הצבא הכשיר השתלטות בלתי חוקית של מתנחלים על אדמות פלסטיניות פרטיות ומעובדות

במהלך החודשים מאי ויוני 2013 בישרה מועצת הכפר עוורתא לכמה מתושבי הכפר כי הועבר לידיה צו בדבר תפיסת מקרקעין בהיקף של 63.4 דונמים, וכי אדמתם נכללת במסגרת צו התפיסה. הצו נחתם ביום 19.3.13 על ידי אלוף פיקוד מרכז ניצן אלון, ותפיסת המקרקעין על ידי צה"ל נומקה בו ב"צרכים בטחוניים".

האדמות המדוברות שייכות לכ-25 משפחות מהכפר עוורתא ולמשפחה אחת מהכפר רוג'יב. את האדמות ירשו הפלסטינים מאבותיהם ויש בהן מטעי זית ושקדים וגידולים נוספים. כיום הן תחומות בין גדר ביטחונית שהקים הצבא בשנת 1992 סביב ההתנחלות איתמר לבין שביל, מגודר בחלקו, שהמתנחלים סללו על דעת עצמם ובאופן לא חוקי עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. השביל נמצא במרחק של כ-500 מטרים מהגדר המקורית ומקיף אותה. אנשי הביטחון של ההתנחלות מונעים מפלסטינים גישה לאדמותיהם בכל השטח שבין השביל לגדר, שאותו תפסו בניגוד לחוק.

מעדותו של סלים קוואריק, יליד שנת 1963, תושב עוורתא:

"לפני כמה שבועות נודע לי מהאחיין שלי שעובד במועצה של הכפר, שיש צו תפיסת קרקעות שנמצאות מאחורי הגדר השנייה של ההתנחלות, כולל הקרקע שלנו. זה העציב אותי מאוד, אם אבא שלי היה בחיים ושומע את זה, הוא בטוח היה מקבל התקף לב. אבי עבד קשה בקרקע הזאת. הוא עבד בה יום ולילה במשך כל חייו.. הקרקע הזאת עוברת במשפחה כבר מאות שנים, ירשנו אותה מהאבות והסבים שלנו.."

במהלך השנים לא עשה הצבא דבר על מנת להשיב את האדמות לבעליהן ולאפשר להם גישה חופשית אליהן. מעדויות שגבה בצלם עולה כי עד שנת 2007 המתנחלים מנעו מהחקלאים לחלוטין גישה לאדמות אלה. בשנת 2007 הוסדר בין המת"ק הישראלי והפלסטיני כי החקלאים יורשו לגשת לאדמותיהם בתקופת החריש והמסיק, בתיאום עם הצבא. פרנסתם של בעלי האדמות נסמכת על הגידולים, שנפגעים מאוד מהזנחת הקרקע במשך שאר ימות השנה: ימי מסיק וחריש ספורים אינם מספיקים לניכוש עשבים מזיקים, לגיזום עצים ואינם תחליף לטיפוח יומיומי של האדמה לאורך השנה. התוצאה העגומה היא פיחות ביבול ובטיבו, ופגיעה אנושה בפרנסה.

"השביל הבלתי חוקי שסללו המתנחלים והשטחים שנתפסו בצו מסומנים באדום. תצלום אוויר באדיבות "שלום עכשיו".

מעדותו של מחמוד עוואד, יליד שנת 1935, תושב עוורתא:

"ירשתי מאבא שלי (זכרונו לברכה) שתי חלקות אדמה שנמצאות בצפון הכפר, במרחק של כ-2 ק"מ מהבתים שלנו. שטח הקרקע הוא 9 דונם, והיא נמצאת דרומית להתנחלות איתמר.. בקרקע יש כ- 150 עצי זית ו- 30 עצי שקד.. עם תחילת האינתיפאדה השנייה המתנחלים הקימו גדר מבזרל במרחק של 300 – 500 מטר מהגדר הראשונה. השביל של המתנחלים מקיף את ההתנחלות מכל הכיוונים וגם את הקרקע שלי.. "

"בשנת 2007 הודיעו לנו שאפשר לעשות תיאום כדי להיכנס.. שמחתי מאוד כי סוף סוף אחרי כל השנים שעברו יכולתי לראות את הקרקע שלי. אני והבנים שלי הלכנו לשם במועד שנקבע לנו... המצב של הקרקע היה לא טוב. היא הייתה מלאה בקוצים ועשבים מזיקים, והעצים נותרו שנים ללא גיזום... יומיים לא מספיקים למסיק הזיתים. בעבר חרשנו את האדמה בערך ארבע פעמים בשנה כדי שהיא תשאר נקייה מהעשבים, וכדי שהעצים יתנו פרי. ככל שטיפלנו בקרקע ובעצים, היבול היה טוב יותר. היבול נפגע באופן משמעותי וייצור הזיתים פחת כ– 50%."

לפני כחודשיים, בסמוך למתן ההודעה על תפיסת המקרקעין, הודיעה מועצת הכפר לבעלי האדמות כי עציהם שבקרקעות אלה נכרתו. המת"ק הישראלי הציע לבעלי האדמות להגיש תלונה במשטרה. בלילה של ה-10.7.13 תאם המת"ק הישראלי עם מועצת הכפר סיור שנקבע להתקיים למחרת בבוקר, כדי לאפשר לבעלי הקרקעות לראות את הנזק שנגרם לעציהם. למרות שרבים מתושבי הכפר מחזיקים באדמות באזור, הגיעו לסיור רק בודדים, בגלל התיאום החפוז, ולפיכך העצים שנכרתו לא נספרו. עם זאת, מעדויות חקלאים שהשתתפו בסיור, כל העצים בשטח זה נכרתו. מספר העצים שהיו בשטח זה מוערך בכאלף.

כיוון שהחקלאים אינם מורשים בדרך כלל לגשת לאדמותיהם איש מהם לא נכח במקום בעת החבלה ואין באפשרותם לדעת מתי בדיוק אירעה ומי אחראי לה. בעלי הקרקעות מסרו לבצלם כי בכוונתם להגיש תלונה מרוכזת למשטרה בימים הקרובים.

מעדותו של פאווזאן עוואד, יליד שנת 1959, תושב עוורתא:

"ב-11.7.13 אני ואחי פוואז הגענו לכניסה הדרום מערבית להתנחלות איתמר בשביל הסיור. בסביבות השעה 5:30 בבוקר הגיעו כמה ג'יפים צבאיים ומכוניות של המת"ק הישראלי, ונכנסנו לתוך ההתנחלות... למרות שלהרבה מתושבי הכפר יש אדמות באזור, היינו רק ארבעה אנשים, כנראה בגלל שלתושבים נודע על הסיור בהפתעה, וזה גם היה היום השני של צום הרמדאן".

"נכנסנו לתוך ההתנחלות והתחלנו ללכת ברגל בליווי של מספר חיילים ואנשים מהמת"ק הישראלי. הם לא הרשו לנו להגיע לקרקעות שלנו, שנמצאות ליד הגדר הראשונה של ההתנחלות קרוב לבתים של המתנחלים, בטענה שהם לא רוצים שיתרחש עימות בינינו לבין המתנחלים. כשראיתי את הקרקע שלי ריקה לחלוטין מעצים חשבתי שאני משתגע. כל העצים שהיו בה נכרתו. אני והאחים שלי ירשנו מאבא שלי (זכרונו לברכה) קרקע בשטח של 50 דונם עם 150 עצי זית ו- 300 עצי שקד (חלקה בין שני הגדרות). לא רק העצים שלנו נכרתו, אלא גם העצים שבקרקעות הסמוכות לקרקע שלנו. נכרתו יותר מ- 1000 עצי שקד וזית".

אחד ממטעי הזיתים שחובלו באדמות עוורתא. התמונה, שצולמה במהלך הסיור שקיים הצבא לבעלי האדמות, נמסרה לבצלם על-ידי מועצת עוורתא. ברקע ההתנחלות איתמר.

למרות שהשתלטות זו של המתנחלים נעשתה בניגוד לחוק, הצבא לא מנע אותה ואף סייע למתנחלים לאכוף אותה בכך שדרש מהפלסטינים לתאם איתו את כניסתם לאדמותיהם. בכך, הפקיר הצבא, בניגוד לחובתו, את רכושם ופגע בפרנסתם. כעת, במקום לדרוש מהמתנחלים לפנות את הקרקעות שעליהן השתלטו שלא כחוק, בחר הצבא להלבין בדיעבד את מעשיהם ולהכשיר את הגזל. כך, אם עד עכשיו פרנסתם וזכויות האדם של הפלסטינים נפגעו בחסות הסכמה שבשתיקה של הרשויות להפרת החוק, הרי שמרגע שנכנסו לתוקף צווי התפיסה הפגיעה נעשית בחסות החוק.

אמנם, הסיבה הרשמית להשתלטות הצבא על הקרקע היא שיקולי ביטחון, אולם העובדה שהצווים החדשים נותנים הכשר חוקי בדיעבד למעשים שאינם חוקיים, ושהשטח עליו הם חלים חופף כמעט במלואו את השטח שעליו השתלטו המתנחלים באופן לא חוקי – מעמידה את כנותם של שיקולים אלה בספק. אם אכן ראה הצבא צורך בתפיסת שטחים אלה, מדוע לא הוצאו הצווים כבר לפני שנים ארוכות?

אם אכן קיים צורך ביטחוני להגביר את אמצעי הביטחון סביב ההתנחלות איתמר, הרי שעל הצבא למצוא חלופות להשתלטות על הקרקע, שאינן פוגעות בפרנסתם של בעלי הקרקע הפלסטינים.

בצלם בחן בעבר את מדיניות ההכרזה של הצבא על "שטחים ביטחוניים מיוחדים" (שב"מים) סביב התנחלויות במסגרת הדו"ח "אדמה שדודה". מדיניות זו פוגעת פגיעה משמעותית בזכויות הציבור הפלסטיני, באשר היא מפקיעה אדמות הן מבעליהן הפלסטינים והן מן הציבור הפלסטיני בכללותו, ומצרפת אותן בפועל לשטחי ההתנחלויות. בנוסף, במדיניות זו, כפי שעולה בבירור מהמקרה הנוכחי של איתמר, יש מימד של הלבנת הגזל לעבירות שבוצעו בעבר בידי אזרחים ישראלים וזכו בזמן אמת לכל הפחות להעלמת עין מצד הרשויות. במסגרת תכנית זו ישראל דורשת מבעלי קרקע לעמוד בסדרה ארוכה של תנאים כדי שיוכלו להיכנס לאדמותיהם, וכן מכריחה אותם לעבור מסכת בירוקרטית מתישה ומשפילה עבור כל כניסה לאדמה. גישה זו מעידה על תפיסה מעוותת, כאילו מתן אפשרות לכניסה לקרקע היא מעשה חסד של שלטון נאור, ולא מילוי של חובה המוטלת על כתפי המדינה הכובשת, שעומדות מולה זכויות יסוד המוקנות לאזרחים הפלסטינים שהקרקע היא קניינם.