מזרח ירושלים

ישראל מתייחסת למאות אלפי תושביה הפלסטינים של ירושלים כאל מהגרים בלתי רצויים והיא מיישמת מדיניות שנועדה להרחיקם מבתיהם ומעירם.

ישראל סיפחה את מזרח ירושלים לשטחה, באופן בלתי חוקי. מאז הסיפוח היא מתייחסת לתושביה הפלסטינים כאל מהגרים בלתי רצויים – על אף שהיא זו שנכנסה לשטחם – והיא מיישמת בה מדיניות שיטתית שנועדה להרחיקם מבתיהם ומעירם.

ביוני 1967, מיד לאחר כיבוש הגדה המערבית, סיפחה ישראל כ-70 אלף דונם משטח הגדה לגבולותיה המוניציפאליים של ירושלים והחילה עליהם את החוק הישראלי, בניגוד למשפט הבינלאומי. האדמות שסופחו חרגו בהרבה משטח ירושלים הירדנית (שהשתרעה על כ-6,000 דונם בלבד), וכללו כ-64,000 דונם נוספים, שרובם השתייכו ל-28 כפרים פלסטיניים ומקצתם היו בשטחן המוניציפאלי של בית לחם ובית ג'אלא. כיום חיים באזורים שסופחו לפחות 350 אלף פלסטינים, וכ-209 אלף מתנחלים.

גבולותיה החדשים של העיר נקבעו בעיקר על פי שיקולים דמוגרפיים, ובראש ובראשונה הימנעות מסיפוח אזורים פלסטיניים מיושבים בצפיפות, כדי להבטיח רוב מכריע של יהודים בעיר. בשל כך סיפחה ישראל באופן סלקטיבי חלק מאדמות הכפרים הסמוכים לירושלים, כשהיא מותירה את בעליהן מצדו השני של הגבול. כך נעשה, למשל, בבית איכסא ובאל-בירה שבצפון ובאזורים המיושבים בדלילות בתחומים המוניציפאליים של בית לחם ובית סאחור, בדרום. באופן זה פיצלה ישראל כפרים ושכונות פלסטיניות וסיפחה רק את חלקם לשטחה.

בחודש יוני 1967 ערכה ישראל מפקד אוכלוסין בשטחים שסיפחה. כל מי שגר בשטחים אלה אך לא נכח בהם מסיבה כלשהי בעת עריכת המפקד – איבד, לשיטתה של ישראל, את זכותו לשוב לביתו לעולמים. מי שנכח במקום קיבל מעמד של "תושב קבע" בישראל – מעמד שניתן לאזרחים זרים המבקשים לגור בישראל. ואולם שלא כמו מהגרים שבחרו מרצונם לחיות בישראל ויש להם מדינה אחרת לשוב אליה, תושבי מזרח ירושלים אינם כאלה – אין להם בית אחר, מולדת אחרת או מעמד במקום אחר בעולם והם מעולם לא בחרו לגור במדינת ישראל; ישראל היא זו שכבשה את השטח שבו הם גרים וסיפחה אותם לשטחה שלה.

מעמד תושבות הקבע נחות ממעמד האזרחות והוא מקנה בעיקר את הזכות לגור ולעבוד בישראל וזכאות לזכויות סוציאליות על פי חוק הביטוח הלאומי וביטוח בריאות. ואולם, תושבי קבע אינם רשאים להשתתף בבחירות הכלליות במדינה – לא כבוחרים ולא כנבחרים ואינם רשאים להיבחר לראש רשות מקומית, אם כי הם רשאים להצביע בבחירות המקומיות ולהיבחר כחברי מועצה.

הן אזרחים והן תושבי קבע נדרשים להגיש בקשות לאיחוד משפחות עבור בני זוגם שאינם תושבים. מאז 1967 יישמה ישראל מדיניות נוקשה בכל הנוגע לבקשות כאלה שהגישו תושבי מזרח ירושלים שנישאו לבני זוג משאר חלקי הגדה, מרצועת עזה או ממדינות אחרות. ביולי 2003 חוקקה הכנסת חוק שאסר לחלוטין על הענקת מעמד לתושבי שטחים שנישאו לאזרחים ולתושבי קבע, בכפוף לחריגים בודדים, ובכך אסרה בין השאר על זוגות כאלה לגור יחד בירושלים. חקיקה זו גם מערימה קשיים על הענקת מעמד תושבות לילדיהם של בני הזוג, למרות העובדה שאחד מהוריהם הוא תושב קבע.

מדיניות ישראל במזרח ירושלים נועדה להקשות על חייהם של התושבים הפלסטינים, במטרה לגרום להם לעזוב את העיר ולייצר מציאות דמוגרפית וגיאוגרפית שתסכל כל ניסיון עתידי לערער על ריבונות ישראל במזרח ירושלים. פלסטינים העוזבים את העיר, עקב מדיניות זו או מכל סיבה אחרת, מסתכנים באיבוד מעמד התושבות שלהם ובשלילת הזכויות הסוציאליות הנלוות לה. מאז 1967 שללה ישראל כך את תושבות הקבע של כ-14,500 פלסטינים תושבי מזרח ירושלים.

מאמציה של ישראל לשנות את המציאות הדמוגרפית בעיר נעשים בכמה מישורים:

הפקעת קרקעות והגבלות על הבנייה

מול בנייה רחבת ממדים והשקעות עצומות בשכונות המיועדות ליהודים בלבד ובגושי ההתנחלויות המרכיבים את מרחב "ירושלים רבתי", משקיעה ישראל מאמצים רבים כדי למנוע את הפיתוח ואת הבנייה המיועדים לאוכלוסייה הפלסטינית. במסגרת מדיניות זו, למעלה משליש מהשטח שסופח לירושלים – 24,500 דונם, רובם קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית – הופקע מאז 1967 על ידי ישראל. על קרקעות אלה בנתה ישראל 11 שכונות שנועדו לאוכלוסייה היהודית בלבד – שעל פי המשפט הבינלאומי מעמדן זהה לזה של ההתנחלויות בשאר הגדה המערבית.

מיד עם הסיפוח, ובניגוד לשאר הגדה, ביטלה ישראל את כל תכניות המתאר הירדניות שהיו תקפות בשטחים שסופחו ויצרה חלל תכנוני שהתמלא רק בהדרגה. רק בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת הכינה עיריית ירושלים תכניות מתאר לכל השכונות הפלסטיניות במזרח העיר, שהמאפיין הבולט ביותר שלהן הוא היקף השטחים העצום שהוגדר כ"שטח נוף פתוח" שהבניה בו אסורה. נכון לשנת 2014, לאחר שהוכנסו במהלך השנים כמה שינויים בתוכניות המתאר, עומד היקפם של שטחים אלה בשכונות הפלסטיניות על כ-30%. תכניות אלה מייעדות כ-15% בלבד משטחי מזרח ירושלים (שהם כ-8.5% מכלל השטח המוניציפאלי) למגורים עבור התושבים הפלסטינים, שכיום מהווים כ-40% מאוכלוסיית העיר.

אמצעי נוסף ששימש את ישראל לצמצום היקף הקרקעות העומד לרשות האוכלוסייה הפלסטינית הוא הכרזה על גנים לאומיים במזרח העיר, במטרה לחסום באופן כמעט מוחלט בנייה ופיתוח עירוני בתחומיהם. כיום קיימים במזרח ירושלים ארבעה גנים לאומיים שאושרו בתוך שטחה המוניציפאלי של העיר, וכוללים אדמות בבעלות פלסטינית פרטית ושטחים בנויים של שכונות או כפרים פלסטיניים או גובלים בשטחם הבנוי. עיריית ירושלים מתכננת להקים במזרח העיר גנים לאומיים נוספים.

ההיקף החריג של ההכרזה על גנים לאומיים במזרח ירושלים, והעובדה שחלקם הוקמו באזורים נטולי ממצאים ארכיאולוגיים וערכי טבע משמעותיים, מלמדים כי הדבר לא נועד בהכרח לקידום השמירה על ערכי טבע, היסטוריה ונוף, כמו בגנים לאומיים אחרים שעליהם הכריזה רשות הטבע והגנים; הקמת הגנים נועדה בעיקר לקידום מטרות פוליטיות כמו יצירת רצף של שטחים ללא אוכלוסייה פלסטינית – מהעיר העתיקה ועד לאזור ההתנחלות המתוכננת ב-E1, במקביל להגברת הנוכחות היהודית במזרח העיר.

ממילא, נמנעת העירייה מהכנת תכניות בניין עיר מפורטות עבור השכונות הפלסטיניות, שרק מכוחן ניתן להנפיק היתרי בנייה. מצב זה יוצר מחסור חמור במבנים למגורים, במבני ציבור (כמו בתי ספר ומרפאות), בתשתיות (כולל כבישים, מדרכות, ומערכות מים וביוב), ובשירותי מסחר ופנאי.

בהעדר עתודות קרקע, נאלצת האוכלוסייה הפלסטינית – שגדלה ביותר מפי חמישה מאז 1967 – להצטופף בשכונות הקיימות. לפי נתוני מכון ירושלים לחקר מדיניות, בשנת 2015 צפיפות הדיור בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים הייתה כמעט כפולה מהצפיפות בשכונות היהודיות בעיר משני צדי הקו הירוק: 1.9 נפשות לחדר בממוצע לעומת נפש אחת לחדר בממוצע, בהתאמה.

מציאות זו לא מותירה לתושבים כל ברירה מלבד לבנות ללא היתר. לפי הערכת עיריית ירושלים, עד שנת 2004 נבנו כך בין 15,000 ל-20,000 יחידות דיור בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים. בשנים שחלפו מאז נבנו יחידות דיור נוספות – שמספרן אינו ידוע – לרבות בניינים מרובי קומות, בצפיפות גבוהה, בשכונות שנותרו מעבר לגדר. הרשויות הישראליות, המתעלמות מאחריותן למצב הבלתי אפשרי שכופה מדיניותן המתמשכת על תושביה הפלסטינים של העיר, מוציאות צווי הריסה לבתים אלה. אלפי פלסטינים בעיר חיים תחת איום מתמיד בהריסת בתיהם או בתי העסק שלהם ובמקרים רבים הרשויות מיישמות איומים אלה או כופות על בעלי הבתים להרוס אותם בעצמם. משנת 2004 ועד סוף דצמבר 2018 הרסו הרשויות הישראליות 803 יחידות דיור במזרח ירושלים.

בה בעת, מעודדות הרשויות השונות מאות מתנחלים להתיישב בלב השכונות הפלסטיניות, תוך סילוק פלסטינים מבתיהם. מובלעות ההתנחלות במזרח ירושלים מקיפות את אגן העיר העתיקה מדרום (בסילוואן ובראס אל-עמוד), ממזרח (בא-טור ובאבו-דיס) ומצפון (בשיח' ג'ראח), חלקן חולשות על דרכים ראשיות המובילות אל העיר העתיקה. כמו כן הוקמו מובלעות התנחלות בתוך הרובע המוסלמי וברובע הנוצרי בעיר העתיקה. להערכת עמותת עיר עמים, מספרם הכולל של המתנחלים הגרים בתוך השכונות הפלסטיניות הוא כ-2,800 בני אדם.

מובלעות אלה שינו את פניהן של השכונות הפלסטיניות שבהן הן הוקמו והפכו את חיי תושביהן לבלתי נסבלים: התושבים סובלים מהליכים משפטיים לסילוקם מבתיהם, מפגיעה בפרטיותם, מלחץ כלכלי ומהתנכלויות יומיומיות מצד המתנחלים, וכל אלה גוררים עימותים אלימים בין צעירים פלסטינים למתנחלים. בנוסף, הגעת המתנחלים מלווה בנוכחות מוגברת של כוחות משטרה, משמר הגבול ומאבטחים פרטיים במימון המדינה ואלה נוקטים אלימות נגד התושבים הפלסטינים, מאיימים עליהם, עוצרים בני נוער ומשבשים עוד יותר את החיים בשכונה.

ניתוקה של מזרח ירושלים משאר שטח הגדה

עד לכיבוש שימשה ירושלים הירדנית מרכז כלכלי, רפואי, תרבותי ודתי עבור רבים מתושבי הגדה, שהמשיכו גם לאחר הסיפוח לעבוד בעיר, לקנות בה וללמוד בה. ואולם בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, במהלך האינתיפאדה הראשונה, הציבה ישראל מחסומים בעומק שטח הגדה ומאז היא אוסרת על פלסטינים תושבי שאר הגדה להיכנס לעיר, אלא אם הנפיקה להם היתר מיוחד. בנוסף הציבה המשטרה מחסומים בכניסות לחלק מהשכונות הפלסטיניות בעיר, מה שהקשה על תנועתם של התושבים. הגבלות אלה פגעו במעמדה של מזרח העיר כמרכז אזורי.

בשנת 2002, במהלך האינתיפאדה השנייה, החלה ישראל להקים את גדר ההפרדה בתוך שטח העיר – רובה בצורת חומה גבוהה שהוצמדה בחלקה לבתי התושבים – והשלימה את בנייתה ב-2016. להבדיל מהמחסומים שהציב הצבא כעשר שנים קודם לכן בעומק הגדה, הגדר יצרה חיץ הרמטי בין העיר לשאר הגדה ובכך האיצה את ניתוקה של מזרח ירושלים משטחי הגדה שלא סופחו לעיר. זאת מאחר שהעיקרון הדומיננטי שהנחה את קביעת תוואי הגדר היה הצמדתו לגבול המוניציפאלי של העיר, במטרה להבטיח את שליטתה של ישראל בשטחים שסיפחה. ואולם עד אז – גבול זה היה בעיקר תיאורטי ולא הייתה לו כמעט השלכה על מציאות החיים של התושבים בירושלים ובשכונות הצמודות אליה.

בין הפלסטינים שגרו מצדו האחד של הגבול לאלה שגרו מצדו השני – עשרות אלפים מהם ירושלמים, תושבי קבע בישראל, שעברו לגור בפרברי העיר – התקיימו קשרי מסחר, תרבות, חינוך ובריאות. הקמת הגדר שיבשה באחת את חייהם ומאז בנייתה הם נאלצים לעבור מדי יום במחסומים בכל פעם שהם רוצים להיכנס לעיר. מציאות זו הביאה לחזרתם של תושבי קבע רבים אל גבולות העיר – מה שהביא להאמרת מחירי הדיור ולהחרפה משמעותית בצפיפות הדיור. כך נותקה מזרח ירושלים כמעט לחלוטין משאר שטח הגדה ואיבדה את מעמדה כמרכז אורבני אזורי.

בחמישה מקומות הרחיקו מתכנני התוואי את הגדר מהגבול המוניציפאלי, מאותם שיקולים שהנחו את ישראל בעת קביעת גבולות העיר ב-1967: השאיפה לצרף לשטחה של ירושלים כמה שפחות פלסטינים וכמה שיותר קרקעות. לצורך כך, תוכנן תוואי מפותל, שאורכו באזור ירושלים עומד על 202 קילומטר.

שני אזורים נותקו מהעיר, על אף היותם בתוך שטחה המוניציפאלי המסופח של ירושלים: אזור כפר עקב בצפון ואזור מחנה הפליטים שועפאט בצפון-מזרח העיר, שבהם גרים כיום כ-140 אלף פלסטינים, בהם גם תושבי הגדה המערבית שמספרם אינו ידוע. תושבי השכונות באזורים אלה משלמים ארנונה ומסים אחרים אך הן עיריית ירושלים והן משרדי הממשלה השונים נמנעים מלהיכנס לשכונות אלה ומתעלמים לחלוטין מתושביהן. עקב כך הפכו השכונות לשטחי הפקר: הרשויות אינן מספקות בהן שירותים מוניציפאליים בסיסיים כמו פינוי אשפה, סלילת כבישים או חינוך, וקיים בהן מחסור חמור בכיתות לימוד ובגני ילדים. תשתיות המים והביוב אינן מסוגלות לספק את צרכי התושבים, והרשויות אינן עושות דבר כדי לשקמן. בנוסף סובלים תושביהן גם מהגבלות חמורות על תנועתם בשל המחסומים שהציבה ישראל בינן לבין שאר העיר.

בשלושה אזורים הרחיב התוואי – זה שכבר בנוי, זה שבבניה וזה המתוכנן – את שטח העיר בפועל, מבלי להכריז על שינוי בגבול המוניציפאלי. התוואי החדש מחבר לעיר שטחים פתוחים, התנחלויות וקרקעות נוספות סביבן. אזורים אלה כוללים כ-65 אלף דונם מדרום, באזור התנחלויות גוש עציון; כ-60 אלף דונם ממזרח, באזור מעלה אדומים וההתנחלויות הסובבות אותה; וכ-25 אלף דונם מצפון באזור גבעת זאב וההתנחלויות הסמוכות לה. הקטע הצפוני כבר הוקם בעוד שבאזור גוש עציון הושלם רק כ-21% מתוואי הגדר (כ-11 ק"מ) וכ-14% ממנו (כ-7 ק"מ) נמצא בבנייה, ובאזור מעלה אדומים כ-28% מהתוואי (כ-14 ק"מ) נמצא בשלבי בנייה שונים.

אפליה בתקציבים ובמתן שירותים עירוניים

תושבי מזרח ירושלים נדרשים לשלם מיסים כמו כל שאר תושבי העיר, אך אינם מקבלים אותם שירותים. עיריית ירושלים נמנעת, באופן עקבי ומכוון, מהשקעה משמעותית בתשתיות ובשירותים בשכונות הפלסטיניות בירושלים – ובכלל זה כבישים, מדרכות, ומערכות מים וביוב, מוסדות חינוך ותרבות. מדיניות זו משפיעה כמעט על כל היבט של החיים הפלסטינים במזרח ירושלים.

כך, למשל, לפי הערכת ארגון עיר עמים, נכון לשנת 2017, חסרות בשכונות הפלסטיניות 2,557 כיתות לימוד וכשליש מהתלמידים אינם משלימים 12 שנות לימוד. רק כ-52% מתושבי השכונות הפלסטיניות מחוברים לרשת המים באופן חוקי.

בנוסף, תושבי מזרח ירושלים מהווים 40% מתושבי העיר, אולם עיריית ירושלים מפעילה רק שש תחנות טיפות חלב בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים, לעומת 27 תחנות שהיא מפעילה בשכונות היהודיות בעיר; העירייה גם מפעילה רק ארבע לשכות רווחה בשכונות הפלסטיניות, לעומת 19 בשכונות היהודיות. זאת למרות ש-76% מאוכלוסיית השכונות הפלסטיניות ו-83.4% מהילדים בשכונות אלה חיים מתחת לקו העוני.