חיילים פרצו לשני בתים בבית לחם ותקפו שניים מיושביהם באמצעות כלב

ביום שלישי ה-24.7.18, בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר, נכנס כוח שמנה כעשרה חיילים רעולי פנים וכלב תקיפה לשני בתים בשכונת ואדי מעאלי בעיר בית לחם. החיילים פרצו בכוח את דלתות הבתים ושיסו כלב בשניים מבני המשפחות.

תחילה נכנסו החיילים לביתם של מנאל וג'אמל אל-הרימי (עיאד),  בני 48 ו-53 בהתאמה, ושבעת ילדיהם. שלושת הבנים הגדולים, בני 25-23 מוחזקים במעצר מנהלי, וארבעת האחרים, בני 17-9 גרים בבית. ג'מאל, העובד כנהג מונית, לא היה בביתו אותו ערב. בעת הפלישה לבית המשפחה התכוננה האם מנאל לתפילת השחר באחד מחדרי הבית והבת נורהאן, בת 14, הייתה בסלון והשגיחה על דלת הכניסה, בשל החשש המתמיד מפשיטות של חיילים. כשפרצו החיילים את דלת הכניסה ונכנסו עם כלב התקיפה, נורהאן רצה לכיוון  אמה. הכלב רדף אחריה, תקף את האם מנאל, נשך אותה בידה ולא שחרר. חלפו כעשר דקות עד שאחד החיילים הרחיק את הכלב מן האם. לאחר מכן פרצו החיילים גם את דלתו האחורית של הבית, למרות שקיבלו מבני המשפחה את המפתחות, ויצאו דרכה מבלי לשאול את בני המשפחה דבר.

משם עברו החיילים אל ביתם הסמוך של אוסאמה אל-הרימי (עיאד), אחיו של ג'מאל ופועל בניין במקצועו, אשתו אימאן, בני 47 ו-38 בהתאמה וששת ילדיהם בני 19-6. חלק מהילדים התעוררו כבר קודם לכן מרעש וצעקות שנשמעו מהבית השכן. החיילים דפקו בדלת ולאחר כמה שניות פרצו אותה ונכנסו. הכלב התנפל מיד על אוסאמה והפיל אותו ארצה. כשצעק אוסאמה וביקש מהחיילים להרחיק ממנו את הכלב, הם התעלמו. הקצין התקרב אליו, ומבלי לסייע לו החל לתשאל אותו בערבית על בניו הגדולים. אוסאמה הזכיר את בנו מוהנד בן ה-19, שנכח בחדר, והקצין עבר לתשאל את הבן. החיילים הובילו את מוהנד לחדר אחר בבית כשהם מונעים מאמו להתלוות אליהם באיומי נשק. שלוש הבנות עוכבו בחדר אחר והכלב נותר צמוד לאב. לאחר כרבע שעה עזבו החיילים כשהם לוקחים עמם את מוהנד, המוחזק במעצר עד היום.

כניסות ליליות וברוטאליות של הצבא לבתי תושבים בגדה המערבית הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שכופה משטר הכיבוש בגדה המערבית. במקרה הנוכחי לחיילים נלווה כלב שתקף חלק מהדיירים והטיל אימה על אחרים, ובמיוחד על הילדים הקטנים, כשהחיילים נוהגים באדישות מוחלטת. התנהלות זו אינה נובעת מהחלטה רגעית של החיילים או של המפקדים בשטח, אלא מהווה חלק מהמדיניות הקבועה של הצבא בגדה.

בעדויות שגבה תחקירן בצלם, מוסא אבו השהש, סיפרו בני המשפחות על הפריצה לבתיהם:

תמונה

הכניסה לביתם של מנאל וג'מאל אל-הרימי (עיאד)

בעדות שמסרה לבצלם ב-2.8.18 סיפרה מנאל אל-הרימי (עיאד): 

ב-24.7.18, בערך ב-4:30 לפנות בוקר, אני והבת שלי נורהאן, בת 14, התכוננו לתפילת השחר. ביקשתי מנוהראן לשים עין על הכניסה של הבית עד שאסיים להתפלל, כי בעלי היה בעבודה, ובעבר חיילים כבר פרצו לנו את הדלת כמה פעמים, כשעצרו את שלושת הבנים הגדולים שלי. בדיוק כשהתחלתי להתפלל שמעתי את נורהאן צועקת, ואז היא רצה לכיוון שלי וראיתי כלב ענק רץ אחריה. הכלב עזב אותה ותקף אותי. ניסיתי להדוף אותו ממני, ושמתי יד על הפנים שלי כדי להגן עליהן. פתאום הכלב נשך אותי ביד ימין, דרך המחסום. התחלתי לצעוק והכלב המשיך לתקוף. פתאום לא ראיתי את הבן הקטן שלי, יוסף, בן 11, שישן קודם על הספה לידי, חשבתי שאולי הוא ברח והתחלתי לקרוא לו. הרגשתי שאני עומדת להתעלף מרוב פחד. ראיתי את נורהאן מרביצה עם קופסה של טישו לחייל וצועקת עליו שירחיק ממני את הכלב. וגם הבת שלי מנאר, בת 17, צעקה על החיילים להרחיק ממני את הכלב. היו בבית יותר מעשרה חיילים, ואף אחד מהם לא אמר לנו כלום. הם ניסו להשתלט על שלוש הבנות שלי, שניסו להתקרב אלי כדי להרחיק את הכלב וצעקו כל הזמן. אחרי עשר דקות בערך החיילים הרחיקו ממני את הכלב. דיממתי מהאצבע והם ראו את זה אבל לא עשו כלום.

ראיתי שהחיילים הולכים לכיוון הדלת האחורית. מנאר נתנה להם מפתחות אבל זרקו אותם על הרצפה, פרצו את הדלת עם מכשיר ועזבו. ניסיתי להירגע קצת. לא האמנתי למה שקרה. ניסיתי להיזכר בכל הפרטים. אחרי שנרגעתי הגיס שלי, עימאד, הסיע אותי לבית החולים בבית ג'אלא. הרופאים ניקו את הפצע וחבשו לי את האצבע וכף היד. בבוקר הלכנו ללשכת הבריאות כדי לקבל אנטיביוטיקה נגד הנשיכה של הכלב והם אמרו שהכלבים של הצבא מחוסנים נגד כלבת אז לא צריך לקחת תרופות. אני לא יכולה לשכוח את מה שקרה. זה היה מפחיד. זאת לא הפעם הראשונה שחיילים פורצים לבית שלנו עם כלב אבל הפעם זה היה שונה, קשה יותר. הבת הקטנה שלי, נרמין, מתעקשת מאז לישון לידי ומחזיקה לי ביד כל הזמן. גם הבן הקטן שלי יוסף מסרב לישון בלילה. הוא ישן רק ביום.

כך סיפרה נורהאן אל-הרימי (עיאד) בעדות שמסרה לבצלם ב-2.8.18:

אחרי שהכלב נשך את אמא שלי ראיתי את החיילים מוציאים אותו מהחדר ומנסים לצאת מהדלת האחורית. הבאתי מהר את המפתח של הדלת האחורית ונתתי אותו למנאר שהעבירה אותו לאחד מהם אבל הוא זרק אותו על הרצפה. חייל אחר השתמש במכונה שפורצת דלתות ופרץ את הדלת בכוח, ואז הם יצאו מהבית.

הייתי בהלם ממה שקרה. אמא סבלה מכאבים ביד שלה מהנשיכה של הכלב. החיילים לא שאלו אותנו כלום. אני לא יודעת למה הם נכנסו לבית שלנו. אנחנו רגילים לפשיטות של הצבא על הבית שלנו, אבל הפשיטה הפעם הייתה מוזרה ומפחידה. הכלב שתקף את אמא היה ענק ומפחיד. אלה היו רגעים של אימה בשבילי ובשביל אחותי נרמין ואח שלי יוסף, במיוחד בגלל שאבא שלי שעובד כנהג מונית, לא היה בבית באותו לילה.

תמונה

הכניסה לביתם של אימאן ואוסאמה אל-הרימי (עיאד)

אימאן אל-הרימי (עיאד) סיפרה בעדות שמסרה לבצלם ב-2.8.18:

ב-24.7.18, בערך ב-4:30 לפנות בוקר, הבן הגדול שלי מוהנד, בן 19, התעורר ואמר לי שיש אנשים מסביב לבית. שמעתי רעש מבחוץ, כאילו פותחים בכוח את הדלת של הבית של גיסי, ג'מאל עיאד, לידנו, והיו צעקות. הבנתי שהצבא נמצא ליד הבית.

אחרי עשר דקות שמענו דפיקות חזקות בדלת. בעלי אוסאמה קרא בקול "מי זה?" אבל אף אחד לא ענה. תוך כמה דקות הדלת נפרצה בכוח ונכנס כלב ענק בצבע חום-שחור, שתקף את בעלי והפיל אותו על הרצפה. אוסאמה צעק "תרחיקו אותו ממני, תרחיקו אותו ממני!" אחרי הכלב נכנסו עשרה חיילים רעולי פנים. הם לא הרחיקו את הכלב מבעלי, והוא המשיך לתקוף אותו כשבעלי צועק. החזקתי את הבן הקטן שלי על הידיים. קצין התקרב לאוסאמה ושאל אותו בערבית על הבנים שלנו. בעלי התחיל להגיד לו את השמות שלהם אבל ברגע שהזכיר את מוהנד, הבן הבכור, החייל הסתפק בזה, פנה אל מוהנד ושאל אותו מה השם שלו. החיילים הובילו אותו לחדר אחר בבית. מוהנד ביקש שיתנו לו לדבר איתי אבל אחד החיילים דחף אותו עם הרובה ואמר לו לשתוק. רציתי ללכת אחריהם אבל אחד מהם כיוון את הנשק שלו לראש שלי, ממרחק של פחות ממטר, ומנע ממני להתקרב.

חיילים אחרים כלאו את שלוש הבנות שלי בחדר שלהן ומנעו מהן לצאת לכמה דקות. החיילים נשארו בבית עוד רבע שעה בערך ואז עזבו. אחרי שהם יצאו הבנות סיפרו לי שהן ראו אותם אוזקים למוהנד את הידיים, מכסים לו את העניים שלו ולוקחים אותו החוצה. בעלי אמר לי שכל הזמן הזה החיילים אמרו לכלב להישאר לידו והוא הסתובב סביבו עד שהם יצאו מהבית.

אחרי שהם עזבו פרצתי בבכי ונתקפתי דיכאון בגלל המעצר של מוהנד ובגלל שלקחו אותו בלי שהייתה לי אפשרות להיפרד ממנו. הוא נמצא עכשיו במגרש הרוסים ועורך הדין שלו אמר לי שהוא עדיין בחקירה. שני הבנים הקטנים שלי רעדו מפחד ועד היום הם מסרבים לישון בחדר שלהם.

בתה, מהא אל-הרימי (עיאד), בת 14 סיפרה בעדות שמסרה ב-26.8.18:

התעוררתי מרעש של פיצוץ ליד הכניסה לבית. כשפקחתי עיניים ראיתי מולי חייל שהאיר את החדר עם לייזר אדום. נבהלתי מאוד מהמראה שלו כי הוא היה רעול פנים. אחותי הקטנה מראם התעוררה וצעקה בקול "מה אתם רוצים". ואז ראיתי עוד חייל.

אחרי כמה דקות נכנס כלב משטרתי ענק עם מחסום. אני ומראם התחלנו לצעוק. קפצנו על המיטה וניסינו לברוח מהכלב. החייל הוציא את הכלב מהחדר. חייל אחר נשאר איתנו בחדר, סגר את הדלת ולא נתן לנו לצאת. הרבצתי לחייל על היד שלו. בגלל הצעקות שלנו קצין התערב מבחוץ והורה לחייל לפתוח את הדלת.

יצאתי מהחדר עם אחותי מלכ, בת 13, וראיתי את אבא יושב עם הפנים לקיר בפינה של הסלון ואת אחי מוהנד יושב באמצע הסלון. אחד החיילים כיסה את העיניים של מוהנד ואזק לו את הידיים מאחור ואז כמה חיילים הובילו אותו אל מחוץ לבית. .

זה היה לילה מפחיד בשבילי ובשביל האחים הקטנים שלי. מוחמד, בן התשע, הושפע הכי קשה מההתנהגות של החיילים. הוא מפחד לישון לבד, ומבקש ממני או מאחותי לישון איתו בחדר. לפעמים הוא מתעורר מהשינה באמצע הלילה מפוחד כשהוא שומע קולות מסביב לבית.