות גז באוויר ועדיין היה קשה מאוד לנשום שם, אבל לא הייתה לנו ברירה אלא להישאר שם. במשך שלושה ימים ניסינו לאוורר את התא כדי להיפטר מהגז והריח.

ביום שהכניסו אותנו לצינוק גם החרימו את כל מה שהיה לנו בתאים: מאווררים, קומקומים, אוכל וכו' וניתקו את החשמל בכל התאים בכלא. כשחזרנו התא היה ריק לגמרי. את הרכוש שלנו הם שמו בספרייה. בגלל ניתוק החשמל לא יכולנו לעקוב אחר אמצעי התקשורת וניתקו גם את המים חמים במקלחות.

הפריצות האלה של גברים לתאים שלנו היו פגיעה קשה בפרטיות. הם נכנסו בלי הודעה מוקדמת, כשחלק מהאסירות היו בלי כיסוי ראש ובלבוש לא צנוע

ב-19.10.23 סוהרים שוב פרצו לתאים. הפריצות האלה של גברים לתאים שלנו היו פגיעה קשה בפרטיות. הם נכנסו בלי הודעה מוקדמת, כשחלק מהאסירות היו בלי כיסוי ראש ובלבוש לא צנוע. הפעם הם החרימו את השולחנות והכיסאות ואפילו את הנעליים, והכו אותנו עם אלות.

זה נמשך בערך שעתיים. אחד מהם אמר שהם קיבלו אור ירוק לעשות מה שהם רוצים לאסירים בבתי הכלא. גם הפעם הם ריססו גז פלפל בתאים ולקחו חלק מהאסירות לתאי הבידוד בקומה השנייה. אחת מהן הייתה אחראית לטיפול באסירה משותקת שהייתה איתנו והיא נשארה בלי עזרה. כדי למחות על בידוד האסירות סירבנו לאכול – החזרנו להם את האוכל וסירבנו גם לעמוד בתור לספירה ולצאת מהתאים. בקיצור, התמרדנו נגד כל חוקי הכלא עד שהם החזירו את האסירות מהבידוד, כעבור שבוע.

בגלל ששמו בספריה את כל הרכוש שלנו, וגם את המקררים עם האוכל שקנינו בקנטינה, ובגלל שהחשמל נותק והמקררים לא עבדו, עלה מהספרייה ריח קשה של רקבון. הנהלת הכלא הורתה לאסירות לנקות את הספרייה ולזרוק את האוכל הרקוב, אבל סירבנו לעשות את זה.

עד 7.10.23 הנוהג היה שהאסירות מבשלות לעצמן ומחלקות את האוכל בין התאים. אבל מ-7.10.23, במסגרת מדיניות הענישה, נאסר עלינו לבשל. במקום זה, הנהלת הכלא סיפקה לנו אוכל מקולקל, למשל לחם עם עובש. אסרו עלינו גם לאפות פיתות, וקיבלנו רק לחם פרוס. כשקיבלנו חזה עוף הוא היה לבן ולא מבושל כמו שצריך. האורז היה דביק ולא ראוי למאכל. הביצים היו כחולות ומסריחות. הייתי כל-כך רעבה שניסיתי להוריד את העובש מהלחם ולאכול אותו. נאלצתי גם לאכול את הביצים, למרות שהן היו מגעילות. לפני כן נהגנו לקנות מים מינרלים בקנטינה, אבל אחרי 7.10.23 נאלצנו לשתות מהברזים שבתאים והמים היו צהובים ומלוכלכים עם חלקיקי חלודה.

הטיולים בחצר הכלא בוטלו וגם ביקורי המשפחות. לפני כן אסירים ואסירות תושבי מזרח ירושלים היו זכאים לביקור פעם בשבועיים, ואילו לאסירים והאסירות מהגדה המערבית היה מותר לקבל ביקור רק פעם בחודש.

כל הטיפולים הרפואיים שנהוג היה לתת בכלא גם נפסקו. הם אפילו ניסו לסחוט מאסירות שנזקקו לטיפול מידע על התוכניות של האסירות למחות נגד מדיניות הענישה בכלא בתמורה לטיפול

כל הטיפולים הרפואיים שנהוג היה לתת בכלא גם נפסקו. הם אפילו ניסו לסחוט מאסירות שנזקקו לטיפול מידע על התוכניות של האסירות למחות נגד מדיניות הענישה בכלא בתמורה לטיפול. אני זוכרת אסירה בת 21 מחברון שבזמן הרחצה כמעט התעלפה מרוב רעב וצמא בגלל המחסור במים ראויים לשתייה בכלא. בתור "טיפול" נתנו לה שקית מלח לאכול, כדי שאחר כך היא תהיה חייבת לשתות הרבה ממי הברז המזוהמים. היא כמובן סירבה לאכול את המלח.

הייתי אמורה להשתחרר בפעימה הרביעית של עסקת חילופי השבויים בין חמאס לשלטונות הכיבוש. ביום של הפעימה הראשונה, הסוהרים פרצו לתאים ואמרו לנו שחלק מאיתנו משתחררות. בגלל שלא קיבלנו שום ידיעות מבחוץ לא ידענו כלום על העסקה, והם לא הסבירו למה. הם אזקו את הידיים של 24 אסירות וגררו אותן באזיקים מהתא בצורה מכאיבה.

אחר-כך אחד הסוהרים הסביר לנו שעומדים לשחרר את האסירות, גם בגירות וגם קטינות ואת האסירים הקטינים, אבל הוא לא הסביר לנו שזה במסגרת עסקה ואיך זה יעבוד. לכן, בכל יום הכנו את עצמנו לשחרור. התלבשנו כבר ב-7:00 בבוקר וחיכינו כל היום שישחררו אותנו. הציפייה לשחרור הייתה קשה מאוד. דמיינו לעצמכם שאתם יודעים שעומדים להשתחרר אתכם אבל לא יודעים מתי.

באחד מימי השבת באו סוהרים ולקחו אותי ושמונה אסירות נוספות ממזרח ירושלים ומשאר הגדה המערבית. הם אזקו לנו את הידיים בצורה מכאיבה בכוונה וסחבו אותנו מהאזיקים. רק אסירה אחת מג'בל אל-מוכבר נשארה בכלא ולא שוחררה איתנו. יצאנו מהכלא בשעה 9:00 בבוקר ובשעה 11:00 הגענו למגרש הרוסים. כשירדנו שם הורידו לנו את האזיקים ואז שוטר צילם אותנו בווידיאו. הוא שאל כל אחת "איך קוראים לך? מה שלומך?". אחרי הצילום אזקו לנו שוב את הידיים והכניסו אותנו לתא המתנה. כעבור שלוש שעות העבירו אותי לתא אחר, לבד, בתואנה שאני קטינה ואסור לי להישאר עם האסירות הבגירות. הסוהר אמר לי "אם תדברי לא ישחררו אותך". אבל בסוף הם שמו אותי בתא עם אסירות בוגרות אחרות מג'נין.

אחת מהן הרגישה לא טוב, בגלל ההמתנה הארוכה והרעב. התחלתי לצעוק ולבקש שיבואו לעזור לה. הגיע מישהו עם ארגז כלים, כלומר עובד תחזוקה ולא חובש. הוא אמר לה לשתות, אבל היא סירבה לשתות את מי הברז, שגם שם היו מזוהמים וצהובים, אז הוא הביא לה בקבוק של מים קפואים, והיא חששה לשתות גם אותם ונשארה עם הכאבים והסחרחורת.

אחר-כך הם העבירו אותנו לתא אחר, למשך הלילה. לא היו שם שמיכות והיו רק מזרונים דקים שאי אפשר היה לישון עליהם. בתא היו כמה מצלמות. למחרת בבוקר הם הביאו לכל אסירה פרוסת לחם אחת, חתיכת גבינה ומלפפון.

בסוף החזירו אותי לכלא דמון. אני לא יודעת למה לא שיחררו אותי עם שאר האסירות. ביום שני, 27.11.23, לקחו אותי שוב לירושלים, כדי לשחרר אותי. החזיקו אותי במגרש הרוסים מהשעה 11:30 בבוקר עד 00:30, ואז הסיעו אותי הביתה. אבא שלי הגיע כדי לקחת אותי אבל אסרו עליו להסיע אותי במכונית שלו, אז הוא ישב לידי במכונית המשטרה. כשהגענו הביתה השוטרים גירשו את כל העיתונאים, קרובי המשפחה והשכנים שחיכו לי שם. הם הרשו רק לבני המשפחה הקרובה לקבל את פניי בבית – אבא, אמא, האחים והאחיות.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם עאמר עארורי ב-5.12.23