יותר מ-90% מהמים ברצועת עזה אינם ראויים לשתייה

9 פברואר 2014

יותר מ-90% מהמים ברצועת עזה אינם ראויים לשתייה מקור המים המרכזי ברצועת עזה הוא אקוויפר החוף, המשמש גם את ישראל ומצרים. עוד לפני שישראל כבשה את הרצועה ב-1967, סבל האקוויפר משאיבת יתר וזו מעולם לא נפסקה. כיום, שואבת רשות המים הפלסטינית ברצועה מהאקוויפר כ-180 מיליון מטר מעוקב (להלן: מלמ"ק) בשנה, כשקצב המילוי שלו הוא רק 60-50 מלמ"ק בשנה. שאיבת היתר לאורך שנים גרמה לירידה משמעותית בגובה פני מי התהום, דבר שהביא לזיהום של מי האקוויפר כתוצאה מחדירה של מי ים מלוחים ועלייה של מי תהום מליחים שהיו בעומקי המאגר. ישראל מוכרת כיום לרצועה 4.2 מלמ"ק מים בשנה, והסכימה למכור 5 מלמ"ק נוספים של מים מותפלים בשנה, אולם עבודות התשתית להעברתם טרם הושלמו.

ברצועת עזה קיימת גם בעיה ארוכת ימים של אי-טיפול בשפכים. רבים מהתושבים כלל אינם מחוברים לביוב, והשפכים הביתיים מוזרמים לבורות ספיגה, המחלחלים למי התהום ומזהמים אותם. בשנים האחרונות החריפה הבעיה, בעיקר בשל המחסור בחשמל החיוני לצורך טיהור השפכים. בנוסף, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" פגעה ישראל גם במתקן הטיהור שברצועה וכתוצאה מכך גדלה כמות השפכים שלא טופלו. למרות שהמתקן שוקם מאז ואף הונחה תשתית חדשה בערים שלא היו מחוברות בעבר לביוב, מתקני הטיהור ברצועה רחוקים מלעמוד בעומס הנדרש לצורך טיהור שפכים ברמה מספקת. פרויקטים שונים לשיפור התשתית מתקדמים בקצב איטי ביותר עקב הגבלות ישראליות על הכנסת חומרי בניין וציוד ובשל תהליכי אישור ממושכים בארגונים הבינלאומיים המממנים אותם.

הבדיקות של רשות המים ברצועה מצביעות על עלייה ברמת החנקות במים, הנגרמת בשל זיהומים, בעיקר מהשימוש בחומרי הדברה לחקלאות ומחדירה של מי ביוב לאקוויפר. מדי יום, רק כ-25% ממי הביוב ברצועה –כ-30,000 מ"ק ליום, מטופלים וממוחזרים לצרכי חקלאות. כ-90,000 מ"ק של שפכים לא מטופלים או מטופלים חלקית זורמים מדי יום לים התיכון, דבר הגורם לזיהום, יוצר סכנות בריאותיות, ומזיק לתעשיית הדיג ברצועה. בשל העלייה ברמת החנקות במים, מי האקוויפר מכילים אחוזים גבוהים של חנקן וכלוריד, ובין 95-90% מהם אינם ראויים כלל לשתייה וגם השימוש בהם בחקלאות בעייתי. מבדיקת רשות המים ברצועה עולה כי רק ב-14 בארות (כ-6.5% מכלל הבארות) ברצועה נשאבים מים העומדים בתקני ארגון הבריאות העולמי. 97% מתושבי הרצועה מחוברים לרשת המים, אולם, החיבור אינו מבטיח אספקת מים סדירה. זאת מאחר שברצועה קיים מחסור במים, מחסור בחשמל – הנחוץ לצורך הזרמת המים ברשת – ובעיות חמורות בתשתיות. בשל מציאות זו, תושבי הרצועה סובלים מהפסקות מים יזומות: רק רבע ממשקי הבית מקבלים מים זורמים מדי יום, וגם הם רק למשך 8-6 שעות. ל-40% ממשקי הבית יש מים זורמים אחת ליומיים, למשך 8-6 שעות. ל-20% ממשקי המים יש מים זורמים אחת לשלושה ימים למשך 8-6 שעות, ול-15% ממשקי הבית (הממוקמים בעזה, רפיח וג'באליא) יש מים זורמים למשך 8-6 שעות רק אחת לארבעה ימים.

קשיש ממלא מכל מים מהברזייה הציבורית של מתקן הטיהור של רשות המים של ח'אן יונס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14

האספקה הלא סדירה מחייבת את התושבים לאגור מים במכלים. מכלים אלה מוצבים על הגג, אולם לעיתים, בשל הפסקות החשמל, המשאבות האמורות להזרים אליהם מים אינן פועלות, ואז נאלצים התושבים לאגור אותם במכלים נוספים, בגובה הקרקע.

ופאא אל-פראן, בת 42, נשואה ואם לשמונה, תושבת שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה, סיפרה בעדותה לבצלם:

הפסקות החשמל פוגעות מאוד באספקת המים לבתים שלנו. כשאין חשמל, זרם המים חלש מאוד. נאלצנו לקנות משאבה כדי שהמים יגיעו למכלים שנמצאים על הגג. יש לנו ארבעה מכלים, של 4,000 ליטר סה"כ. כשאנחנו מקבלים אספקת מים אנחנו מפעילים את המשאבה וממלאים אותם. אבל לפעמים באותו זמן אין חשמל. במצב כזה נהגנו להפעיל את המשאבה באמצעות גנרטור, כדי שלא נישאר בלי מים. אבל הגנרטור צורך הרבה בנזין וקשה לנו לעמוד בזה. עכשיו אין דלק ממצרים והדלק מישראל יקר מאוד, אז אנחנו לא מפעילים אותו בכלל, אפילו בערב כשאין לנו חשמל, ומסתפקים בנרות ופנסים. לפני כמה חודשים בעלי קנה מיכל מים חדש, שמוצב בכניסה הראשית לבית, כדי שנוכל למלא אותו כשאין חשמל. מהמיכל הזה אנחנו שואבים את המים בדליים כי הוא לא מחובר לצנרת של הבית.
את המים שמגיעים בצנרת אנחנו לא שותים, ולא משתמשים בהם להכנת תה או קפה או לבישול. אנחנו קונים מים מתוקים ממוכרי המים. לפעמים אני משתמשת במים המתוקים גם כדי לחפוף לבנות שלי ראש, ובבוקר אנחנו משתמשים בהם גם לשטוף פנים, כי המים מהצנרת צורבים בעיניים.

מתקן הטיהור של רשות המים של ח'אן יונס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14

הצריכה הממוצעת לנפש ליום ברצועה הינה 90-70 ליטר. הצריכה הממוצעת המינימלית עליה ממליץ ארגון הבריאות העולמי היא 100 ליטר ליום. למרות שרוב התושבים מחוברים לרשת המים, בשל איכותם הירודה הם רוכשים מי שתייה שטופלו במפעלי טיהור ממשלתיים, פרטיים, או כאלה המופעלים על ידי אגודות צדקה ברחבי הרצועה.

איבתיסאם ח'יר א-דין, בת 48, נשואה ואמא לשישה, תושבת שכונת א-סולטאן בעיר רפיח סיפרה בעדות שמסרה לבצלם:

המים שאנחנו מקבלים מלוחים ולא ראויים לשתייה, ולפעמים יש להם ריח לא נעים. אנחנו משתמשים בהם רק כדי לנקות את הבית, לשטוף כלים ולכביסה, והדברים לא מרגישים ממש נקיים. לבגדים יש לפעמים ריח רע והם יוצאים מוכתמים. המים האלה גם גורמים נזקים למכונת הכביסה. כבר תיקנו את המכונה כמה פעמים, בכל פעם שילמנו בין 50 ל-70 ש"ח, והטכנאי אמר שהתקלות נגרמות מהמליחות של המים. אנחנו לא שותים את המים ולא משתמשים בהם לבישול. לבישול ושתייה אנחנו קונים כל יום מים ממוכרי המים שבאים לשכונה, או מבעלי חנויות שיש להם מיכלי מים. כל יום אנחנו קונים 50 ליטר של מים מתוקים בשני ש"ח לליטר. בזמן האחרון, בגלל שהפסקות החשמל מגיעות ל-12 שעות ואין לנו כסף לדלק לגנרטור, כדי למלא את המכלים, התחלנו לקנות מים גם לשטיפת כלים וכביסה.

הצפת ביוב בשכונת א-זייתון בעיר עזה, בעקבות המחסור בחשמל ותקלה בגנרטור של תחנה לשאיבת ביוב. צילום: מוחמד סבאח, 13.11.13

ב-1.11.13 הושבתה תחנת הכוח של עזה, בעקבות המחסור בסולר ברצועה, דבר שחייב להפעיל את התחנות לשאיבת ביוב באמצעות גנרטורים. ב-13.11.13, הושבתה אחת התחנות לשאיבת ביוב בשכונת א-זייתון בעיר עזה בעקבות תקלה בגנרטור, וכ-35,000 מ"ק של ביוב גולמי זרמו לשכונה, הציפו אותה וחדרו לבתים.

פתחי סקר, בן 67, תושב שכונת א-זייתון סיפר בעדות שמסר לבצלם:

אני, אשתי ושבעת הילדים שלנו, בגילים 17-5, גרים בקומת קרקע במרחק של 20 מ' מתחנת השאיבה של הביוב. ביום רביעי, 13.11.13, בסביבות השעה 13:00, בדיוק סיימנו לאכול ארוחת צהריים אחרי שהבנים חזרו מבית הספר, ופתאום התחילו לדלוף מי שפכים לתוך הבית שלנו. התחלנו להרים את המזרנים והמחצלת והבגדים שנרטבו. אחר כך ניסינו לאטום את פתחי הניקוז בבית עם חתיכות בד כדי שמי השפכים לא יעלו, אבל זה לא עזר. הביוב עלה דרך הפתחים והבית התמלא במי שפכים. אטמנו שוב את הפתחים והתחלנו לשאוב את המים החוצה. הצמדנו שקי חול לדלת של הבית כדי שמי השפכים לא יכנסו משם. כולנו נרטבנו מהביוב: בידיים, ברגליים ובבגדים, והכל הסריח. לקח לנו שעות עד שהוצאנו את המים וייבשנו את הרצפה. אחר כך שטפנו רק ידיים ורגליים כי לא רצינו להשתמש בהרבה מים כדי שלא תהיה עוד הצפה."

תכנית האו"ם לאיכות הסביבה המליצה כבר בשנת 2009 להפסיק את שאיבת המים ממאגר מי התהום אקוויפר החוף ברצועת עזה כדי למנוע את התמוטטות משק המים ברצועה. אולם, שאיבת היתר מהאקוויפר נמשכת, בין השאר בשל היעדר מקורות מים חלופיים לתושבי הרצועה. כיום, לא מיושמת כל תכנית לפתרון ארוך טווח של משבר המים ברצועה. רשות המים הפלסטינית ותכנית האו"ם לאיכות הסביבה מתריעות כי האקוויפר עבר את נקודת האל-חזור מבחינת האפשרות לשקמו וכי החל בשנת 2016 לא ניתן יהיה עוד לשאוב ממנו מים. על-מנת להתמודד עם משבר המים החמור ברצועה, המליצה תכנית האו"ם שכל הצדדים הנהנים מאקוויפר החוף – ישראל, הרשות הפלסטינית, ממשלת חמאס ומצרים – יפעלו יחד לעצירת ההידרדרות המהירה במצבה של מערכת מי התהום אקוויפר החוף, המשמשת את תושבי הרצועה, ולמציאת מקורות נוספים לאספקת מים ראויים לשתייה לתושבי הרצועה. במקביל, על ישראל לאפשר לאלתר הכנסת חומרים וציוד לשיקום ולפיתוח מערכות המים והטיפול בשפכים.

• כל העדויות נגבו על-ידי תחקירן בצלם ברצועת עזה מוחמד סבאח.

פריטים מומלצים

חקלאות

שפכים ללא גבולות

מהדו"ח, העוסק בהזנחת הטיפול בשפכי הגדה המערבית, עולה כי שפכיהם של כשני מיליון איש - מההתנחלויות, מירושלים ומיישובים פלסטיניים, אינם מטופלים. ההזנחה המתמשכת גורמת למטרדים קשים ברחבי הגדה ועלולה לזהם את אקוויפר ההר.

28 יוני 2009

הכפר א-דוקייקה שבדרום הר חברון אינו מחובר לרשת המים ותושביו נאלצים לרכוש מים במכליות במחיר הגבוה פי ארבעה ממחיר המים ממוצע לצריכה ביתית בישראל. צילום: נאסר נוואג'עה, בצלם, 19.8.12

מצוקת המים

ב-1967, מיד לאחר כיבוש השטחים, נטלה ישראל לידיה את השליטה בכל משאבי המים בשטחים שכבשה ועד היום נמצאים כל משאבי המים בשטח שבין הירדן לים בשליטתה המלאה – למעט חלק קטן מאקוויפר החוף שמעליו נמצאת רצועת עזה. ישראל משתמשת במים כאוות נפשה, תוך התעלמות מצורכי האוכלוסייה הפלסטינית, וכופה על תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה מצוקת מים חמורה: בשני האזורים לא מסופקים לתושבים מים בכמות מספקת, וברצועת עזה המים המסופקים הם באיכות נמוכה ואינם ראויים לשתייה. הזכות לגישה למים ולסניטציה הינה זכות יסוד המעוגנת באמנות הבינלאומיות עליהן חתומה ישראל והיא מחויבת לכבדה ולשמור עליה בכל השטחים הנתונים לשליטתה. הגדה המערבית הסכם הביניים (אוסלו ב'), שנחתם ב-1995, הותיר את השליטה בכל מקורות המים בידי ישראל. ההסכם, המיושם עד היום למרות שאמור היה לחול למשך חמש שנים בלבד, קובע כי ישראל תקבל 80% ממי אקוויפר ההר, המשותף לפלסטינים ולישראל, ואילו הפלסטינים יוכלו לנצל רק 20% מהם. בנוסף, נקבע בו כי אספקת המים לישראלים לא תוגבל ואילו האספקה לפלסטינים תוגבל לכמות שנקבעה מראש – כ-118 מיליון מטר מעוקב (מלמ"ק) מקידוחים קיימים ועוד כ-70-80 מלמ"ק מקידוחים חדשים. כן נקבע כי ישראל תמכור לפלסטינים מדי שנה 31 מלמ"ק נוספים. מסיבות טכניות שונות ועקב כישלונות בלתי צפויים בקידוחים החדשים באגן המזרחי של האקוויפר, שאליו הוגבלו הפלסטינים, וכן בשל מכשולים שהציבה ישראל כגון עיכובים מתמשכים והימנעות מאישור פרויקטים – הפלסטינים, שאוכלוסייתם כמעט הוכפלה מאז 1995, מפיקים כיום רק כ-60% מכמות המים שנקבעה בהסכם. ישראלים, לעומת זאת, ממשיכים ליהנות מאספקת מים בלתי מוגבלת. ישראל משתמשת במים כאוות נפשה, תוך התעלמות מצורכי האוכלוסייה הפלסטינית, וכופה על תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה מצוקת מים חמורה, שברובה היא מעשה ידי אדם. בשל כך, נאלצת הרשות הפלסטינית לקנות מחברת מקורות הישראלית כמות מים גדולה בהרבה ממה שנקבע בהסכם. לפי נתונים שפרסמה רשות המים הישראלית, בשנת 2019 הרשות הפלסטינית קנתה מחברת מקורות 93 מלמ"ק, שמתוכם 79.6 מלמ"ק סופקו לגדה המערבית והיתר לרצועת עזה. מים אלה מסופקים ליישובים פלסטיניים בגדה באמצעות חיבור לבריכות מים אזוריות של חברת מקורות, הנמצאות בתוך ההתנחלויות, ומהן לבריכות מים מקומיות. בשל מצבה הירוד של תשתית המים המקשרת בין יישובים פלסטיניים בגדה ושל רשתות המים בתוך ערים וכפרים פלסטיניים, כשליש מסך כל המים המסופקים לרשות דולפים מהצינורות ואובדים. ישראל מסרבת לאשר פרויקטים של הרשות לתיקון תשתית זו, העוברת – בהכרח – בשטח C. צריכת המים הכוללת של פלסטינים בגדה המערבית עמדה בשנת 2018, לפי נתוני רשות המים הפלסטינית, על 195.8 מלמ"ק. כתוצאה מכל אלה נאלצים הפלסטינים להתמודד עם מחסור קבוע במים, שרובו מעשה ידי אדם. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית צריכת המים הממוצעת לשימושים ביתיים, מסחריים ותעשייתיים (לא כולל חקלאות ובניכוי הפחת) בגדה המערבית עמדה בשנת 2018 על 90.5 ליטר ליום לנפש, כשבמחוז יריחו נרשמה הצריכה הגבוהה ביותר, 268.7 ליטר לנפש ליום, ובמחוז ג'נין הצריכה הנמוכה ביותר, 50.2 ליטר לנפש ליום. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר ליום לנפש לשימושים אישיים וביתיים בלבד. מכיוון שנתוני הצריכה הפלסטינית כוללים גם שימושים מסחריים, הצריכה הפלסטינית האישית לנפש נמוכה עוד יותר. מצוקת המים בגדה מגיעה לשיאה בקיץ, בין השאר מפני שחברת מקורות מצמצמת בעונה זו את אספקת המים לחלק מהיישובים הפלסטיניים כדי לענות על הביקוש העולה למים בהתנחלויות מסוימות וכן בשל ירידה עונתית בתפוקת הבארות בחלק מאזורי הגדה. צמצום האספקה מוביל לירידה בלחץ המים בצנרת וכדי שהאספקה תגיע לכל הצרכנים נאלצות רשויות המים הפלסטיניות המקומיות להזרים את המים ליישובים ושכונות שונות על-פי תור. עקב כך סובלים רבים מהפלסטינים מהפסקות מים ממושכות הנעות בדרך כלל בין מספר ימים לשבוע. בנוסף, בשל הזרם החלש, לעתים האספקה אינה מגיעה כלל לאזורים גבוהים או מרוחקים. הנתונים הכוללים על צריכת המים הממוצעת בגדה אינם נותנים תמונה מלאה על מצוקת התושבים. היקף אספקת המים שונה מאוד מאזור לאזור ומיישוב ליישוב. בחלקו העליון של המדרג נמצאים ערים ויישובים מפותחים, שבהם קיימת רשת המזרימה מים לבתים, לפחות בחלק משעות היום. כמו כן יש ביישובים אלה דרכים סלולות המאפשרות הובלת מים במכליות ממקורות חלופיים, כמו מעיינות וקידוחים פלסטיניים, כאשר ישראל מצמצמת את אספקת המים. לעומתם, ישנם כפרים שבהם קיימת אמנם רשת מים, אולם בשל עלויות שינוע ותנאי דרך קשים קשה ויקר להוביל אליהם מים בעת צמצום האספקה. בתחתית המדרג נמצאים עשרות ישובים שישראל אינה מאפשרת לחברם לרשת המים והם נאלצים לקנות לכל אורך השנה מים ממכליות, בעלות גבוהה. פעמים רבות עלויות האספקה ליישובים אלה גבוהות במיוחד בשל דרכי הגישה המשובשות אליהן, שישראל מונעת את סלילתן. ממיפוי שערכה סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים בשנת 2013 עולה כי נכון לאותה שנה היו 180 יישובים כאלה, הנמצאים באופן מלא או חלקי בשטח C. ביישובים אלה חיים כ-30 אלף בני אדם. בנוסף להגבלות החמורות שמטילה ישראל על פיתוח תשתיות מים ביישובים אלה, הם סובלים גם מהשתלטות של מתנחלים ושל רשויות ישראליות על מקורות מים טבעיים שעליהם הסתמכו במשך שנים, מהרס של בורות מים ובריכות של מעיינות ומחסימת הגישה אליהם. כל זאת במסגרת מאמצי הרשויות הישראליות לגרש את תושבי הקהילות מבתיהם. תושבי קהילות אלה צורכים בממוצע רק כ-20 ליטר ליום לנפש. המחיר שמשלמים תושבי קהילות אלה עבור מים המובלים במכליות גבוה במאות אחוזים ממחיר המים המסופקים דרך הצנרת, ובמקרים רבים מים אלה אינם בטוחים לשתייה עקב תנאי סניטציה ירודים במכליות המובילות אותם. מציאות זו ממחישה כיצד ישראל רואה במים – כמו בשאר משאבי הגדה המערבית – את רכושה הבלעדי, שבו היא עושה שימוש כפול: הן שימוש לקידום צרכיה שלה – בדגש על ההתנחלויות בגדה, והן ככלי לנישול התושבים הפלסטינים מאזורים בגדה ולשליטה בהם. רצועת עזה רצועת עזה נתונה כבר יותר מעשור למצור ישראלי, שהוטל ביוני 2007. מאז אוסרת ישראל על הכנסת סחורות שהיא מגדירה "דו-שימושיות" – שלטענתה יכולות לשמש הן לצרכים אזרחיים והן לצרכים צבאיים. במסגרת זו היא מגבילה הכנסה של חומרי בניין כמו מלט וברזל ושל חומרי גלם אחרים הנחוצים לשיקום תשתיות המים והסניטציה ברצועה. תשתיות אלה ניזוקו קשות בתקיפות ישראליות במהלך סבבי הלחימה ברצועה – ובעיקר "עופרת יצוקה" שהחל בסוף 2008 ו"צוק איתן" בקיץ 2014. נזקים אלה מוערכים בכ-34 מיליון דולר, ונכון לסוף שנת 2015 נותרו ברצועה כ-100 אלף תושבים המנותקים מרשת המים הציבורית. אקוויפר החוף, בו תלויה אספקת המים של תושבי עזה, מזוהם עקב שאיבת יתר וחדירת מי שפכים. כתוצאה מכך, 97% ממי האקוויפר המסופקים ברצועה לשימושים ביתיים מסוכנים לשתייה. כיוון שברצועה אין מקורות מים זמינים אחרים, שאיבת היתר מהאקוויפר ממשיכה והוא נמצא בסכנת התמוטטות. בלית ברירה נאלצים תושבי עזה לצמצם את כמויות המים שהם שותים ולרכוש מים מותפלים מספקים פרטיים. לפי הערכות כ-68% מהמים המותפלים מזוהמים גם הם, והדבר מעלה את הסיכוי להתפשטות מחלות בקרב האוכלוסייה. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית, כמות המים המסופקים לשימושים ביתיים בעזה עמדה ב-2018 על 95.1 מלמ"ק. צריכת המים הכוללת ברצועת עזה בשנת 2018 עמדה על 193.7 מלמ"ק לפי נתוני רשות המים הפלסטינית. 35.6% מהמים המסופקים לשימוש ביתי אובדים בדרך לבתי התושבים, בשל תשתית המים המיושנת ברצועה. כתוצאה מכך, צריכת המים הכוללת לשימושים ביתיים עמדה ב-2018 על 83.1 ליטר לנפש ליום. כמות זו נמוכה מהכמות המינימלית המומלצת על-ידי ארגון הבריאות העולמי, העומדת על 100 ליטר לנפש ליום. לשם השוואה, לפי חברת מקורות, צריכת המים לנפש ליום בישראל מגיעה ל-230 ליטר וגדלה בעשור האחרון ב-95%. לפי רשות המים הישראלית, צריכת המים הכוללת בישראל בשנת 2019 הגיעה ל-2,237 מיליון מ"ק מים, יותר מפי חמישה מצריכת המים הכוללת של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה ביחד. לשם השוואה, לפי חברת מקורות, צריכת המים לנפש ליום בישראל מגיעה ל-230 ליטר וגדלה בעשור האחרון ב-95%. לפי רשות המים הישראלית, צריכת המים הכוללת בדישראל בשנת 2019 הגיעה ל-2,237 מיליון מ"ק מים, יותר מפי חמישה מצריכת המים הכוללת של תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה ביחד. זאת בשעה שהיקף האוכלוסייה בישראל גדול פחות מפי שניים מהיקף האוכלוסייה בגדה וברצועה ביחד.

9 מאי 2010

מזח דייגים בעיר עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם

רצועת עזה

שוקעות במצולות הייאוש: על מצוקת משפחות הדייגים וסוחרי הדגים ברצועה נוכח מדיניות ישראל

ב-12.8.20, בעקבות המשך הפרחת בלוני התבערה מרצועת עזה לשטח ישראל, שבה והגבילה ישראל את טווח הדיג בדרום רצועת עזה מ-15 מיילים ימיים לשמונה. ב-16.8.20 סגרה ישראל את הים לחלוטין בפני הדייגים וב-2.9.20 שבה ופתחה אותו לטווח 15 מיילים ימיים. ההצדקה הרשמית להגבלה זו הייתה הפרחת בלוני תבערה מהרצועה. אין זו הפעם הראשונה, ומן הסתם אף לא האחרונה, שישראל מגבילה את טווח הדיג בעילה זו. ענישה קולקטיבית זו מצטרפת לשאר ההגבלות שמטילה ישראל על דייגי הרצועה מאז הטלת המצור ב-2007: מעצר של דייגים והחרמת סירות, איסור על ייבוא חומרי גלם הדרושים לתיקון ושיפוץ סירות – וירי על סירות דייגים שחרגו לטענת ישראל מהתחום שבו היא מתירה דיג. עד כה נהרגו מירי זה שבעה דייגים ומאות נפצעו. ההגבלות הביאו כבר מזמן לקריסת ענף הדיג ברצועה וכיום נשארו פחות מ-4,000 דייגים - לעומת כ-10,000 לפני עשרים שנה - וגם הם סובלים מתנאי עבודה מסוכנים ובלתי נסבלים שכופה עליהם ישראל, מתקשים לפרנס את משפחותיהם וחיים בעוני מרוד. להלן עדויות שגבתה תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, מנשותיהם ואמהותיהם של דייגים ומוכרי דגים ברצועה, בהן הן מתארות את שגרת חייהן בצל מציאות בלתי נסבלת זו, המתאפיינת בחוסר ודאות מוחלט לגבי ההווה ובעיקר ולגבי העתיד. העדויות מתארות את דאגתן המתמדת לשלומם ולביטחונם של יקיריהן, את השלכות ההגבלות שמטילה ישראל על האפשרות להתפרנס ואת הקשיים הכלכליים איתם הן נאלצות להתמודד – קשיים הצפויים להחמיר עקב השלכות מגיפת הקורונה על הכלכלה. אינתיסאר א-סעידי, בת 52, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם לשישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-5.8.20, על הקשיים הכלכליים והאסונות שפקדו אותה ואת משפחתה: אני ובעלי, מרוואן, התחתנו ב-1984, בימים בהם הוא כבר עסק בדיג. זהו המקצוע היחיד שלו. גם הבנים שלי והדודים שלהם עובדים כדייגים. בהתחלה מצבנו הכלכלי היה מצוין והעבודה שלו לא נראתה ממש מסוכנת. הצבא הישראלי לא ירה באותה תקופה על הדייגים, לא עצר אותם ולא החרים להם את הציוד. גם מרחב הדיג היה נרחב, ולדייגים היה שלל גדול. ההכנסה של בעלי הייתה גבוהה, בין 2,000 ל-3,000 שקל בכל שבוע, כך שלא היו לי שום דאגות. בעלי עבד על חסקה משלו, ומאז שהילדים שלנו, חד'ר וא-סייד, היו קטנים, הוא לקח אותם לים ולימד אותם את המקצוע. הייתי שקטה ולא חששתי כל-כך לחייהם. מאז המצור המצב השתנה. ההגבלות על טווח הדיג דרדרו מאוד את המצב שלנו. והדייגים נאלצים לסכן את החיים שלהם כדי להביא פת לחם למשפחה. התחלתי לפחד מאוד על בעלי והילדים - שיירו בהם, יעצרו אותם או יחרימו להם את הציוד. חיילים עצרו אותם ארבע פעמים. בכל פעם שחררו אותם באותו יום אבל החרימו להם את הציוד. בכל פעם ששמעתי על ירי על דייגים בים עברתי שעות קשות מאוד עד שהשגתי את הבנים שלי וידעתי שהם בסדר. כדי להירגע באמת הייתי הולכת לנמל ומחכה להם שם, עד שראיתי אותם יורדים מהסירה בריאים ושלמים ורק אז הייתי חוזרת הביתה. בשנת 2012 בעלי הפסיק לעבוד בדיג בגלל בעיות גב ומאז שני הבנים שלי היו המפרנסים היחידים של המשפחה. שניהם נשואים ולהם ילדים ומשפחות וכולנו גרים באותו בית. בגלל המצב הכלכלי הקשה שלנו נאלצתי למכור את תכשיטי הזהב שלי וגם ללוות כספים מקרובי משפחה. עד היום אנחנו חייבים כספים ולא מסוגלים להחזיר את החובות. בשנת 2017, עצרו את ח'דר, לא שמענו ממנו ורק אחרי עשרה ימים התברר לנו שהוא עצור. הביאו אותו למשפט וגזרו עליו מאסר של שנה וארבעה חודשים. אמרו שזה בגלל שהוא חרג מטווח הדיג, ושהוא כבר עשה את זה בעבר כמה פעמים ורק עכשיו הצליחו לתפוס אותו. סבלתי מאוד בתקופת המאסר של ח'דר. בהתחלה בכיתי יום ולילה. לא יכולתי להירדם בלילות ולא ידעתי שמחה. בימי הביקור בכלא הייתי בוכה כל הדרך לכלא, בוכה בזמן הביקור, ובוכה בדרך חזרה. אלה היו ימים קשים מאוד. כשעצרו את ח'דר גם החרימו את החסקות והחזירו אותן הרוסות כמעט לגמרי - בלי הציוד, רק עץ. אחרי שח'דר שוחרר וחזר לעבוד, קרה לנו אסון: לפני שנה וחצי בערך, ב-20.2.19, הוא יצא לדיג ובלילה שמענו שהצבא הישראלי רודף אחר חסקות ולקח אחת מהן לנמל אשדוד. הבן שלי א-סייד אמר לי שח'דר נעצר. אבל הייתה לי הרגשה שהוא נפצע. ארבעה ימים לא ידעתי מה עלה בגורלו של בני. הדייגים שוחררו מהמעצר וח'דר לא חזר הביתה. אחר-כך התברר שח'דר נפגע מכדור "גומי" בעין ימין, ואיבד את הראייה לגמרי בשתי העיניים. הוא היה מאושפז בישראל. כשהחזירו אותו לרצועה, לבית החולים א-שיפאא, ראיתי אותו בפעם הראשונה ופרצתי בבכי. מאז אני חיה את הטרגדיה הזו והלב שלי מלא עצב על ח'דר, שהפך לאדם הכלוא בין ארבע קירות. הוא מרותק לבית ולא יוצא, מובטל ולא יכול לפרנס את המשפחה שלו. מצבו הכלכלי קשה מאוד, טרגי באמת. הוא לא מקבל קצבה של פצועים או תמיכה משום גורם שהוא - חוץ מאנשים נדיבים שתורמים לו סכומים קטנים. התרופות שהוא זקוק להן עולות לו 150 שקל בחודש. המצב הנפשי של ח'דר קשה מאוד. הוא לא אוהב לצאת במצבו, נשאר בבית כל היום ולא ישן בלילה. הוא עצבני מאוד. היה עדיף שהיה נפצע בחלקי גוף אחרים ולא בעיניים. קשה מאוד לאבד את מאור העיניים, ובמיוחד בשביל בחור בגילו. הוא רק בן 32. מכל המשפחה, המצב של ח'דר משפיע עליי הכי הרבה. אני זו שדואגת לצרכים שלו ולפרנסת הילדים שלו. מקצוע הדיג הביא לו רק צרות, אסונות וכאב לב. העושר של הים נשאר בים, ואני נשארתי עם הכאב על הבן שלי שהשאיר בים את מאור עיניו. היום הבן שלי, א-סייד, בן 33, עובד כדייג שכיר, ולפעמים הוא שוכר סירת דייג. ההכנסה שלנו עכשיו לא עולה על 500 שקל בחודש. הסכום הזה לא מספיק למשפחה הגדולה שלנו. אני מקבלת קצבת רווחה של 1,800 שקל בכל שלושה או ארבעה חודשים, וזה לא מספיק לנו גם כדי להחזיר את החובות. הבעיה היא שבנסיבות הכלכליות הקשות ברצועה אין תחומי תעסוקה אחרים. כשהנכדים שלי משחקים, הם מחקים את האבות שלהם, בונים חסקות קטנות ומכונות לטווית רשתות. הם אומרים "אנחנו יוצאים לעבודה"... "תיזהרו מהצבא ומהירי". אני מסתכלת עליהם ואומרת להם "אל תעסקו במקצוע הזה. אני לא רוצה לאבד אותכם! אני מפחדת עליכם יותר ממה שאני מפחדת על האבות שלכם". אני מקווה כל-כך שהמצב ישתפר ונדע ימים יותר טובים. שאלוהים יחזיר לח'דר את מאור עיניו, ושמצבו הנפשי ישתפר. נורא נועמאן, בת 22, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם לשניים, סיפרה על חששה למואאמן (31), בעלה הדייג, ועל קשיי הפרנסה של המשפחה: כשמואאמן הולך לעבודה אני דואגת מאוד שהוא לא יחזור. אני לא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה. בתחילת 2018 מואאמן יצא לדיג ולא חזר שעות רבות. חששתי לשלומו כשנודע לי מדייגים קרובי משפחה שהצבא עצר אותו. בכיתי ופחדתי מאוד. באותו זמן גם אחיו היה עצור אצל הצבא הישראלי. פחדתי שהוא לא יחזור הביתה. הבן שלי, מוחמד, היה אז רק בן 7 חודשים. שלושה שבועות לא ידענו איפה מחזיקים את מואאמן, וכמעט לא ישנתי ולא אכלתי במשך כל הזמן הזה. בסוף, מואאמן השתחרר, וכשהוא נכנס הביתה לא האמנתי למראה עיניי. התחלתי לבכות ולצחוק באותו זמן. חיבקתי אותו ושמחתי מאוד. אחרי המעצר הוא חזר לעבוד בדיג למרות הסכנה. זה המקצוע היחיד שלו. בשנים 2017-2013 הצבא הישראלי החרים שלוש סירות שלו ושל המשפחה, ועד עכשיו החזירו רק אחת מהן. בשנה שעברה האחים של בעלי קנו סירה ובעלי התחיל לעבוד איתם - חמישה אחים על סירה אחת. כל סוף שבוע הוא מקבל 150 שקלים, אבל זה לא מספיק למשפחה בת ארבע נפשות, במיוחד שהילדים שלנו קטנים וצריכים חיתולים וחלב מדי יום. כל החיים שלי מבוססים על חובות והלוואות מקרובי משפחה וידידים. חמותי מקבלת 750 שקל מהרווחה מדי שלושה או ארבעה חודשים, והיא מחלקת את הסכום בין הבנים שלה. עם כל סכום כסף שבעלי מקבל הוא משלם חובות. לפעמים בעלי לווה כספים כדי לרכוש רשתות ומשוטים וכשהוא מוכר את הדגים הוא משלם את החובות. כשאני שומעת על ירי לעבר הדייגים אני מיד מתקשרת לגיסים שלי כדי לברר מה שלום מואאמן ולא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה. כשהוא יורד לים הוא אומר לי לשמור על עצמי ועל הבנים הקטנים, כי גם הוא חושש שהוא ייהרג או ייעצר. זה רק מלחיץ אותי יותר ואני מבקשת ממנו לא לדבר ככה, ולחזור בריא ושלם בעזרת השם. לפעמים אני אומרת למואאמן שאני מקווה שהוא יעבוד במקצוע אחר, בגלל הסכנות בים והצבא הישראלי. אני מבקשת ממנו לחפש עבודה אחרת ולנטוש את הים. מואאמן עונה שהמצב ברצועה גרוע ואין עבודה אחרת חוץ מדיג. הוא מבקש שאתאזר בסבלנות ואקווה לימים טובים יותר. אני מתפללת שאלוהים ירחיק את הצבא הישראלי מכל הדייגים ומבעלי ושהמצב הכלכלי ישתפר כדי להבטיח את העתיד של הבנים הקטנים שלנו ולספק את הצרכים שלהם. אני מתפללת שבעלי יישאר בריא ושלם ולא יפגע. עולא א-סעידי, בת 36, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם לשלושה, סיפרה על בעלה הדיג והקשיים הנובעים ממשלח היד שלו: בעלי אחמד, בן 42, והוא עובד כדייג מאז שהתחתנו לפני 18 שנה. זה מקצוע קשה ולמרות שכל בני משפחתי דייגים אני לא אוהבת אותו בגלל שהוא מסוכן מאוד. אבל זו הפרנסה היחידה שלנו ואנחנו נאלצים להשלים עם הסכנות הכרוכות בה. אנחנו במשבר כספי. מאז תחילת המצור ההכנסות של בעלי ירדו ל-700 שקלים בחודש, והיום - למרות שהוא עובד קשה - ההכנסות שלנו לא עולות על 500 שקלים בחודש. זהו סכום זעום למדי, שלא מספיק לנו כדי לחיות. בעבר קיבלתי מדי שלושה או ארבעה חודשים קצבה של 1,800 שקל ממשרד הרווחה, אבל אחרי ארבע שנים הסכום ירד ל-700 שקלים. הסכומים האלה לא מספיקים לפרנסה שלנו, ולפעמים אפילו לא לצרכי היומיום הכי בסיסיים, או לבגדים לילדים בחגים. בתקופת הקורונה המצב עוד יותר קשה, כי המצב הכלכלי ברצועה החמיר ואנשים קונים פחות דגים. גם כמות הזרים ברצועה פחתה אז יש פחות אירועים גדולים ויש פחות הזמנות לדגים. בעלי עובד על הסירה של אחיו יחד אתו. הוא יוצא לדוג בסביבות השעה 15:00 אחר הצהריים וחוזר הביתה אחרי 3:00 לפנות בוקר. כשהוא יוצא לדוג אני מתפללת לאלוהים שישמור עליו וירחיק ממנו את הצבא והירי של החיילים. אני לא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה או מתקשר אליי. כשהוא בים אני חרדה ודואגת לו מאוד, במיוחד כשאני שומעת קולות ירי לעבר דייגים. אני נלחצת מאוד ומתקשרת אליו מיד לשמוע מה שלומו. גם הילדים שלי פוחדים ודואגים מאוד כשהם שומעים ירי, תוהים מי מהדייגים נעצר ומקווים שזה לא אבא שלהם. אני משתדלת להרגיע אותם ולומר להם להיות סבלנים, ושאבא יחזור הביתה. כשבעלי מתעכב בני אנס, בן 9, הולך לנמל עזה כדי לחכות לו שם מרוב דאגה ופחד. דיג הוא המקצוע הגרוע ביותר עבור בת הזוג. בחורף בעלי סובל מקור מצמית, ואני מפחדת עליו גם בגלל זה, גם בגלל הסכנות של הים, ויותר מכל בגלל הירי על דייגים. בכל פעם שאני שומעת מאחרים שהיה ירי על דייגים אני מרגישה שאני עומדת לאבד את בעלי בכל רגע. אני מתפללת שאלוהים יחזיר אותנו אלינו בריא ושלם. הצבא כבר עצר את בעלי כמה פעמים, האחרונה בשנת 2018. בשנת 2007 הוא היה במעצר חצי שנה. מעבר למעצרים, שתי סירות שלנו וארבעה מנועים, שהצבא הישראלי החרים, מוחזקים עד עכשיו בנמל אשדוד. לרוב הצבא לא מחזיר את הסירות והמנועים שהוא מחרים. הלוואי שיום אחד מצבנו ישתפר, שיחזירו לנו את הסירות המוחרמות ואז תהיה לבעלי סירה משלו, ושירחיבו את הטווח המותר לדיג. הייתי רוצה לחיות בכבוד, להבטיח את העתיד של ילדיי ולספק את הצרכים והמשאלות שלהם. אני מאחלת להם שלא יהפכו לדייגים. זה מקצוע קשה ומסוכן. א.מ., בת 49, אם לתשעה ותושבת מחנה הפליטים א-שאטי, נשואה לסוחר דגים ומספרת על השלכות המצב על פרנסת בעלה: נישאתי בשנת 1989. בעלי עוסק בדיג ובמכירת דגים מאז שהיה ילד בן 12. הוא עבד עם אבא שלו, שהיה מוכר דגים, ועם בני משפחה אחרים שעסקו בדיג. יש לי תשעה ילדים, בני 29-6, ואנחנו גרים ליד חוף הים. רבים מבני המשפחה עוסקים בתחום הדגים. בשנות הנישואין הראשונות שלנו לא הייתה תחרות גדולה בסחר בדגים ודגים היו בשפע. בעלי היה הולך לשוק הדגים ב-3:00 לפנות בוקר, מביא הביתה כמויות גדולות של דגים מהסוחרים ומהדייגים, רוחץ אותם, מסדר ולוקח אותם לשוק. בדרך כלל הוא היה מוכר את כל הסחורה תוך שעתיים בערך וחוזר הביתה. הייתה לנו הכנסה טובה שנעה בין 3,000 ל-4,000 שקל בחודש. במשך הרבה שנים נהנינו מרמת חיים גבוהה. קנינו בית משלנו והיה לי בבית את כל מה שהייתי צריכה, אפילו קניתי לעצמי תכשיטי זהב. גידלנו פה את הבנים והבנות שלנו בתקופה שבה המצב הכלכלי שלנו היה מצוין ולא חסר להם דבר. חיינו באווירה של אושר ונחת. לפני 13 שנה בערך, כשהוטל המצור על רצועת עזה, המצב שלנו השתנה. בעקבות המצור הסחר בשווקים דעך, שטח הדיג הוגבל ולפעמים הדיג נאסר לגמרי. הדגים התמעטו ונעשו יקרים יותר גם עבור הסוחרים וגם עבור הצרכנים. פעם, בעונת הקיץ, העונה בה יש הכי הרבה דגים, אנשים קנו 4 או 5 קילו דגים. היום הם קונים רק קילו או שניים. לפעמים בעלי מחזיר הביתה מחצית מהסחורה או את כולה. הוא נשאר שעות ארוכות בשוק, עד אחר הצהריים או הערב, בניסיון למכור את הדגים - אבל לשווא. בגלל המחסור בחשמל גם אי אפשר לשמור את הדגים בקירור ולפעמים הם מתקלקלים. מאז המצור המצב הכלכלי שלנו התדרדר מאוד. לבעלי אין דוכן משלו בשוק והוא שוכר שטח של מטר או שניים ומשלם על עבורו 10 שקלים ליום. כל הילדים שלי עובדים עם אבא שלהם במכירת דגים, אבל ההכנסה של כולם ביחד אינה עולה על 1,500 שקל לחודש, ואנחנו משפחה בת 14 נפשות. שניים מהבנים שלי נשואים, לאחד מהם כבר יש ילדים, אבל כולנו גרים באותו בית. למרות שאנחנו משפחה מרובת ילדים אנחנו לא מקבלים קצבת רווחה, כי בעלי אינו שכיר. כבר מכרתי את כל תכשיטי הזהב שלי וגם 250 מטר מרובע מהאדמה שקניתי, כדי להחזיר חובות ולממן את החתונות של הילדים שלי. הבן שלי הפסיק את הלימודים באוניברסיטה כי לא יכולנו להמשיך לשלם את שכר הלימוד. מאז משבר הקורונה המצב התדרדר עוד יותר: מסעדות ובתי מלון כמעט שלא קונים דגים כי הם נסגרים לתקופות ארוכות, ואין מבקרים מחוץ לרצועה כי המעברים סגורים. זה פגע מאוד בעבודה של בעלי בשוק. קשה לי מאוד לא להיות מסוגלת לספק את הצרכים של הילדים שלי. לא יכולתי לקנות להם בגדים לחגים ובתחילת שנת הלימודים והם נאלצים להשתמש בדברים ישנים משנה שעברה: בגדים, ילקוטים ואפילו נעליים. הלב שלי כואב כי כל-כך רציתי לתת להם ציוד חדש! אבל המצב לא מאפשר, ובכל פעם שהם מבקשים משהו כמו לצאת לטיול אני דוחה ודוחה. כואב לי כי אני רוצה לראות אושר ושמחה בעיניים שלהם. המצב הזה גורם לי דיכאון ומחנק, אבל אני יודעת שאין עבודה אחרת, לא לבעלי ולא לילדים. אני מקווה שמצבנו ישתפר.

9 ספטמבר 2020