خلال السنوات الأخيرة، وخاصة منذ 7 تشرين الأول 2023، طرأ ارتفاع حاد في عدد أعمال العنف التي يرتكبها المستوطنون ضد فلسطينيين، وكذلك في درجة حدّتها وخطورتها. التقارير المنشورة في هذه المُدوَّنَة لا تعكس جميع أحداث عنف المستوطنين في الضفة الغربية، وإنما فقط تلك التي يتمكّن باحثو بتسيلم الميدانيون من استقصائها وتوثيقها.
ח'ירבת אל-מאלח (חמאמאת אל-מאלח), צפון בקעת הירדן: ישראל גירשה קהילה נוספת באמצעות תקיפות אלימות, גניבת והרג צאן, מניעת מרעה, הרס רכוש והתנכלויות יומיומיות
הכניסה לח'ירבת אל-מאלח בבוקר ה-22.4.26. התמונה באדיבות פעילי.ות הבקעה
ביום רביעי, 22.4.26, בשעות הבוקר המוקדמות, גילו תושבים שנסעו על כביש 5799, העובר בצמוד לקהילת ח'ירבת אל-מאלח, שבמשך הלילה הגיעו לקהילה מתנחלים מצוידים בדחפור והרסו את מתחם בית-הספר אל־מאלח, שהוקם בשנת 2020 על אדמות הפטריארכיה הלטינית עבור ילדי הקהילה והקהילות הסמוכות. המתחם כלל גן ילדים, שלוש כיתות לימוד – כיתה אחת לתלמידי כיתות א' ו-ב' ושתי כיתות לתלמידי ג' ו-ד', חדר ששימש כמטבח וחדר למערכות החשמל והאנרגיה הסולארית, אוהל חיצוני, מתקני משחק לילדים, שירותים, ברזיות, מתקן קירור מים, מכלי מים, גדר היקפית וחצר בטון.
الصورة
קהילת ח'ירבת (חמאמאת) אל-מאלח לפני גירושה. התמונה באדיבות פעילי.ות הבקעה, 20.9.24
בנוסף, הרסו המתנחלים בתים ריקים של משפחות שגורשו מבתיהן בשבועות שלפני כן, תלו דגלי ישראל על מבנה האבן, שהיה בעבר מלון עות'מאני ושימש שנים רבות כביתה של אחת ממשפחות הקהילה, והציבו עשרות דגלים משני צידי הדרך המובילה למקום. למחרת הגיעו לשם מתנחלים, חיילים ונציגי מועצת ההתנחלויות האזורית, וריתכו מגן דוד ענק מברזל לגג מבנה האבן.
الصورة
הריסות בית הספר. התמונה באדיבות פעילי.ות הבקעה
בית הספר נהרס בעת שכבר לא נותרו בו תלמידים, לאחר שתושבי הקהילות הפלסטיניות באזור חמאמאת אל-מאלח גורשו בהדרגה מבתיהם על-ידי מתנחלים שהקימו באזור מאחזים, תקפו את התושבים באופן פיזי, והתנכלו להם בדרכים שונות שכללו פלישות לבתי מגורים, הכנסת עדרי בקר לתוך שטח הקהילה, פגיעה ברכוש ועוד. לגירושם מהאזור תרמה גם הריסת מבנים על-ידי המנהל האזרחי.
קהילת אום אל-ג'מאל, גורשה ממקומה כבר בסביבות אוגוסט 2024, זמן קצר לאחר הקמת המאחז חוות יד השומר, במרחק של פחות מקילומטר ממערב לבתי הקהילה, וכ-2 קילומטר ממזרח לקהילת ח'ירבת אל-מאלח. שאר המשפחות החלו לעזוב את האזור לאחר התקפת המתנחלים האלימה ביולי 2025, שכללה גניבה של מאות ראשי צאן והרג של כ-100 מהם. עד אז, התגוררו בח'ירבת אל-מאלח 14 משפחות, שמנו 79 נפשות, בהן 38 ילדים, באל-מייתה התגוררו 18 משפחות ובאל-בורג' 10 משפחות. בשבועות ובחודשים שלאחר ההתקפה, עזבו שמונה משפחות את ח'ירבת אל-מאלח ושמונה משפחות את אל-מייתה, ומשפחות רבות אחרות פינו את עדרי הצאן שלהן מהאזור בשל החשש מגניבה.
الصورة
מתנחלים בגיבוי צבא ונציג המועצה האזורית מלחימים מגן דוד לגג הבניין ב-23.4.26. התמונה באדיבות פעילי.ות הבקעה
בסוף דצמבר 2025, בעקבות התקפת המתנחלים על הח'ירבה ומעצרו של סוהייב דראר'מה למשך שלושה ימים, העביר בורהאן דראר'מה, שהתגורר בבית האבן – המלון העות'מאני לשעבר – את עדרו מהמקום ובהמשך גם את בניו, מחשש שייפגעו או ייעצרו שוב. גם תושבים נוספים עזבו בשלב זה את ח'ירבת אל-מאלח, ובשטח הקהילה נותרו כ-10 תושבים מחמש משפחות כדי לשמור על המבנים, הרכוש וציוד בית-הספר. בפברואר 2026 גורשו כל המשפחות של עין אל-מייתה ואל-בורג'; והתושבים המעטים שהצליחו להחזיק מעמד בח'ירבת אל-מאלח עד תחילת אפריל נאלצו אף הם לעזוב בשלב זה בשל אלימות המתנחלים.
الصورة
מתנחלים פולשים לקהילה ומסתובבים בין הבתים. מתוך תיעוד וידיאו באדיבות התושבים
בשלושת החודשים הראשונים של 2026, תיעד בצלם לפחות 12 מקרים שבהם מתנחלים פלשו לקהילת ח'ירבת אל-מאלח, הטרידו ותקפו את תושביה. המקרים הללו הם רק דוגמאות לתקיפות ולהטרדות הכמעט יומיות שמהן סבלה הקהילה עד לגירושה בתחילת אפריל 2026:
ב-17.1.26, בסביבות 8:00 בבוקר, הכניסו מתנחלים כ-50 פרות לשדות הסמוכים לאוהלי התושבים ולבית הספר ונשארו במקום במשך כשש שעות. נוכחותם במקום מנעה מהתושבים להוציא את צאנם למרעה והטילה עליהם אימה והתושבים חששו להתעמת איתם, ובמשך שעות ארוכות עמדו ליד בתיהם ואדמותיהם וצפו בנעשה. לדבריהם, במהלך האירוע חלפו באזור כלי רכב צבאיים אך איש לא פעל להוצאת הפרות.
ב-22.1.26 הקימו מתנחלים נקודת מאחז שכללה מכלאת פרות ומחסה לבני אדם במרחק של כ-400 מטר מצפון-מערב לח'ירבת אל־מאלח, בסמוך למקום שבו גרו בעבר המשפחות שהותקפו ב-17.7.25. המתנחלים הביאו למקום עדר בקר והכניסו שוב ושוב את הפרות שלהם לתוך שטח הקהילה, בין בתי התושבים, הדירים ובית הספר.
ב-28.1.26, בזמן שהתלמידים שהו בבית הספר, הובילו מתנחלים שהגיעו מכיוון נקודת המאחז החדשה עשרות ראשי בקר בין אוהלי התושבים ובסמוך מאוד למבני בית הספר. המתנחלים הסתובבו במקום בטרקטורון, בזמן שהפרות הגיעו עד לפתחי האוהלים. האירוע עורר בהלה בקרב התלמידים ובני משפחותיהם, ורק לאחר יותר משעתיים הצליחו התושבים להרחיק את הבקר מהמקום.
למחרת, ב-29.1.26, הכניסו המתנחלים שוב עשרות ראשי בקר אל תוך הקהילה ולחצר בית הספר. הם הסתובבו בין בתי התושבים ברגל ובטרקטורון, תיעדו את המבנים ואת התושבים, ועקב כך נמנעו חלק מהמשפחות מלהוציא את מעט הצאן שנותר בקהילה מהדיר, מחשש לעימות.
الصورة
הפרות של המאחז רועות בשטח הקהילה. התמונה באדיבות התושבים
ב-31.1.26 פלשה קבוצת מתנחלים לתוך הקהילה. המתנחלים הסתובבו בין אוהלי התושבים ואף התפרצו לבתים וניסו לפתוח מכלאות צאן. הם שהו במקום במשך שעות ובשלב מסוים שוב הביאו פרות לרעות במרחק קצר מאוד מהאוהלים ומחצר בית הספר. במקביל הסתובבו מתנחלים ברחבי הקהילה, על גגות מבנים ובסמוך למבנה האבן. המתנחלים תקפו פעילי סולידריות שניסו לתעד את האירוע, הכו אחד מהם, הפילו אותו ארצה ובעטו בו.
الصورة
מתנחלים רועים את הפרות בשטח הקהילה, בזמן שהצאן של התושבים סגור בדיר. מתוך תיעוד וידיאו באדיבות התושבים
ב-1.2.26 הגיעו שני מתנחלים רכובים על טרקטורון לקהילה ורעו את הפרות בצמוד לבתים.
למחרת, 2.2.26, הכניסו מתנחלים את הפרות לתוך הקהילה כבר ב-6:00 בבוקר. לדברי נהג האוטובוס שהסיע תלמידים לבית הספר, הפרות הוצבו מול האוטובוס וחסמו את דרכו. בהמשך היום הסתובבו מתנחלים בטרקטורון למשך דקות ארוכות בתוך חצר בית הספר, ליד חדר ההנהלה וחדר המורים ואז עזבו.
الصورة
תושבים אזוקים ונזקים לרכוש לאחר פשיטת הצבא על הקהילה. התמונות באדיבות התושבים
באותו לילה פשטו כעשרה חיילים מבסיס צבאי סמוך על בית משפחת דראר'מה במבנה המלון הישן. החיילים ריכזו את בני המשפחה, כולם בגירים, ושני פעילי סולידריות זרים בחדר אחד, כבלו אותם בידיהם, החרימו טלפונים ותעודות זהות, הפכו את תכולת הבית וגרמו נזק לרכוש. בדרכם החוצה מהקהילה שברו החיילים את דלת חדר ההנהלה של בית הספר, בקומתו התחתונה של מבנה המלון הישן. לאחר עזיבתם, אחת מבנות המשפחה חשה ברע ופונתה באמבולנס לטיפול במרפאה בעיירה עין אל-בידא.
الصورة
בנצי ויתקון מההתנחלות משכיות, חמוש בנשק ארוך, רועה פרות בשטח הקהילה. צילום באדיבות התושבים
ב-7.2.26 בשעות הבוקר הגיעו שני מתנחלים, בהם בנצי ויתקון מההתנחלות משכיות, שהיה חמוש בנשק ארוך, ורעו פרות בשטח הקהילה.
ב-19.2.26, בסביבות 22:30, הגיעו לאזור בית הספר בטרקטורון ובמכונית כ-7-6 מתנחלים רעולי פנים, לפחות אחד מהם חמוש בתרסיס פלפל, והחלו לשיר, לחגוג ולהשמיע מוסיקה ברמקולים בעוצמה גבוהה. הם ניגשו אל מאחורי מבנה המלון הישן שבו התגוררה עדיין משפחת דראר'מה ובאותו לילה שהו בו גם פעילים ותושבים מהאזור, וניסו להשחית את מכלי המים. שני הפעילים יצאו מהמבנה וניסו למנוע מהם לרוקן את המכלים, ואז תקפו אותם המתנחלים בבעיטות ובאגרופים, שברו לפעילה את המשקפים וריססו את הפעיל בתרסיס פלפל. במהלך האירוע, המתנחלים ניפצו באבנים את שמשותיהם של שני כלי רכב, אחד של הפעילים ואחד של מועצת אל־מאלח, וראש המועצה ששהה במקום חש כאבים בלבו ופונה לקבלת טיפול רפואי. כוחות צבא ומשטרה הגיעו למקום רק כ-20 דקות לאחר שהמתנחלים עזבו, והפנו את התושבים להגיש תלונה במשטרה.
בתחילת מרץ כבר נותרו בקהילה רק תושבים מעטים, אולם פשיטות המתנחלים נמשכו כמעט מדי יום.
الصورة
מוחמד סביח בבית החולים לאחר התקיפה. צילום: עארף דראר'מה, בצלם
ב-1.3.26 בסביבות 4:00 לפנות בוקר, פשטו מתנחלים על שטח הקהילה, יידו אבנים על מבנה האבן, תקפו תושבים שניסו להדוף אותם עם אבנים וגנבו חמור.
ב-8.3.26 בלילה מתנחלים תקפו באבנים את ביתו של מוחמד סביח, בן 74, בזמן שהוא ואשתו היו בבית, גרמו נזק לרכוש וניפצו את שמשות רכבו של פעיל סולידריות ששהה במקום.
יומיים לאחר מכן, ב-10.3.26, בסביבות 20:00, מתנחלים נכנסו לביתו של סביח, בזמן שהיה התושב היחיד שנכח בקהילה, בעטו בו, הכו אותו וניסו לחנוק אותו באמצעות הכאפייה שלו. לאחר שהמתנחלים עזבו אותו הוא ניגש לבית האבן, הניצב במרחק של כ-100 מטר מביתו, וגילה שפעילי הסולידריות ששהו במקום הותקפו גם הם, אחד מהם נפצע ורכבם ניזוק. סביח פונה באמבולנס לבית החולים בטובאס, שם טופל בגין חתך עמוק בידו הימנית שנתפר בארבעה תפרים, פצעים שטחיים וחבלות בזרוע ימין ובפצע באוזנו. עם שחרורו מבית החולים הוא לא שב לביתו בח'ירבת אל-מאלח, אליו עבר עם אשתו לאחר הגירוש מקהילת אל-פאריסייה ח'לת ח'דר, בה התגוררו שנים רבות.
الصورة
ידיו של מוחמד סביח בן ה-74 לאחר שהותקף על-ידי מתנחלים בביתו. באדיבות פעילי.ות הבקעה
לאחר שלושת התקיפות האלימות האחרונות, השהות במקום, בעיקר בלילות, נעשתה מסוכנת מדי והתושבים לא יכלו להמשיך להתגורר בקהילה. עם זאת הם המשיכו להגיע לבתיהם למשך כמה שעות בכל יום וניסו לתקן את הנזקים שהסבו המתנחלים.
ב-6.4.26 הגיעו עשרות מתנחלים לח'ירבת אל-מאלח וקיימו במקום אירוע המוני שכלל תפילות, שירה והתכנסות ליד מבנה האבן שבמרכז הקהילה. בסרטון שהם פירסמו על האירוע נכתב ש"לאחר שנים שהיה בידיים ישמעאליות כבשנו את חמם אל-מליח!".
ב-13.4.26, בזמן שתושבים ופועלים ביצעו עבודות תיקון ושיפוץ בבית הספר ובמבנים נוספים שניזוקו בתקיפות מתנחלים קודמות, הגיעו למקום מתנחל חמוש ברובה ומתנחלת, איימו על הנוכחים וטענו כי אסור להם להימצא במקום וכי האזור שייך למתנחלים. זמן קצר לאחר מכן הגיעו חיילים, בדקו את תעודות הזהות של הנוכחים ועזבו.
תשעה ימים לאחר מכן, ב-22.4.26, הרסו המתנחלים את בית-הספר, הציבו דגלים והצמידו מגן דוד לבניין האבן, במהלך שנועד למנוע את חזרת התושבים, לקבוע עובדות בשטח ולשלול מהתושבים את האפשרות לשקם את בית-הספר ואת החיים בקהילות בהן חיו עשרות שנים.
الصورة
אבנים שהמתנחלים זרקו לתוך ביתם של מוחמד סביח, בן 74, ואשתו. מתוך תיעוד וידיאו של פעילי.ות הבקעה
ביום שבת, ה-25.4.26, הגיעו נציגי הפטריארכיה הלטינית של ירושלים, בעלי האדמות באזור חמאמאת אל-מאלח, לסיור בקהילה, בעקבותיו פרסמו הצהרה הדורשת מהרשויות לטפל בגורמים שאחראים להרס בית הספר, והודיעו כי בכוונתם לנקוט הליכים משפטיים, בין השאר בעקבות הנפת דגל ישראל על רכוש הכנסייה – מבנה המלון מהתקופה העות'מאנית.
אזור חמאמאת אל-מאלח, שמשתרע במרחק של כעשרה קילומטר ממזרח לטובאס, בצפון בקעת הירדן, ושהתגוררו בו בעבר עשרות משפחות, ריק כיום מתושביו הפלסטינים. במקום שכנו בעבר גם מלון עות'מאני, טחנת קמח, ומעיינות מים חמים שבהם נהגו אלפי פלסטינים ועוברי אורח לנפוש, ואשר העניקו למקום את שמו. לאחר כיבוש הגדה המערבית ב-1967, הקים הצבא הישראלי מחנות אימונים באזור, אחד מהם במרחק של כקילומטר בלבד מצפון לחאמאמת, וסגר שטחים נרחבים בפני תושבי האזור. למעלה מ-90% מאדמות האזור שייכות לפטריארכיה הלטינית; תושבים ופעילי סולידריות תיעדו לפחות שני אירועים המוניים של מתנחלים בשטח קהילת ח'ירבת אל-מאלח גם לאחר ביקור בעלי האדמות במקום.
מרים ח'ליל, בת 64 ואם לתשעה, סיפרה ב-21.4.26 לתחקירן בצלם, עארף דראר'מה, על החיים בחמאמאת, על הסבל מהכיבוש ועל הגירוש מהבית:
אני חיה כבר יותר מחמישים שנה באזור חמאמאת אל-מאלח, רוב החיים שלי עברו עליי שם. אני ומשפחתי גרנו שם כל השנים, גידלנו בקר וצאן, וחיינו חיים טובים יחסית. היו לנו מים, היו שטחי מרעה פתוחים, והכול היה זמין עבורנו. בחמאמאת אל-מאלח חיו יותר מעשר משפחות, היה לנו בית ספר, היו מבנים ישנים כמו המלון והטחנה, וכולנו חיינו יחד כשכנים בתחושת ביטחון ורוגע. שם ילדתי את כל ילדיי וחיתנתי חלק מהם.
אבל בשלוש השנים האחרונות כוחות הכיבוש והמתנחלים התחילו להפעיל עלינו יותר ויותר לחץ. הם הביאו בקר וצאן, הקימו מאחזים סמוך אלינו, והתחילו לרדוף אותנו בכל תחומי החיים. בהדרגה כבר לא יכולנו לצאת למרעה, לחרוש אדמות או אפילו להתרחק כמה מטרים מהאוהלים שלנו. המתנחלים הסתובבו מדי יום בין האוהלים – לפעמים עם הבקר שלהם ולפעמים על טרקטורונים – כשהם חמושים ותוקפים את כל מי שהתקרב להרים שמהם התפרנסנו במשך עשרות שנים.
الصورة
מבנה האבן – המלון העות'מאני הישן – בבוקר ה-22.4.26. התמונה באדיבות פעילי.ות הבקעה
הם איימו עלינו ללא הפסקה ודרשו שנעזוב את המקום. הם רוקנו מכלי מים, שברו פאנלים סולאריים, גנבו כבשים, תקפו תושבים ולעיתים הביאו את הצבא לעצור אותנו ואת ילדינו. פעם אחת הם חלפו לידי בזמן שאפיתי, כשהבצק היה על האש, ושפכו אותו על הקרקע מול עיניי. אלה היו השפלות יומיומיות שנועדו לגרש אותנו.
במהלך השנה האחרונה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, ההתקפות החריפו מאוד, עד שכל המשפחות הבינו שכבר אי אפשר להישאר. בכיתי כמעט כל יום מהמחשבה שאיאלץ לעזוב את המקום שבו חייתי כל חיי, והילדים שלי ראו אותי בוכה. אבל בסופו של דבר הרגשנו שאין ברירה – היינו חייבים להציל את המשפחות שלנו ואת מה שנותר ממקור הפרנסה שלנו.
בחודש האחרון התחלנו לפרק את האוהלים, המכלאות וכל מה שבנינו במשך השנים. עשרות כלי רכב הובילו את החפצים שלנו תחילה לאזור טובאס, וההובלה עלתה לנו אלפי שקלים. ניסינו לעבור לתיאסיר ליום אחד, אך לבסוף עברנו לאזור שמצפון לכפר סיר שבמחוז ג'נין, בשטח A, במרחק של בערך 15 קילומטרים מצפון-מערב לחמאמאת, שם הקמנו אוהלים ומכלאות חדשות.
המעבר הרס גם את מקור הפרנסה שלנו. היו לנו יותר מ-250 כבשים, וכיום נותרו לנו רק כ-100. היו לנו יותר מ-60 ראשי בקר, ונאלצנו למכור את כולם כדי שנוכל להמשיך להתקיים מהכבשים שנשארו. בעבר בעלי החיים רעו בהרים הסמוכים, וכך חסכנו בעלויות מספוא. בכל שנה מכרנו חלב וגבינות, ויותר מ־35 עגלים, ולאחר ההוצאות נשאר לנו מספיק כסף כדי להתפרנס. אבל כשהמרעה נסגר בפנינו כבר לא יכולנו לממן מספוא, מים ותרופות לצאן ולבקר. נאלצנו למכור כמעט הכול במחירים נמוכים מאוד, לעיתים בהקפה, והסוחרים התחילו להתחמק מאיתנו ולא לשלם והשיקים שהם נתנו לנו חזרו. אבל לא הייתה לנו ברירה אלא להמשיך למכור ככה. כבר לא נשאר לנו מקום לגור בו או לרעות בו.
גם באזור החדש החיים קשים מאוד. מדובר באדמות חקלאיות פרטיות, ומובן שבעלי הקרקעות פה לא מוכנים שהכבשים יתקרבו לשדות שלהם. אנחנו נזהרים אבל כל יום אנחנו שומעים תלונות על כך שהכבשים אוכלות את היבולים. בנוסף, יש לנו פה עלויות עצומות על מספוא, מים ומענה לשאר הצרכים, והחיים קשים מנשוא.
העקירה מחמאמאת אל-מאלח הייתה עבורנו כמו נכבה. אנחנו חיים כל יום נכבה חדשה. המשפחות של הקהילה התפזרו; כל משפחה עברה לאזור אחר או למחוז אחר. פעם חיינו יחד כשכנים וקרובי משפחה, והיום כל אחד נאבק לבד במקום אחר. כל הבנות שלי גרו לידי, והיום הן רחוקות ואני בקושי שומעת מהן "שלום" בטלפון. האנשים מותשים, מפורקים, ושואלים את עצמם מה יקרה להם בעתיד.
גם אחרי שעברנו, המתנחלים ממשיכים לרדוף אחרינו. הם אפילו הגיעו לאזור החדש שאליו עברנו. אנחנו לא יודעים איך הם מגיעים גם לשם, אבל ברור לנו שהם מנסים לנתק אותנו ממקור הפרנסה שלנו, לאלץ את בעלי העדרים למכור את בעלי החיים שלהם ולהשאיר אותנו בלי כלום. כיום גם ברור לנו שלא מדובר רק במתנחלים בודדים. הם נתמכים בידי ממשלת הכיבוש, הצבא והמשטרה. המתנחלים חמושים ופועלים בחסות מלאה של רשויות הכיבוש. הביאו להם בקר, צאן, מספוא וכל מה שדרוש כדי להשתלט על האזור ולגרש אותנו ממנו.
היום המתנחלים משתלטים על השטח בחמאמאת אל-מאלח, מקימים מאחזים ומגרשים כל פלסטיני שמגיע לשם. אפילו בית הספר שהוקם באזור לפני כארבע או חמש שנים נהרס אחרי שהמשפחות והתלמידים גורשו. הם רוצים למחוק כל דבר שיכול לעודד אותנו לחזור או אפילו לחשוב על חזרה. בעבר החיים שלנו שם פרחו – היו מים, היה מרעה פתוח והייתה תחושת ביטחון. היום אני מרגישה שאנחנו בחשכה ואנחנו חיים בפחד אמיתי – לא רק על הצאן שלנו, אלא גם על הילדים שלנו, על הפרנסה שלנו ועל העתיד שלנו.
אף אחד לא עומד לצדנו באמת. מגיעים אנשים, גורמים רשמיים, זרים וארגונים בינלאומיים, אבל בפועל שום דבר לא משתנה. המתנחלים ממשיכים לתקוף אותנו מול עיני העולם, והעולם לא עושה דבר.
מה שקרה לנו הוא פשע. פעם היינו מאוחדים וחיינו יחד, והיום כולם מפוזרים ועקורים מאדמותיהם. אין אפילו שביב תקווה שנוכל לחזור למקום שלנו ולחיות שוב באל-מאלח. המתנחלים נמצאים שם כל הזמן, ואוי למי שמתקרב לאזור.
ובכל זאת, אנחנו עדיין מקווים. בעזרת אלוהים החיים עוד יחזרו להאיר לנו פנים, וכל החושך הזה ייעלם.
