מצוקת המים

נתונים

10 מאי 2010, עודכן ב-13 יוני 2021

תמונה
הכפר א-דוקייקה שבדרום הר חברון אינו מחובר לרשת המים ותושביו נאלצים לרכוש מים במכליות במחיר הגבוה פי ארבעה ממחיר המים ממוצע לצריכה ביתית בישראל. צילום: נאסר נוואג'עה, בצלם, 19.8.12

 

צריכת המים בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים) בשנת 2018, לפי מחוזות*

מחוז כמות מים שמסופקת לכל אזור בשנה
(במיליוני קוב)
ממוצע צריכת המים**
בליטר לנפש ליום בפועל 
פחת
(אחוז המים שאיננו מגיע ליעדו בשל ליקויי צנרת וגניבת מים, במלמ"ק)
בית לחם וחברון 39.3 78.5 11.9
ג'נין 8.2 50.2 2.3
טובאס 4.0 118.4 1.3
טול-כרם 10.1 99.3 3.2
יריחו
ובקעת הירדן***
6.5 268.7 1.5
סלפית 5.4 155.5 1.0
קלקיליה 8.3 147.4 2.1
רמאללה, אל-בירה ואל-קודס 21.4 97.3 3.8
שכם 15.7 82.9 3.7
סה"כ 118.9 90.5 30.8

*     הנתונים לקוחים מאתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה.
**   צריכה ביתית, מסחרית ותעשייתית.
*** נתון זה כולל מים המשמשים לפעילויות פנאי, תיירות וכלכלה באזורים אלה.

 

צריכת המים ברצועת עזה בשנת 2018, לפי מחוזות*

מחוז כמות מים שמסופקת לכל אזור בשנה
(במיליוני קוב)
ממוצע צריכת המים**
בליטר לנפש ליום בפועל 
פחת
(אחוז המים שאיננו מגיע ליעדו בשל ליקויי צנרת וגניבת מים, במלמ"ק)
צפון עזה 24.0 89.9 11.4
עזה 32.4 85.8 11.4
דיר אל-בלח 13.9 80.6 5.6
ח'אן יונס 15.4 81.3 4.0
רפיח 9.4 70.2 3.2
סה"כ 95.1 83.1 35.6

*    הנתונים לקוחים מאתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה.
**   צריכה ביתית, מסחרית ותעשייתית.
*** נתון זה כולל מים המשמשים לפעילויות פנאי, תיירות וכלכלה באזורים אלה.

נתונים משנים קודמות

צריכת המים בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים) בשנת 2016, לפי מחוזות*

 

מחוז כמות מים שמסופקת לכל אזור בשנה
(במיליוני קוב)
ממוצע צריכת המים**
בליטר לנפש ליום בפועל 
פחת
(אחוז המים שאיננו מגיע ליעדו בשל ליקויי צנרת וגניבת מים, במלמ"ק)
בית לחם וחברון 36.5 69.1 12.2
ג'נין 7.8 44.1 2.6
טובאס 3.5 84.9 1.4
טול-כרם 10.8 97.8 4.1
יריחו
ובקעת הירדן***
6.1 207.0 2.0
סלפית 3.3 97.3 0.7
קלקיליה 8.5 154.8 2.0
רמאללה, אל-בירה ואל-קודס 26.1 105.6 5.8
שכם 13.4 66.0 3.9
סה"כ 116.0 82.3 34.7

 

*     הנתונים לקוחים מאתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה.
**   צריכה ביתית, מסחרית ותעשייתית.
*** נתון זה כולל מים המשמשים לפעילויות פנאי, תיירות וכלכלה באזורים אלה.

 

אזורי מגורים פלסטיניים בשטח C* שאינם מחוברים לרשת המים נכון לשנת 2013**

מחוז מספר אזורי מגורים שאינם מחוברים לרשת מים מספר תושבים באזורי מגורים אלה
אל-קודס 15 1,672
בית לחם 4 1,160
ג'נין 21 5,067
חברון 66 13,920
טובאס 21 1,934
טול-כרם 2 480
יריחו 11 1,765
סלפית 6 194
קלקיליה 4 367
רמאללה 10 1,367
שכם 20 2,273
סה"כ 180 30,199

 

* מדובר באזורים הנמצאים באופן מלא או חלקי בשטח C.

** הנתונים מבוססים על סקר שערכה סוכנות האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים בשנת 2013. 

 

 

צריכת המים בגדה המערבית בשנת 2014, לפי מחוזות*

 

מחוז כמות מים שמסופקת לכל אזור בשנה (במיליוני קוב) ממוצע צריכת המים** בליטר לנפש ליום בפועל  פחת (אחוז המים שאיננו מגיע ליעדו בשל ליקויי צנרת וגניבת מים, במלמ"ק)
אל-קודס 4.4 40 2.1
בית לחם וחברון 35.2 73.3 10.9
ג'נין 6.4 39.2 2.0
טובאס 2.0 55.9 0.7
טול-כרם 7.1 66.8 2.7
יריחו ובקעת הירדן 5.9 213 1.9
סלפית 3.1 90.1 0.8
קלקיליה 8.6 165.2 2.0
רמאללה ואל-בירה 18.1 125.3 2.4
שכם 12.0 64.7 3.1
סה"כ 102.8 79.1 28.6

 

* הנתונים לקוחים מאתר הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה

** צריכה ביתית, מסחרית ותעשייתית.

 

יישובים בגדה המערבית שאינם מחוברים לרשת המים, לפי מחוזות, נכון לסוף שנת 2011*

 

מחוז מספר תושבים מספר יישובים שאינם מחוברים לרשת מים מספר תושבים ביישובים אלה אחוז תושבי המחוז שאינם מחוברים לרשת מים
אל-קודס 144,740 2 1,546 1.07%
בית לחם 188,880 2 2,518 1.33%
ג'נין 274,001 8 18,198 6.64%
חברון 600,364 32 27,965 4.66%
טובאס 54,765 3 526 0.96%
טול-כרם 165,791 2 528 0.32%
יריחו 45,433 0 0 0.00%
סלפית 63,148 1 4,826 7.64%
קלקיליה 97,447 2 1,863 1.91%
רמאללה 301,296 1 811 0.27%
שכם 340,117 4 12,884 3.79%
סה"כ 2,275,982 57 71,666 2.6%

 

צריכת המים בגדה המערבית בשנת 2011, לפי מחוזות**

 

מחוז כמות מים שמסופקת לכל אזור בשנה (במיליוני קוב) ממוצע צריכת המים בליטר לנפש ליום בפועל פחת (אחוז המים שאיננו מגיע ליעדו בשל ליקויי צנרת וגניבת מים)*
אל-קודס 4.64 53.00 39.80
בית לחם 10.69 102.00 34.40%
ג'נין 5.99 43.00 27.60%
חברון 19.81 67.00 26.20%
טובאס 1.70 60.00 30.00%
טול-כרם 4.61 46.00 40.10%
יריחו 3.55 162.00 24.40%
סלפית 2.57 87.00 21.50%
קלקיליה 4.01 87.00 23.00%
רמאללה 16.20 108.00 26.80%
שכם 11.23 64.00 29.50%
סה"כ 85 73* 29.4%

 

* ממוצע משוקלל. 

** הנתונים לשנת 2011 נמסרו לבצלם על-ידי רשות המים הפלסטינית.

 

יישובים בגדה המערבית שאינם מחוברים לרשת המים, לפי מחוזות, נכון לסוף שנת 2008**

 

מחוז

מספר תושבים

מספר יישובים שאינם מחוברים לרשת מים

מספר תושבים ביישובים אלה

אחוז תושבי המחוז שאינם מחוברים לרשת מים

אל-קודס

164,247

3

2,113

0.90%

בית-לחם

182,340

0

0

5%

ג'נין

264,667

31

49,284

19%

חברון

569,317

47

38,712

7%

טובאס

50,380

12

14,796

29%

טול-כרם

163,434

5

2,707

12%

יריחו

43,101

0

0

0

סלפית

61,426

2

8,032

13%

קלקיליה

94,051

7

5,373

5.70%

רמאללה

287,193

0

0

0.06%

שכם

332,102

26

67,772

20%

סה"כ

2,212,258

133

188,922

10.40%

 

צריכת המים בגדה המערבית ב-2008, לפי מחוזות***

 

מחוז כמות מים שמסופקת לכל אזור בשנה (במיליוני קוב) פחת (אחוז המים שאיננו מגיע ליעדו בשל ליקויי צנרת וגניבת מים)* ממוצע צריכת המים בליטר לנפש ליום בפועל
אל-קודס 7.55 32% 86
בית-לחם 9.74 39% 89
ג'נין 6.43 34% 44
חברון 16.69 30% 56
טובאס 0.92 27% 37
טול-כרם 9.74 39% 99
יריחו 3.6 20% 183
סלפית 2.12 29% 67
קלקיליה 5.2 26% 112
רמאללה 14.79 32% 96
שכם 11.76 37% 62
סה"כ 88.54 31% 84.6

 

* הנתונים לשנת 2008 לקוחים מנתוני רשות המים הפלסטינית.

פריטים מומלצים

חקלאות

פינוי-בינוי-ניצול

הדו"ח שמפרסם בצלם היום מתחקה אחר הדרך שבה ישראל משתלטת על המרחב הכפרי הפלסטיני, שוברת אותו לרסיסים, מנשלת את תושביו מקרקע ומים ומעבירה אותם לידי מתנחלים. מהלך ההשתלטות מתואר באמצעות שלושה כפרים במחוז שכם – עזמוט, דיר אל-חטב וסאלם – והתהליך שעברו מאז הקימה ישראל את ההתנחלות אלון מורה בסמוך אליהם. סיפורם של הכפרים ממחיש מדיניות רחבת היקף שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית זה עשרות שנים ושבה ממלאים המתנחלים תפקיד מרכזי.

5 דצמבר 2016

תושבים בח'ירבת אל-מרכז שבמסאפר יטא. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס, 30.1.13

דרום הר חברון

קהילות במסאפר יטא שישראל רוצה לגרשן

בתחילת שנות השמונים הכריז צה"ל על שטח של כ-30 אלף דונם באזור דרום הר חברון, המכונה מסאפר יטא, "שטח אש 918". בעת ההכרזה, גרו כבר בשטח מזה שנים ארוכות עשרות משפחות בכ-12 כפרים קטנים. המשפחות חיו במערות טבעיות או חצובות, חלקן באופן קבוע וחלקן באופן עונתי. משפחות אלה גרו במסאפר יטא עוד לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית, והתפרנסו מחקלאות ומרעיית צאן.בשנים שלאחר ההכרזה התושבים המשיכו לגור בבתיהם כמעט באין מפריע. הצבא אמנם הגיע עמם להסדרים שונים שלכאורה הגבילו את גישתם לאדמותיהם, אך הסכמים אלה כמעט ולא מומשו והתושבים המשיכו לגור במקום, לעבד את אדמותיהם ולרעות את צאנם במשך כל ימות השנה, כמעט ללא הפרעה.באוקטובר ובנובמבר 1999 גירש הצבא את כ-700 תושביהם של 12 הכפרים באזור זה. העילה הרשמית לגירוש הייתה הטענה הקלושה של "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש" – תוך התעלמות מהעובדה שתושבים אלה גרו בשטח במשך שנים ארוכות, לפני הכיבוש ולאחריו, בידיעתם המלאה של כל הגורמים הרשמיים.בעקבות הגירוש עתרו לבג"ץ כמאתיים משפחות מתושבי הכפרים, באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר. במארס 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שהורה למדינה להתיר לתושבי הכפרים לחזור לבתיהם ולרעות בשדותיהם עד להכרעה בעתירה. בעידוד בית המשפט, התקיים הליך בוררות בראשותו של ראש המנהל האזרחי לשעבר, תא"ל (מיל.) דב צדקה. במסגרת ההליך הציעה המדינה לתושבים לעבור לאזור אחר – קטן בהרבה – דרומית לעיר יטא, אולם התושבים דחו את ההצעה ובתחילת 2005 הסתיים ההליך.במשך שנים נותרו העתירות תלויות ועומדות ורק ב-19.7.12, לאחר שביקשה דחיה שוב ושוב, הגישה המדינה את עמדתה המעודכנת לבג"ץ. בהודעה הבהירה המדינה כי היא מתכוונת להרוס שמונה מתוך 12 הכפרים שבשטח האש, בהם גרו אז למעלה מאלף בני אדם (ח'ירבת ג'ינבה, ח'ירבת אל-מרכז, ח'ירבת אל-חלאווה, ח'. ח'לת א-דבע, ח'ירבת אל-פח'ית, ח'ירבת א-תבאן, ח'ירבת אל-מג'אז, ח'ירבת א-ספאיי א-תחתא ואל-פוקא). המדינה הודיעה שהיא מוכנה לאפשר לתושבים להמשיך לעבד את אדמותיהם שיוותרו בתחום שטח האש בסופי שבוע, בחגים יהודיים ובשני פרקי זמן של חודש כל אחד במהלך השנה. בעקבות הודעה זו מחק בית המשפט את העתירות, אך אפשר לעותרים להגיש עתירות חדשות שיתייחסו גם להודעה זו.עתירות חדשות אכן הוגשו בינואר 2013 על ידי האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר, וגם בעקבותיהן הוציא בג"ץ צו ביניים שאסר על המדינה לגרש את התושבים. הדיון האחרון בעתירות אלה התקיים בבית המשפט העליון ב-10.8.20, במהלכו חזרה המדינה על טענותיה במשך השנים, לפיהן העותרים לא היו תושבי קבע בשטח בעת שהוא הוכרז "שטח אש" ולכן אין להם זכות להמשיך ולגור בבתיהם. כן טענה המדינה שהתושבים מנצלים את צו הביניים – אנשים נוספים שאינם כלולים בצו עוברים לגור באזור והתושבים בונים ללא היתרים. שוב הציעה המדינה "להתפשר" עם התושבים והסכימה לאפשר להם לשהות בבתיהם חודשיים בשנה בתיאום מראש, או בסופי שבוע וחגים כאשר הצבא אינו מתאמן שם – אך העותרים דחו זאת.צו הביניים שנותר בתוקף במהלך כל השנים האלה אסר אמנם על המדינה לגרש את התושבים אך בשל ההליכים הממושכים נגזרו עליהם חיים בהקפאה במשך למעלה מעשרים שנה. התושבים המשיכו אמנם לחיות בבתיהם ולעבד את אדמתם, אך האיום בהריסה, פינוי ונישול המשיך לרחף על ראשיהם כל העת. במקביל, נאסרו עליהם כל פיתוח או בנייה חדשה. בהעדר ברירה, בנו התושבים ללא היתר מבנים חדשים למגורים ואת התשתיות שנדרשו להם – כולל תשתיות של מים וחשמל. המנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים ותשתיות אלה, וכיום עומדים ותלויים צווים אלה נגד מבנים שבנו תושבי הקהילה.בחלק מהמקרים הרס המנהל האזרחי את המבנים והחרים את התשתיות. מאז שנת 2006 תיעד בצלם הריסה של 66 מבני מגורים בקהילות אלה, שבהם גרו 355 בני אדם, בהן 175 קטינים. בנוסף תיעד בצלם מתחילת 2012 הריסה של 32 מבנים שלא למגורים בקהילות אלה. בתחילת מאי 2022 דחה בית המשפט העליון את העתירות, לאחר שקיבל אחת לאחת את טענות המדינה. ההחלטה, המבוססת על פרשנות משפטית מופרכת ועל עובדות סלקטיביות, מבהירה שאין פשע ששופטי העליון לא ימצאו דרך להכשירו. השופטים קבעו כי יש לדחות את העתירות על הסף – שכן הן הוגשו שנים רבות לאחר ההכרזה על שטח האש ובשל "היעדר ניקיון כפיים מוחלט" של העותרים, שבנו בתים ללא היתרים במהלך השנים. השופטים קבעו כי גם לגופו של עניין יש לדחות את העתירה. לדעתם, בסמכותו של המפקד הצבאי להכריז על שטחים סגורים בשטח הכבוש, סמכות הגוברת על הוראות המשפט הבינלאומי. לבסוף, קבע בית המשפט שהעותרים לא היו "תושבי קבע" בשטח טרם הכרזתו "שטח אש" ודחה את העתירה. בכך אפשרו השופטים את גירושם המיידי של התושבים ואת הרס הקהילות.המדינה נתלית בטיעונים פורמליים של "שטח אש" או של "אכיפת חוקי תכנון ובנייה" כדי להצדיק את מדיניותה במסאפר יטא. ואולם אלה טיעוני סרק, שנועדו רק להסתיר את שאיפותיה להשתלט על הקרקע לצרכיה שלה ולהשתמש בה לצרכי האוכלוסייה היהודית בלבד.

20 אוגוסט 2012

ח'רבת סוסיא, דרום הר חברון: כפר שלם בסכנת הריסה. צילום: אן פק, אקטיבסטילס, 15.6.2012

דרום הר חברון

ח'ירבת סוסיא – כפר בסכנת הריסה

רקע הכפר הפלסטיני ח'ירבת סוסיא שוכן בדרום הר חברון לפחות מאז שנות ה-30 של המאה ה-19. תושביו התפרנסו מרעיית צאן ומגידול עצי זית. בשנת 1983 הוקמה בסמוך לכפר ההתנחלות סוסיא, על קרקעות פלסטיניות שהוכרזו כאדמות מדינה. בשנת 1986 גרו בח'ירבת סוסיא, במערות ובמבנים, כ-25 משפחות. באותה שנה הכריז המינהל האזרחי על שטח הכפר "אתר ארכיאולוגי"; השטח הופקע "לצרכי ציבור" והצבא גירש את תושביו מבתיהם. בלית ברירה, עקרו המשפחות למערות אחרות באזור ולסוכות ואוהלים שהציבו על אדמות חקלאיות במרחק כמה מאות מטרים מדרום-מזרח לכפר המקורי ולאתר הארכיאולוגי. הצבא גירש את התושבים פעמים נוספות מבתיהם, האחרונה שבהם ביולי 2001, זמן קצר לאחר שפלסטינים הרגו את יאיר הר סיני, תושב ההתנחלות סוסיא. הגירוש בוצע ללא אזהרה ובמהלכו הרסו חיילים רכוש של התושבים, החריבו מערות וסתמו בורות מים. בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישו תושבי הכפר נגד הגירוש באמצעות עו"ד שלמה לקר, הוציא בית המשפט בספטמבר 2001 צו ביניים, שאסר על המשך ההרס עד להכרעה בעתירה. בשנים שלאחר מכן, בעוד העתירה תלויה ועומדת, נאלצו התושבים להתמודד עם מצב בלתי אפשרי: מחד, הם נאלצו להקים מבנים למגורים ולצאן לאחר שהצבא הרס את המבנים ששימשו אותם. מאידך, סירב המינהל האזרחי להכין תוכנית מתאר לכפר, שתאפשר לתושבים לבנות את בתיהם באופן חוקי ולהתחבר לתשתיות של מים וחשמל, ובקשות להיתרי בניה שהגישו התושבים נדחו. בלית ברירה, נאלצו תושבי ח'ירבת סוסיא לבנות מבנים ארעיים ואוהלי מגורים, אז הוציא המינהל צווי הריסה למבנים חדשים אלו, בטענה שצו הביניים לא חל עליהם. ביוני 2007 מחק בג"ץ את העתירה, ללא הכרעה. המנהל האזרחי המשיך להוציא צווי הריסה לעשרות מבנים בח'ירבת סוסיא. במהלך השנים הגישו התושבים עתירות נוספות בניסיון למנוע את ההריסות ולאפשר את תכנון הכפר, אולם השופטים סירבו לאסור על הריסת המבנים. בשנת 2011 הרס המנהל האזרחי בכפר 10 מבני מגורים, שישה מבנים ששמשו לצרכי פרנסה, וארבע בארות מים. הריסת אוהל מגורים וצריף בח'ירבת סוסיא, 24.11.2011. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם. חסימת ניסיונות התכנון של הכפר כיום חיים בח'ירבת סוסיא באופן קבוע כ-250 איש, וכמאה נוספים שוהים בו באופן עונתי לצרכי פרנסה. בסוף שנת 2012 הגיש ארגון שומרי משפט – רבנים לזכויות אדם למינהל האזרחי, בשם תושבי הכפר, תוכנית מתאר עבור הכפר. בינואר 2013 הודיעה המדינה לבג"ץ כי המינהל האזרחי דן בתכנית זו, וכי עד לקבלת החלטה לגביה, לא ייאכפו צווי ההריסה במקום. באוקטובר 2013 דחתה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי את תכנית המתאר המוצעת. בנימוקיהם לדחיית התכנית, שהתאפיינו בגישה לא עניינית ופטרונית, טענו נציגי המנהל, בין השאר, כי פיזורם הרב של הכפרים הקטנים באזור, ביניהם ח'ירבת סוסיא, אינו מאפשר לעיר יטא לספק להם שירותי חינוך, רווחה, דת ובריאות נאותים שכן הוא מכביד על הקופה הציבורית. זאת בעת שאותו גוף תכנוני עצמו עוסק בהכשרת עשרות מאחזים קטנים הפזורים בגדה המערבית ומסרב להסדיר תשתיות לכפר הפלסטיני. עוד נטען כי תכנון הכפר ינציח את המבנה החברתי המתבסס על שיוך משפחתי, ולכן יפגע בהזדמנות של היחיד, ושל האישה הפלסטינית בפרט, לזכות ביתרונות הגלומים בחיים עירוניים, כגון כלים לקידום חברתי, הזדמנויות פרנסה והעצמה תרבותית וחינוכית: "המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסייה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות. אנו ממליצים לדחות את התוכנית על הסף." המנהל המליץ לאנשי ח'ירבת סוסיא ליזום תכנון חלופי במקום קרוב יותר לעיר יטא. מאחר שהכפר נמצא במרחק קילומטרים ספורים מהעיר יטא, שנמצאת בשטח A. בפועל, המליצה הוועדה להרחיק את תושבי ח'ירבת סוסיא משטח C. תושבת הכפר ח'ירבת סוסיא, 15.6.12. צילום: אן פק, אקטיבסטילס בפברואר 2014 עתר ארגון שומרי משפט לבג"ץ, בטענה כי החלטת ועדת המשנה לתכנון ורישוי לדחות את תכנית המתאר אינה סבירה. העותרים ביקשו מבית המשפט להוציא צו ביניים שיורה לרשויות להימנע מהריסת בתי הכפר, כל עוד לא הוכרעה העתירה. בסוף מארס 2015 הגישה המדינה את תגובתה לעתירה. בתגובה ביקשה המדינה מבית המשפט לדחות את העתירה, בטענה כי אין הצדקה להתערבות בהחלטה המוצדקת של מוסדות התכנון לדחות את התכנית. נציגי המדינה ציינו בתגובתם כי תושבי הכפר מוסיפים לבנות ללא היתר. בתחילת מאי 2015 דחה השופט סולברג את בקשת העותרים לצו ביניים שימנע את הריסת בתי הכפר עד לבירור העתירה, על רקע המשך הבנייה ללא היתר בכפר מאז הגשת העתירה, שאותה כינה "עשיית דין עצמית". השופט ציין כי "נרשמה נכונותן של רשויות האזור לפעול לבחינת אפשרות לקידום מקבץ תכנון חלופי". מאז התקיימו הליכי הידברות בין תושבי סוסיא למדינה, עד שהופסקו ביוזמת המדינה. בדיון שהתקיים בבג״ץ ב-1.8.16, הודיעו באי כוח המדינה כי ההידברות הופסקה כיוון ששר הביטחון החדש טרם גיבש עמדה בנושא. בג"ץ הקציב למדינה שבועיים לגבש את עמדתה. השופטות נאור, ברק ארז וחיות סירבו להורות למדינה לא להרוס את בתיהם של תושבי סוסיא עד לגיבוש עמדה זו, ובכך הותירו את התושבים בחוסר ודאות לגבי עתידם, כשהם תלויים בשרירות ליבן של הרשויות הישראליות. מאז הגישו תושבי ח'ירבת סוסיא את עתירתם האחרונה בשנת 2014, הודיעה המדינה כי בכוונתה להרוס כמה מבנים שנבנו בכפר לאחר הגשת העתירה – בהם מבנים ששופצו לאחר שניזוקו בסערה ומרפאה המשרתת את תושבי הכפר. ב-1.2.18 החליטה נשיאת בית המשפט העליון כי המדינה תוכל להרוס שבעה מבנים שבכפר, המשמשים 42 נפשות – מחציתם ילדים וחלקם חולים – באופן מיידי. השתלטות מתנחלים על אדמות סוסיא בשנים 2001 ו-2002 הקימו מתנחלים מספר מאחזים על חלק מהאדמות של התושבים הפלסטינים. מאז הרס ח'ירבת סוסיא בשנת 2001, מונעים תושבים מההתנחלות סוסיא וממאחזיה את גישתם הרציפה של תושביו לכ-3,000 דונם של קרקע מסביב להתנחלות, ובה כ-23 בורות מים. מניעת הגישה נעשית באמצעות איומים ומעשי אלימות, לרבות השחתת שטחי מרעה, שדות, עצים ובורות מים, והטרדת רועים. תושבים מההתנחלויות מנצלים את חוסר יכולתם של התושבים להגיע לאדמותיהם. בקיץ 2010 הם עיבדו כ-400 דונם, המהווים כ-15% מכלל השטח אליו נמנעת גישתם של הפלסטינים. מבנה בכפר ח'ירבת סוסיא על רקע ההתנחלות סוסיא. צילום: יואב גרוס, בצלם, 17.11.10 תיקים שנפתחו בעקבות תלונות שהגישו הפלסטינים נגד הפגיעה בהם, נסגרו ברוב המקרים בלא כלום. ממעקב שעורך ארגון שומרי משפט החל משנת 2007, מתוך 126 תלונות שהגישו תושבי ח'ירבת סוסיא למשטרת חברון בגין תקיפות, איומים, פלישות וגרימת נזק לרכוש מצד מתנחלים, נסגרו כמעט כל התיקים, מבלי שאיש יועמד לדין. החקירה ממשיכה להתנהל לגבי שלוש מהתלונות; בצלם עקב מאז שנת 2004 ועד סוף 2012 אחרי 15 תלונות למשטרה ביחס למעשי אלימות של מתנחלים נגד תושבי ח'ירבת סוסיא שכללו תקיפות פיזיות, הצתות אוהלי מגורים ורכוש, איומים, כריתת עצי זית, קצירת יבול ופגיעה אחרת ברכוש . מתוך 15 התלונות, ב-12 נסגר תיק החקירה בעילה של חוסר ראיות או של עבריין לא נודע. באוגוסט 2010 עתרו 55 מתושבי הכפר לבג"ץ באמצעות ארגון שומרי משפט, בדרישה לאפשר להם, בין היתר, גישה יומיומית לאדמות. בתגובה לעתירה, הודיעה המדינה לבג"ץ באוקטובר 2010 כי הצבא והמינהל האזרחי מתכוונים למפות את הבעלות על הקרקעות באזור, ובהתאם לכך להנחות את הכוחות בשטח כיצד להתמודד עם הצורך לאפשר גישה לאדמה חקלאית. עד אמצע מאי 2013 הוציא הצבא רק ארבעה צווים שסגרו בפני המתנחלים שטח של 417 דונם – כ-13% בלבד מהאדמות שמהן נמנעת הגישה לתושבים הפלסטינים – ופינה בפועל רק פלישה אחת של מתנחלים, מחלקה שגודלה כ-3.5 דונם. מניעת הגישה לכ-87% מהשטח נמשכת. בתחילת פברואר 2014 מחק בג"ץ את עתירת התושבים בעניין מניעת הגישה והפלישות לאדמותיהם, בטענה שמדובר בעתירה כוללנית שכורכת את ענייניהן השונים של עשר משפחות. השופטים התייחסו בפסק הדין לחובתו של המפקד הצבאי לשמור על הקניין הפרטי ולמנוע פלישות, אולם נמנעו מלפסוק בנושא, והמליצו לכל משפחה לפנות בעתירה פרטנית.

19 אוגוסט 2012