למא אל-פאח'ורי, בת 47 ואם לחמישה, סופרת ופרשנית פוליטית, תושבת ח'לת שריף שממערב לחברון

ביום חמישי, 26.10.23, בסביבות 1:30 בלילה, אני, בעלי והילדים שלנו התעוררנו מדפיקות חזקות בדלת. התלבשתי מהר. עשרה חיילים וחיילת, רעולי פנים, פרצו פנימה. הם העבירו את כולנו לסלון ולקחו לכולנו את הטלפונים. הם צעקו וקיללו אותנו, הם היו ממש ברוטאליים. חלקם התפזרו בבית. שמעתי זכוכיות מתנפצות ורהיטים נשברים. הקצין האשים אותי שאני משתייכת לחמאס, שאני תומכת בדאע"ש ובטרור וקילל אותי. הוא הראה לי כל מיני תמונות מהתקשורת על האירועים שהיו ב-7.10.23 ואמר שאנשי דאע"ש אנסו נשים ושרפו ילדים בהתנחלויות בעוטף עזה. אמרתי לו שהמוסר והדת האיסלאמיים אוסרים את זה. הוא אמר שישראל תנקום בנו ושכל הפלסטינים ישלמו מחיר יקר.

חוקר נכנס לחדר ושאל אותי באנגלית מה אני חושבת על המעשים שחמאס עשה. הוא קילל אותי וקרא לי "זונה". הוא אמר שיש עשרים חיילים בחדר ושהם יאנסו אותי

הוא אמר לבעלי להתחיל לחפש אישה שנייה כי עכשיו הוא עוצר אותי ואני ארקב בכלא כל החיים. החיילת הובילה אותי באלימות אל מחוץ לבית. ביקשתי ממנה לתת לי להביא את המשקפיים שלי אבל היא סירבה אז הבן שלי הביא לי אותם. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים אבל הם סירבו. ביקשתי גם לקחת איתי לבנים ובגדים חמים, אבל הקצין אמר שלא אצטרך את זה בכלא. הם אזקו לי את הידיים מקדימה, כיסו לי את העיניים והוציאו אותי.

הלכתי בערך 500 מטרים ואז העלו אותי על אוטובוס. הם השכיבו אותי על הגב ואז האוטובוס התחיל לנסוע מהר. תיקים וחפצים שהיו כנראה על המדפים נפלו עליי. כל הדרך החיילים לעגו לי והשפילו אותי. כשהגענו למחנה צבאי החיילים אמרו לי לרדת מהאוטובוס. הם לא עזרו לי, למרות שהעיניים שלי היו מכוסות והידיים שלי אזוקות. הם לקחו אותי לחדר והושיבו אותי על כיסא. באותו יום קיבלתי מחזור והרגשתי שהבגדים שלי כבר מוכתמים. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים וגם ביקשתי מים, אבל הם סירבו. רק אחרי שעה וחצי בערך חיילת שחררה לי את האזיקים והובילה אותי לשירותים. לא הייתה לי תחבושת להחלפה. שתיתי קצת מים מהברז ואז החיילת החזירה אותי לחדר.

חוקר נכנס לחדר ושאל אותי באנגלית מה אני חושבת על המעשים שחמאס עשה. הוא קילל אותי וקרא לי "זונה". הוא אמר שיש עשרים חיילים בחדר ושהם יאנסו אותי כמו שדאע"ש-חמאס אנסו יהודיות בעוטף עזה. הוא המשיך לקלל אותי ולאיים עליי ועל בני המשפחה שלי. אחר כך באה חיילת ולקחה אותי לחדר אחר שהיו בו עוד חיילות שאמרו לי: "ברוכה הבאה לגיהינום", הושיבו אותי על כיסא והתחילו ללעוג לי ולקרוא לי "שרמוטה" שוב ושוב. ישבתי על הכיסא עד שבע בבוקר בערך. הייתי מאוד צמאה אבל לא נתנו לי מים.

חיילת לקחה אותי לחדר שהיו בו עוד חיילות שאמרו לי: "ברוכה הבאה לגיהינום", הושיבו אותי על כיסא והתחילו ללעוג לי ולקרוא לי "שרמוטה" שוב ושוב

בבוקר הוציאו אותי החוצה והכניסו אותי לרכב שלקח אותי לכלא עופר. הכניסו אותי שם לצינוק, כשהעיניים מכוסות והידיים אזוקות. אחרי חצי שעה בערך הכניסו לשם עוד שתי בנות. קראתי לאחד הסוהרים והתחננתי שישחרר לנו קצת את האזיקים אבל הוא לעג לי וענה בערבית "מסכנה" וסגר את החלון.

אחרי שעה בערך לקחו אותי לחקירה. הושיבו אותי על הכיסא והורידו לי את הכיסוי מהעיניים. היה שם חוקר שהציג את עצמו בשם "קפטן סלמאן". הוא התחיל להאשים אותי בהשתייכות לארגון טרור ולטעון שיש לי תפקיד בכיר בארגון דאע"ש-חמאס ושאני גם מסיתה נגד מדינת ישראל. הכחשתי את הטענות שלו ואז הוא הראה לי כמה פוסטים במדיה החברתית מחשבונות שבכלל אין לי קשר אליהם. אמרתי שאלה חשבונות מזויפים ושאין לי קשר אליהם.

אחר-כך העלו אותי על רכב ולקחו אותי לכלא השרון. עד לאותו רגע, מאז שנעצרתי, הם לא נתנו לי אוכל או שתייה. כשהגעתי לשם קלטו אותי ואז הכניסו אותי אל תוך חדר קטן ומלוכלך עם עוד בחורה. קראנו לסוהר כדי שיביאו לנו מים כדי לשטוף את החדר, אבל התעלמו מאיתנו. אז הפכנו את אחד המזרונים וישבנו בלי לזוז.

מאוחר יותר בערב הכניסו אלינו לתא גם את שתי העצירות שהיו איתי מוקדם יותר. אמרתי לסוהרת שהביאה אותן שאין כבר מקום לשבת או לשכב אבל היא רק לעגה לי. בסביבות 4:00 צירפו אלינו עוד שתי בחורות והיינו שש נשים בתוך התא הקטן והמלוכלך הזה, עדיין בלי אוכל או מים. התעקשנו שיביאו לנו אוכל, אז הביאו לנו כמה פרוסות לחם ושלוש קופסאות קטנות של שמנת. כל הלילה נשענו על הקיר אבל לא הצלחנו לישון. היה קר מאוד בחדר. השאירו אותנו ככה עד יום ראשון, 29.10.23. מדי פעם הסוהרים הביאו לנו מעט לחם או שמנת, בכמות שבקושי הספיקה לאחת מאיתנו.

ביקשתי מהסוהרות כמה פעמים שיביאו לי תחבושת, אבל הן סירבו. בזמן שהוחזקנו שם התחלתי לסבול מכאב ראש נוראיים ומסחרחורות, הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ

הכי גרוע היה שכל הזמן הזה עדיין לא החלפתי תחבושת. ביקשתי מהסוהרות כמה פעמים שיביאו לי תחבושת, אבל הן סירבו. בזמן שהוחזקנו שם התחלתי לסבול מכאב ראש נוראיים ומסחרחורות, הרגשתי שהראש שלי עומד להתפוצץ. באחד הימים נכנסו אלינו לתא שלוש סוהרות וטענו שאנחנו מסתירות טלפונים סלולאריים. כשהכחשנו הן גררו אותנו באלימות מהתא, הוציאו החוצה את המזרונים ואת כל מה שהיה בחדר, כולל כמה חתיכות לחם ששמרנו ושהן פשוט זרקו לפח. אחר כך הן הכניסו אותנו בחזרה אחת אחת והכריחו אותנו להתפשט לגמרי, תוך כדי כך קיללו אותנו.

ב-30.10.23, בסביבות 2:00 לפנות בוקר, העבירו אותנו לכלא דמון. השאירו אותנו בחדר המתנה ולקחו כל אחת מאיתנו בנפרד לחקירה. הקצין שחקר אותי צעק עליי ואיים עליי שלא אעשה בעיות בכלא. אחר כך העבירו אותי לאגף מס' 3 שהיה אגף סגור עם 55 אסירות. רק אז נתנו לי להתקלח בפעם הראשונה והביאו לי תחבושות היגייניות. כל יום נוספו עוד אסירות, עד שהיינו שם כבר 85, בגילאים שונים. נתנו לנו מעט מאוד אוכל והיינו רעבות מאוד. היינו תשע אסירות בתוך חדרים שנועדו לשש אסירות, ובכל חדר היו רק מזרונים ושמיכות. אסרו עלינו לקנות דברים בקנטינה.

ביום ששחררו אותי, ב-30.11.23, נכנסו המון חיילים לאגף שלנו. הם הודיעו לי ולעוד כמה אסירות שמשחררים אותנו. עשו לנו חיפוש בעירום מלא ואז העבירו את כולנו לחדר שהיה מלוכלך מאוד. אחרי כמה זמן הגיע קצין שב"כ שאיים עליי שאם אדבר עם התקשורת יעצרו אותי שוב. אחרי זה העבירו אותנו לכלא עופר. ישבנו שם במשך 12 שעות בלי אוכל או שתייה, במהלכן לקחו אותנו לחקירה. אחרי זה העבירו אותנו לצלב האדום.

 * העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-5.12.23