אלימות מתנחלים = אלימות מדינה

מאז כבשה את הגדה המערבית ב-1967 גזלה ישראל למעלה משני מיליון דונם של קרקע ברחבי הגדה. שטחים אלה משמשים את המדינה לצרכיה שלה, בהם בניית התנחלויות חדשות, הרחבת השטחים שבשליטתן – כולל שטחים חקלאיים ואזורי תעשייה, וסלילת כבישים המשרתים בעיקר את המתנחלים.

ההתנחלויות בגדה חולשות על מאות אלפי דונם, שהגישה אליהם אסורה או מוגבלת עבור פלסטינים. על חלק מהשטחים הללו השתלטה ישראל בדרכים רשמיות – באמצעות צווים צבאיים, באמצעות הכרזה עליהם "אדמות מדינה", "שטחי אש" או "שמורות טבע" או באמצעות הפקעתם. על שטחים אחרים השתלטו מתנחלים באמצעות מעשי אלימות יומיומיים, שכללו פגיעה בגופם וברכושם של התושבים הפלסטינים.

לכאורה מדובר בשני מסלולים שונים, בלתי קשורים: המדינה משתלטת על קרקעות בדרכים גלויות ורשמיות, שהוכשרו על ידי יועצים משפטיים ועל ידי שופטים, ואילו מתנחלים, החפצים אף הם להשתלט על קרקעות לצורך קידום מטרותיהם, מפעילים אלימות נגד פלסטינים מיוזמתם ומסיבותיהם הם. אלא שזהו מסלול אחד: מעשי האלימות של מתנחלים נעשים בתמיכתה המלאה של המדינה, בהשתתפות נציגיה ובסיועה, כחלק מפעולה אסטרטגית של משטר האפרטהייד הישראלי המבקש לקדם ולהשלים את מהלכי ההשתלטות על עוד ועוד קרקעות פלסטיניות שהמדינה כבר מבצעת. ככאלה, מעשי אלימות אלה הם חלק ממדיניות ממשלתית: כוחותיה הרשמיים של המדינה מאפשרים אותם, מסייעים לביצועם, ומשתתפים בהם.

הכשרתה של מציאות זו נעשית על ידי המדינה בשתי דרכים משלימות:

א. הכשרת ההשתלטות על קרקעות:

המדינה מאפשרת למתנחלים לשהות בקרקעות שנגזלו מפלסטינים באלימות. עשרות מאחזים ו"חוות חקלאיות" – שהם התנחלויות לכל דבר ועניין שהוקמו ללא אישור הממשלה או תוכניות המאפשרות את הבנייה בהם – זוכים לתמיכה של רשויות ישראליות ואינם מפונים: ישראל הורתה לצבא להגן על המאחזים או מימנה את השמירה עליהם, סללה דרכים והקימה תשתיות מים וחשמל לרובם, תמכה בהם באמצעות משרדי הממשלה, החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית והמועצות האזוריות בגדה, סבסדה בהם מיזמים כלכליים – כולל מתקנים חקלאיים, תמיכה בחקלאים חדשים וברעיית עדרים, הקצתה להם מים והעניקה להם הגנה משפטית בעתירות שדרשו לפנותם. בעבר הצהירה המדינה כי בכוונתה לאכוף את החוק על המאחזים בעתיד כלשהו ואף התחייבה לכך בפני הקהילה הבינלאומית – אלא שהבטחות אלה לא מומשו. במארס 2011 שינתה המדינה את מדיניותה והבחינה בין מאחזים שהוקמו על אדמות שנרשמו כ"אדמות מדינה", על אדמות שהיא הכריזה עליהן ככאלה או על אדמות סקר (אדמות שתהליך קביעת מעמדן טרם הושלם) לבין מאחזים שהוקמו על קרקע פלסטינית פרטית – שרק אותם בכוונתה לפנות. הבחנה זו, שאין לה כל בסיס חוקי, התקבלה על ידי בית המשפט העליון ובסופו של יום נותרו כמעט כל המאחזים במקומם.

ב. הכשרת אלימות פיזית כלפי פלסטינים:

מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים תועדו מאז ראשית הכיבוש באין ספור דו"חות ומסמכים ממשלתיים, באלפי עדויות של פלסטינים ושל חיילים, בספרים ובדו"חות של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, ישראליים, לרבות של בצלם מאז היווסדו, ובינלאומיים ובאלפי כתבות בתקשורת. ואולם, לתיעוד מקיף ומתמשך זה לא הייתה כמעט השפעה ואלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים הפכה מזמן לחלק בלתי נפרד משגרת הכיבוש בגדה המערבית.

מעשי האלימות כוללים מכות, יידוי אבנים, איומים, הצתת שדות, השחתת עצים וגידולים חקלאיים, גניבת יבול, פגיעה בבתים והרס מכוניות, חסימת כבישים, ירי, ובמקרים נדירים גם הרג. מתנחלים מ"חוות חקלאיות" מרחיקים באלימות רועי צאן וחקלאים פלסטינים משדותיהם, מאדמות המרעה וממקורות מים ששימשו אותם במשך דורות, ויוזמים חיכוכים אלימים על בסיס יומיומי – כולל שימוש ברחפנים כדי להטיל אימה על עדרי הצאן הפלסטיניים ולפזר אותם.

הצבא, כמדיניות, נמנע מעימותים עם מתנחלים אלימים אף שבידי החיילים הסמכות והחובה לעכב אותם ולעוצרם. כוחות הביטחון מאפשרים, כעניין שבשגרה, פגיעה של מתנחלים בפלסטינים וברכושם. ככלל, הצבא מעדיף להרחיק פלסטינים מאדמותיהם החקלאיות או משטחי המרעה במקום להתעמת עם מתנחלים – בין באמצעות הוצאת צווי שטח צבאי סגור המוחלים רק על הפלסטינים ובין באמצעות ירי של גז מדמיע, רימוני הלם, כדורי מתכת מצופים גומי ואף אש חיה. בחלק מהמקרים חיילים משתתפים בעצמם בתקיפות של מתנחלים או צופים בהן מהצד, מבלי לעשות דבר.

גם בדיעבד, לאחר תקיפות של פלסטינים בידי מתנחלים אלימים, מערכת אכיפת החוק הישראלית עושה כמיטב יכולתה להימנע מטיפול בהן. היא מערימה קשיים על הגשת תלונות, במקרים הבודדים שבהם נפתחות חקירות היא ממהרת לטייח אותן, וכתב אישום נגד מתנחל שפגע בפלסטיני מוגש במקרים חריגים ביותר – לרוב בגין עבירות שוליות ביותר וגם אז, העונשים הנגזרים בגינן סמליים בלבד. לפי נתונים שפרסם ארגון "יש דין" בינואר 2020 ושסיכמו 15 שנות מעקב אחר תיקי חקירה בנוגע לאלימות מתנחלים, 91% מכלל התיקים נסגרו ללא הגשת כתב אישום. מתוך למעלה מ-1,200 תיקי חקירה, רק ב-100 תיקים הוגש כתב אישום.

מעשי האלימות של מתנחלים הם אלימות מדינה, והם נעשים בתמיכתה המלאה, בהשתתפות נציגיה ובסיועה, כאסטרטגיה של משטר האפרטהייד הישראלי המבקש לקדם ולהשלים את מהלכי ההשתלטות על קרקעות פלסטיניות.

למעשי האלימות של מתנחלים ישנן השלכות מרחיקות לכת על המציאות בשטחים, שכן יש להם אפקט מאיים ומרתיע גם לאחר התרחשותם. האלימות מערערת את בסיס קיומן של קהילותיהם ופוגעת בפרנסתן. התושבים מספרים כיצד בלחץ האלימות והפחד, ובהיעדר ברירה אחרת, קהילות פלסטיניות נוטשות או מצמצמות ענפי כלכלה מסורתיים כמו גידול צאן וגידולים עונתיים שונים, אשר פרנסו את תושביהן בכבוד וברווחה במשך דורות, מתרחקות מאדמות המרעה וממקורות המים ששימשו אותן, ומצמצמות את העיבוד של אדמות חקלאיות. באזורים אחרים הפלסטינים אינם מעיזים להגיע אל אדמותיהם ללא ליווי של אזרחים ישראלים או של הצבא. חלק מהשטחים החקלאיים הושחתו והוזנחו באופן חמור עד שיבולם כה דל שבעליהם ויתרו על המאמץ להגיע אליהם. כך נוצרו, בכל רחבי הגדה, חומות שקופות שפלסטינים יודעים כי אם יחצו אותן יחשפו לאלימות, עד כדי סיכון חייהם.

אלימות המדינה – הרשמית והלא רשמית – היא חלק בלתי נפרד ממשטר האפרטהייד הישראלי השואף לייהד את המרחב בין הירדן לים. משטר זה רואה בקרקע משאב שנועד לשרת את הציבור היהודי. לכן, ניהול משאבי הקרקע נעשה כמעט רק לצורך פיתוחם והרחבתם של יישובים יהודיים קיימים והקמתם של יישובים חדשים עבור קבוצת אוכלוסייה זו, בד בבד עם קיטוע המרחב הפלסטיני, נישול פלסטינים ודחיקתם למובלעות קטנות וצפופות.

משטר האפרטהייד מבוסס על אלימות מאורגנת ושיטתית כלפי פלסטינים. סוכניה של אלימות זו רבים: הממשלה, הצבא, המנהל האזרחי, בית המשפט העליון, המשטרה, שירות הביטחון הכללי, שירות בתי הסוהר, רשות הטבע והגנים ועוד. מתנחלים הם גורם נוסף ברשימה זו, כשהמדינה משלבת בין מעשי האלימות שלהם לבין מעשי האלימות הרשמיים שלה עצמה. לעיתים אלימות של מתנחלים מקדימה את מופעי האלימות הרשמיים של הרשויות הישראליות, לעיתים היא משולבת בהם. אך כמו האלימות המדינתית-צבאית – גם אלימות של מתנחלים היא מאורגנת וממוסדת, משופעת באמצעים ומיושמת על פי אסטרטגיה מוגדרת ומכוונת מטרה.

השילוב בין האלימות הרשמית לזו שלכאורה אינה כזו מאפשר לישראל ליהנות משני העולמות: גם לשמור על מרחב הכחשה ולטעון כי "אלה המתנחלים" – לא הצבא, לא בתי המשפט, לא המנהל האזרחי, וגם לקדם את נישול הפלסטינים מאדמותיהם. אלא שהעובדות מאיינות את מרחב ההכחשה שהמדינה מנסה לשמור לעצמה: כאשר האלימות היא ברשות, בסיוע ותחת חסות הרשויות הישראליות – זוהי אלימות מדינה. אלו אינם מתנחלים הפועלים נגד המדינה, זוהי המדינה עצמה.