המשפט הבינלאומי

אמנה בינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות, 1966

נעשתה ביום 16 בדצמבר, 1966
נחתמה ביום 19 בדצמבר, 1966
אושררה בירושלים ביום 3 באוקטובר, 1991
פורסמה בכתבי אמנה 1037

המדינות שהן צד באמנה זו

בשימן אל לבן כי בהתאם לעקרונות המוצהרים במגילת האומות המאוחדות, ההכרה בכבודם העצמי ובזכויותיהם השוות והבלתי ניתנות לשלילה של כל בני משפחת האדם היא יסודם של החירות, הצדק והשלום בעולם,

בהכירן כי זכויות אלו נובעות מכבודו העצמי של האדם,

בהכירן כי בהתאם להצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם אפשר יהא להשיג את האידיאל של בני אנוש חופשיים הנהנים מחופש מפחד וממחסור רק אם ייווצרו התנאים שבהם יוכל כל אדם ליהנות מזכויותיו הכלכליות, הסוציאליות והתרבותיות כמזכויותיו האזרחיות והמדיניות,

בשימן את לבן להתחייבותן של המדינות לפי מגילת האומות המאוחדות לתמוך בכיבודן ובשמירתן האוניברסליים של זכויות האדם וחירויותיו,

בהבינן כי היחיד, בהיותו נושא בחובות כלפי יחידים אחרים וכלפי הציבור שאליו הוא משתייך, מוטלת עליו אחריות להשתדל למען קידום הזכויות שהוכרו באמנה זו ושמירתן,

הסכימו על סעיפים אלה:

חלק 1

סעיף 1

א. לכל העמים הזכות להגדרה עצמית. בתוקף הזכות חופשיים הם לקבוע את מעמדם המדיני וחופשיים לשקוד על קידומם הכלכלי, החברתי והתרבותי.

ב. כל העמים רשאים, למטרותיהם שלהם, להשתמש באורח חופשי בעושרם ובמשאביהם הטבעיים, מבלי לפגוע בהתחייבויות הנובעות משיתוף פעולה כלכלי בינלאומי, המבוסס על העיקרון של טובת הנאה הדדית ומן המשפט הבינלאומי, בשום מקרה אין רשאים לשלול מעם את אמצעי מחייתו.

ג. מדינות שהן צד באמנה זו, לרבות אלו הנושאות באחריות לגבי ניהולם של שטחים שאינם בממשל עצמי ושל שטחי נאמנות, יקדמו את מימושה של הזכות להגדרה עצמית, ויכבדו זכות זו, בהתאם להוראותיה של מגילת האומות המאוחדות.

חלק 2

סעיף 2

א. מדינה שהיא צד באמנה זו מתחייבת לפעול, הן במאמציה היא, הן בסיוע ובשיתוף פעולה בינלאומיים, במיוחד בתחומי הכלכלה והטכניקה, עד כדי מירב המקורות העומדים לרשותה, למען הבטח, בשלבים, את השימוש המלא בזכויות שהוכרו באמנה זו בכל האמצעים המתאימים, ובמיוחד אימוצם של אמצעי תחיקה.

ב. מדינות שהן צד באמנה זו מתחייבות לערוב לכך, כי השימוש בזכויות המובעות באמנה זו יהא ללא הפליה מכל סוג שהוא, כגון מטעמי צבע, מין, לשון, דעה מדינית או דעה אחרת, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, יחוס, או כל מעמד אחר.

ג. ארצות מתפתחות רשאיות להחליט, תוך תשומת לב נאותה לזכויות האדם ולמצבן הכלכלי, באיזו מידה הן יערבו לזכויות הכלכליות שהוכרו באמנה זו לגבי בני אדם שאינם אזרחיהן.

סעיף 3

מדינות שהן צד באמנה זו מתחייבות להבטיח את זכותם השווה של גברים ונשים להנאה מכל הזכויות הכלכליות, החברתיות והתרבותיות שפורשו באמנה זו.

סעיף 4

מדינות שהן צד באמנה זו מכירות, כי בהנאה מאותן זכויות שנקבעו על ידי המדינה בהתאם לאמנה זו, רשאית המדינה לסייג זכויות אלה רק באותן הגבלות כפי שנקבעו בחוק, ורק באותה מידה שהדבר עשוי להתיישב עם טבען של זכויות אלה, ואך ורק למטרת קידומה של הרווחה הכללית בחברה דמוקרטית.

סעיף 5

א. אין באמנה זו דבר אשר ניתן לפרשו כמורה על כל זכות שהיא בידי מדינה, קבוצה או יחיד, לעסוק בפעילות או לבצע מעשה אשר תכליתם הכחדתן של זכויות או חירויות שהוכרו באמנה זו, או הגבלתן במידה גדולה מכפי שנקבע באמנה זו.

ב. לא תותר הגבלה או גריעה לגבי זכויות יסוד של האדם המוכרות או הקיימות בכל ארץ שהיא בתוקף חוקים, אמנות, תקנות או נהגים, באמתלא כי אין אמנה זו מכירה באותן זכויות, או כי היא מכירה בהן במידה קטנה יותר.

חלק 3

סעיף 6

א. מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות לעבודה, הכוללת את זכותו של כל אדם להשיג אפשרות להשתכר למחייתו בעבודה שיבחר בה, או יקבלנה, באורח חופשי, והן ינקטו צעדים מתאימים כדי להבטיח זכות זו.

ב. הצעדים שתנקוט מדינה שהינה צד באמנה זו כדי להשיג את מימושה המלא של הזכות האמורה יכללו הדרכה והכשרה טכניות ומקצועיות, קווי פעולה וטכניקות שיש בהם כדי להבטיח התפתחות כלכלית, חברתית ותרבותית מתמדת ותעסוקה מלאה ויצרנית בתנאים אשר יבטיחו ליחידים את ההנאה מחירויות היסוד המדיניות והכלכליות.

סעיף 7

מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכותו של כל אדם להנאה מתנאי עבודה צודקים ונאותים, אשר יספקו במיוחד:

  1. תשלום המבטיח לכל העובדים, בחינת מינימום:
    א. שכר הוגן ותשלום שווה תמורת עבודה בעלת ערך שווה, בלא הפליה מכל סוג שהוא; במיוחד יובטחו לנשים תנאי עבודה שאינם נופלים מן התנאים שמהם נהנים גברים, והן יקבלו תשלום שווה תמורת עבודה שווה; וכן
    ב. קיום נאות לעצמם ולמשפחותיהם בהתאם להוראותיה של אמנה זו;

     
  2. בטיחות ובריאות בעבודה,
  3. הזדמנות שווה לכל אדם להתקדם בעבודתו לשלב מתאים גבוה יותר, בלא להתחשב בכל שיקול אחר לבד משיקולי ותק וכושר;
  4. מנוחה, עתות פנאי, הגבלה סבירה של שעות העבודה וחופשות תקופתיות בתשלום, וכן תשלום בעד ימי פגרה כלליים.

סעיף 8

א. מדינות שהן צד באמנה זו מתחייבות להבטיח:

  1. זכותו של כל אדם להתאגד עם אחרים לאיגודים מקצועיים, ולהצטרף לאיגוד מקצועי לפי בחירתו, בכפוף לכללי הארגון הנוגע בדבר בלבד, לשם קידום ענייניו הכלכליים והחברתיים ושמירתם. שום הגבלות לא יוטלו על שימוש בזכות זו למעט אלו שנקבעו בחוק, והנדרשות בחברה דמוקרטית למען הביטחון הלאומי או תקנת הציבור, או לשם שמירת זכויותיו וחירויותיו של הזולת.
     
  2. זכותם של איגודים מקצועיים להקים פדרציות או קונפדרציות, ואת זכותם של אלה להתאגד לארגוני איגודים מקצועיים בינלאומיים, או להצטרף אליהם;
  3. זכותם של איגודים מקצועיים למלא את תפקידם באורח חופשי, בלא שום הגבלות, לבד מאלה הקבועות בחוק והנדרשות בחברה דמוקרטית למען הביטחון הלאומי או תקנת הציבור, או לשם שמירת זכויות הזולת וחירויותיו.
  4. הזכות לשבות, ובלבד שישתמשו בה בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ.

ב. סעיף זה אין בו כדי למנוע החלתן של הגבלות חוקיות על שימוש בזכויות אלה לגבי אנשי הכוחות המזויינים או אנשי המשטרה, או אנשי המינהל הציבורי.

ג. אין בסעיף זה כדי להרשות למדינות שהן צד באמנת העבודה הבינלאומית משנת 1948, בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן, לנקוט אמצעים תחיקתיים העלולים לפגוע בערבויות שנקבעו באותה אמנה, או להחיל את החוק באופן העלול לפגוע בערבויות האמורות.

סעיף 9

מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכותו של כל אדם לביטחון סוציאלי, לרבות ביטוח סוציאלי.

סעיף 10

מדינות שהן צד באמנה זו מכירות כי:

א. יש להעניק הגנה וסיוע רחבים ככל האפשר למשפחה, שהיא יחידת היסוד הטבעית של החברה, במיוחד לשם כינונה, וכן כל זמן שהיא נושאת באחריות לטיפול בילדים תלויים וחינוכם. נישואין ייערכו בהסכמתם החופשית של בני הזוג המיועדים.

ב. הגנה מיוחדת תוענק לאמהות במשך תקופה סבירה לפני הלידה ולאחריה. במשך תקופה זו יעניקו לאמהות עובדות חופשה בתשלום או חופשה בגמלאות נאותות מטעם הביטוח הסוציאלי.

ג. יינקטו אמצעי הגנה וסיוע מיוחדים למען כל הילדים ובני אדם צעירים, בלא כל הפליה בגין יחוס או תנאים אחרים. ילדים ובני אדם צעירים יהיו מוגנים בפני ניצול כלכלי וחברתי. החוק יקבע עונשים על העסקתם בעבודה המזיקה למוסר שלהם או לבריאותם, או המסכנת את חייהם או העלולה לעכב את התפתחותם הסדירה. כמו כן יקבעו המדינות מגבלות גיל אשר מתחתן תיאסר העסקת ילדים בתשלום ותהא ענישה בחוק.

סעיף 11

א. מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון, מלבושים ודיור נאותים, ולשיפור מתמיד בתנאי קיומו. המדינות כאמור ינקטו צעדים מתאימים כדי להבטיח את מימוש הזכות האמורה, ולתכלית זו מכירות בחיוניותו של שיתוף-פעולה בינלאומי מבוסס על הסכמה מרצון.

ב. מדינות שהן צד באמנה זו, בהכירן בזכותו הבסיסית של כל אדם להיות מוגן מפני רעב, ינקטו כל אחת לחוד ותוך שיתוף-פעולה בינלאומי, את האמצעים, לרבות תכניות מיוחדות, הדרושים כדי:

  1. לשפר שיטות יצור, שימור וחלוקת מצרכי מזון, אגב ניצולו המלא של ידע טכני ומדעי, הפצת ידע בדבר עקרונות תזונה, ובאמצעות פיתוחן או תיקונן של שיטות חקלאיות, באופן אשר יבטיח את פיתוחם ואת ניצולם היעילים ביותר של משאבי הטבע;
     
  2. להבטיח חלוקה צודקת של מלאי המזון העולמיים בזיקה לצרכים, בהתחשב בבעיות הניצבות לפני ארצות המייבאות מזון ואלה המייצאות מזון כאחד.

סעיף 12

א. מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכותו של כל אדם ליהנות מרמת הבריאות הגופנית והנפשית הגבוהה ביותר שאפשר להשיגה.

ב. הצעדים שיינקטו בידי מדינות בעלות אמנה זו למען השג את מימושה המלא של הזכות האמורה יכללו אותם צעדים הנחוצים כדי להבטיח:

  1. הפחתה בשיעור הלידות של עוברים מתים ובתמותת תינוקות, והתפתחותו הבריאה של הילד;
  2. שיפור בכל היבטי הגהות הסביבתית והתעשייתית;
  3. מניעה של מחלות מדבקות, אנדמיות, תעסוקתיות ואחרות, טיפול במחלות אלה ופיקוח עליהן;
  4. יצירת תנאים נאותים אשר יבטיחו לכל שירותי בריאות וטיפול רפואי במקרה של מחלה.

סעיף 13

א. מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לחינוך. הן מסכימות, כי החינוך ייועד לפיתוחן המלא של אישיות האדם ותחושת כבודו, ולחזק את כיבוד זכויות האדם וחירויות היסוד. עוד מסכימות הן כי החינוך ייועד לאפשר לכל אדם להשתתף בפועל בחברה חופשית, לקדם הבנה, סובלנות ורעות בין כל האומות והקבוצות הגזעיות, האתניות או הדתיות, ולקדם את פעולת האומות המאוחדות למען קיום השלום.

ב. מדינות שהן צד באמנה זו מכירות, כי לשם השגת מימושה המלא של הזכות האמורה -

  1. יהא חינוך יסוד חובה וזמין חינם לכל;
     
  2. יהא חינוך תיכון לצורותיו השונות, לרבות חינוך תיכון טכני ומקצועי, נחלת הכלל ונגיש לכל בכל אמצעי מתאים. לרבות הנהגת חינוך חינם בשלבים;
  3. יהא חינוך גבוה נגיש באותה מידה לכל, על-יסוד יכולת בכל אמצעי מתאים, לרבות הנהגת חינוך חינם בשלבים.
  4. יעודד או יוגבר החינוך הבסיסי במידת האפשר, למען אותם אנשים שלא קיבלו את חינוך היסוד שלהם או שלא השלימו את תקופתו המלאה.
  5. יש להמשיך באורח פעיל בפיתוחה של מערכת בתי ספר בכל הרמות, להקים שיטה נאותה של מתן מילגות ולשפר בהתמדה את התנאים החומריים של סגל ההוראה.

ג. מדינות שהן צד באמנה זו מתחייבות לכבד את חופש ההורים, ובאשר הדבר ישים, את חופש האפוטרופוסים החוקיים, לבחור לילדיהם בתי ספר אחרים מאלה שהוקמו בידי הרשויות הציבוריות, הממלאים אחרי נורמות המינימום בתחום החינוך, כפי שהמדינה עשויה לקובען או לאשרן, ולהבטיח כי חינוכם הדתי והמוסרי של ילדיהם יהא בהתאם להכרתם.

ד. שום הוראה בסעיף זה אין לפרשה כפוגעת בחירותם של יחידים ושל גופים להקים ולנהל מוסדות חינוך, בכפוף לכך כי תמיד יישמרו העקרונות שהובעו בס"ק א', וכי החינוך הניתן במוסדות אלה ימלא אחרי נורמות המינימום, שהמדינה עשויה לקובען.

סעיף 14

מדינה שהיא צד באמנה זו, אשר בעת היותה לצד בה לא היה ביכולתה להבטיח בתחום שטחיה, או בשאר שטחי-ארץ תחת שיפוטה, חינוך יסוד חובה חינם, מתחייבת, בתוך שנתיים ימים, לעבד ולאמץ תכנית פעולה מפורטת לשם ביצועו בשלבים, באורח עקרוני, חינוך חובה חינם לכל, בתוך מספר שנים סביר שייקבע בתכנית האמורה.

סעיף 15

א. מדינות שהן צד באמנה מכירות בזכותו של כל אדם:

  1. להשתתף בחיי התרבות;
  2. ליהנות מיתרונות הקידמה המדעית ושימושיה;
  3. ליהנות מן ההגנה על הזכויות המוסריות והחומריות הנובעות מכל יצירה מדעית, ספרותית או אמנותית שהוא מחברה.

ב. הצעדים שינקטו מדינות שהן צד באמנה זו כדי להשיג את מימושה המלא של הזכות האמורה יכללו אותם צעדים הנדרשים לשם קיום המדע והתרבות, פיתוחם והפצתם.

ג. מדינות שהן צד באמנה מתחייבות לכבד את החופש החיוני למחקר מדעי ולפעילות יוצרת.

ד. מדינות שהן צד באמנה מכירות בתועלת שניתן להפיק מעידודם ופיתוחם של המגעים ושיתוף הפעולה הבינלאומיים בתחומי המדע והתרבות.

חלק 4

סעיף 16

א. מדינות שהן צד באמנה זו מתחייבות להגיש, בהתאם להוראות חלק זה של האמנה, דינים וחשבונות על הצעדים שאימצו ועל ההתקדמות שנעשתה כדי להבטיח את כיבוד הזכויות שהוכרו באמנה.

ב.

  1. כל הדינים והחשבונות יוגשו למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אשר יעביר העתקים מהם אל המועצה הכלכלית והחברתית לשם עיון, בהתאם להוראות אמנה זו;
  2. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות יעביר גם לסוכנויות המיוחדות העתקים של דינים וחשבונות אלה, או של חלקים מתאימים מהם, מטעם מדינות שהן צד באמנה וגם חברות בסוכנויות המיוחדות האמורות, בה במידה שאותם דינים וחשבונות, או חלקים מהם, דנים בשאלות שהן בתחום אחריותן של הסוכנויות האמורות בהתאם למסמכיהן החוקתיים.

סעיף 17

א. מדינות שהן צד באמנה יספקו את הדינים והחשבונות שלהן בשלבים, בהתאם לתוכנית שתקבע המועצה הכלכלית והחברתית בתוך שנה אחת מעת כניסת אמנה זו לתוקפה, לאחר התייעצות עם מדינות שהן צד באמנה והסוכנויות המיוחדות הנוגעות בדבר.

ב. הדינים וחשבונות יכולים לציין את הגורמים והקשיים המונעים ממדינות אלה למלא בשלמות אחרי ההתחייבויות שנקבעו באמנה זו.

ג. מקום שמידע הנוגע בדבר סופק מכבר לאומות המאוחדות, או לאחת הסוכנויות המיוחדות, מטעם מדינה שהיא באמנה זו, לא יהא נחוץ לחזור ולהמציא את המידע האמור, די יהא בציון סימוכין מדויק למידע שסופק כך.

סעיף 18

בהתאם להתחייבויותיה על-פי מגילת האומות המאוחדות בתחום זכויות האדם וחירויות היסוד, רשאית המועצה הכלכלית והחברתית לערוך סידורים עם הסוכנויות המיוחדות בנוגע לדינים וחשבונות שהיא מקבלת מאותן סוכנויות בדבר התקדמות בהבטחת קיום הוראות, של אמנה זו, השייכות לתחום פעילויותיהן. דינים וחשבונות אלה יכול שיכללו פרטים בדבר החלטות והמלצות בנידון שאומצו בידי הגופים המוסמכים של הסוכנויות האמורות.

סעיף 19

המועצה הכלכלית והסוציאלית רשאית להעביר לוועדה לזכויות האדם, לשם עיון והמלצה כללית, או מקום שראוי, לשם יידוע, דינים וחשבונות הנוגעים לזכויות האדם שהגישו המדינות בהתאם לסעיפים 17-16 ואת הדינים והחשבונות הנוגעים לזכויות האדם שהגישו הסוכנויות המיוחדות בהתאם לסעיף 18.

סעיף 20

מדינות שהן צד באמנה וסוכנויות מיוחדות הנוגעות בדבר רשאיות להגיש למועצה הכלכלית והחברתית הערות בדבר המלצה כללית לפי סעיף 19, או בדבר סימוכין להמלצה כללית כאמור, בדין וחשבון של הוועדה לזכויות האדם או בכל מסמך המאוזכר בו.

סעיף 21

המועצה הכלכלית והחברתית רשאית להגיש מזמן לזמן לעצרת הכללית דינים וחשבונות ובהם המלצות בעלות אופי כללי וסיכום המידע שנתקבל מהמדינות שהן צד באמנה והסוכנויות המיוחדות בדבר האמצעים שננקטו וההתקדמות שהושגה בהבטחת קיומן הכללי של הזכויות שהוכרו באמנה זו.

סעיף 22

המועצה הכלכלית והחברתית רשאית להביא לתשומת לבם של הגופים האחרים של האומות המאוחדות, גופי המשנה אשר להן וכן סוכנויות מיוחדות העוסקות בהספקת סיוע טכני, עניינים הנובעים מדינים וחשבונות מאוזכרים בחלק זה של האמנה, שיש בהם כדי לסייע לאותם גופים להחליט, כל אחד בתחום סמכותו, בדבר הכדאיות שבנקיטת אמצעים בינלאומיים העשויים לתרום בפועל לביצועה בשלבים של אמנה זו.

סעיף 23

מדינות שהן צד באמנה זו מסכימות כי פעולה בינלאומית להבטחת קיום הזכויות שהוכרו באמנה זו תכלול שיטות כגון כריתת אמנות, אימוץ המלצות, הספקת סיוע טכני, ועריכת כינוסים איזוריים וטכניים, לצורך התייעצות ולימוד, שיאורגנו בשיתוף עם הממשלות הנוגעות בדבר.

סעיף 24

דבר באמנה זו לא יפורש כפוגע בהוראות מגילת האומות המאוחדות ובהוראות חוקותיהן של הסוכנויות המיוחדות, המגדירות את אחריותם של כל אחד מן הגופים השונים של האומות המאוחדות ושל הסוכנויות המיוחדות בזיקה לאותם עניינים הנידונים באמנה זו.

סעיף 25

דבר באמנה זו לא יפורש כפוגע בזכותם העצמית של העמים ליהנות מעושרם וממשאביהם הטבעיים, ולמצותם באורח מלא וחופשי.

 חלק 5

סעיף 26

א. אמנה זו פתוחה לחתימה בידי כל מדינה וחברה בארגון האומות המאוחדות, או באחת מסוכנויותיו המיוחדות, בידי מדינה שהיא צד בחוקת בית הדין הבינלאומי, ובידי כל מדינה אחרת שהוזמנה על-ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות להיות צד באמנה.

ב. אמנה זו טעונה אישרור. מסמכי האישרור יופקדו אצל המזכיר הכללי של האומות המאוחדות.

ג. אמנה זו פתוחה להצטרפות בפני כל מדינה המאוזכרת בס"ק א' לסעיף זה.

ד. ההצטרפות תבוצע בהפקדת מסמך הצטרפות אצל המזכיר הכללי של האומות המאוחדות.

ה. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות יודיע לכל המדינות אשר חתמו על אמנה זו, או הצטרפו אליה, על הפקדת כל מסמך אישרור או הצטרפות.

סעיף 27

א. אמנה זו תיכנס לתוקף שלושה חודשים לאחר תאריך הפקדתו של מסמך האישרור או מסמך ההצטרפות השלושים וחמישה אצל המזכיר הכללי של האומות המאוחדות.

ב. לגבי כל מדינה המאשררת אמנה זו, או המצטרפת אליה, לאחר הפקדתו של מסמך האישרור או מסמך ההצטרפות השלושים וחמישה, תיכנס אמנה זו לתוקפה שלושה חודשים לאחר תאריך הפקדתו של מסמך אשרורה או מסמך הצטרפותה.

סעיף 28

הוראות אמנה זו יחולו על מדינות פדראליות לחלקיהן, ללא הגבלות או יוצאים מן הכלל.

סעיף 29

א. מדינה שהיא צד באמנה זו רשאית להציע תיקון ולהגישו אל המזכיר הכללי של האומות המאוחדות. את התיקונים שהוצעו יעביר המזכיר הכללי, מיד לאחר מכן, למדינות שהן צד באמנה זו, בצירוף בקשה להודיעו אם הן מצדדות בכינוס ועידה של מדינות חברות לשם בחינת ההצעה וקיום הצבעה עליה. במקרה שלפחות שליש מן המדינות החברות תומך בכינוס ועידה כאמור, יכנס המזכיר הכללי של האומות המאוחדות את הוועידה בחסות האומות המאוחדות. תיקון שאומץ על-ידי רוב המדינות החברות הנוכחות והמצביעות בוועדה יוגש לאישור בעצרת הכללית של האומות המאוחדות.

ב. תיקונים יכנסו לתוקף עם אישורם על-ידי העצרת הכללית וקבלתם על-ידי רוב של שני שלישים מן המדינות שהן צד באמנה זו, בהתאם להליכים החוקתיים אשר לכל אחת מהן.

ג. עם כניסתם לתוקף, יהיו התיקונים מחייבים לגבי המדינות החברות שקיבלום; ואילו מדינות חברות אחרות תימשך מחוייבותן לגבי הוראותיה של אמנה זו וכל תיקון קודם אשר קיבלוהו.

סעיף 30

בלא קשר עם ההודעות שנמסרו לפי סעיף 26, ס"ק ה', יודיע המזכיר הכללי של האומות המאוחדות לכל המדינות המאוזכרות בס"ק א' לאותו סעיף על פרטים כלהלן:

  1. חתימות, אישרורים והצטרפויות לפי סעיף 26;
  2. תאריך כניסתה לתוקף של אמנה זו לפי סעיף 27 ותאריך כניסתם לתוקף של התיקונים לפי סעיף 29.

סעיף 31

א. אמנה זו, שדין מקור שווה לנוסחיה הסיני, האנגלי, הצרפתי, הרוסי והספרדי, תופקד בארכיוני האומות המאוחדות.

ב. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות יעביר עותקים מאושרים של אמנה זו לכל המדינות המאוזכרות בסעיף 26.

ולראיה לכך, חתמו החתומים מטה, שהוסמכו כדין על-ידי ממשלותיהם, על אמנה זו, שנפתחה לחתימה בניו יורק, ביום 19 בדצמבר 1966.

* נוסח האמנות בעברית הוא התרגום הרשמי, אולם בצלם תיקן טעויות שנפלו בתרגום ובמקומות מסוימים ערך התאמות קלות לעברית עכשווית.

פריטים מומלצים

מונית ממתינה לנוסעים מחוץ לשער הסגור בכניסה הראשית לעזון. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 2.2.17

הגבלות על תנועה

הצבא העניש את 10,000 תושבי עזון במשך שבועיים וחצי על מעשי יחידים

החל מחודש ינואר חסם הצבא את הכניסה הראשית לכפר עזון לכלי רכב למשך שבועיים וחצי, באופן כמעט רציף, כעונש קולקטיבי על יידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה וירי בכביש הראשי העובר בסמוך לכפר. הכפר, המונה כעשרת אלפים תושבים, שוכן מזרחית לעיר קלקיליה, בסמוך לכביש הראשי באזור, כביש 55 המחבר בין שכם לקלקיליה. כפי שדיווח בצלם בעבר, הכניסה המזרחית לעזון, העוברת לצד ההתנחלויות מעלה שומרון וקרני שומרון, נחסמה על-ידי הצבא כבר ב-1990. מאז נותרו שלוש כניסות לכפר: הכניסה הראשית – הצפונית, המתחברת לכביש 55, הכניסה הצפון מערבית והכניסה הדרומית. במהלך 2016 חסם הצבא את הכניסה הראשית לכפר שש פעמים, כל פעם למספר שעות. מונית ממתינה לנוסעים מחוץ לשער הסגור בכניסה הראשית לעזון. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 2.2.17 ביום חמישי, ה-26.01.17, בשעות הצהריים, סגר הצבא את הכניסה הראשית של הכפר באמצעות השער שבכניסה והציב לצדו חיילים שמנעו מעבר כלי-רכב. חסימה נוספת הייתה בכניסה הצפון מערבית המובילה לעיזבת א-טביב, שם סגר הצבא את השער בין שני הכפרים, ובכניסה הדרומית, המובילה לכפר ת'ולת', הוצב מחסום צבאי. בנוסף, חסם הצבא בערימות עפר גם דרך חקלאית העוברת במנהרה מתחת לכביש 55, לכיוון כפר לאקף שדרכה מגיעים חקלאי עזון לאדמותיהם שמצפון לכביש 55, אך לאחר מספר ימים נפתחה חסימה זו על-ידי צעירי הכפר ונותרה פתוחה. עד אז, הדרך המהירה ביותר להגיע לכביש 55 הייתה נסיעה בדרכי עפר המחברות בין עזון לבין הכפר עסלה הסמוך, ומשם לכפר עיזבת א-טביב השוכן על כביש 55. במהלך התקופה שבה היה השער בכניסה הראשית לכפר סגור, פתחו אותו החיילים מדי פעם למספר שעות, מבלי להודיע מראש על מועדי הפתיחה והסגירה. צעירי הכפר פתחו גם הם את השער פעמיים בעת שחיילים לא נכחו במקום, אך הצבא שב וסגר אותו. מפה: עזון והכפרים שסביבה חסימת הגישה לכביש פגעה לא רק בתושבי עזון אלא גם בתושבי הכפרים שמדרום לכפר, המונים כ-6,000 נפש, שכן הדרך המחברת אותם לכביש 55 עוברת בתוך עזון. בכל עת שהצבא חוסם את הכביש, נאלצים גם תושבי כפרים אלו לנסוע בדרכים העוקפות. הגבלות אלה שמטיל הצבא על חופש התנועה של כל תושבי האזור מקשות על ניהול חיים תקינים ופוגעות באלפי תושבי האזור, בהם עובדים, סטודנטים, סוחרים וחולים, כולם תושבי שטח שהוגדר כשטח B. השלכות אלה מוכיחות שוב כיצד ישראל ממשיכה לשלוט בחייהם של כל תושבי הגדה המערבית ולא רק אלה הגרים באזור שהוגדר כשטח C. כעשרה ימים לאחר חסימת הכניסות לכפר, ב-5.2.17, חילק הצבא לעוברים ברגל במחסום כרוזים שבהם נכתב בערבית: תושבי כפר עזון, בתקופה האחרונה חלה עלייה מסוכנת במספר מקרי יידוי האבנים, זריקת בקבוקי התבערה ופעולות ירי לעבר כביש 55. אנו מצהירים שפיגועים אלה פוגעים בביטחונם של תושבי האזור הישראלים והפלסטינים, ומחייבים את צה"ל לנקוט אמצעים חיוניים באזור עזון, דבר העלול לשבש את תנועת כלי הרכב והתושבים, וזאת על מנת לשמור על חיי התושבים החפים מפשע ולהגיב על למקרי האלימות (פיגועים) שגורמים להסלמה. צה"ל אינו מעוניין לשבש את חייהם של התושבים ואין לו תוכניות כאלה, אך הפגיעה בביטחון באזור הקרוב לעזון מחייבת את הצבא לנקוט את כל האמצעים כדי לשמור על הביטחון והבטיחות. חסימת הכבישים בגין יידוי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה או ירי באזור אינה חוקית, והיא מהווה ענישה קולקטיבית של תושבי הכפר ושל תושבי הכפרים הסמוכים. ענישה כזו אסורה על-פי סעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית הקובע שאין להעניש אדם על עבירה שהוא עצמו לא ביצע. טענת הצבא כי מדובר במקרה חריג וכי שיקולי ביטחון חייבו אותו – בניגוד לרצונו – להגביל את תנועת התושבים היא משוללת כל יסוד. ראשית, אין בין חסימת כלי רכב לבין מניעת יידוי אבנים ובקבוקי תבערה וירי ולא כלום וההגבלות נועדו להפעיל לחץ על תושבי הכפר כדי שיפעלו בעצמם להפסקתם של מעשים אלה. ושנית, הגבלות אלה אינן חריגות והצבא מטיל הגבלות דומות בכל רחבי הגדה מזה שנים ארוכות כחלק ממדיניותו המוצהרת.

22 פברואר 2017

מערת מגורים בח׳ירבת ג׳ינבה. צילום: אסנת סקובולינסקי, בצלם.

דרום הר חברון

רקע על דרום הר חברון

מדיניותה של ישראל באזור דרום הר חברון, הנמצא כולו בשטחי C שבשליטה ישראלית מלאה, מאיימת על קיומם של כשלושים כפרים פלסטיניים. באזור זה, שחלקו נקרא מסאפר יטא (כפרי הבת של יטא), חיים כ-4,000 תושבים שרובם מתפרנסים מעיבוד אדמותיהם ומרעיית צאן. מדיניות ישראל: מניעת בנייה פלסטינית בשטחי C מדיניותו של המנהל האזרחי היא למנוע בנייה כמעט בכל הכפרים הפלסטיניים שבאזור דרום הר חברון. זאת, בין השאר, באמצעות הימנעות מהכנת תוכניות מתאר שיאפשרו את הסדרת הבנייה הקיימת ופיתוח עתידי. לטענת המנהל האזרחי, תכנית המתאר שהוא אמור לפעול לפיה היא התכנית שאושרה על ידי שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1942. לפי תכנית זו, מיועד אזור זה לשימוש חקלאי. ואולם, על אף שתוכנית זו אפשרה בנייה מצומצמת בתוך החלקות החקלאיות, פירש המנהל האזרחי את הוראות התוכנית בצורה שגויה ואסר על כל בנייה. הריסת בית בכפר אל-מופקרה, דרום הר חברון, 24.11.11. צילום נסר א-נוואג'עה, בצלם. בהיעדר תוכניות בנייה מאושרות, נשללת מהפלסטינים האפשרות לבנות בהיתר מבני מגורים ומוסדות ציבור כמו בתי ספר ומרפאות, לסלול דרכים ראויות ולהתחבר לרשתות החשמל והמים שישראל פרסה באזור ושאליהן היא חיברה את ההתנחלויות ואת המאחזים. המנהל האזרחי הכין תוכניות מתאר בודדות עבור כפרים פלסטיניים בשטחי C ברחבי הגדה – אך אלה נועדו דווקא לחסום את אפשרויות הפיתוח של אותם כפרים. לדוגמה, בתחילת שנות התשעים הכין המנהל האזרחי תוכנית לכפר א-תוואני בדרום הר חברון, ובשנת 2009 עודכנה התוכנית ושטחה הורחב. התוכנית הוכנה בלי שנערך סקר תכנוני שהיה אמור להציג את צורכי הכפר, כפי שדורש חוק התכנון והבנייה הירדני, שישראל מחויבת לפעול לפיו. תוכנית המנהל האזרחי הקצתה לשטח הכפר 52 דונם בלבד ולא ייעדה עבורו כל שטח לפיתוח עתידי. יתרה מכך, התוכנית לא כללה את כל השטח הבנוי של הכפר, ואם היא הייתה ממומשת היו נפגעים חלק מבתיו. להתנחלות מעון הסמוכה, לעומת זאת, הקצתה תוכנית המנהל האזרחי שטח של 385 דונם – למרות שמספר התושבים בכפר ובהתנחלות דומה, ועל אף שהכפר א-תוואני משמש מוקד לאספקת שירותים לכפרים אחרים בסביבה בשל בית הספר והמרפאה שבו. כשלושים כפרים, שבהם חיים כ-4,000 תושבים המתפרנסים ברובם מעיבוד אדמותיהם ומרעיית צאן, נתונים בסכנת גירוש, כחלק מהמדיניות הישראליות לנשל את הפלסטינים ולנצל את השטח לצרכיה שלה. בשנה האחרונה המנהל האזרחי טוען שלא ניתן לאשר תוכניות בנייה בכפרי דרום הר חברון, מאחר שהם אינם עומדים בקריטריונים התכנוניים שנקבעו על ידו להסדרת הבנייה בכפרים פלסטיניים בשטחי C. קריטריונים אלה מתייחסים לגודלו של השטח הבנוי, לוותק הבנייה, לצפיפות הבנייה, לקרבה ליישוב קיים, לשמורות טבע או לאתרים ארכיאולוגיים ולהיתכנות הקמת מבני ציבור ותשתיות. קריטריונים אלה נועדו בעיקרם להקשות על הבנייה בכפרים הפלסטיניים. הם לא מתחשבים במערך הבעלויות בקרקע, במגורי התושבים הפלסטינים באדמות אלה (המתועדים לפחות מאז המאה ה-19) וביכולתם להקים בעצמם מבני ציבור המשרתים את המרחב הפלסטיני באזור. קריטריונים אלה אינם חלים על ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית, שעבורן קיים מסלול תכנוני נפרד. תוכניות הבנייה שהוכנו להתנחלויות באזור, שעבורן ערך המנהל את השינויים הנדרשים בתוכניות הבריטיות, הותירו בידי המתנחלים שטחים רבים לשימושים חקלאיים ולפיתוח עתידי. יתרה מכך, המנהל האזרחי נמנע מלאכוף את דיני התכנון והבנייה על המאחזים שהוקמו באזור – סוסיא צפון-מערב, אביגיל, מצפה יאיר, חוות מעון, נוף נשר, עשאהל וסנסנה – שכולם הוקמו ללא תוכניות בנייה ובלי שהוקצתה להם קרקע. חלקם אף הוקמו על קרקע פלסטינית פרטית. מים ישראל פרשֹה באזור דרום הר חברון, באמצעות חברת מקורות, תשתיות המספקות מים להתנחלויות, למאחזים ולמיזמיהם החקלאיים – רפתות, חממות וכרמי גפנים. תשתיות המים עוברות סמוך לכפרים הפלסטיניים אך המנהל האזרחי לא חיבר אף כפר לרשתות אלה, למעט ח'רבת א-תוואני. הפלסטינים באזור אוגרים בבורות מים את מי הגשמים וכן מים שהם קונים ממיכליות. ואולם המנהל הוציא צווי הריסה לרבים מהבורות הללו בטענה שהוקמו ללא היתר, על אף שחלקם קיימים עוד מזמן המנדט הבריטי. נער שואב מים מבור אגירה בג'ינבה, 7.8.12. צילום: בצלם היעדר תשתיות מים, מיעוט המשקעים בדרום הר חברון ותהליך המידבור שעובר האזור גורמים לכך שצריכת המים הממוצעת של הכפרים הפלסטיניים בו נמוכה מאוד, ומגיעה לממוצע של 28 ליטר ליום לנפש: צריכה הקרובה לזו שבאזורי משברים הומניטאריים בעולם, דוגמת דרפור שבסודאן. לשם השוואה, ארגון הבריאות העולמי ממליץ על 100 ליטר ליום לנפש ככמות המינימאלית לצריכה יומית. צריכת המים הממוצעת ליום לנפש אצל תושבי הגדה הפלסטיניים עומדת על 73 ליטר בעוד, צריכת המים הממוצעת באזורים כפריים ישראלים, וכך גם בהתנחלויות דרום הר חברון, עומדת על 211 ליטר ליום לנפש, פי 7.5 מבכפרים הפלסטיניים הסמוכים אליהם. תושבי האזור הפלסטינים קונים מים ממיכליות המגיעות בדרך כלל מהעיר יטא. מחיר המים נקבע לפי המרחק שהמיכלית נדרשת לנוע מיטא, ונע בין 35 ש"ח למ"ק בכפר סוסיא (יותר מפי ארבעה ממחיר מ"ק לצריכה ביתית בתוך ישראל) ל-50 ש"ח למ"ק בכפר ח'רבת ג'ינבה, המרוחק יחסית מיטא, ושאליו ניתן להגיע רק בדרך עפר ארוכה ומשובשת. מחיר המים הגבוה מחייב את תושבי האזור להוציא עד שליש מהכנסתם החודשית על קניית מים (ההוצאה הממוצעת של משפחה בישראל על צריכת מים מגיעה ל-1.3% מההכנסה החודשית). חשמל ישראל אינה מאפשרת את חיבור כפרי האזור לרשתות החשמל שהקימה עבור ההתנחלויות והמאחזים, גם כשקווי החשמל עוברים במרחק עשרות מטרים בלבד מאותם כפרים. מאז 2008 החל הארגון הישראלי "קומט", בתמיכת ממשלת גרמניה ובסיוע של ארגונים לא-ממשלתיים מדנמרק ומשוויץ, להקים בכפרי האזור מתקני אנרגיה חלופית – לוחות סולאריים וטורבינות רוח – המספקים חשמל ל-18 כפרים, שבהם מתגוררים כ-1,300 תושבים. מתקנים אלה מספקים את צורכי החשמל הבסיסיים לכפרים באמצעות אנרגיה מתחדשת של שמש ורוח, והם אינם מזהמים כמו גנרטורים המופעלים באמצעות סולר או עששיות הפועלות על נפט. תושבי הכפרים משלמים בעבור אספקת החשמל המחולקת לכל משפחה על פי גודלה היחסי. פאנלים סולאריים שהוצבו על-ידי ארגון "קומט" ואשר המספקים חשמל לתושבי הכפר ח'רבת א-סוסיא, שישראל מסרבת לחבר לרשתות החשמל והמים. צילום: בצלם, 13.6.12 מתקני האנרגיה מאפשרים להפעיל תאורה לילית באזורי המגורים, דבר המגביר את תחושת הביטחון בקהילות אלה. כמו כן הם מאפשרים לתושבי הכפר להפעיל מחבצות חמאה ומכונות כביסה, לאחסן את גבינות הכבשים במקררים ולטעון טלפונים סלולריים במקום להסתמך לשם כך על גנרטורים או לנסוע לעיר יטא. מאז תחילת 2012 הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה למתקנים אלה בשבעה כפרים – ת'עלה, ח'רבת ואדי אג'חיש, הריבת א-נבי, מנטיקת שיעב אל-בטן, קוואוויס, ח'רבת א-ספאיי אל-פוקא וסוסיא – אך עד כה הצווים לא מומשו. אלימות מתנחלים התושבים הפלסטיניים של דרום הר חברון חשופים באופן תדיר לאלימות מצד תושבי ההתנחלויות והמאחזים באזור. היקף האלימות התגבר לאחר הקמת המאחז חוות מעון ב-1997 ובעקבות האינתיפאדה השנייה. הרשויות הישראליות – הצבא והמשטרה – נמנעות בדרך כלל מהתערבות באירועים האלימים ולרוב אינן ממצות את פעולות החקירה הנדרשות כדי לאכוף את החוק על מתנחלים אלימים. מתנחלים תוקפים רועי צאן קשישים בח'רבת סוסיא, 8.6.08 הפעולות האלימות כוללות תקיפה של פלסטינים במתחמי המחיה שלהם וניסיון לשרוף את אוהלי המגורים, תקיפה פיזית של רועים ושל פעילים ישראלים ובינלאומיים המלווים את תושבי הכפרים, השחתה וכריתה של עצי זית ועצי פרי נוספים, שריפת תבואה, שיסוי כלבים, גניבת צאן ופגיעה בעדרים. מעשים מסוג זה – אשר מתגברים בעונות הזריעה והקציר – מקשים על תושבי הכפרים להגיע עם עדרי הצאן אל אדמות המרעה ומצמצמים את גישתם אל אדמותיהם החקלאיות ואל בורות המים. מאז 2004 התלמידים בכפרי האזור המתגוררים בשטח שהוכרז כשטח אש, והלומדים בבית הספר היסודי בכפר א-תוואני, מלווים מדי יום על ידי חיילי צה"ל ומתנדבים בינלאומיים, המגנים עליהם מפני אלימותם של דרי המאחז חוות מעון.

16 אוגוסט 2012

התנחלויות

ביזה בהכשר בג"ץ: המחצבות הישראליות בגדה המערבית

משאבי השטח הכבוש אמורים לשמש לטובת האוכלוסייה המקומית, אלא אם כן יש בהם צורך צבאי דחוף. ובכל זאת פסק דין מיום 26.12.11 בחתימת נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, הופך על פניה הלכה קודמת של בג"ץ ונותן למדינה ולגורמים ישראליים פרטיים רשות לבזוז את מחצבי הגדה לתועלתם. פסק הדין סותר קביעות עקרוניות-מהותיות שהנחו את בג"ץ בשלושים השנים האחרונות, ועומד בניגוד מוחלט להוראות המשפט הבינלאומי. החשש הכבד הוא כי פסק הדין יאפשר לישראל להתייחס לגדה ולמשאביה כאילו סופחו כבר לישראל תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיהם של תושבי השטחים. פסק הדין, שנכתב על ידי נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש בהסכמת השופטות מרים נאור ואסתר חיות, ניתן בעתירה שהגיש ארגון "יש דין" בחודש במארס 2009 נגד מחצבות ישראליות הפועלות בשטחי C שבגדה. ב-10.1.12 הגיש "יש דין" בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב בהלכה החדשה שנקבעה בפסיקה זו. בחודש יולי 2012 דחה בג"ץ את הבקשה אך קבע גם כי פסק הדין אינו מהווה הלכה והוא מתייחס רק לנסיבות בגינן הוגשה העתירה. מחצבת כוכב השחר בבקעת הירדן. צילום: קרן מנור, activestills.org, 8.2.11 "בהנחה שלא יחולו שינויים מדיניים" המחצבות הישראליות בגדה החלו לפעול באמצע שנות השבעים של המאה הקודמת. לפי נתוני המנהל האזרחי, ישנן כיום בשטחי C עשר מחצבות בבעלות ישראלית ושמונה מתוכן פעילות. כל המחצבות הוקמו על אדמות שישראל הכריזה עליהן כ"אדמות מדינה". לפי הערכת המדינה, מחצבות אלה מפיקות כ-12 מיליון טון של תוצרי כרייה בשנה ו-94% מתוצרתן מועבר לישראל. הן מספקות כרבע מהיקף הצריכה של המשק הישראלי. תכנית המתאר הארצית של משרד הפנים לאתרי כרייה וחציבה למשק הבנייה והסלילה מ-2008 התבססה על ההנחה שמחצבות אלה ימשיכו לספק את תוצריהן לישראל במשך 30 השנה הקרובות, "בהנחה שלא יחולו שינויים מדיניים בגבולות שטח C". בשנת 2009 שילמו בעלי המחצבות למנהל האזרחי תמלוגים בסך 25 מיליון ש"ח. פסיקת בג"ץ מלפני 30 שנה: אזור כבוש אינו שדה פתוח לניצול כלכלי בעתירתו טען ארגון "יש דין" כי הפעלת המחצבות מנוגדת להוראות המשפט הבינלאומי. עקרונות העל של דיני הכיבוש הבינלאומיים, כפי שעוגנו בתקנות 55 ו-43 לתקנות הנספחות לאמנת האג, אוסרות על המדינה הכובשת להשתמש במשאבי הטבע של השטח הכבוש כדי לסייע לכלכלתה שלה ולפתח אותה. מדינה כובשת רשאית רק להשתמש בפירות שניתן להפיק ממשאבים אלה לטובת האוכלוסייה המקומית או לצרכיה הצבאיים ההכרחיים. בעתירה הזכיר הארגון פסיקה עקרונית קודמת של בג"ץ משנת 1983, שם קבע השופט אהרן ברק, בהסתמך על פרשנותו לתקנות 55 ו-43, כי "אין המפקד הצבאי רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים, הסוציאליים של מדינתו עד כמה שאין בהם השלכה על האינטרס הביטחוני שלו או על האינטרס של האוכלוסייה המקומית... אזור המוחזק בתפיסה לוחמתית אינו שדה פתוח לניצול כלכלי". בפסיקה נוספת של בג"ץ מ-2004, שניתנה גם היא על ידי ברק, נקבע כי "אין בעבור הזמן כדי להרחיב את סמכותו של המפקד הצבאי ולאפשר לו לשקול שיקולים שמעבר לעצם ניהולו הראוי של האזור הנתון לתפיסה לוחמתית". מחצבת נטוף-שפיר. צילום: דרור אטקס, 3.11.08 בתגובה לעתירת "יש דין" הודיעה פרקליטות המדינה לבית המשפט כי המנהל האזרחי גיבש שורה של המלצות בנוגע לפעולת המחצבות, שהועברו לאישור הדרג המדיני. במסגרת זו, המליץ המנהל האזרחי לאפשר את המשך עבודת המחצבות הקיימות, אולם הציע כי "ככלל" לא תאושר הקמתן של מחצבות חדשות בשטחי הגדה. בנוסף, המליץ המנהל האזרחי לפעול לשיקום מחצבות נטושות, וכן לשקול את העלאת שיעור התמלוגים שבעלי המחצבות משלמים. פרקליטות המדינה לא הודיעה לבג"ץ אם הדרג המדיני כבר דן בהמלצות אלה או מתי בכוונתו לעשות כן. הנשיאה בייניש ציינה בפסק הדין כי נושא המחצבות אמור להיות מוסדר במסגרת הדיון על הסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים וככזה הוא נושא מדיני שבית המשפט יעדיף שלא להתערב בו. בנוסף, קבעה הנשיאה כי השיהוי בהגשת העתירה, למעלה מארבעים שנה לאחר תחילת הפעילות של המחצבות הישראליות, מצדיק אף הוא את דחיית העתירה על הסף שכן סגירת המחצבות היום תגרום נזק לבעלי המחצבות ולעובדים בה. הלכה חדשה של בייניש: מותר ניצול כלכלי "סביר" למרות זאת, החליטה בייניש להכריע בשאלה המהותית של חובותיה של מדינה כובשת בנוגע לניצול אוצרות הטבע של השטח הכבוש. תחילה מפרשת השופטת בייניש את תקנה 55 הקובעת: המדינה הכובשת תיחשב רק כמנהל וכבעל טובת-הנאה בבניינים הציבוריים, נכסי דלא ניידי, יערות ונחלות חקלאיות השייכים למדינה האויבת והנמצאים בארץ הכבושה. עליה לשמור על קרן הנכסים האלה ולנהלם לפי כללי טובת-ההנאה. הנשיאה בינייש קובעת שתקנה זו מעניקה לישראל "זכות לניצול משאבי טבע באופן סביר", והופכת בכך את אחד מעקרונות היסוד של דיני הכיבוש, שמקורו עוד מהמאה ה-19. זאת בלי לציין מקור משפטי כלשהו התומך במסקנה זו מלבד טענות פרקליטות המדינה. השופטת בינייש מצדיקה פרשנות חדשנית זו בכך שלכיבוש הישראלי "מאפיינים ייחודיים, שהעיקרי בהם הוא משך תקופת ההחזקה המחייבת התאמת הדינים למציאות בשטח", תוך "אימוץ ראייה רחבה ודינמית של חובות המפקד הצבאי". עוד קובעת השופטת בייניש בפסיקתה כי נושא כריית מחצבי השטח הכבוש שרוי "במחלוקת בקרב המומחים". בבקשה לדיון חוזר הדגיש ארגון "יש דין" כי המחלוקת נוגעת רק למחצבים שכרייתם החלה עוד לפני הכיבוש ולהגבלה שראוי להטיל על הרחבת כרייתם בתקופת הכיבוש, וכי בכל מקרה אין מחלוקת על כך שהכרייה אמורה להיעשות לטובת תושבי השטח הכבוש. כמו כן, הצביע "יש דין" על כך שהנשיאה בייניש הבינה באורח שגוי את ספרי הוראות של צבאות ארה"ב, בריטניה וקנדה, שאותם פירשה כמתירים כריית מחצבים בשטח הכבוש כל עוד הדבר אינו מבוצע "באופן רשלני". זאת, בשעה שספרי הוראות אלה מדגישים כי צבאות כובשים רשאים להמשיך בהפעלתם של מכרות קיימים, אך אינם רשאים להקים מכרות חדשים. הנשיאה בייניש מוסיפה כי השימוש שישראל עושה במחצבים הוא "מצומם באופן יחסי, ונופל לגדר שימוש פירותי שאינו עולה כדי הריסת הקרן", ומברכת על המלצות המינהל האזרחי לדרג המדיני שלא יוקמו מחצבות חדשות כ"מבטאות עמדה ראויה". בייניש: הניצול הכלכלי משרת את הפלסטינים מכאן עוברת בייניש לדיון בחובותיה של ישראל כפי שעוגנו בתקנה 43 הקובעת: בעבור סמכויות השלטון החוקי למעשה לידי הכובש, ינקוט הלה בכל האמצעים שביכולתו כדי להחזיר על כנם ולהבטיח את הסדר והחיים הציבוריים, עד כמה שהדבר אפשרי, מתוך כיבוד החוקים הנוהגים במדינה, חוץ אם נבצר ממנו הדבר לחלוטין. לטענתה, "דווקא באימוץ גישתה הדווקנית של העותרת יהיה כדי להביא לתוצאה בה לא יעמוד המפקד הצבאי בחובותיו על פי הדין הבינלאומי", שכן הפסקת פעילות המחצבות דווקא תפגע באוכלוסייה המקומית. זאת מאחר שהמחצבות משרתות את האוכלוסייה המקומית – הן מספקות עבודה "להיקף לא מבוטל של תושבים פלסטינים" והתמלוגים שמשלמות המחצבות מממנות את הממשל הצבאי "הפועל לקידום פרויקטים כאלה ואחרים לטובת האזור". הנשיאה גם מקבלת את טענת המחצבות כי הן פועלות לפיתוח כלכלי ולמודרניזציה של האזור ולכן קובעת "קשה אפוא לקבל את קביעתה הנחרצת של העותרת לפיה אין בפעילות החציבה כל היבט של קידום טובת האזור, במיוחד נוכח האינטרסים הכלכליים המשותפים של הצד הישראלי והפלסטיני ותקופת ההחזקה הממושכת". מחצבת ביתר עילית. צילום: דרור אטקס, 27.11.08 הלכה חוטאת ומחטיאה פסק דין זה הופך על פניו קביעות עקרוניות של בג"ץ שעמדו ביסוד פסיקותיו בשלושים השנים האחרונות, הוא סותר את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ואת משפט זכויות האדם הבינלאומי ונשען על עובדות בלתי מבוססות. הניתוק המלאכותי שבייניש יצרה בין הוראות ופרשנות תקנה 55 לבין הוראות ופרשנות תקנה 43 מביא להתעלמותה הגורפת מהשאלה המהותית האם ישראל רשאית להפיק רווחים לכלכלתה שלה ולבעלי עסקים ישראלים פרטיים מהמחצבות שבתוך השטח הכבוש, בלי קשר לשאלת הפגיעה בקרן. הרציונל בהטלת הגבלות על שימוש במחצבים שבתוך השטח הכבוש הוא שהכוח הכובש אינו הריבון בשטח אלא נאמן בלבד ונוכחותו בשטח היא זמנית ואמורה להיפסק כשהריבון האמיתי יחליף אותו. רציונל זה ממשיך להתקיים גם כשהכיבוש נמשך שנים רבות. מכאן נובע האיסור על ניצולו הכלכלי של השטח הכבוש. המדינה הכובשת אינה הבעלים של מחצבי הטבע שבשטח הכבוש וכל שהיא יכולה לעשות הוא לנהלם לטובת תושבי השטח הכבוש. הפרשנות ה"דינמית" של בית המשפט, המנסה להגמיש את הוראות המשפט הבינלאומי בתואנה של שימוש "סביר" ו"כיבוש מתמשך", עלולה להכשיר גזל של משאבים נוספים, כמו משאבי מים רבים השייכים לפלסטינים באזור בקעת הירדן, שם מפעילה ישראל קידוחי מים רבים המשמשים את התנחלויות האזור עוד משנות השבעים, כרייה של מינרלים בצפון ים המלח בתואנה שהדבר "מצומצם באופן יחסי" או העברת ממצאים ארכיאולוגיים מהשטח הכבוש אל תחום ישראל. מבחן זה יכול אף להביא למסקנה אבסורדית שלפיה הקמת התנחלויות, האסורה גם היא בשטח הכבוש לפי הוראות המשפט הבינלאומי, מותרת מאחר והשטח הבנוי של ההתנחלויות הוא רק אחוז אחד משטח הגדה וההתנחלויות מסייעות בעצם לפלסטינים שכן הן מספקות עבודה ומובילות למודרניזציה של האזור. זאת ועוד, קביעתה של הנשיאה בייניש כי השימוש הישראלי בתוצרי הכרייה של המחצבות הישראליות בגדה הוא "מצומצם באופן יחסי" ביחס לפוטנציאל הכרייה העתידי בגדה כולה מופרכת לחלוטין. השופטת מסתמכת על חישוב ישראלי אבסורדי הרואה בכל שטח הגדה אזור חציבה ענק, שלפיו הכרייה הצפויה במחצבות הישראליות הקיימות בשלושים השנים הבאות תעמוד על חצי אחוז בלבד מפוטנציאל זה. ניסיונה של בייניש לטעון כי פעולת המחצבות הישראליות משרתת את האוכלוסייה הפלסטינית בצורה כלשהי מרוקנת מתוכן את תקנה 43 ואת חובתו של הכוח הכובש לפעול לטובת האוכלוסייה המקומית. לפי נתוני המדינה, במחצבות מועסקים רק כמאתיים עובדים פלסטינים. רובם המוחלט של תוצרי הכרייה ממחצבות אלה מועבר לישראל ונועד לשמש את תעשיית הבנייה הישראלית. בייניש מתעלמת מסוגיית שיעורם הנמוך של התמלוגים שהמחצבות משלמות מסך רווחיהם למנהל האזרחי, ומכך שמבקר המדינה מצא בשנת 2005 כי הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש במנהל האזרחי נכשל באופן גורף בגביית תשלומים המגיעים לו ממחצבות אלה, שתוצרתן מכניסה לבעליהן מאות מיליוני ש"ח בשנה. המדינה אף לא ציינה ולו פרויקט אחד שנעשה בכספי התמלוגים לטובת האוכלוסייה הפלסטינית והסתפקה רק בטענה המעורפלת, שאותה לא נדרשה לפרט, כי התמלוגים משמשים לטובת "קידום פרויקטים כאלה ואחרים לטובת האזור". בייניש התעלמה גם מהנזק בסביבתי שגורמות המחצבות בשטח הכבוש ומסוגיית שיקומן, זאת על אף שהמדינה נמנעה מקביעת לוח זמנים לשיקום, לא נקבה בעלות השיקום ולא ציינה מי יישא בה. פסק הדין של בג"ץ נסוג מקביעות ערכיות-מהותיות שהנחו את פסיקות בג"ץ בשלושים השנים האחרונות ואשר תאמו את הוראות המשפט הבינלאומי. קביעות אלה הטילו על ישראל מגבלות מסוימות, גם אם חלקיות מאוד, שמנעו ממנה לנהוג בשטח הכבוש כאילו כבר סופח לשטחה הריבוני.

16 ינואר 2012