ת'אאיר חלאחלה, בן 45 ואב לארבעה, תושב ח'אראס שבמחוז חברון
אני גר בעיירה ח'אראס שממערב לחברון עם אשתי וארבעת הילדים שלי. נעצרתי ב-6.6.22. בעבר כבר ישבתי 16 שנה בכלא הישראלי, מתוכן עשר שנים במעצר מנהלי בלי שום אישום או משפט. אני סובל ממחלת כבד נגיפית שבה נדבקתי כשהייתי בכלא בעבר.
הסוהרים הסירו את הדלתות מהמקלחות ולא הייתה שום פרטיות
אחרי המעצר הייתי שבועיים בכלא עופר ואז העבירו אותי לכלא הנגב (קציעות) שבו הייתי עד יוני 2023, ואז העבירו אותי לכלא נפחא.
ב-7 באוקטובר הייתי בכלא נפחא בתא מספר 3 באגף מספר 4, עם עוד שמונה אסירים. ברגע שהוכרזה המלחמה הכלא הפך למתקן עינויים. הסוהרים סגרו את דלתות התאים ואסרו עלינו לצאת מהם. הם גם החרימו את כל מה שהיה לנו: טלוויזיה, פלטת בישול, קומקום, כל מכשירי החשמל שהיו בחדר וגם את הבגדים והנעליים שלנו. הם השאירו לכל אסיר סט בגדים אחד, זוג נעליים אחד, שמיכה אחת, מזרון, בקבוק שמפו ומברשת שיניים.
גם הדרך שבה ספרו אותנו השתנתה. בעבר פשוט היינו צריכים לעמוד בתא בשעת הספירה. אחרי 7 באוקטובר, הסוהרים ציירו קו בכניסה לתא שאסור היה להתקרב אליו וכשהם ספרו אותנו היינו צריכים לכרוע בתנוחת סגידה עם הידיים על הראש.
הם מנעו מאיתנו תרופות, ואני לא קיבלתי את התרופות למחלת הכבד שלי. הכניסו לנו לתא עוד ארבעה אסירים והיינו תשעה. ארבעה היו צריכים לישון על הרצפה. הקציבו לנו 15 דקות בשבוע למקלחת לכל העצירים בתא, אז התרחצנו בתורות, שבוע כן שבוע לא. הסוהרים גם הסירו את הדלתות מהמקלחות ולא הייתה שום פרטיות. אחרי הרחצה היינו צריכים ללבוש את אותם בגדים מלוכלכים, וזה הוביל עם הזמן להתפשטות של מחלות פטרייתיות בקרב האסירים. היה בתא שלנו אסיר מהעיירה תל בשכם שחטף סקאביאס ואפילו ממנו מנעו טיפול.
התחילו להכות אותנו ולענות אותנו בכל מיני דרכים. היה אסיר מחברון שהגיע לתא שלנו מכלא עופר עם פנים נפוחות. הסוהרים הכניסו אותו לתא בצורה משפילה. הם סחבו אותו מהבגדים והשליכו אותו על הרצפה של התא. הוא סיפר לי שלפני כן אחד הסוהרים בעט לו בפנים.
באותו יום, צינור הביוב שעבר בתא שלנו התפוצץ פתאום. המים המזוהמים הרטיבו את כולנו, את הבגדים שלנו, את המזרונים ואת רצפת החדר – הריח היה נורא. התחלנו לנקות את התא והודענו לסוהרים מה קרה. אחרי שניקינו את התא והתקלה תוקנה, הסוהרים אמרו לנו שמעבירים אותנו לצינוק כדי להעניש אותנו, כי לטענתם אנחנו גרמנו לנזק הזה. הסוהרים נכנסו לתא, הורו לנו להסתובב וכבלו את הידיים שלנו מאחור. שני סוהרים הוליכו כל אסיר, כשאחד מחזיק לו את הידיים מאחור והשני לופת את הראש שלו ודוחף אותו כלפי מטה. הובילו אותנו ככה מרחק של בערך 300 מטרים, שבמהלכם בעטו בנו, הכו אותנו באגרופים בידיים וברגליים וקיללו אותנו.
ניקיתי שקית זבל מניילון והתחלתי למלא אותה במים כדי שנוכל לשתות ולהיטהר לתפילה
הכניסו אותי עם עוד ארבעה אסירים לצינוק שמתאים לשני אנשים. זה היה תא קטן מאוד והיו בו שירותים קטנים. לא היו מזרונים והיה חלון בלי זגוגית. היה קר מאוד, במיוחד בלילה כי זה אזור מדברי. מים זורמים היו רק במשך רבע שעה ביום, וגם זה לא בזמן קבוע, אלא מתי שהתחשק לסוהר האחראי. ניקיתי שקית זבל מניילון והתחלתי למלא אותה במים כדי שנוכל לשתות ולהיטהר לתפילה בשעות אחרות. למים היה טעם רע, אבל נאלצנו לשתות אותם. כל לילה, בשעה מאוחרת, הביאו לנו מזרון ושמיכה לכל אסיר ומוקדם בבוקר לקחו אותם בחזרה. לא היו חומרי ניקוי או נייר טואלט לשירותים. כל הזמן שהיינו שם לא התקלחנו. הם ערכו חיפוש בתא מדי יום. קיבלנו שלוש ארוחות ביום, אבל כמות האוכל לא הספיקה אפילו לאדם אחד. סבלתי מסחרחורות וחולשה כל היום, וגם פחדתי מאוד בגלל שלא קיבלתי את התרופות שלי. הרגשתי את המוות מרחף בתא כל הזמן. בצינוק היו הרבה חרקים בגלל השירותים והלכלוך. סבלנו מעקיצות, פצעונים וגירודים בעור. אחרי תשעה ימים החזירו אותנו לתא.
ב-31.12.23, בסביבות השעה 6:00, בזמן שישנו בתא שלנו, נכנסו פתאום אנשי יחידת מצדה עם כלב. היינו אז 12 אסירים בתא וארבעה מאיתנו ישנו על הרצפה. הם אזקו לנו את הידיים לאחור באזיקי מתכת ואז התחילו לערוך עלינו חיפוש גופני יסודי מאוד. הם הכריחו אותנו להתפשט, והשתמשו בגלאי מתכות ידני. אחרי שהם סיימו את החיפוש הם לקחו אותנו לתא אחר. שניים מאנשי היחידה העבירו כל אסיר ובדרך הם בעטו בנו ודחפו לנו את הראש למטה. כשהגענו לדלת של התא השני, המתינו לנו בפתח שני אנשים נוספים מהיחידה, שהורידו לנו את האזיקים, הרביצו לנו והשליכו אותנו פנימה בכוח. בתא כבר היו 13 אסירים, כך שביחד היינו שם 25 אנשים. באותו יום קיבלנו אוכל רק בשעה 14:00 ואז העבירו אותנו לתא ריק שהיו בו רק מיטות מברזל. אחרי שהיינו שם שעה הגיעו הסוהרים ואמרו לנו שמצאו בתא שלנו מכשיר רדיו וסוללה וכעונש הם ייקחו אותנו לצינוק. אבל בסוף הם לא לקחו אותנו לצינוק. הם הביאו מזרון ושמיכה דקה לכל אסיר ונשארנו בתא הזה במשך חודשיים. במהלך התקופה הזאת הסוהרים כל הזמן קיללו אותנו. בתא הזה לא הייתה תאורה בכלל, לא ביום ולא בלילה.
כל התקופה הזאת נאסר עלינו גם לצאת לחצר, שלא כמו קודם. במשך 191 יום לא ראיתי את השמש
במהלך ששת החודשים שנכלאתי בהם בזמן המלחמה היינו מנותקים לגמרי מהעולם החיצון, לא הייתה שום תקשורת עם המשפחה. התגעגעתי מאוד לילדים שלי ולאשתי, וגם דאגתי להם מאוד בגלל המלחמה. לא היה לי גם שום קשר עם עורכי דין.
בתקופה הזאת ירדתי 35 קילו, בגלל המחסור במזון והאיכות הירודה שלו. אני זוכר את האורז שהסוהרים היו מביאים לנו, שכאילו רק הושרה במים חמים בלי שבישלו אותו בכלל. נאלצנו לאכול את זה, וממילא כל אסיר קיבל רק כף אחת או שתיים בארוחה. זה היה שינוי משמעותי, כי לפני המלחמה בישלנו לעצמנו את האוכל והיה לנו כמה שרצינו. כל התקופה הזאת נאסר עלינו גם לצאת לחצר, שלא כמו קודם. במשך 191 יום לא ראיתי את השמש. נאסר עלינו גם להסתפר, והתפילה בצוותא נאסרה לחלוטין. אפילו את תפילת החג של עיד אל-פיטר, ב-10.4.24, לא נתנו לנו לקיים.
כל התנאים האלה נמשכו עד יום השחרור שלי. ואז, ב-15.4.24, בשעה 10:00 בבוקר, הגיע סוהר ואמר לי שמעבירים אותי לכלא אחר. בכלל לא ידעתי שאני עומד להשתחרר. הוציאו אותי מהאגף יחד עם עוד ארבעה עצורים אחרים, כולנו עם ידיים אזוקות. כופפו לנו את הראש למטה והובילו אותנו בצורה משפילה מרחק של בערך 400 מטר, לאזור של תאי הצינוק שקרובים לכניסה לכלא. בדרך הסוהרים הכו אותנו בגב, קיללו והעליבו אותנו. הם הכניסו אותנו לחדר המתנה קטן מאוד וריק. היינו שם 13 אנשים וישבנו בצפיפות במשך שעות ארוכות. אחר-כך הסוהרים התחילו להוציא אותנו אחד-אחד למשרד של סגן המנהל. ערכו על כולנו חיפוש משפיל בעירום, ואז הגיעו אנשי יחידת נחשון, שמתמחה בהעברת אסירים.
בכל פעם שניסיתי להתרחק מהכלב, הסוהר בעט לי חזק ברגליים וסוהר אחר תפס אותי באשכים ודחף אותי קדימה בכוח תוך קללות
הם הורו לכולנו לכרוע על הברכיים ליד קיר, עם הראש מורכן והידיים אזוקות עדיין לאחור. האיזוק שלי היה מאוד הדוק והכאיב לי. ואז לקחו אותנו לאוטובוס, ובדרך אחד הסוהרים דחף אותי בכוח ונחבטתי באסיר אחר שהיה לפניי. לא יכולתי לומר לו כלום כי נאסר עלינו לדבר אחד עם השני. כל אחד מאנשי היחידה החזיק אסיר ואחד נוסף החזיק כלב ונתן לו לתקוף אותנו. לכלב היה רסן ממתכת, והסוהר שחרר לו בכל פעם רצועה ואז משך אותו בחזרה. זה היה מפחיד מאוד. בכל פעם שניסיתי להתרחק מהכלב, הסוהר בעט לי חזק ברגליים וסוהר אחר תפס אותי באשכים ודחף אותי קדימה בכוח תוך קללות. כעסתי מאוד והרגשתי מושפל מאוד מול האסירים האחרים.
האוטובוס לקח אותנו למעבר מיתר שמדרום לחברון ושם שוחררנו. אני עדיין חלש מאוד ומוגבל בתנועה וגם לא מסוגל לאכול כמו אדם נורמלי.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם באסל עדרה ב-18.4.24