מאחז היובל: ישראל מכשירה גזל קרקעות פרטיות

ב-26.6.11 הודיע המנהל האזרחי כי בכוונתו להכריז על כ-189 דונם (189 אלף מ"ר) מאדמות הכפר הפלסטיני קריות, חלקן בבעלות פלסטינית פרטית, כ"אדמות מדינה". על אדמות אלה נבנה מאחז  היובל ועליהן נסלל חלקו העיקרי של כביש הגישה אליו. לפי החוק, בעלי הקרקע הפלסטינים יכולים להגיש ערר על הכרזה זו תוך 45 יום. עדיין לא הוגש ערר על ההכרזה.

מאחז היובל בשלביו הראשונים. צילום: בצלם, 2001

מאחז היובל הוקם ב-1998 ממערב לכפר קריות ומדרום להתנחלות עלי. 12 בתי הקבע שהוקמו בו נבנו ללא היתר, ללא תכנית מתאר ועל קרקע הנמצאת בחלקה בבעלות פלסטינית פרטית. הכרזה זו על הקרקע שעליה יושב המאחז כ"אדמות המדינה" נעשתה בניסיון להכשיר בדיעבד את הבנייה בו וכדי להתמודד עם עתירות לבג"ץ שהגישו בעלי הקרקע הפלסטינים בשיתוף ארגונים ישראליים. בספטמבר 2005 הגישה תנועת "שלום עכשיו" עתירה לבג"ץ נגד הבנייה הבלתי חוקית במאחז ובאפריל 2009 הגיש ארגון "יש דין" עתירה נגד סלילת הכביש המוביל אליו. כל רשויות אכיפת החוק הישראליות כשלו בטיפולן בבנייה העבריינית במאחז ואפשרו לו להתבסס ולהתרחב. המנהל האזרחי נמנע לאורך השנים מאכיפת חוקי הבנייה. מאז הוגשו העתירות לבג"ץ, נמנעו השופטים מהוצאת צו מוחלט המורה לרשויות לאכוף את החוק במקום. זאת, על אף שהמדינה הודתה מלכתחילה כי שהבנייה במאחז הינה בלתי חוקית ובוצעה בחלקה על שטח בבעלות פלסטינית פרטית. ב-1.5.11 הורה בג"ץ למדינה להציג "לוח זמנים מעשי" לטיפול בעבירות הבנייה במאחז. בתגובה, הודיע המנהל האזרחי על כוונתו להכריז על חלק מהקרקע שעליה הוקם המאחז כעל "אדמות מדינה".

השימוש הישראלי בטכניקת ההכרזות על "אדמות מדינה" מתבסס לכאורה על חוק הקרקעות העותומאני מ-1858, החל בגדה המערבית, ואשר מתיר למדינה להכריז על קרקע כ"אדמת מדינה" רק בתנאים מגבילים מאוד ורק כאשר אינה מעובדת במשך שלוש שנים רצופות. אולם, ישראל כפתה פרשנות מחמירה, שלא הייתה קיימת בחקיקה המקורית, למונח "עיבוד חקלאי", לפיה רק חלקת קרקע שלפחות 50% ממנה מעובדים באופן רציף תחשב לחלקה כמעובדת. בנוסף, ישראל התעלמה מהוראה מרכזית בחוק הקרקעות לפיה עיבוד רציף של הקרקע במשך עשר שנים רצופות מקנה למעבד אותה חזקה על הקרקע.

בתקופת המנדט הבריטי והשלטון הירדני נחשבה הכרזה על "אדמות מדינה" להליך לנדיר והרשויות העדיפו לקדם הליך מסודר של רישום זכויותיהם של בעלי הקרקע השונים. ישראל לעומתם, הקפיאה כבר ב-1968 את הליכי רישום הקרקעות והכריזה על 16% מאדמות הגדה המערבית – 913 אלף דונם (913 קמ"ר) כ"אדמות מדינה". אדמות אלו מהוות היום את עיקר השטח המוניציפאלי והבנוי בהתנחלויות. זאת ועוד, המשפט הבינלאומי אוסר על הקמת התנחלויות בשטח הכבוש ואת ניצול אדמות השטח הכבוש לטובת אוכלוסיית המדינה הכובשת.

הליך ההכרזה על "אדמות מדינה" מהווה הפרה בוטה של התחייבויות בינלאומיות של ממשלת ישראל. במאי 2003 אישרה הממשלה את תכנית "מפת הדרכים", במסגרתה התחייבה להקפיא כל בנייה בהתנחלויות. ישראל אף התחייבה בפני ממשל הנשיא ג'ורג' בוש כי לא תפקיע אדמות חדשות עבור התנחלויות ולא תקצה להן אדמות נוספות. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו התחייב בחודש יוני 2009 כי לא יופקעו קרקעות להרחבת התנחלויות. עם זאת, זו אינה ההפרה הראשונה של התחייבויות אלו: מאז אישור התכנית ישראל המשיכה להכריז על אלפי דונמים בגדה המערבית כ"אדמות מדינה", ובהן גם אדמות שיועדו עבור התנחלויות כמו ההתנחלות אבנת שבצפון ים המלח. אולם, ההכרזה הנוכחית היא הפעם הראשונה שבה ישראל גוזלת קרקעות במוצהר לצורך הכשרת מאחז בדיעבד.

הניסיון להכשיר בדיעבד את הבנייה במאחז היובל אינו יכול להיחשב כפתרון חוקי וזהו ניסיון להעניק אצטלה של חוקיות לגזל קרקעות. ברחבי הגדה המערבית ישנם מאחזים רבים נוספים שבהם, בדומה למאחז היובל, נבנו בתים על קרקע פלסטינית פרטית, מבלי שניתנו להם היתרי בנייה ומבלי שהוכנו עבורם תכניות מתאר. בכל המקרים האלה, על הרשויות לוודא כי החוק ייאכף. על הרשויות להרוס את הבתים שנבנו כך ולהשיב את הקרקע לבעליה החוקיים.