הגבלות על תנועה

וידיאו: נמשכים התנאים הקשים במחסומי הכניסה לישראל בהם עוברים עובדים פלסטינים

21 אוקטובר 2013

בתחילת חודש יוני תיעדו תחקירני השטח של בצלם את הנעשה במחסום תרקומיא שבדרום הגדה ובמעבר אייל שבצפונה. במחסומים אלה עוברים פלסטינים שקיבלו היתרי עבודה בישראל. התיעוד החל בשעות הלילה, אז מתאספים ראשוני הפועלים, ועד לשעות הבוקר. בשני המחסומים תיעדו עובדי בצלם המתנה ממושכת בתורים ארוכים, צפיפות רבה, בדיקות גופניות מתמשכות בתנאים לא נוחים ומחסור בעמדות בידוק פעילות.


תיעוד וידיאו: מחסום תרקומיא ומחסום שער אפרים, 1.9.13

בעקבות זאת, בצלם פנה לראש רשות המעברים היבשתיים במשרד הביטחון. העוזרת לראש רשות המעברים היבשתיים, לייה מורן גלעד, דחתה בתשובתה את הטענות בנוגע להמתנה ממושכת וטענה כי ראשוני הפועלים מגיעים למחסום תרקומיא רק כרבע שעה עד חצי שעה לפני פתיחתו בשעה 3:45, וגם אז מדובר במספר קטן של אנשים. בנוסף טענה גלעד כי מעבר אייל ריק מאדם גם בשעת פתיחתו, ב-4:00. לבסוף היא ציינה כי נבחנת בנייה של מסלול בידוק נוסף במעבר תרקומיא וכי במעבר אייל נבנה מסלול כזה בימים אלה.

ב-1.9.13 חזרו תחקירני השטח של בצלם לתעד את הנעשה במחסום תרקומיא וכן בדקו את המצב במחסום שער אפרים שבצפון הגדה. הבדיקה העלתה כי בשני המחסומים נתקלים העובדים בקשיים שתועדו מספר חודשים קודם לכן:

  • פועלים רבים הגיעו למחסומים עוד לפני השעה 00:30, ובשעה 3:30 כבר השתרך במחסומים תור ארוך מאוד. מספר מסלולי הבידוק לא הספיק ביחס להיקף העוברים.
  • פועלים תיארו הליך בידוק נוסף שנאלצים חלק מהם לעבור בחדרים מיוחדים שבהם שוררת צפיפות רבה, אין כסאות ולא מופעל מזגן.

על משרד הביטחון להתאים את התנאים במחסומים למספר היתרי הכניסה שמנפיק המנהל האזרחי לעובדים פלסטינים ולדאוג לכך שעובדים המורשים לעבוד בישראל יוכלו לעשות זאת תוך שמירה על כבודם האנושי. הדבר דחוף במיוחד נוכח החורף המתקרב, והעובדה שהתורים הארוכים חורגים בהרבה מהשטח המקורה.

ב-14.10.13 פנה בצלם בשנית לראש רשות המעברים היבשתיים וביקש לבחון שוב את הטענות בדבר צפיפות יתר במחסומים אלה, נוכח התיעוד הנוסף של התנאים במחסומים. ב-20.10.13 נשלח דיסק עם התיעוד של תחקירני השטח של בצלם לרשות המעברים על-פי בקשתם באותו יום.

פריטים מומלצים

תמונת אילוסטרציה: חיילים מכניסים עצירים פלסטינים למחנה הצבאי מצדות יהודה בדרום הר חברון, 5.8.22. למצולמים אין קשר לאירוע המדווח. צילום: איתי פייטלסון, 5.8.22

שגרה אלימה

חיילים עצרו פלסטינים, בהם נער בן 16, במחסום, התעמרו בהם וגנבו מהם כסף

ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.

5 אוקטובר 2023

נביל ר'אנם. התמונה באדיבות המשפחה

מדיניות הפתיחה באש

ישראל חזרה להציב מארבים בפרצות המוכרות לה בגדר, חיילים ירו והרגו את נביל ר'אנם, בן 53

נביל ר'אנם, בן 53, היה תושב הכפר סרה השוכן מערבית לעיר שכם. ביום ראשון, 19.6.22, בסביבות השעה 10:00, ניסה ר'אנם לעבור באחד הפתחים שבגדר ההפרדה סמוך למחסום קלקיליה DCO (אייל), כדי להיכנס לישראל בה עבד ללא היתר ולגבות חוב ממעסיקו. מיד כשעבר את התלתלית שבצדה המזרחי של הגדר, ירו חיילים ממארב מספר כדורים לעברו ולעבר פועלים אחרים שהיו איתו. ר'אנם נפצע בפלג גופו העליון ופונה על ידי חיילים לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. ישראל, שהצדיקה את הירי בר'אנם בטענה שהשחית את הגדר וניסה לחצות לישראל, החזיקה בגופתו עד ה-23.6.22. לאחר הריגתו שללה ישראל היתרי עבודה משניים מבני משפחתו. ר'אנם הוא הפועל הפלסטיני השני שחיילים הרגו כשניסה לעבור את גדר ההפרדה לישראל בחודשיים האחרונים. ב-8.5.22, חיילים הרגו את מחמוד עראם, בן 27, תושב ח'אן יונס שגר בשנים האחרונות במחנה הפליטים עקבת ג'בר, אחרי שלדברי הצבא ניסה לחצות את הגדר ליד פרעון. הוא מת מפצעיו מאוחר יותר באותו יום בבית החולים תל השומר. גם במקרה זה החזיקה ישראל בגופתו והחזירה אותה למשפחתו רק ב-11.5.22. במשך ארבעה חודשים, בין החודשים אפריל ויולי 2022 יישמה ישראל מדיניות פתיחה באש מקלה ליד גדר ההפרדה, שהתירה ירי אש חיה לעבר פלג הגוף התחתון של פלסטינים החוצים - או מנסים לחצות – את הגדר. השינוי הונהג, על פי הטענה הרשמית, בשל כמה פיגועים שביצעו פלסטינים שהצליחו להיכנס כך לשטח ישראל. עקב שינוי זה, חלה במהלך חודשים אלה עלייה במספר הפלסטינים שנפצעו או שנהרגו מירי אש חיה. לפי פרסומים בתקשורת, מלבד ר'אנם ועראם שנהרגו מהירי, בחודש אפריל לבדו נפצעו 15 פלסטינים מירי זה. לשם השוואה, לפי נתונים של האו"ם,* בשלושת החודשים הראשונים של 2022 נפצע אדם אחד מירי ליד הגדר. כמו בחודשים האחרונים גם בעבר היו תקופות שבהן תיעד בצלם מקרי ירי של אש חיה לעבר פלסטינים שעברו, או ניסו לעבור, דרך הפרצות שבגדר ההפרדה. נראה שישראל, משיקוליה שלה, מחליטה מעת לעת האם לאפשר מעבר של אלפי פועלים פלסטינים דרך הפתחים בגדר או, דווקא, לנסות ולמנוע זאת. כאשר התקבלה החלטה למנוע את המעבר, היא נאכפת גם באמצעות ירי חי. כפי שבצלם כתב בעבר, יהיו אשר יהיו הנימוקים שבהם נתלית ישראל להצדקת ירי זה, השימוש באש חיה לעבר פלסטינים המבקשים להיכנס לישראל דרך פתחים בגדר – רובם המוחלט פועלים המבקשים לעבוד בישראל – אינו חוקי ואינו ניתן להצדקה. ירי זה אינו יוזמה פרטית של חיילים ומפקדים בשטח, אלא יישום של מדיניות מוצהרת – שנוסחה וגובשה באישור הדרגים הבכירים – ולכן מובן כי איש לא ייתן את הדין על הפציעה ועל ההרג. זאת, גם לא לאחר שתסתיים חקירת מצ"ח, שלפי פרסומים בתקשורת נפתחה לאחר הריגתו של ר'אנם, ושסופה – טיוח ההרג – ידוע מראש. י.ע., תושב סרה בן 54, נפגש עם נביל ר'אנם ובנו במחסום קלקיליה, משם יצאו לחפש דרך לעבור את הגדר. בעדות שמסר ב-2.7.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר: ביום ראשון לפנות בוקר נפגשתי עם נביל ר'אנם ובנו מועתסם במחסום קלקיליה. ישבנו שם מול אחד העסקים וחיכינו כדי לעבור דרך אחד הפתחים בגדר ליד המחסום. נשארנו שם עד שהבוקר עלה. הצטרפו אלינו צעיר מהיישוב שלנו, מ.ר., ועוד שני צעירים שאני לא יודע מאיפה הם. אחד מהם אמר שהוא מכיר פתח בגדר. עלינו על מכונית שהסיעה אותנו לשם וביקשנו מהנהג שיחכה לנו. שמנו לב שיש מארב של חיילים קרוב לפתח ושמענו יריות. נביל אמר שזה מסוכן ושהוא לא מוכן לעבור משם. חזרנו לרכב, שהסיע אותנו חזרה למחסום. דיברנו עם מתווכים שמכירים את הפתחים ומעבירים דרכם פועלים. כמה אנשים, כולל מועתסם, הלכו וניסו לעבור דרך אחד הפתחים, אבל אחרי בערך חצי שעה הם חזרו ואמרו שיש שם צבא ויריות. מועתסם אמר שהוא רוצה לחזור הביתה כי מאז הבוקר המצב מסוכן. שתינו קפה וחלקנו אכלנו ארוחת בוקר. מ.ר. הציע שנחזור לפרצה, אולי הצבא כבר עזב. הלכנו וניסינו לעבור דרך השטחים החקלאיים שליד הגדר, אבל שמענו צעירים שאמרו: "צבא, צבא", אז חזרנו לאחור כי פחדנו שהחיילים יתפסו אותנו. נביל וצעיר נוסף שאני לא מכיר רצו מאוד להיכנס והמשיכו להסתובב באזור כדי למצוא פתח שאפשר יהיה לעבור בו. שמעתי את אחד הצעירים אומר שיש דרך לעבור, למי שרוצה. אמרתי להם שלא ילכו כי המצב מסוכן, אבל נביל לא הקשיב לי. הצעיר דרך על הרשת, הוא היה במרחק של עשרים מטרים ממני בערך. מ.ר. ונביל ועוד שני צעירים הלכו אליו. ראיתי את הצעיר שדרך על הרשת עובר וגם את נביל, ואז שמעתי שלוש-ארבע יריות, אני לא בטוח כמה. מייד הסתובבתי וברחתי. תוך כדי שמעתי מישהו אומר "אוי, אני מת". פחדתי שהחיילים ירדפו אחרינו ויתפסו אותנו או יירו עלינו. כמה צעירים הסבירו לי איך להגיע לכביש הראשי, ושם עליתי על רכב וחזרתי הביתה. בדרך הביתה ראיתי ברשתות החברתיות שיש פצוע, שהוא אחד מהפועלים שניסו לעבור את הגדר. הבנתי שזה נביל. הייתי בהלם. ישבתי איתו לשתות קפה יותר פעמים מאשר עם בני המשפחה שלי. כבר שנים שאנחנו ישנים ביחד שבועות בישראל. מאוחר יותר נודע לי שהוא נפל שהיד. מ.ר., תושב סרה בן 21, רווק, אינו יכול לקבל היתר כניסה לעבודה בישראל שכן הוא אינו עונה על הקריטריונים שקבעה ישראל,. לכן הוא נכנס לישראל דרך הפתחים בגדר. בעדות שמסר ב-20.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי תיאר מ.ר. את מה שאירע באותו בוקר: בסביבות השעה 10:00 אחד הצעירים הלך לגדר ודרך עליה כדי לעבור לצד השני. אחרי שהוא הצליח לעבור, הוא קרא לנו לעבור גם. הלכנו לכיוון שלו. לפניי הלך תושב הכפר שלי, נביל ר'אנם. הוא הניח את הרגל על רשת ההפרדה, ואז שמעתי ארבע יריות. ראיתי שלושה חיילים שהסתתרו במקום נמוך מאחורי הרשת, במרחק של שבעה-עשרה מטרים מאיתנו. לא הייתה לי שום ברירה אלא לברוח משם. הסתובבתי ורצתי בלי הפסקה, עד שהתרחקתי. לא ידעתי מה קרה לנביל. כל מי שהיה איתי ברח. החלטתי לחזור הביתה, פחדתי מאוד ממה שקרה. אחרי בערך שעה התקשרתי לנהגים באזור. הם אמרו לי שהם ראו אמבולנס ושכנראה יש פצוע. בהמשך נודע לי דרך הרשתות החברתיות שנביל נפל שהיד. למחרת נאלצתי ללכת עוד פעם לגדר. אני לא יכול להישאר בלי עבודה. המעסיק שלי חייב לי כסף ואם ולא אלך אליו לא אקבל את הכסף הזה. אלה החיים שלנו. אין לנו ברירות אחרות. מועתסם ר'אנם, בנו של נביל, טייח בן 23, יצא עם אביו לפנות בוקר מביתם לעבר גדר ההפרדה. הם הגיעו למחסום בסביבות השעה 5:00. בעדות שמסר ב-27.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר מה אירע: הנהגים באזור אמרו לנו שיש פתח בגדר באזור שנקרא אבו אל-עדס. נסענו לשם. היו שם עוד פועלים שניסו להיכנס לישראל. כשהיינו במרחק של מאתיים מטרים מהגדר שמעתי יריות אבל לא ידעתי מה קורה בדיוק. חזרנו למכונית ונסענו שוב למחסום. אכלנו שם ארוחת בוקר. אבא שלי אכל שניצל ואני אכלתי פלאפל. חיכינו עד השעה 6:30 בערך ואז הלכתי לבדוק פתחים אחרים ליד המחסום, אבל בכולם היו חיילים. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שלא נוכל לעבור. הוא ביקש שאחזור אליו. כשהגעתי בדיוק עבר האוטובוס לקלקיליה ואבא שלי סימן לו לעצור ואמר לי ללכת. בקשתי ממנו שיבוא איתי, אבל הוא רצה להישאר ולנסות בכל זאת לעבור את הגדר. הוא רצה ללכת למעסיק שלו כדי לקבל ממנו את המשכורת שלו, כדי לתת כסף לאחי מועתז, בן 31, ולעזור לו לקנות דירה. עליתי לאוטובוס וחזרתי הביתה. בשעה 8:30 בבוקר אבא שלי התקשר ושאל אם הגעתי הביתה. עניתי לו שכן והוא אמר שהוא עדיין מחכה כדי לעבור. ביקשתי ממנו שיחזור כבר הביתה והוא אמר שעוד מעט הוא יעבור את הגדר. סיימנו את השיחה וחזרתי לישון. ב-11:00 התעוררתי והתקשרתי אליו אבל הוא לא ענה. הטלפון שלו היה סגור. דאגתי כי הפעמים היחידות שבהן הוא לא ענה היו כשהוא נעצר. התקשרתי למ.ר. שפגשתי בבוקר ליד הגדר והוא אמר לי שהוא ראה את אבא עובר דרך הפתח בגדר ואז הוא שמע ירי וברח מהמקום ושאחר כך נודע לו שהגיע אמבולנס. הוא חשב שהחיילים עצרו את אבא. לא האמנתי לו. יצאתי מהחדר ומצאתי את אמא, את האחיות שלי ואת אחי מועתז בוכים. שאלתי אותם מה קרה והם אמרו שאבא נפצע. אמרתי להם שזה לא הגיוני. גם אחרי שעה, כשהתפרסם ברשתות החברתיות שהוא נפל שהיד, כולם בכו ואני לא האמנתי, אמרתי שאבא נעצר ולא קרה לו כלום. מהר מאוד התחילו להגיע בני משפחה, חברים ושכנים. התחלתי לעכל את העובדה שהוא מת. נוסף על האבל על אבא היה גם הסירוב של ישראל למסור את הגופה. מהקישור הפלסטיני אמרו לנו שהגופה מעוכבת כי הצבא אמר שאבא טרוריסט ושהוא רצה לחתוך את הגדר. רק ביום רביעי בערב הקישור הישראלי מסר לנו את הגופה במחסום חווארה. אבא לא היה טרוריסט. הוא עבד בישראל במשך 35 שנים בלי היתר, ותמיד עבר דרך הפתחים בגדר כדי לפרנס אותנו. הוא נעצר הרבה פעמים בישראל כי לא היה לו היתר עבודה. המעצר האחרון היה ב-2018, אז הוא היה חודשיים בכלא. למרות זאת בכל פעם הוא חזר לעבוד בישראל. אין לנו ברירה אחרת. אין עבודה בגדה ואם יש עבודה אז היא לא קבועה והמשכורות נמוכות מאוד. אנחנו רק רוצים לעבוד ולהתפרנס כמו כל האנשים בעולם. * לפי מסד הנתונים בעניין הגנה על האזרחים בניהול משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים. * עדכון: ב-1.7.22 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח.

4 אוגוסט 2022

חוסאם בלור שעבד בישראל 16 שנה, בביתו במחנה הפליטים נוסייראת ברצועת עזה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 28.4.19

רצועת עזה

אבטלה כפויה: פלסטינים תושבי הרצועה שעבדו בישראל עד שנת 2000 מספרים כיצד קרסו חייהם בשל האבטלה שנכפתה עליהם

כלכלת עזה נמצאת בשפל חסר תקדים, לאחר 12 שנות מצור, ו-19 שנים שבמהלכן פועלת ישראל לניתוקה מהגדה המערבית ומאז ביטלה את היתרי העבודה של תושביה בישראל. מהדו"ח האחרון של הבנק העולמי עולה כי בשנתיים האחרונות חלה הדרדרות נוספת בשל צמצום התרומות הבינלאומיות והעברות הכספים מהרשות הפלסטינית. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, אחוז האבטלה ברצועה עמד במהלך 2018 על 52%, ובקרב צעירים עד גיל 26, על 69%. אחוז האבטלה בקרב צעירים בעלי תואר אקדמאי עמד על 78%. שיעור האבטלה בקרב נשים גבוה במיוחד ועמד על 74.5% ב-2018. כבר עם תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, עוד לפני מדיניות המצור, ישראל החלה להטיל הגבלות קשות על תנועת אנשים מהרצועה וניתקה אותה כמעט לחלוטין מהגדה המערבית. ישראל צמצמה מאוד את יציאתם של תושבי הרצועה דרך מחסום ארז ובין השאר, ביטלה את היתרי העבודה של עשרות אלפים מהם שעבדו עד אז בישראל וגדעה באחת את מקור פרנסתם. בשנת 1999 עבדו בישראל 15.7% מכלל המועסקים ברצועה ואחוז האבטלה עמד אז על 16.9%. כעבור שנתיים, ב-2001, רק 1.9% מכלל המועסקים ברצועה עבדו בישראל ואחוז האבטלה הכולל עלה ל-34%. באותה שנה עמד שיעור האבטלה בקרב נשים על 24%. ביוני 2007 עם החלת מדיניות המצור הכוללת, הופסקה הנפקת ההיתרים לחלוטין ואחוז האבטלה עלה ל-%40.6 במהלך 2008. סגירת הרצועה וניתוקה משאר העולם הביאו לקריסת הכלכלה וכלאו את תושביה בתוך שוק עבודה סגור, קטן, ללא כל אפשרות פיתוח וללא כל עתיד. ישראל יכולה, אם רק תרצה, להביא לשינוי מיידי במציאות זו, אך היא בוחרת לכפות על תושבי הרצועה עוני, מחנק וקיום חסר תקווה. תושבים ברצועה שהם או בני משפחותיהם עבדו בעבר ישראל סיפרו בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם על המציאות היומיומית שנכפתה עליהם עם סגירת הרצועה: חמדייה אבו עודה, בת 46, נשואה ואם לתשעה, היא עקרת בית תושבת בית חאנון. בעלה, איימן, עבד בישראל משנת 1988 ועד לביטול ההיתרים. בעדות שמסרה ב-17.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה אבו עודה כיצד השתנו חייהם ללא היכר: מאז שהתחתנתי, ב-1988 בעלי איימן עבד כפועל בניין בישראל. הוא יצא לישראל כל יום בחמש בבוקר וחזר בחמש או בשש בערב, והרוויח בערך 5,000 שקלים בחודש. הייתה לנו אז רמת חיים טובה. הילדים נולדו ואיימן הרוויח מספיק כדי לפרנס אותנו ואת אמא שלו ויכולתי אפילו לשים קצת כסף בצד בשביל העתיד של הילדים. זו הייתה תקופה של שקט כלכלי ונחת נפשית. לא עלה בדעתי שיבוא יום ובעלי יאבד את העבודה שלו. עם תחילת האינתיפאדה השנייה התחילו לסגור את מחסום ארז לסירוגין והוא כבר לא עבד כל יום, אבל עדיין הצלחנו להסתדר. בשנת 2005 כבר לא נתנו לו יותר לעבוד בישראל. איימן התחיל לחפש עבודה ברצועה. הוא מצא כמה עבודות, אבל בקושי רב, ותמורת שכר נמוך מאוד, וגם אז העבודה לא הייתה מסודרת ויומיומית. כיום אין לו עבודה קבועה, אבל מדי פעם הוא מוצא עבודות זמניות. התחלתי לצמצם בהוצאות הבית, בהדרגה, כדי לחסוך. בהמשך השתמשתי בכסף שחסכנו. כשישראל הידקה את המצור על עזה כבר לא ידעתי מה לעשות. התחלתי לחפש עמותות שמחלקות קצבאות ותרומות והתחלנו גם לקבל קצבת סעד ממשרד הרווחה, סכום של 1,800 שקלים פעם בארבעה או חמישה חודשים בערך. שלושת הילדים הגדולים שלי התחתנו, וזה עלה לנו המון כסף. לקחנו הלוואות מקרובי משפחה וחברים. היום הם נשואים עם ילדים וגרים איתנו ועם שאר הילדים בבית. רק שניים מהילדים שלנו עובדים. בשנת 2012, פתח בעלי עסק קטן של גידול עופות כדי לפרנס את המשפחה. זה עלה לנו המון כסף אבל במלחמה של שנת 2014 הלול נהרס לגמרי. הקמנו אותו מחדש, אבל פשטנו את הרגל בגלל המצב הכלכלי הקשה ברצועה. מעט מאוד אנשים יכלו לקנות. במלחמה של 2014 גם הבית שלנו נהרס לגמרי. זה היה בית בן שלוש קומות שבנינו בתקופה שבה בעלי עבד בישראל. הפכנו לחסרי בית לתקופה מסוימת ונדדנו בין בתי הספר של אונר"א לבין דירות שכורות. תודה לאל, הבית שלנו נבנה מחדש בעזרת מימון של אונר"א וחזרנו לגור בו. יש לנו חלקת אדמה קטנה, בשטח של 500 מ"ר בערך. עיבדנו אותה והתחלנו לגדל בה ירקות לצרכי המשפחה, את מה שנשאר אנחנו מוכרים כדי להכניס קצת כסף, אבל אני ובעלי חושבים כל הזמן שאולי כדאי לנו למכור את האדמה. מרוב לחץ ומתח חליתי בסוכרת, ויש לי לחץ דם גבוה וחולשה בשריר הלב. אין לנו מקור הכנסה קבוע וזה מייאש אותי ומכניס אותי לדיכאון. גם בעלי הפך לאדם עצבני מאוד, כי הוא כל הזמן יושב בבית בלי עבודה. נאסר נור א-דין, בן 54, נשוי ואב לשלושה ילדים, תושב מחנה הפליטים אל-מר'אזי, מובטל מאז שנת 2000. בעדות שמסר ב-1.5.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר נור א-דין על המצוקה הקשה אליה נקלעה משפחתו בשל האבטלה: בשנת 1980 התחלתי לעבוד בישראל. בהתחלה עבדתי בעבודות מזדמנות. הייתי רווק, והאישור שלי לא כלל שינה, אז עבדתי בישראל כל יום וחזרתי לישון בעזה. הרווחתי 120-100 שקל ליום. בשנת 1990 מצאתי עבודה קבועה בחברה שעסקה בצביעת בתים ומשרדים. הרווחתי 250 שקל. עבדתי כל יום וזה היה "תור הזהב" שלי. בזכות העבודה הזו התחתנתי בשנת 1998, ובשנת 2000 בניתי בית בשטח של 60 מ"ר. בגלל שאנחנו פליטים קיבלתי סיוע מאונר"א שעזרה לי בבניית הבית. אבל אחרי שנת 2000 ישראל סגרה את המעברים ונשארתי בלי עבודה. אני מובטל מאז. אני עובד רק כמה ימים בחודש, אם אני בכלל מוצא משהו. אני אבא לשלושה ילדים והמצב הכלכלי שלי שואף לאפס. אנחנו מתקיימים מקצבת המזון של אונר"א שאנחנו מקבלים פעם בשלושה חודשים. היא כוללת 5 שקי קמח במשקל של 30 קילו כל אחד, 10 ליטר שמן בישול, 4 קופסאות אבקת חלב, קילו אחד סוכר לאדם (פעם זה היה 3 קילו לאדם וזה קוצץ), 3 קילו עדשים ו-5 קופסאות סרדינים משומרים לאדם. המצרכים האלה לא מספיקים לנו לשלושה חודשים ולכן אני נאלץ לקנות מצרכים בהקפה. כשאני מוצא עבודה מזדמנת אני מחזיר את החוב. עוף אנחנו קונים פעם ב-5-6 חודשים ובשר אנחנו אוכלים רק בחג הקורבן, כשאנשים מחלקים לנזקקים מהצאן ששטחו כקורבן. אני מביא למשפחה רק עגבניות ותפוחי אדמה. לפעמים עובר חודש שלם ואין לי שקל אחד בכיס. בכל יום אני "בורח" מהבית כדי לא להסתכסך עם המשפחה שלי, ולא לעמוד מול הבקשות של הילדים שלי, שאני לא יכול למלא. אני יושב בבית קפה וגם על הקפה אני משלם בהקפה. הילדים שלי הולכים לבית הספר בלי דמי כיס. באירועים הם מבקשים שאקנה להם בגדים אבל לצערי אני לא יכול. הבת הגדולה שלי, אריג', עומדת לסיים תיכון ולגשת לבחינות התווג'יהי. אני מודאג כי אני לא רואה איך אוכל לממן לה לימודים באוניברסיטה – לא את הנסיעות לשם ולא את שכר הלימוד. מאז שנת 2000 לא שילמתי את חשבונות החשמל והמים. אני מעריך שהחוב שלי מגיע ליותר 10,000 שקלים. הגג של הבית שלנו עשוי מפח ואין לנו כסף לצקת גג אמיתי. בחורף הבית קר כמו מקרר ובקיץ הוא חם כמו תנור. מי הגשם חודרים לבית ואנחנו מפזרים כלים בבית כדי שהבית לא יוצף. חיפשתי עבודה כל-כך הרבה זמן ולא מצאתי וזה ייאש אותי לגמרי. עכשיו אני כבר לא ממש מחפש. אני מנותק מבחינה חברתית ומשפחתית. אני לא מבקר קרובי משפחה כי אין לי כסף. שלוש האחיות שלי גרות בעזה ואני מבקר אותן רק בחגים כי אין לי כסף לנסוע אליהן או להביא להן מתנות. לפעמים אני הולך לבקר אותן ברגל, הליכה של ארבע שעות, לבד, בלי המשפחה. חוסאם בלור, בן 51, נשוי ואב לתשעה הוא תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת, מובטל. בלור עבד במגוון עבודות בישראל משנת 1984 ועד 1998 ולאחר מכן עבד במתפרה ברצועה, עד לסגירתה בשנת 2000 עם סגירת המעברים לייצוא סחורה. בעדות שמסר ב-28.4.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר בלור את השפעת המצור על חיי משפחתו: מאז גיל 17 עבדתי בכל מני עבודות בישראל. בגנים ציבוריים, בעיריית ת"א, במסעדה בת"א, במאפייה באזור התעשייה ראשון לציון, ובמפעל לביסקוויטים באותו אזור. העבודה האחרונה שלי היתה בקונדיטוריה בראשון לציון. עבדתי שם במשך שש שנים בערך, עד 1998. הרווחתי כל יום 70 שקלים. במשך השבוע ישנתי במפעל וחזרתי הביתה רק בסופי השבוע. חסכתי כסף והתחתנתי. אחרי החתונה עברתי לעבוד במתפרות ברצועה בשכר של שלושים שקלים ליום, אבל בשנת 2000, המתפרה נסגרה כי ישראל סגרה את המעברים ולא איפשרה לייבא ולייצא סחורה. עבדתי בכמה עבודות מזדמנות בתוך הרצועה, פעם במסעדת חומוס בא-נוסייראת, ופעם במכירת קפה ותה לצד הכביש. בחלק מהמקומות שבהם עבדתי הבעלים לא יכלו לשלם לי אפילו עשרים שקל ליום עבודה של 12 שעות. כבר שלוש שנים אני מובטל לגמרי, וכיום אני מקבל סיוע ממשרד הרווחה. זה סכום של 1,800 שקל פעם בשלושה חודשים ואני חולק אותו עם אמא שלי. לפעמים אנחנו מקבלים סיוע באוכל מעמותות או מאנשים פרטיים. אנחנו מקבלים גם מוצרי מזון מאונר"א פעם בשלושה חודשים. אנחנו גרים בבית מקורה בפח של 90 מטר וסובלים מצפיפות בבית, כבר הרבה שנים. כולנו גרים בשלושה חדרים עם אמא שלי. אני לא מסוגל לממן לבת שלי רובא לימודים באוניברסיטה. צברתי הרבה חובות - יש לי חוב של 39 אלף שקל לחברת החשמל וחוב של בערך 12 אלף שקל לחברת המים. כל כמה ימים אני מחפש עבודה, אבל אני לא מוצא כלום. אני בלחץ נפשי גדול זה. אין לנו פרוטה על הנשמה ואני מרגיש חנוק. לפני כמה שנים חליתי בסכרת בגלל הצרות והמצב שאליו הדרדרתי. ג'מאל א-שיח' ח'ליל, בן 60, נשוי ואב לשישה, תושב עזה, מובטל. א-שיח' ח'ליל עבד כצבעי בישראל החל מתחילת שנות השמונים, במשך יותר מעשרים שנה. בשנת 2003 ביטלו הרשויות הישראליות את היתר העבודה שלו ומאז הצליח בקושי להתפרנס מעבודות מזדמנות ברצועה. מאז הטלת המצור בשנת 2007 הוא מובטל לחלוטין. בעדות שמסר ב-15.4.19 לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד סיפר א-שיח' ח'ליל על חיי משפחתו מאז: עבדתי כצבעי בישראל משנות העשרים שלי. אלה היו שנים מאוד טובות בשבילי. התחתנתי, בניתי בית ונולדו לי שישה ילדים. הרווחתי בערך 4,000 שקלים בחודש. דאגתי למשפחה שלי ולא חסר לנו כלום. הצלחתי לפרנס גם את ההורים שלי ולחסוך קצת כסף. אבל האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הפכה את הקערה על פיה, כשאסרו עלינו לעבוד בישראל. הרגשתי תסכול ויאוש. הייתה לי משפחה בת 8 נפשות לפרנס והילדים היו קטנים. כל הזמן חשבתי על העתיד שלהם. התחלתי לחפש עבודה ברצועה. השגתי עבודות זמניות במשכורות נמוכות מאוד, שלא הספיקו לפרנסה שלנו. מאז 2007 המצב שלנו החמיר עוד יותר, בגלל המצור שישראל הטילה על הרצועה. המצור פגע הכי קשה בפועלים. לא הצלחנו למצוא עבודה בכלל. סתם ישבתי בבית. התחלתי לחפש עמותות שמחלקות קצבאות מזון ברצועה. פניתי למשרד הרווחה כדי לקבל קצבה, אבל רק בשנת 2016 השגתי אותה בקושי רב, סכום של 750 שקלים פעם בשלושה חודשים. הצלחתי להשיג גם קצבת מזון חודשית מארגון "אוקספאם" בסכום של 270 שקל בערך, אבל זה לא מספיק לכולנו. היום הילדים שלי בגיל הנישואים, אבל לא הצלחתי להבטיח את עתידם ולעזור להם להתבסס ולהתחתן. גם הם מובטלים. לפעמים הם משיגים עבודה יומית בשכר של עשרים שקל. יש לי בן סטודנט ואיימו כמה פעמים לגרש אותו מהאוניברסיטה בגלל חובות שאני לא מצליח לשלם. בסוף לוויתי כסף מחברים ומקרובי משפחה כדי שהוא יוכל לסיים ללמוד. אני עדיין יוצא לחפש עבודה אבל בקושי מצליח למצוא עבודות יומיות. מאז שהפסקתי לעבוד, אני מודאג ושרוי בדיכאון. מרוב לחץ ומתח חליתי בסוכרת. לוויתי יותר מחמישים אלף שקלים כדי שנוכל להתקיים. מכרתי את התכשיטים של אשתי כדי להחזיר חלק מהחובות אבל יש כאלה שלא הצלחתי להחזיר. החיים שלנו בקריסה מתמשכת ואני מרגיש שזה עוול. אני מבלה את רוב הזמן שלי בבית, כי בלי כסף אי אפשר לצאת מהבית. עצוב לי על הילדים שלי. העתיד שלהם אבוד לגמרי. אני מתפלל שיתייחסו באנושיות לתושבי רצועת עזה ושהמצור והעוני יסתיימו כדי שנוכל לחיות בכבוד. מוחמד אל-ג'רו, בן 59, נשוי ואב לשמונה הוא תושב העיר עזה ומובטל מאז שנת 2004. בעבר התפרנס ממכירת ירקות ופירות מישראל ברצועה ומ-1996 עבד במפעל לחלקי חילוף לכלי-רכב באזור התעשייה במחסום ארז, שם הועסק תחילה כפועל ומשנת 1998 כמנהל העבודה. בשנת 2004 נסגר אזור התעשייה והוא איבד את מקום עבודתו. בעדות שמסר ב-18.4.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר אל-ג'רו על חיי משפחתו מאז: בתקופה שבה עבדתי במכירת ירקות מישראל הרווחתי בערך 5,000 שקל בחודש ואחר-כך כשהייתי מנהל העבודה במפעל במחסום ארז הרווחתי בערך 6,000. בתקופה ההיא נהננו מיציבות כלכלית וחיינו בנחת מכל הבחינות. לא הייתי צריך להתחשבן כל הזמן ולא מנעתי שום דבר מהמשפחה שלי - בגדים, אוכל, וכל שאר הצרכים. בכל יום בדרך הביתה הייתי קונה לנו אוכל ובגדים לילדים שלי ולאשתי, והצלחתי גם לחסוך חלק מההכנסות שלי. בשנת 2004 החיים שלי התהפכו, אחרי שסגרו את אזור התעשייה במחסום ארז ופיטרו את כל הפועלים שעבדו שם. אלפי עובדים פוטרו מכל המפעלים. זה היה אסון בשבילנו. לא האמנתי שזה קורה. לא הבנתי למה גירשו את כולנו וסגרו את אזור התעשייה. לא נשקף מאתנו איום לאף אחד. הפכתי למובטל עם תשע נפשות לפרנס. חיפשתי עבודה בעזה, אבל לא הצלחתי למצוא שום דבר. אין הרבה הזדמנויות והשוק קטן. כשהצלחתי לעבוד, המשכורות שלי היו בערך 2,000 שקל בחודש לעבודה של 12 שעות ביום. התחלתי להשתמש בכסף שחסכתי כשעבדתי באזור התעשייה ארז. בתחילת 2005 קניתי אוטובוס ומלאי של חומרי ניקוי, והתחלתי לעבוד בשיווק שלהם. אבל משנת 2007, כשישראל הטילה את המצור על הרצועה, התקשיתי מאוד להשיג את חומרי הניקוי, כי לא יכולנו להכניס סחורה לרצועה. המשכתי למכור את הסחורה שנשארה אצלי, עד שבסוף 2008 פרצה המלחמה. במהלך המלחמה הבית שלי, במזרח העיר עזה, הופצץ ונהרס לגמרי והפסדתי את כל הסחורה שהיתה מאוכסנת בו. כך העסק שלי פשט את הרגל. אחרי המלחמה נדדנו בין דירות שכורות במשך שש שנים, עד 2014. זו היתה תקופה קשה מאוד. ייחלתי למוות כדי להיחלץ מהקשיים. מאז בנינו שוב את הבית בכספים שקיבלנו מסוכנות האו"ם UNDP. קיבלנו רק 18 אלף דולר. הבית המקורי שלנו עלה הרבה יותר, ועד עכשיו אני משלם חובות עליו. איבדתי את העבודה שלי בישראל, איבדתי את העסק שהקמתי, ואפילו את הבית שלי איבדתי. הייתי במצב נפשי רע מאוד. כל הזמן חשבתי איך להביא אוכל לילדים שלי. הבן שלי חסן, והבת שלי תהאני התחילו ללמוד באוניברסיטה. לוויתי כסף כדי לאפשר לשניהם להמשיך ללמוד. אני מובטל מאז שהעסק שלי קרס בסוף 2008. בעזה אין אפשרויות תעסוקה, בגלל הידוק המצור. לארבעה מהילדים שלי יש תארים אקדמאיים וכולם מובטלים. היום אנחנו מתקיימים מקצבת מזון שבועית שאנחנו מקבלים מארגון CHF בשווי של 70 שקל לשבוע. זה לא מספיק למשפחה בת עשר נפשות. לפעמים הילדים שלי מוצאים עבודות מזדמנות תמורת 30-20 שקל ליום של עבודה מבוקר עד ערב. הילדים שלי אחמד, מחמוד ובהאא, הגיעו לגיל הנישואים, אבל העתיד שלהם לא מעודד. אין להם עבודה או בית. למרות שאני כמעט בן 60 והמחסור בהזדמנויות תעסוקה, אני מוכן ורוצה לעבוד אם אמצא עבודה בעזה. אבל בגלל המצב היום, גם אם זה יקרה, זה לא יספיק לפרנסת המשפחה. הלוואי ואמצא עבודה, ואוכל לספק את הצרכים של הילדים שלי ולהבטיח את עתידם. המצב בעזה אבוד. רמת החיים שואפת לאפס, והעתיד הוא נעלם גדול בשבילנו. העתיד של הילדים שלי אבוד. הם אפילו לא חושבים על חתונה והקמת משפחה בגלל שאין להם אמצעים לכך. הם חיים ביאוש ותסכול.

6 יוני 2019