נביל ר'אנם, בן 53, היה תושב הכפר סרה השוכן מערבית לעיר שכם. ביום ראשון, 19.6.22, בסביבות השעה 10:00, ניסה ר'אנם לעבור באחד הפתחים שבגדר ההפרדה סמוך למחסום קלקיליה DCO (אייל), כדי להיכנס לישראל בה עבד ללא היתר ולגבות חוב ממעסיקו. מיד כשעבר את התלתלית שבצדה המזרחי של הגדר, ירו חיילים ממארב מספר כדורים לעברו ולעבר פועלים אחרים שהיו איתו. ר'אנם נפצע בפלג גופו העליון ופונה על ידי חיילים לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. ישראל, שהצדיקה את הירי בר'אנם בטענה שהשחית את הגדר וניסה לחצות לישראל, החזיקה בגופתו עד ה-23.6.22. לאחר הריגתו שללה ישראל היתרי עבודה משניים מבני משפחתו.
ר'אנם הוא הפועל הפלסטיני השני שחיילים הרגו כשניסה לעבור את גדר ההפרדה לישראל בחודשיים האחרונים. ב-8.5.22, חיילים הרגו את מחמוד עראם, בן 27, תושב ח'אן יונס שגר בשנים האחרונות במחנה הפליטים עקבת ג'בר, אחרי שלדברי הצבא ניסה לחצות את הגדר ליד פרעון. הוא מת מפצעיו מאוחר יותר באותו יום בבית החולים תל השומר. גם במקרה זה החזיקה ישראל בגופתו והחזירה אותה למשפחתו רק ב-11.5.22.
במשך ארבעה חודשים, בין החודשים אפריל ויולי 2022 יישמה ישראל מדיניות פתיחה באש מקלה ליד גדר ההפרדה, שהתירה ירי אש חיה לעבר פלג הגוף התחתון של פלסטינים החוצים - או מנסים לחצות – את הגדר. השינוי הונהג, על פי הטענה הרשמית, בשל כמה פיגועים שביצעו פלסטינים שהצליחו להיכנס כך לשטח ישראל. עקב שינוי זה, חלה במהלך חודשים אלה עלייה במספר הפלסטינים שנפצעו או שנהרגו מירי אש חיה. לפי פרסומים בתקשורת, מלבד ר'אנם ועראם שנהרגו מהירי, בחודש אפריל לבדו נפצעו 15 פלסטינים מירי זה. לשם השוואה, לפי נתונים של האו"ם,* בשלושת החודשים הראשונים של 2022 נפצע אדם אחד מירי ליד הגדר.
כמו בחודשים האחרונים גם בעבר היו תקופות שבהן תיעד בצלם מקרי ירי של אש חיה לעבר פלסטינים שעברו, או ניסו לעבור, דרך הפרצות שבגדר ההפרדה. נראה שישראל, משיקוליה שלה, מחליטה מעת לעת האם לאפשר מעבר של אלפי פועלים פלסטינים דרך הפתחים בגדר או, דווקא, לנסות ולמנוע זאת. כאשר התקבלה החלטה למנוע את המעבר, היא נאכפת גם באמצעות ירי חי.
כפי שבצלםכתב בעבר, יהיו אשר יהיו הנימוקים שבהם נתלית ישראל להצדקת ירי זה, השימוש באש חיה לעבר פלסטינים המבקשים להיכנס לישראל דרך פתחים בגדר – רובם המוחלט פועלים המבקשים לעבוד בישראל – אינו חוקי ואינו ניתן להצדקה. ירי זה אינו יוזמה פרטית של חיילים ומפקדים בשטח, אלא יישום של מדיניות מוצהרת – שנוסחה וגובשה באישור הדרגים הבכירים – ולכן מובן כי איש לא ייתן את הדין על הפציעה ועל ההרג. זאת, גם לא לאחר שתסתיים חקירת מצ"ח, שלפי פרסומים בתקשורת נפתחה לאחר הריגתו של ר'אנם, ושסופה – טיוח ההרג – ידוע מראש.
תמונה
גדר ההפרדה באזור שבו ירו חיילים בנביל ר'אנם למוות. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 6.7.22
י.ע., תושב סרה בן 54, נפגש עם נביל ר'אנם ובנו במחסום קלקיליה, משם יצאו לחפש דרך לעבור את הגדר. בעדות שמסר ב-2.7.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר:
ביום ראשון לפנות בוקר נפגשתי עם נביל ר'אנם ובנו מועתסם במחסום קלקיליה. ישבנו שם מול אחד העסקים וחיכינו כדי לעבור דרך אחד הפתחים בגדר ליד המחסום. נשארנו שם עד שהבוקר עלה. הצטרפו אלינו צעיר מהיישוב שלנו, מ.ר., ועוד שני צעירים שאני לא יודע מאיפה הם. אחד מהם אמר שהוא מכיר פתח בגדר. עלינו על מכונית שהסיעה אותנו לשם וביקשנו מהנהג שיחכה לנו. שמנו לב שיש מארב של חיילים קרוב לפתח ושמענו יריות. נביל אמר שזה מסוכן ושהוא לא מוכן לעבור משם. חזרנו לרכב, שהסיע אותנו חזרה למחסום.
דיברנו עם מתווכים שמכירים את הפתחים ומעבירים דרכם פועלים. כמה אנשים, כולל מועתסם, הלכו וניסו לעבור דרך אחד הפתחים, אבל אחרי בערך חצי שעה הם חזרו ואמרו שיש שם צבא ויריות. מועתסם אמר שהוא רוצה לחזור הביתה כי מאז הבוקר המצב מסוכן. שתינו קפה וחלקנו אכלנו ארוחת בוקר. מ.ר. הציע שנחזור לפרצה, אולי הצבא כבר עזב. הלכנו וניסינו לעבור דרך השטחים החקלאיים שליד הגדר, אבל שמענו צעירים שאמרו: "צבא, צבא", אז חזרנו לאחור כי פחדנו שהחיילים יתפסו אותנו.
נביל וצעיר נוסף שאני לא מכיר רצו מאוד להיכנס והמשיכו להסתובב באזור כדי למצוא פתח שאפשר יהיה לעבור בו. שמעתי את אחד הצעירים אומר שיש דרך לעבור, למי שרוצה. אמרתי להם שלא ילכו כי המצב מסוכן, אבל נביל לא הקשיב לי. הצעיר דרך על הרשת, הוא היה במרחק של עשרים מטרים ממני בערך. מ.ר. ונביל ועוד שני צעירים הלכו אליו. ראיתי את הצעיר שדרך על הרשת עובר וגם את נביל, ואז שמעתי שלוש-ארבע יריות, אני לא בטוח כמה. מייד הסתובבתי וברחתי. תוך כדי שמעתי מישהו אומר "אוי, אני מת". פחדתי שהחיילים ירדפו אחרינו ויתפסו אותנו או יירו עלינו. כמה צעירים הסבירו לי איך להגיע לכביש הראשי, ושם עליתי על רכב וחזרתי הביתה.
בדרך הביתה ראיתי ברשתות החברתיות שיש פצוע, שהוא אחד מהפועלים שניסו לעבור את הגדר. הבנתי שזה נביל. הייתי בהלם. ישבתי איתו לשתות קפה יותר פעמים מאשר עם בני המשפחה שלי. כבר שנים שאנחנו ישנים ביחד שבועות בישראל. מאוחר יותר נודע לי שהוא נפל שהיד.
מ.ר., תושב סרה בן 21, רווק, אינו יכול לקבל היתר כניסה לעבודה בישראל שכן הוא אינו עונה על הקריטריונים שקבעה ישראל,. לכן הוא נכנס לישראל דרך הפתחים בגדר.
בעדות שמסר ב-20.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי תיאר מ.ר. את מה שאירע באותו בוקר:
בסביבות השעה 10:00 אחד הצעירים הלך לגדר ודרך עליה כדי לעבור לצד השני. אחרי שהוא הצליח לעבור, הוא קרא לנו לעבור גם. הלכנו לכיוון שלו. לפניי הלך תושב הכפר שלי, נביל ר'אנם. הוא הניח את הרגל על רשת ההפרדה, ואז שמעתי ארבע יריות. ראיתי שלושה חיילים שהסתתרו במקום נמוך מאחורי הרשת, במרחק של שבעה-עשרה מטרים מאיתנו. לא הייתה לי שום ברירה אלא לברוח משם. הסתובבתי ורצתי בלי הפסקה, עד שהתרחקתי.
לא ידעתי מה קרה לנביל. כל מי שהיה איתי ברח. החלטתי לחזור הביתה, פחדתי מאוד ממה שקרה. אחרי בערך שעה התקשרתי לנהגים באזור. הם אמרו לי שהם ראו אמבולנס ושכנראה יש פצוע. בהמשך נודע לי דרך הרשתות החברתיות שנביל נפל שהיד. למחרת נאלצתי ללכת עוד פעם לגדר. אני לא יכול להישאר בלי עבודה. המעסיק שלי חייב לי כסף ואם ולא אלך אליו לא אקבל את הכסף הזה. אלה החיים שלנו. אין לנו ברירות אחרות.
מועתסם ר'אנם, בנו של נביל, טייח בן 23, יצא עם אביו לפנות בוקר מביתם לעבר גדר ההפרדה. הם הגיעו למחסום בסביבות השעה 5:00. בעדות שמסר ב-27.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר מה אירע:
מועתסם ר'אנם ואחיו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
הנהגים באזור אמרו לנו שיש פתח בגדר באזור שנקרא אבו אל-עדס. נסענו לשם. היו שם עוד פועלים שניסו להיכנס לישראל. כשהיינו במרחק של מאתיים מטרים מהגדר שמעתי יריות אבל לא ידעתי מה קורה בדיוק. חזרנו למכונית ונסענו שוב למחסום. אכלנו שם ארוחת בוקר. אבא שלי אכל שניצל ואני אכלתי פלאפל. חיכינו עד השעה 6:30 בערך ואז הלכתי לבדוק פתחים אחרים ליד המחסום, אבל בכולם היו חיילים. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שלא נוכל לעבור. הוא ביקש שאחזור אליו. כשהגעתי בדיוק עבר האוטובוס לקלקיליה ואבא שלי סימן לו לעצור ואמר לי ללכת. בקשתי ממנו שיבוא איתי, אבל הוא רצה להישאר ולנסות בכל זאת לעבור את הגדר. הוא רצה ללכת למעסיק שלו כדי לקבל ממנו את המשכורת שלו, כדי לתת כסף לאחי מועתז, בן 31, ולעזור לו לקנות דירה. עליתי לאוטובוס וחזרתי הביתה.
בשעה 8:30 בבוקר אבא שלי התקשר ושאל אם הגעתי הביתה. עניתי לו שכן והוא אמר שהוא עדיין מחכה כדי לעבור. ביקשתי ממנו שיחזור כבר הביתה והוא אמר שעוד מעט הוא יעבור את הגדר. סיימנו את השיחה וחזרתי לישון. ב-11:00 התעוררתי והתקשרתי אליו אבל הוא לא ענה. הטלפון שלו היה סגור. דאגתי כי הפעמים היחידות שבהן הוא לא ענה היו כשהוא נעצר. התקשרתי למ.ר. שפגשתי בבוקר ליד הגדר והוא אמר לי שהוא ראה את אבא עובר דרך הפתח בגדר ואז הוא שמע ירי וברח מהמקום ושאחר כך נודע לו שהגיע אמבולנס. הוא חשב שהחיילים עצרו את אבא.
לא האמנתי לו. יצאתי מהחדר ומצאתי את אמא, את האחיות שלי ואת אחי מועתז בוכים. שאלתי אותם מה קרה והם אמרו שאבא נפצע. אמרתי להם שזה לא הגיוני. גם אחרי שעה, כשהתפרסם ברשתות החברתיות שהוא נפל שהיד, כולם בכו ואני לא האמנתי, אמרתי שאבא נעצר ולא קרה לו כלום. מהר מאוד התחילו להגיע בני משפחה, חברים ושכנים. התחלתי לעכל את העובדה שהוא מת.
נוסף על האבל על אבא היה גם הסירוב של ישראל למסור את הגופה. מהקישור הפלסטיני אמרו לנו שהגופה מעוכבת כי הצבא אמר שאבא טרוריסט ושהוא רצה לחתוך את הגדר. רק ביום רביעי בערב הקישור הישראלי מסר לנו את הגופה במחסום חווארה. אבא לא היה טרוריסט. הוא עבד בישראל במשך 35 שנים בלי היתר, ותמיד עבר דרך הפתחים בגדר כדי לפרנס אותנו. הוא נעצר הרבה פעמים בישראל כי לא היה לו היתר עבודה. המעצר האחרון היה ב-2018, אז הוא היה חודשיים בכלא. למרות זאת בכל פעם הוא חזר לעבוד בישראל. אין לנו ברירה אחרת. אין עבודה בגדה ואם יש עבודה אז היא לא קבועה והמשכורות נמוכות מאוד. אנחנו רק רוצים לעבוד ולהתפרנס כמו כל האנשים בעולם.
* לפי מסד הנתונים בעניין הגנה על האזרחים בניהול משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים.
מדי יום נכנסים לישראל לצורך עבודה אלפי פלסטינים תושבי הגדה המערבית, ללא היתר. המדינה מודעת היטב למציאות זו, שאף משרתת אותה בכך שהיא מבטיחה לה כוח עבודה זול ומוחלש. למרות זאת, מפעם לפעם, חיילים המוצבים במארב מול פרצות בגדר ההפרדה, או מסיירים בג'יפ צבאי על כביש הביטחון של הגדר, יורים אש חיה בפלסטינים העוברים בפרצות אלה. כפי שבצלם כתב בעבר, ירי מתוכנן זה אינו יוזמה נקודתית של חייל או מפקד כזה או אחר, אלא יישום של מדיניות. ברור כי מדיניות זו איננה – ואינה יכולה להיות – חוקית. הפועלים הרי אינם מסכנים איש והם מבקשים – כפי שידוע היטב לצבא – רק לפרנס את משפחותיהם. אבל מבחינת ישראל, כאמור, זוהי מדיניות. ומאחר שכך, איש לא יידרש לתת את הדין על מעשים אלה – לא החיילים שירו, לא מפקדיהם שתכננו את המארבים, לא היועצים המשפטיים שאישרו את המדיניות ולא הדרג הצבאי הבכיר. מאז אוקטובר 2019 ועד היום תיעד בצלם 36 עובדים שנפצעו מירי אש חיה כשניסו להיכנס לישראל או לשוב ממנה דרך פרצות בגדר. חלק גדול מהמקרים הללו אירעו בפרעון ואחרים אירעו בחלקים אחרים של מחוז טול כרם או במחוז ג'נין. 11.1.21 – פציעתם של תשעה עובדים, גדר ההפרדה, פרעון ביום שני, 11.1.21, הציב הצבא מארב של חיילים מול פרצות בגדר ההפרדה בסמוך לכפר פרעון, בהן עוברים פלסטינים המנסים להיכנס לעבודה בישראל ללא היתר. במהלך היום ירו החיילים כדורי "טוטו" ממרחק של כ15-10 מטרים, ללא אזהרה, ופצעו לפחות תשעה פלסטינים ברגליהם. כל התשעה פונו לבתי חולים בטול-כרם, חמישה מהם סבלו משברים ברגליהם. להלן עדויותיהם של חלק מהפצועים, אותן גבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי. מ. פ., תושב בית אימרין שמצפון לשכם, בן 25, יצא מביתו בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר. הוא הגיע לגדר לאחר כשעה, חצה אותה ולאחר שהתקדם מספר צעדים נורה ברגלו. בעדותו סיפר: כשהגעתי לפתח בגדר היה עדיין חשוך. חלק מהפועלים כבר התחילו להגיע לאזור בדרך לעבודה שלהם. נכנסתי דרך הפרצה בגדר ואחרי כמה צעדים נורו לכיווני כמה כדורים. נפגעתי ברגל שמאל ונפלתי על הכביש. בגלל הבהלה והפחד קמתי וברחתי בריצה לכיוון המכוניות שחונות בפרעון, מזרחית לגדר, מרחק של 200 מטרים בערך. מצאתי מכונית שפינתה אותי לבית חולים בטול-כרם. לא ראיתי את החיילים שירו בי, רק שמעתי אותם רודפים אחריי וקוראים לי לעצור. בבית החולים עברתי בדיקות וצילומי רנטגן ואז התברר שהכדור גרם לשבר בעצם. הרופאים גיבסו לי את רגל שמאל ואני עדיין מאושפז, מקבל טיפולים ועובר עוד בדיקות. ב.א., תושב כפר עבוש שמדרום לטול-כרם, בן 25, עובד כפחח במוסך בישראל. הוא הגיע לפרצה בגדר בסביבות השעה 6:30 בבוקר, כבכול יום. לאחר שעבר בפרצה והתקדם כמה מטרים, הוא נורה ברגלו. בעדותו תיאר מה אירע באותו בוקר: ביום שני, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, הגעתי לאזור הפרצות בגדר. היו שם עשרות פועלים שהגיעו ממקומות שונים בצפון הגדה, שכולם מגיעים לעבודה שלהם בישראל דרך אחת הפרצות האלה. עברתי את הגדר והלכתי כמה צעדים. לפניי היו עוד פועלים. ואז נורו שלושה כדורים ואחד מהם פגע לי ברגל ימין. נפלתי על כביש הביטחון ואז יצאו שלושה חיילים מתוך מטע הזיתים הסמוך. הם הקיפו אותי והתחילו לטפל בי כדי לעצור את הדימום. כעבור רבע שעה בערך הגיע אמבולנס צבאי. הפרמדיקים נתנו לי זריקה נגד כאבים, כי לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך האמבולנס הצבאי לקח אותי למחסום ג'בארה, ושם חיכה אמבולנס פלסטיני שפינה אותי לבית החולים בטול-כרם. בבדיקות וצילומי רנטגן שעברתי במיון התברר שיש לי שבר בשוק הימנית. הרופאים גיבסו את כל הרגל. אני אמור להישאר באשפוז כמה ימים להמשך טיפול. חיי העוני דחפו אותי להרפתקה המסוכנת של חציית הגדר. אם הייתי מוצא עבודה בטול-כרם או בקרבתה לא הייתי מסכן את עצמי ככה. אני הרי לא הולך לישראל כדי לטייל ולשנות אווירה, אני הולך לעבוד שם כדי שאוכל לפרנס את המשפחה שלי. אני לא יודע עד מתי אהיה מרותק ולא אוכל לעבוד, אבל ייקח זמן עד שהעצם תתאחה. ב.ע. תושב בלעא שממזרח לטול-כרם, בן 29, עובד כטייח בישראל. הוא הגיע לגדר בסביבות השעה 8:30 בבוקר. לאחר שלא הבחין בחיילים במקום, עבר את הפרצה בגדר ונורה ברגלו. בעדותו סיפר: כשהגעתי לאזור הגדר, בסביבות 8:30 בבוקר, דאגתי כל הזמן להסתכל לכביש הביטחון כדי לבדוק אם יש שם חיילים או ג'יפים צבאיים. כשראיתי שאין, התקדמתי עם עוד כמה פועלים שאני לא מכיר לעבר הפרצה בגדר שאני רגיל לעבור בה. אחרי שעברו חמישה-שישה פועלים, הגיע תורי ועברתי. אחרי כמה צעדים שמעתי כמה יריות. לא ידעתי מאיפה הן נורו. הרגשתי כמו מכת חשמל ברגל ימין. מרוב בהלה התחלתי לרוץ בחזרה דרך הפרצה בגדר, לכיוון פרעון. חמישה-שישה חיילים יצאו מבין עצי הזית שמול הפרצה וקראו לי לעצור. הם רדפו אחריי אבל המשכתי לרוץ. אחרי בערך 400 מטרים נעלמתי מטווח הראייה שלהם והגעתי לאוטו פרטי שחנה שם. עליתי עליו והנהג לקח אותי עד לצומת הכפר פרעון, ליד המחסום של הביטחון הפלסטיני. הכוח הפלסטיני הזעיק אמבולנס שפינה אותי לבית החולים בטול כרם. במיון עברתי בדיקות וצילומי רנטגן. למזלי, התברר ששני הכדורים חדרו לרגל ימין ויצאו ממנה בלי לגרום לשברים בעצמות, אבל נשארו רסיסים בתוך הרגל. אני עדיין מאושפז ומקבל טיפולים נוגדי דלקת. נ. ע., תושב ג'ינסאפוט שמדרום-מערב לשכם, בן 20, הגיע לגדר בשעות הבוקר. לאחר ששמע שכמה עובדים נורו על ידי חיילים באותו יום, הוא החליט לחזור לביתו, לנסות לעבור שוב בשעות הערב ולהישאר ללון בישראל. בסביבות השעה 17:00 הגיע נ.ע. לפרצה שליד הגדר, עבר אותה ואז נורה. בעדותו סיפר: לקראת ערב, בסביבות השעה 17:00, חזרתי לאזור הגדר מערבית לפרעון. לא ידעתי שיש חיילים שאורבים לפועלים. כמה מטרים אחרי הפתח בגדר, חטפתי כדור ברגל ימין. מיד התחלתי לרוץ לכיוון פרעון כי פחדתי שהחיילים יתפסו אותי. למרות הכאב העז והדימום המשכתי לרוץ בצליעה. אחרי 300 מטרים בערך מצאתי מונית חונה, עליתי עליה ונסעתי לבית החולים בטול-כרם. עשו לי צילומי רנטגן ואז נודע לי שפגעו בי שני כדורים. כאב לי מאוד, אבל למזלי הכדורים לא פגעו בעצם. אני אמור להשתחרר מבית החולים במהלך השבוע והרופאים אמרו לי שהפצעים יחלימו תוך זמן קצר. 1.2.21 – פציעתם של שני עובדים, גדר ההפרדה, ברטעה א-שרקייה ביום שני, 1.2.21, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, הגיעו שני עובדים מאזור ג'נין לפרצה בגדר ההפרדה שממזרח למובלעת ברטעה א-שרקייה. מיד לאחר שחצו את הפרצה בגדר, הבחינו השניים בג'יפ צבאי במרחק של כמאה מטרים מהם, שהתקדם לעברם. הם החלו להימלט אולם החיילים בג'יפ ירו לעברם מיד כדור חי, שפגע ברגליו של אחד העובדים, יזיד דאווד, תושב עראבה, בן 23. בעדות שמסר ב-7.2.21 סיפר דאווד מה אירע באותו בוקר: ביום שני בבוקר הגעתי לפרצה בגדר ההפרדה יחד עם חבר שלי, שגם הוא עובד בישראל. עברתי דרך הפרצה ופתאום הגיע ג'יפ צבאי. רק התחלנו לברוח ואחד החיילים ירה כדור אחד לעברי, ממרחק של בערך מאה מטרים. הכדור פגע ברגליים שלי. בהתחלה, מרוב בהלה ופחד, לא הרגשתי שנפגעתי. רצתי עם חבר שלי למרחק של מאה מטרים בערך, לכיוון ברטעה, ואז התחלתי להרגיש כאבים ודממתי מאוד. אחר כך חבר שלי ובחורים נוספים שהיו שם עזרו לי לחזור דרך הפרצה שבגדר ופינו אותי ברכב פרטי שעמד שם למרפאה ביישוב שלי, עראבה. אבל לצערי, המרפאה הייתה סגורה, אז הזמנו אמבולנס שפינה אותי לבית חולים בג'נין. במיון טיפלו בי ועשו צילומי רנטגן. אחרי כמה שעות שוחררתי הביתה והרופאים הורו לי לנוח עד להחלמה המלאה, וקבעו ביקור חוזר למעקב. מאוחר יותר באותו יום, בסביבות השעה 15:30, חזר וסים אבו אל-ח'ייר, תושב סילת אל-חארית'יה בן 25, מעבודתו בישראל יחד עם עובדים נוספים. כשניסה לעבור דרך הפרצה שבגדר ירו חיילים ברגלו ממארב, ממרחק של כ-150 מטרים מערבית לו. בעדות שמסר ב-7.2.21 תיאר מה קרה: ביום שני, בערך בשעה 15:30, חזרתי הביתה יחד עם קבוצה של פועלים נוספים שעובדים בישראל. הגעתי לפתח בגדר ההפרדה ולא ראיתי באזור חיילים. ברגע שניסיתי לעבור בפתח שמעתי ארבע-חמש יריות. מסתבר שקבוצה של חיילים, אני לא יודע בדיוק כמה, ארבו לנו במרחק של בערך 150 מטרים מהפתח בגדר שבו עברנו וירו לעברנו ללא אזהרה. אחד הקליעים פגע לי בכף רגל שמאל. נפלתי מיד ופועלים שהיו לידי הרימו אותו והעבירו אותי דרך הפתח בגדר. הם הביאו אותי לרכב פרטי שהיה שם והסיע אותי לבית החולים הממשלתי בג׳נין. בבית החולים עשו לי צילומי רנטגן והוציאו לי רסיס מהרגל. ישנו רסיס נוסף שהרופאים העדיפו לא להוציא כי הם חששו שזה יפגע ברגל. הם גיבסו לי את הרגל ושחררו אותו הביתה באותו יום לנוח ולהחלים. אחרי הפציעה סבלתי מכאבים והגיע אלי רופא הביתה כדי לעקוב אחרי מצבי. 10.2.21 – פציעתו של נער בן 16, גדר ההפרדה, ברטעה א-שרקייה ביום רביעי, 10.2.21, בסביבות השעה 16:30, הגיעו שני בני דודים תושבי יעבד, לפרצה בגדר ההפרדה שממזרח למובלעת. השניים – ש. ע., בן 16, וא. ע., בן 17, ראו קבוצת עובדים חוזרת מישראל דרך הפרצה והחליטו לעבור בה. מיד לאחר שש. ע. עבר בפתח, ירו אנשי כוחות הביטחון ברגלו מתוך כלי-רכב שהיה במרחק של כמאה מטרים מהנערים. בעדות שמסר ב-11.2.21 תיאר מה קרה: התקדמתי לפתח בגדר, וקרוב המשפחה שלי היה מאחורי. ברגע שעברתי בפתח ירו עליי כדור שפגע בי ברגל שמאל. ברחתי כמה מטרים אחורה, ואז שמתי לב שאני מדמם מאוד. לא הייתי מסוגל להמשיך לרוץ ונפלתי על הקרקע. כמה חיילים ירדו מהרכב ורצו אליי אבל למזלי היו שם כמה פועלים ונהגים, שהרימו אותי מיד ופינו אותי במכונית פרטית למרפאה ביעבד. משם העבירו אותי באמבולנס לבית החולים הממשלתי בג׳נין. בבית החולים עשו לי צילומי רנטגן והתברר שהקליע נכנס ויצא דרך השוק השמאלית. ההורים שלי ובני משפחה הגיעו לבית החולים, ונשארתי שם כמה שעות כדי לקבל טיפול ואז השתחררתי הביתה. הרופאים לא רצו שאשאר בבית החולים כדי שלא אסתכן בהידבקות בקורונה.
מאז תחילת מאי 2020 תיעד בצלם חמישה אירועים בהם חיילים ארבו לפלסטינים שניסו להיכנס לישראל, לצורכי פרנסה, דרך פרצות בגדר ההפרדה באזור הכפר פרעון שמדרום לטול כרם. בארבעה מקרים החיילים ירו בפועלים ופצעו חמישה מהם. במקרה הנוסף החיילים היכו נער בן 15, עד שזרועו נשברה והוא סבל מדימום פנימי בבטנו. במרבית המקרים, לאחר הירי טיפלו החיילים בפצועים שנותרו במקום, ואמבולנס ישראלי שהגיע לגדר פינה את הפצועים למחסום אל-כפריאת הסמוך, שם חיילים צילמו את הפצועים ואת תעודות הזהות שלהם והם פונו באמבולנס של הסהר האדום לבית חולים בטול כרם. בכל יום נכנסים לישראל אלפי פלסטינים לצורך עבודה, ללא היתר, בהעדר כל ברירה אחרת: השגת היתרים כרוכה עבור רבים במכשולים בלתי עבירים שמציבה מדיניותה של ישראל, שמונעת במקביל פיתוח של כלכלה פלסטינית עצמאית. מאז התפרצות מגפת הקורונה הטילה ישראל הגבלות נוספות על כניסת פועלים לישראל, בין השאר באמצעות צמצום מספר ההיתרים שהיא מנפיקה ודרישה כי הנכנסים ישהו בישראל פרק זמן ממושך מבלי לשוב לביתם. ישראל מודעת היטב למציאות זו והיא אף מרוויחה ממנה בשל קיומו של כוח עבודה זול ומוחלש. הפגיעה בפלסטינים המנסים לחצות את הגדר אינה פרקטיקה חדשה או ייחודית לפרעון – כפי שבצלם תיעד ופרסם בעבר. בחודשים אוקטובר-דצמבר 2019 לבדם חיילים באותו מחוז ירו ירי חי ברגליהם של לפחות 17 פלסטינים שביקשו להיכנס לישראל דרך פרצות בגדר, וכדור מתכת מצופה גומי ברגליו של פלסטיני נוסף. אין כל דרך להצדיק את הכאתו של קטין או את הירי ברגליהם של פועלים שלא סיכנו איש. מעשים אלה נעשו ממארב – בידיעה שפלסטינים יעברו בפרצות שמיקומן ידוע היטב לצבא ובהמתנה לרגע שבו ניתן יהיה לפגוע בהם. חשוב להדגיש: הבחירה בהתנהלות זו אינה יוזמה מקומית של חיילים בודדים אלא יישום מדיניות שמתופעלת היטב. בהתחשב בכך, מובן גם שאיש לא יידרש לתת את הדין על המעשים המתוארים כאן – לא מי שביצעו אותם ולא מי שאישרו את ביצועם. תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי גבה עדויות מעובדים תושבי האזור, שחלקם נפצעו מירי החיילים. חיילים הכו קשות נער בן 15, שברו את זרועו וגרמו לדימום פנימי בבטנו, 7.5.20 ביום חמישי,ה-7.5.20, בסביבות השעה 6:30, תכננו שני בני דודים תושבי הכפר פרעון, א.י., בן 15, ול.פ., בן 18, להיכנס לישראל דרך פרצה בגדר התיל שבאזור הכפר פרעון בכדי לחפש עבודה זמנית בישראל. כשעמדו ותצפתו על המקום, בצדה המזרחי של הגדר, הגיע למקום ג'יפ ועצר על כביש הביטחון, במרחק של כ-15 מטר מהם. מהג'יפ ירדו שלושה חיילים שצעקו לצעירים לעצור וירו כמה יריות באוויר. ל.פ. הצליח לברוח לכיוון בתי הכפר אולם א.י. נפל ארצה. שלושת החיילים רצו אליו, ואז בעט בו אחד מהם וחייל שני היכה אותו עם קת הרובה. א.י. איבד את הכרתו למספר דקות והחיילים נעמדו סביבו. בשלב הזה התאספו מספר תושבים שראו את מה שאירע, התקרבו אל א.י. והכניסו אותו למכוניתו של אחד התושבים, מבלי שהחיילים יביעו התנגדות כלשהי. התושב הסיע אותו לבית משפחתו ומשם לבית החולים ת'אבת ת'אבת שבטול-כרם, ביחד עם שניים מבני משפחתו. בבדיקות וצילומי רנטגן שעבר א.י. בבית החולים אובחנו דימום פנימי בבטן ושבר בזרועו הימנית. הוא אושפז במחלקת טיפול נמרץ עד ל-12.5.20, אז הועבר למחלקת כירורגית ילדים, משם שוחרר לביתו ב-14.5.2020. כך תיאר א.י. את תקיפתו בידי החיילים בעדות שמסר לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-9.5.20: ב-7.5.20 בן דוד שלי ואני רצינו לעבור את הגדר כדי למצוא עבודה זמנית בישראל, לאותו יום, כדי שיהיה לנו כסף לקנות בגדים לחג. הגענו לגדר ההפרדה בסביבות השעה 6:30 בבוקר, ועצרנו כמה מטרים לפניה. פתאום הופיע ג'יפ צבאי וירדו ממנו שלושה חיילים. הם התחילו לירות ולצעוק עלינו לעצור. פחדתי מאוד, במיוחד כשראיתי שהחיילים רודפים אחרינו. נבהלתי מאוד. אני ובן דוד שלי התחלנו לרוץ מזרחה, לכיוון הבתים של הכפר, אבל אחרי שלושה או ארבע צעדים מעדתי על אבן ונפלתי על הבטן. כאב לי מאוד. התחלתי לצעוק ולא יכולתי לזוז ולנשום. בינתיים, הבן דוד שלי התרחק והצליח לברוח. החיילים הגיעו אליי ובזמן ששכבתי על הבטן אחד מהם בעט לי בגב והשני הכה אותי בכתף ימין עם הרובה שלו. מרוב כאבים מהנפילה והמכות כבר לא ידעתי מה קורה איתי ואיבדתי את ההכרה. התושב שהגיע לאזור במכוניתו ופינה את א.י. תאר את מה שראה: ראיתי ג'יפ צבאי שנסע מהר ועצר מול אחת הפרצות בגדר. שלושה חיילים ירדו ממנו. הם צעקו על שני צעירים, הורו להם לעצור וירו אש חיה באוויר. באותו זמן הייתי במרחק של 40-30 מטרים מהפרצה בגדר. ראיתי את שני הצעירים רצים. אחד מהם הצליח לברוח והשני ניסה לברוח ונפל על הקרקע בגלל אבנים. ראיתי את החיילים מגיעים לבחור שנפל. בינתיים יצאתי מהאוטו כדי לראות מה קורה. מאוחר יותר נודע לי שלצעיר שנפל קוראים א.י. התחלתי להתקדם אל הצעיר ששכב על הקרקע, שהיה מוקף בחיילים. יחד איתי באו כמה צעירים. הרמנו את א.י. ועזרנו לו להגיע עד למכונית שלי. החיילים לא התנגדו. הסעתי את א.י. לבית שלו והוא צעק ובכה מכאבים כל הדרך. כשהגענו לשם אמא שלו ואחיו נכנסו למכונית והסעתי אותם לבית החולים ת'אבת ת'אבת בטול כרם, ואז חזרתי הביתה. לא רק תקיפה, גם ירי חי: חיילים שארבו ליד פרצה בגדר ירו ברגלו של ע. ח., 3.5.20 ביום ראשון, 3.5.20, בסביבות השעה 6:45, הגיעו ו.ח., בן 55 ושני בניו הבגירים, תושבי הכפר ד'ינאבה שבמחוז טול-כרם, לשער חקלאי ממערב לכפר פרעון. השלושה מחזיקים בהיתרי כניסה חקלאיים לאדמותיהם שמעבר לגדר ההפרדה והשער היה אמור להיפתח בשעה 7:00, אלא שהחיילים לא הגיעו. בשעה 7:30 התייאשו השלושה והחליטו, יחד עם אנשים נוספים שהמתינו במקום, לנסות לעבור בפרצה סמוכה בגדר. מיד לאחר שעברו בפרצה ירו חיילים ממארב, ללא אזהרה, ירי חי באחד הבנים, ע. ח., בן 31, ופצעו אותו ברגל שמאל. הוא פונה באמבולנס ישראלי למחסום אל-כפריאת הקרוב, ומשם נלקח באמבולנס של הסהר האדום לבית החולים ע"ש ת'אבת ת'אבת בטול-כרם. החיילים לא אפשרו לאביו ואחיו ללוותו והורו להם לעזוב את המקום. בעדות שמסר לתחקירן בצלם בטלפון ב-6.5.20 סיפר ע.ח., נשוי ואב לארבעה: חיכינו לחיילים שהיו אמורים להגיע לפתוח את השער בשעה 7:00 ובינתיים הגיעו עוד ארבעה אנשים. כשהחיילים לא הגיעו עד 7:30 החלטנו להיכנס לאזור התפר דרך אחת הפרצות בגדר שליד השער החקלאי. אני עברתי ראשון. הספקתי לעבור וללכת צעד או שניים ומיד ראיתי שני חיילים שהתחבאו בין עצי הזית ממערב לגדר, במרחק של 15-10 מטרים ממני. אחד מהם ירה ארבע או חמש יריות ואחד הכדורים פגע לי בכף רגל שמאל. נפלתי מיד על הקרקע. אחד החיילים צעק עלינו לעצור וכולם עצרו ולא זזו. שני החיילים התקרבו אלי ואחד מהם התחיל להגיש לי עזרה ראשונה. תוך פחות משתי דקות הגיע אמבולנס ישראלי וקבלתי טיפול במקום. אחר כך האמבולנס פינה אותי למחסום אל-כפריאת, שם החיילים צילמו אותי ואת תעודת הזהות שלי, ואמבולנס פלסטיני שחיכה שם לקח אותי לבית חולים בטול כרם. בבית החולים בדקו וצילמו אותי, והוציאו את הקליע שחדר לרגל שמאל. אחרי שלושה ימים שוחררתי הביתה עם גבס על הרגל. חיילים שארבו ליד פרצה בגדר ירו ברגלו של א. ע., 7.5.20 ביום חמישי, 7.5.20, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הגיע א.ע., קבלן בניין בן 39, תושב מחנה הפליטים טול-כרם, נשוי ואב לארבעה, לשער החקלאי שליד פרעון. א.ע. החזיק בהיתר כניסה, אך ההיתר חייב אותו להישאר בישראל במהלך כל חודש הרמדאן, ולפיכך החליט שלא להשתמש בו ולהיכנס דרך אחת הפרצות בגדר שלידן המתינו כמה עשרות פלסטינים. אחרי שעבר בפרצה ירו בו חיילים ממארב, מבלי לתת לו אזהרה אפקטיבית, ופצעו אותו ברגל ימין. א.ע. פונה באמבולנס ישראלי למחסום אל-כפריאת, שם צילמו החיילים אותו ואת תעודות הזהות שלו. משם הוא נלקח באמבולנס של הסהר האדום לבית החולים ע"ש ת'אבת ת'אבת בטול-כרם. בעדות שמסר א.ע. ב-9.5.20 הוא תיאר את מה שאירע: התקדמתי אל אחת הפרצות בגדר, וראיתי עשרות פועלים שחיכו לעבור בפרצות. עברתי את התלתלית ואת הגדר והלכתי עוד כמה צעדים עד שהגעתי לכביש הביטחון. פתאום הופיעו שני חיילים שיצאו מבין עצי הזית. הם ירו כדור אחד באוויר וכדור אחד שפגע ברגל ימין שלי, מתחת לברך. הרגשתי כאב חזק ונפלתי על הקרקע. לא שמעתי שום קריאות אזהרה של החיילים. שני החיילים, שאחד מהם היה רעול פנים, נגשו אלי ואז הגיעו עוד חיילים. אחד מהם אמר בעברית לחייל אחר לאזוק לי את הידיים. הצגתי להם את ההיתר החדש שלי, והם לא אזקו לי את הידיים. אחד מהם ניסה לעצור את הדימום מהרגל שלי. חייל אחר הזמין אמבולנס שהגיע תוך דקה או שתיים. קיבלתי עזרה ראשונה, ואחרי 15-10 דקות פינו אותי באמבולנס למחסום אל-כפריאת, שם החיילים צילמו אותי ואת תעודת הזהות שלי ואז אמבולנס פלסטיני שחיכה לי פינה אותי לבית חולים בטול-כרם. בבית החולים עברתי בדיקות וגיבסו לי את הרגל מהירך עד כף הרגל. אחרי שלוש שעות העבירו אותי לבקשתי לבית חולים פרטי בטול כרם ומשם השתחררתי בערב עם הוראה לנוח ולא לדרוך על הרגל. חיילים שארבו ליד פרצה בגדר ירו ברגליהם של ס.ס. וח.ק., 10.5.20 ביום ראשון, 10.5.20, בסביבות השעה 7:00 בבוקר, הגיעו ס. ס., תושב טול-כרם בן 21, ודודו, ח. ק., תושב מחנה הפליטים אל-פארעה שמצפון-מזרח לשכם, בן 58, לאחת הפרצות שבגדר ועברו בה. כשהגיעו השניים לכביש הביטחון שבין הגדרות ירו בהם חיילים שהגיחו מבין עצי הזית שממערב לגדר ופצעו את שניהם ברגליהם. גם הפעם קיבלו השניים עזרה ראשונה מהחיילים, הועברו באמבולנס ישראלי למחסום אל-כפריאת, שם צולמו הם ותעודות הזהות שלהם, ופונו משם באמבולנס של הסהר האדום פינה לבית החולים ע"ש ת'אבת ת'אבת בטול-כרם. בעדות שמסר ב-20.5.20 סיפר ס.ס.: נכנסתי ראשון דרך אחת הפרצות והתקדמתי עד לאמצע כביש הביטחון. דוד שלי הלך אחרי. לא ראיתי חיילים באזור עד שפתאום ירו עלינו בערך ארבעה כדורים, בלי אזהרה מוקדמת או קריאות לעצור. נפגעתי בקרסול שמאל ובאזור הברך הימנית. לא ראיתי את החיילים שירו, אבל אחרי הירי שמעתי אותם ממרחק של 15-10 מטרים מאתנו. ניסיתי לברוח כמה מטרים עד שנפלתי. בערך שישה חיילים התאספו סביבי מיד ואחד מהם ניסה לעצור את הדימום עם חתיכות בד. דיממתי הרבה וכאב לי מאוד. לא יכולתי לעמוד. החיילים השכיבו את דוד שלי לידי וראיתי שגם הוא נפצע ברגל. תוך כמה דקות החיילים לקחו אותנו באלונקות לשער החקלאי של פרעון, שנמצא מאה מטרים משם, ותוך חמש דקות הגיע אמבולנס ישראלי והצוות נתן לנו טיפול ראשוני ופינה אותנו למחסום אל-כפריאת. החיילים צילמו אותנו ואת תעודות הזהות שלנו, ואמבולנס של הסהר האדום פינה אותנו לבית חולים בטול כרם. בבית החולים הרופאים בדקו אותי ועשו לי צילומי רנטגן וגילו שיש חורי כניסה ויציאה של הכדור ברגל שמאל ופציעה מתחת לברך ימין. דוד שלי נפגע מכדור שנכנס לרגל ימין מתחת לברך ונשאר בפנים. הייתי בבית החולים 6 שעות בערך ואז שחררו אותי הביתה עם תרופות להמשך טיפול במרפאה האורטופדית של בית החולים. כרגע אני לא עובד ונעזר בקביים כדי להסתובב בבית.
בחודשים אוקטובר-דצמבר 2019 תיעד בצלם יותר מעשרה מקרים שבהם חיילים, חלקם ממארב, ירו אש חיה וכדורי מתכת מצופים גומי ברגליהם של פלסטינים שניסו להיכנס לישראל לצורך עבודה דרך פרצות בגדר ההפרדה. לפחות 17 עובדים נפצעו מירי אש חיה ופועל נוסף נפצע מכדור "גומי" בפלג גופו העליון. כל המקרים אירעו באזור שמצפון לטול-כרם. בכל יום נכנסים לישראל עשרות אלפי פלסטינים לצורך עבודה. לפי הערכות שהתפרסמו בכלי התקשורת כשליש מהם נכנסים ללא היתר, בהיעדר כל ברירה אחרת: מצד אחד, היתרים ניתנים במשורה, על פי קריטריונים נוקשים, שנקבעו בצורה שרירותית. מצד שני, ישראל מונעת את התפתחותה של כלכלה פלסטינית עצמאית – בין השאר באמצעות הגבלות על ייבוא וייצוא סחורות ועל פיתוח תעשייה, הגבלות על תנועה והשתלטות על עתודות הקרקע ועל משאבים פלסטיניים אחרים – ואינה מותירה לפלסטינים אפיקי פרנסה משמעותיים בתוך שטח הגדה. ישראל מודעת היטב למציאות זו ואף מרוויחה ממנה ומאפשרת במודע כניסה יומיומית של אלפי עובדים ללא היתר, שכן כך היא מבטיחה את קיומו של כוח עבודה זול ומוחלש. למרות זאת, לאחרונה, החליט הצבא לירות אש חיה וכדורי "גומי" בעובדים פלסטינים העוברים דרך פרצות בגדר, באזור בו היא מורכבת מתלתלית, גדר, כביש ביטחון ותלתלית נוספת. על פי פרסומים בתקשורת, החיילים ירו במקרים אלה כדורי "טוטו" (0.22 אינץ'). בשנת 2009 הודה הצבא באופן רשמי, ולאחר ביקורת רבה, כי כדורי "טוטו" הם תחמושת חיה שהשימוש בה מותר רק כאשר נשקפת סכנת חיים. ואולם בפועל הצבא ממשיך להשתמש בתחמושת זו באופן מתירני, כאילו מדובר באמצעי לפיזור הפגנות. הצבא אינו מכחיש כי חיילים יורים בעובדים שאינם מסכנים איש – טענה שהצבא אפילו אינו מעלה. בתגובת דובר צה"ל לכתבה שהתפרסמה בנושא הוא ניסה להצדיק את הירי בטענה שנעשה בתגובה לפגיעה בגדר. לדבריו, "המסתננים ניסו להיכנס לשטח ישראל תוך השחתת הגדר. כוחות צה"ל הגיבו בהתאם לכללים כדי לסכל את הפגיעה בגדר ואת ההסתננות לישראל". כדרכו, הוסיף דובר צה"ל כי מובן שהצבא "בוחן ומתחקר כל מקרה לגופו, במטרה הן לשמור על הביטחון והן לצמצם פגיעה באזרחים". אין זה ברור מדוע הוחלט דווקא כעת לירות ברגלי העובדים ומי קיבל את ההחלטה. ואולם ברור שירי חי לעבר רגליו של אדם שאינו מסכן איש, ללא כל אזהרה, הוא בלתי חוקי. אי חוקיות זו בוטה אף יותר כשמדובר בירי מתוכנן, שבוצע על ידי חיילים ששכבו במארב והמתינו לעובדים בכוונה לפגוע בהם. הצבא מנסה להציג את העניין כהתמודדות עם נסיבות חריגות, ואולם זהו שקר גס: מדובר במציאות שגרתית לחלוטין, שהינה מוכרת היטב לרשויות ואשר ישראל, כאמור, היא הנהנית העיקרית ממנה. אמירתו של דובר צה"ל כי הוא "בוחן ומתחקר" כל מקרה לגופו – לאחר שהצבא הוא זה שהחליט באופן שערורייתי על הצבתם המתוכננת של חיילים חמושים והורה להם לירות בעובדים המבקשים לפרנס את משפחותיהם – היא חסרת כל משמעות. מטרתה העיקרית היא, כרגיל, לטייח ולהשתיק ביקורת על מדיניות זו, באמצעות יצירת מראית עין של מנגנוני בדיקה וחקירה. תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי גבה עדויות מעובדים תושבי האזור, שחלקם נפצעו מירי החיילים. נזלת עיסא ביום שלישי, 10.12.19, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, התאספו כעשרים עובדים פלסטינים בסמוך לאחת הפרצות בגדר ההפרדה, מצפון לשער החקלאי בנזלת עיסא, שמעברו השני שוכנת העיירה בקה אל-ר'רבייה. לאחר שחלק מהעובדים עברו את הפרצה בגדר, חיילים שארבו להם בסמוך פתחו בירי חי לעברם ופצעו שלושה מהם – שניים ברגליהם ואחד באחורי ראשו. אחד הפצועים טופל במקום על ידי צוות אמבולנס ישראלי, וכולם פונו בסופו של דבר לבית החולים בטול כרם. נ. ח'., פועל בניין בן 26 ואב לילד, עובד מזה כשנה בבקה אל-ר'רבייה. בעדותו תיאר מה אירע: בזמן שחיכינו כדי לעבור בפרצה בגדר יצאו חיילים ממארב מולה והתחילו לירות עלינו אש חיה. אני הייתי בדיוק לפני הפרצה, ונפגעתי מירי ברגל שמאל. נפלתי מיד על האדמה. שאר העובדים ברחו מהמקום. הרגשתי כאב חזק מאוד ברגל שמאל. דיממתי וצעקתי מכאבים. כמה מהחיילים התקרבו אלי. הם התחילו לנסות לטפל בי וקראו לאמבולנס ישראלי, שהגיע תוך כמה דקות. הפרמדיקים חבשו את הרגל שלי ועצרו את הדימום. אחר כך החיילים העבירו אותי לשער של באקה אל-ר'רבייה. אמבולנס פלסטיני שהוזעק לשם פינה אותי לבית חולים בטול-כרם ושם ניתחו אותי וקיבעו את השבר. הרופאים אמרו לי שהקליע ריסק עצמות, ושהם הוציאו חלק מהרסיסים שלו אבל אצטרך עוד ניתוחים כדי להוציא את השאר. אני נכנס דרך הפרצה הזו כבר כמה חודשים וחוזר דרכה בערב, בלי שום בעיות. הפתיע אותי שהחיילים ירו עלינו בלי שום אזהרה או קריאה. הם פשוט ישר ירו עלינו. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-14.12.19, בסביבות השעה 7:00 בבוקר, הגיעו כעשרה עובדים לאותה פרצה. הם המתינו כחצי שעה כדי לוודא שאין חיילים באזור ואז החלו לעבור בפרצה. לאחר שאחד מהם עבר, ופועל נוסף ניסה לעבור, ירו עליהם חיילים אש חיה וכדורי "גומי". א.כ., בן 25, תושב האזור, סיפר: אחד הפועלים הצליח לעבור דרך הפרצה לצד השני וקרא לפועלים האחרים שחיכו. אני חיכיתי בתור, ובדיוק כשניסיתי לעבור חיילים ירו פתאום. אחד הכדורים פגע בכף רגל שמאל שלי. אני והפועלים האחרים ברחנו משם לכיוון הבתים של נזלת עיסא. הפועלים שהיו איתי לקחו אותי ופצוע נוסף ברכב לכפר עתיל, שם חיכה לנו אמבולנס שלקח אותי לבית החולים בטול כרם. בבדיקות ובצילומי הרנטגן התברר שיש לי שברים בבוהן. הרופאים חבשו את הפצע ושמו לי גבס, וכעבור כמה שעות שחררו אותי הביתה. כבר כמה שנים אני עובד בישראל בלי שום בעיות. אני יוצא בשעות הבוקר וחוזר בערב. הפרצה הזאת קיימת כבר כמה חודשים ופועלים עוברים דרכה בקלות. אני לא יודע למה פתאום החיילים החליטו לירות בפועלים. ד.כ., מכונאי רכב בן 22, הגיע גם הוא באותו בוקר לפרצה בגדר. בעדותו סיפר: חיכיתי עם עוד בערך עשרה פועלים קצת לפני הפרצה, כדי להיכנס. הפועל הראשון נכנס דרכה בשעה 7:30, ואז הוא אמר לנו שהדרך בטוחה ואין חיילים. התקדמנו אל הפרצה ופתאום חיילים ירו עלינו ממארב. ברחנו לכיוון הבתים של הכפר נזלת עיסא. אני נפגעתי מכדור גומי מתחת לבית השחי השמאלי. התחבאנו בין הבתים. ראיתי קבוצה של חיילים ישראלים רודפת אחרינו, אחרי שהם עברו בפרצה בגדר. בינתיים כבר הספקתי לעלות על אוטו פרטי עם בחור שנפצע ברגל. כשהגענו לעתיל פגשנו אמבולנס של הסהר האדום שחיכה לנו שם ולקח אותנו לבית החולים. היו לי חבורות וחבלות במקום שבו פגע כדור ה"גומי", מתחת לבית השחי. בבית החולים חיטאו את מקום הפגיעה וחבשו אותו ואחר כך שחררו אותי הביתה. אני עובד כבר שנתיים במוסך בישראל, ועד לאירוע הזה לא נתקלתי בשום בעיה. קפין ביום שלישי, 10.12.19, הגיע י. ח'., תושב האזור בן 20, שעובד כפועל בניין מזה כמה שנים בבקה אל-ר'רבייה שבישראל, לפרצה בגדר באזור קפין. בעדותו סיפר: בסביבות השעה 6:00 בבוקר עמדתי ליד הפתח בגדר. היו שם עוד עשרים בחורים בערך. כמה מהם התחילו לעבור בפתח אבל פתאום שמענו ירי, בלי שום אזהרה. לפני הירי לא ראינו שם בכלל חיילים. הם כנראה ארבו לנו ואז התחילו פשוט לירות על הפועלים. נפגעתי מכדור חי בכף רגל ימין ונשברה לי אצבע. אחרי שנפגעתי ברחתי ביחד עם עוד בחורים. הם לקחו אותי במכונית פרטית לצומת שמדרום לבאקה א-שרקייה ושם חיכה אמבולנס פלסטיני שפינה אותי לבית חולים בטול כרם. בבית חולים הכניסו אותי למיון, עשו לי צילומי רנטגן וגיבסו לי את הרגל. למחרת, יום רביעי, 11.12.19, בסביבות השעה 7:00 בבוקר, ניסו ב.ב., פועל בניין בן 49, וארבעה מבניו, בני 18-24 להיכנס לישראל דרך פרצה בגדר באזור קפין, כפי שהם נוהגים לעשות יחד מזה מספר שבועות. כשהגיעו, גילו שהפרצה תוקנה באמצעות חוטי תיל. אחד הבנים, ע.ב., בן 24, התקרב לגדר כדי לנסות לפתוח את הפרצה מחדש. בעדותו סיפר: לפני שבועיים התחלתי ללכת עם אבא שלי ושלושה מהאחים שלי לעבוד באתר בנייה בעיר באקה אל-ר'רבייה. בגלל שאני רווק צעיר אני לא יכול לקבל היתר כניסה לישראל. כמו הרבה פועלים אחרים אני הולך לעבוד ביישובים הערביים בתוך ישראל, דרך הפתחים הרבים שלאורך גדר ההפרדה. אני והאחים שלי מגיעים כל יום בשעה שבע בבוקר וחוזרים בערב דרך אותו פתח. ביום רביעי, 11.12.19, הלכנו כרגיל מהכפר שלנו לפתח בגדר שמדרום לשער שליד קפין. כשהגענו לפתח, הופתענו לגלות שהוא נחסם בתיל. התקרבתי כדי לסלק את התיל ואז שמעתי קריאות בערבית, "עצור, עצור" ומיד אחרי זה היה ירי. ברחנו לרכב שלנו, שהשארנו במרחק של בערך 300 מטרים משם. כשנכנסתי לרכב הרגשתי כאבים ברגל שמאל וחשבתי שנשרטתי מהקוצים שליד הגדר. הסתכלתי וראיתי שיורד לי דם. הכאב התגבר ואבא שלי נסע ישר לבית החולים בטול כרם, שם התברר שכדור נכנס ויצא מהרגל שלי, אבל הוא לא גרם לשברים או לקרעים בגידים. עד עכשיו אני לא מבין למה החיילים ירו עלינו. מאות פועלים עוברים כל יום דרך הפתחים בגדר. אנחנו רק רוצים להגיע לעבודה. אם הייתי מוצא עבודה בגדה לא הייתי מסתכן עם בני המשפחה שלי. זיתא ביום חמישי, ה-17.10.19, בסביבות השעה 6:00, הגיע מ.נ., נגר בן 19, תושב פחמה, לפרצה בגדר באזור הכפר זיתא. קרוב לפרצה כבר המתינו כמה פועלים נוספים, כדי לוודא שאין חיילים באזור. לאחר שנוואסרה עבר בפרצה והגיע לכביש הביטחון, הוא הבחין בכמה חיילים והם פתחו באש לעברו. בעדותו סיפר: ראיתי את החיילים שוכבים על האדמה כשהם מוסווים. באותו רגע הם ירו עליי. שני כדורים פגעו בי, אחד בברך ימין, והשני ברגל שמאל. הכדור השני שבר את העצם. שאר הפועלים שהיו שם ברחו מיד אחרי שהחיילים ירו. אחרי שנפגעתי נפלתי על הכביש והחיילים הגיעו ונעמדו סביבי. דיממתי משתי הרגליים ומאוד כאב לי. החיילים הגישו לי עזרה ראשונה עד שהגיע אמבולנס ישראלי והצוות שלו טיפל בי. אחר כך הם לקחו אותי למחסום ברטעה, שם חיכה אמבולנס פלסטיני שפינה אותי לבית החולים בג'נין. אחרי כמה שעות שם אבא שלי העביר אותי לבית החולים א-נג'אח בשכם, כי הפגיעה שלי הייתה חמורה. בבית החולים א-נג'אח עברתי שני ניתוחים לקיבוע השברים, ואחרי שבוע שוחררתי. אבל אחרי שבועיים חזרתי לבית החולים ונותחתי שוב. החיילים הישראלים ירו בי בלי שום הצדקה. הם יכלו לעצור אותי במקום לירות בי ולפגוע בשתי הרגליים שלי. בכלל, אם הייתי יכול למצוא עבודה במקום המגורים שלי לא הייתי מסתכן בהגעה לבקה ולג'ית. אבל אני חייב לעבוד כדי להתפרנס וכדי שאוכל לבנות את העתיד שלי. דהר אל-עבד ביום שישי, ה-11.10.19, בסביבות השעה 9:30, הגיע א.כ., פועל בן 25, לפרצה בשער החקלאי בגדר בסמוך ליישוב דהר אל-עבד. במקום כבר היו פועלים נוספים שהמתינו להיכנס לישראל. בעדותו סיפר: אחרי שנכנסתי דרך הפתח בגדר, הלכתי כמה מטרים. הסתובבתי אחורה כדי לראות מה קורה עם הבחורים האחרים שהמתינו לעבור ולומר להם שזה בטוח ושאפשר לעבור. אבל ברגע שהסתובבתי ראיתי חמישה חיילים ששכבו על הקרקע. באותו רגע החיילים ירו עליי אש חיה וכדורי "גומי". נפצעתי מכדור חי בירך ימין ומכדור "גומי" בכף רגל ימין. ניסיתי לברוח אבל נפלתי על הקרקע. היה שם עוד פועל שעבר בפתח בדיוק אחרי אבל הוא לא נפצע, החיילים שחררו אותו אחרי שעה בערך. שאר הבחורים הצליחו לברוח בלי להיפגע. אחרי שנפלתי החיילים הגיעו אלי והזמינו אמבולנס של מגן דוד אדום והצוות שלו הגיש לי עזרה ראשונה. כעבור כשעה לקחו אותי למחסום ברטעה ושם חיכה אמבולנס פלסטיני שלקח אותי לבית החולים בג׳נין. בבית החולים נתנו לי טיפול ראשוני ותפרו לי את הפצעים. מאז הפציעה אני בבית ולא עובד. אני עובד בבנייה בישוב עראבה מאז 2012. עד היום לא קיבלתי היתר כניסה לישראל. אני מסורב ביטחונית כי נעצרתי בעבר. אבל בגלל שאין עבודה בשכר סביר בגדה, אני חייב ללכת לעבוד בתוך ישראל בעבודות שמרוויחים בהן יותר כסף.
