פרסומים

מזה יותר משנה מנהלת ישראל מלחמה חסרת מעצורים כנגד העם הפלסטיני ברצועת עזה, בגדה המערבית ובשטחי מדינת ישראל. האלימות, שאפיינה מאז ומתמיד את יחסו של משטר הכיבוש והאפרטהייד הישראלי כלפי פלסטינים, מופיעה בשנה האחרונה בצורתה החשופה והישירה ביותר. דו"ח מצב זה מתמקד באחד ממופעי האלימות הללו. בצלם גבה 25 עדויות מפלסטינים שעברו התעללות מצד חיילים ישראלים במרכז העיר חברון בין החודשים מאי לאוגוסט 2024. בעדויות מתוארים מעשי אלימות, השפלה והתעללות בגברים, בנשים, בבני נוער ובילדים, שנעשו בידי חיילים. היקף האלימות מעיד על כך שאין מדובר רק בשאיפת נקם אישית של חייל זה או אחר או בכשל נקודתי, אלא בתוצר אלים במיוחד של מדיניות מערכתית, סדורה וארוכת שנים של דיכוי, גירוש וגזל העומדים בבסיס משטר האפרטהייד הישראלי.

בכל השטח שבשליטת ישראל – בין הים לירדן – מתקיים משטר אחד הפועל לקידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד, בניגוד לתפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת משטר כיבוש זמני. המשטר הישראלי מממש את העליונות היהודית באמצעות הנדסה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית של המרחב. כך, בעוד היהודים מנהלים את חייהם במרחב אחד רציף, בו הם זוכים לזכויות מלאות ולהגדרה עצמית, פלסטינים חיים במרחב המפורק ליחידות שונות, כשבכל אחת מהן זכויותיהם נחותות מאלה של היהודים.

נייר עמדה: כחלק מנירמול היחסים עם איחוד האמירויות, העדיפה ישראל, לפחות לעת עתה, להימנע מסיפוח מוצהר של הגדה המערבית. ואולם ישראל כבר סיפחה בפועל את הגדה מזמן והיא נוהגת בה כבתוך שלה, כאילו מדובר בשטחה הריבוני, ופועלת בה באופן חד צדדי כדי לקבע ולהנציח את שליטתה בה. וכך, עם שוך סערת הסיפוח הפורמלי, המציאות נותרה כשהייתה: ישראל זוכה שוב לחיבוקה החם של הקהילה הבינלאומית – שמשמעותו המשך מדיניות הנישול בלי לשלם על כך כל מחיר.

הדו"ח מתאר את מציאות החיים בשכונה המזרח ירושלמית אל-עיסאוויה, 53 שנים לאחר שסופחה לישראל. בשנה האחרונה השכונה היא מוקד של חיכוך קבוע ויומיומי בשל מבצע משטרתי שעיקרו התעמרות בתושבי השכונה. ואולם מבצע זה הוא רק חלק מהתמונה. בדו"ח מנתח בצלם את המדיניות שמיישמת ישראל בשכונה מאז סיפחה אותה לשטחה, מדיניות המושתתת על גזל קרקעות, הזנחה מכוונת, היעדר תכנון – ואלימות משטרתית, אשר מיושמת באופן קיצוני בשכונה זו.

לפניכם חפירה בעבר. מקרה אחד מכל שנה מאז 1989 שבו חיילים הרגו, פצעו או היכו. בכל אחד מהמקרים הבאנו את העדות שגבינו מיד לאחר האירוע, את האופן שבו אחת מזרועותיה המשפטיות של המדינה טייחה את שהתרחש, ולבסוף – עדות שגבינו בשנה האחרונה מבן משפחה או מהקורבן עצמו, על החיים שקרסו בשנייה ההיא, שאחריה הם כבר לא חזרו למסלולם. האלימות וטיוחה, שני הסלילים השזורים זה בזה, מהווים יחדיו את הדנ"א של הכיבוש. הרי בלי אלימות מדינה, המופעלת על ידי כוחות הביטחון, אי אפשר לדכא עם ולשלוט בחייו. אבל בלי טיוח – כוחות הביטחון יסרבו להפעיל את האלימות. זו העסקה האפלה שנרקמה בין שלטון לבין "ביטחון", העסקה שבלעדיה לא יהיה כיבוש, לא תהיה שליטה.

הדו"ח מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

הדו"ח חושף כיצד הרשויות הישראליות מפרות באופן שיטתי ונרחב את זכויות האדם של מאות נערים הנעצרים מדי שנה בירושלים המזרחית. ב-60 תצהירים שמסרו, תיארו נערים כיצד הוצאו ממיטותיהם באמצע הלילה, נאזקו ונחקרו תוך הפרה של זכויותיהם ולאחר מכן נעצרו בתנאים קשים, לעתים לתקופות ממושכות. התנהלות זו היא חלק ממדיניותה של ישראל בעיר, הרואה בתושביה הפלסטינים אוכלוסייה בלתי רצויה.

המשפט הבינלאומי מגדיר כיבוש כמצב זמני, אך אחרי יותר מחמישים שנה, לא ניתן עוד להתייחס אל המציאות בשטחים כזמנית ומופרך לדבוק בתקווה שישראל תפעל לשינויה. בשנה החמישים ואחת לכיבוש בצלם מפרסם גרסה מעודכנת של המסמך המציג תמונה עדכנית של המציאות בשטחים. העובדות המתוארות בו – ומשמעותן – ידועות. גם משמעותה של עמידה מנגד בחוסר מעש ידועה – המשך המצב הקיים. כיום נדרשת פעולה נחושה שתבטא את הפסקת שיתוף הפעולה בארץ ובעולם עם הכיבוש.

במהלך שני העשורים האחרונים יצרה מדינת ישראל מציאות המאפשרת לה להתנער כמעט לחלוטין מתשלום פיצויים לפלסטינים שנפגעו מידי כוחות הביטחון, על אף שזו חובתה על פי המשפט הבינלאומי. דו"ח חדש של בצלם שמתפרסם הבוקר (רביעי, 8.3) מתחקה אחר המהלך וממחיש את תוצאותיו: בשנים האחרונות ניכרת ירידה דרמטית במספר תביעות הפיצויים שמגישים פלסטינים ומחיר הפגיעה בהם הוזל. מדיניותה זו של ישראל מפגינה את עומק הזלזול בחייהם, בגופם וברכושם של התושבים הפלסטינים.

הדו"ח מפרט את הסיבות שהובילו את בצלם להפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית. החלטה זו, שהיא בלתי שגרתית עבור ארגון לזכויות האדם, התקבלה על סמך מידע שהצטבר ממאות תלונות שהגשנו למערכת, עשרות תיקי מצ"ח ופגישות רבות עם גורמים רשמיים. בצלם ימשיך לתעד ולדווח על הפרות אך החליט שלא לסייע עוד למערכת המשמשת כמנגנון טיוח ואשר פוטרת מראש את הדרגים הצבאיים הבכירים ואת הדרג הפוליטי מאחריות למדיניות שהתוו.

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

מניעת שינה, כבילות ממושכות, אלימות מילולית ולעיתים פיזית; חשיפה לקור וחום; מזון מועט וגרוע; צינוק מצחין, בידוד, היגיינה ירודה. כך נראית חקירה שגרתית במתקן השב"כ בבית הסוהר שקמה, כפי שעולה מדו"ח חדש של המוקד להגנת הפרט ובצלם. הדו"ח מבוסס על תצהירים ועדויות של 116 עצירים ביטחוניים פלסטינים שנחקרו במקום בין אוגוסט 2013 למארס 2014. לפחות 14 מהם נחקרו בעינויים בידי הרשות הפלסטינית זמן קצר קודם לכן. משטר חקירות זה של השב"כ מופעל באישור רשויות המדינה, לרבות בג"ץ