ב-9.1.18 ירו פלסטינים מרכב חולף ברב רזיאל שבח בסמוך לנקודת ההתנחלות חוות גלעד שבה גר והרגו אותו. מבצעי הפיגוע נמלטו מהמקום. במהלך החודש שלאחר מכן ערכו כוחות הביטחון חיפושים אחרי חשודים בהם אחמד נסר ג'ראר, תושב ג'נין. במהלך חיפושים אלה נכנסו כוחות הביטחון ללפחות חמישה מבתי משפחת ג'ראר המורחבת בעיר ג'נין, בעיירה בירקין ובכפר אל-כפיר שבמחוז ג'נין.
מתחקיר שערך תחקירן בצלם באזור ג'נין, עבד אל-כרים סעדי, עולה כי ב-17.1.18 נכנסו כוחות הביטחון לשכונת ואדי בורקין בעיר ג'נין בחיפוש אחר חשודים במעשה. הכוחות נתקלו בפלסטינים חמושים ובחילופי האש שהתפתחו נהרג אדם שהיה לדברי המשטרה אחד היורים. במהלך הפעולה הרסו הכוחות ארבע יחידות דיור – שהריסתה של אחת מהן התחילה כשהדיירים היו בתוכה, מבלי שהכוחות טרחו להזהיר אותם; בתחילת חודש פברואר, ככל הנראה במסגרת החיפושים אחר החשוד אחמד נסר ג'ראר, הגיעו כוחות הביטחון בשני מועדים לבתיהן של משפחות נוספות ממשפחת ג'ראר המורחבת, בעיירה בירקין ובכפר אל-כפיר. הכוחות שיסו כלב בשלושה אנשים וביצעו חיפוש משפיל בעירום על גופן של שלוש נשים. כל הכניסות לבתי תושבים נעשו באישון לילה או בשעות הבוקר המוקדמות, בעת שישנו. בחלק מהמקרים הורו החיילים לתושבים לצאת מבתיהם אל הלילה הקר ובאחרים הורו לתושבי כמה בתים ממשפחה אחת להתאסף בבית אחד. ב-6.2.18 הרגו כוחות הביטחון את החשוד אחמד נסר ג'ראר, בן 26, והרסו את החדר בו הסתתר בעיירה אל-יאמון.
עדויות המשפחות הפלסטיניות שחיילים וכלבים פלשו לבתיהן באישון לילה – תוך גרימת הרס, השפלה, טראומה ופציעה – מצביעות על התנהלות מופקרת ואלימה של כוחות הביטחון, תוך אדישות מוחלטת לכבודם, לשלמות גופם ולחייהם של התושבים, בהם ילדים קטנים. אנשי כוחות הביטחון שהיו חלק מפעולות אלו – בהם גם אלה שאישרו אותן – מודעים היטב לחסינות המוחלטת שהם נהנים ממנה ולהיותם של בני האדם שלבתיהם פלשו חסרי כל הגנה, גם לא בביתם שלהם. את המציאות הזו הם ניצלו עד תום.להלן התחקיר המלא.
כל העדויות נגבו על-ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי.
תמונה
חורבות ביתו של איסמעיל ג'ראר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 18.1.18
18.1.18, ג'נין: הריגתו של אחמד איסמאעיל ג'ראר והריסת ארבע דירות
ב-17.1.18, בסביבות השעה 22:00, נכנסו שוטרי ימ"מ, חיילים ואנשי שב"כ לשכונת ואדי בורקין שבמערב ג'נין וכיתרו כמה מבתי משפחת ג'ראר המורחבת. בחילופי אש שהתפתחו בינם לבין פלסטינים חמושים שהיו ליד אחד הבתים נהרג , בן דודו של אחמד נסר ג'ראר, אחמד איסמאעיל ג'ראר, בן , 30, שהיה לדברי המשטרה אחד היורים. בנוסף, נפצעו לדברי המשטרה שני שוטרי ימ"מ – אחד באורח קשה והשני באורח קל. בעימותים שהתפתחו במקום לאחר מכן, נפצעו מירי כוחות הביטחון שני תושבים, אחד מהם באורח קשה.
חילופי האש נמשכו מספר שעות ובמהלכם קראו כוחות הביטחון לחלק מהתושבים לצאת מבתיהם, ואולם חלקם לא הבינו שקריאה זו מופנית אליהם. בסביבות השעה 1:00 בלילה, איסמאעיל ג'ראר, בן 65, אביו של אחמד איסמאעיל ג'ראר שנהרג מוקדם יותר באותו ערב, פתח את דלת ביתו לאחר ששמע חיילים צועקים בחוץ. על סף הדלת עמדו חיילים שכיוונו אליו את נשקם והורו לו ולכל בני משפחתו לצאת מהבית. איסמאעיל, אשתו אינשיראח (בת 50), ארבעה מילדיו ושתי נכדותיו, בנות 8 ו-9, יצאו מהבית והחיילים הורו להם לשבת בחצר.
החיילים לקחו את מוחמד, בנו בן ה-33 של איסמאעיל לחקירה שארכה כשעה והחזירו אותו. לאחר מכן העלו החיילים את כל בני המשפחה לכלי-רכב צבאיים והסיעו אותם לביתו של קרוב משפחתם רידא ג'ראר, במרחק של כ-150 מטרים.
בביתו של רידא ג'ראר כבר שהו קרובי משפחה נוספים שגרו בסמוך ונשלחו לשם על-ידי החיילים: ח'יתאם ג'ראר, בת 47, אמו האלמנה של החשוד אחמד נסר ג'ראר, ושלושת ילדיה האחרים. החיילים אזקו את ידיהם של כל הגברים מלבד איסמאעיל ג'ראר, ריכזו אותם בקומה הראשונה של הבית והורו לנשים לעלות לקומה השנייה. כמה מהחיילים עלו על גג הבית.
בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר החלו כוחות הביטחון להרוס את בתי משפחותיהם של איסמאעיל ג'ראר וחי'תאם ג'ראר וכן בית נוסף – של עלי ונסים ג'ראר, בעת שבני המשפחה שהו עדיין בתוכו. עלי ונסים ג'ראר וארבעת ילדיהם, בני 7 עד 20, היו כאמור בביתם. כששמעו רעשים ויריות בחוץ התכנסו השישה בחדרה של הבת הקטנה, המרוחק מהכניסה, ושם גם שהו בעת שהדחפורים החלו להרוס את ביתם.
תמונה
ח'יתאם ג'ראר על רקע חורבות ביתה. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 21.1.18
בעדות שמסרה ב-24.1.18 סיפרה נסים ג'ראר:
קצת אחרי השעה 3:00 שמענו קול של כלי רכב ודחפור שהתקרבו לבית שלנו. הדחפור התחיל להרוס את הבית שלנו מהצד המערבי. בעלי, אני והילדים צעקנו מפחד שהבית ייהרס עלינו. הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית. ביקשתי מבעלי ומהילדים להתפלל לפני שיצאנו ושיאמרו את הפסוק "אין אלוהים מלבדו". יצאתי מביתי מבלי לשים את החיג'אב שלי כדי לכסות את ראשי. הייתי רק עם בגדי השינה.
החיילים שעמדו בחצר הבית של וליד כיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם עם כוונות הלייזר כדי להאיר אותנו ואת הפנים שלנו. בעלי פנה לחיילים ושאל אותם "למה אתם הורסים את הבית שלי?". אחד החיילים ענה לו: "שקט, שקט". שאלתי את החיילים אם אנחנו יכולים להיכנס לבית של וליד והם אמרו שכן. וליד היה בבית, ועל הגג שלו היו חיילים. נשארנו שם עד שעות הבוקר.
זה היה לילה ארוך וכואב ומדכא, ואיבדתי במהלכו את כל תכולת הבית שלי, הזיכרונות שלי, הפריטים האישיים של המשפחה. הבית הפך לערימת הריסות ועכשיו המשפחה מפוזרת בין בתי קרובי המשפחה עד שנמצא דירה להתגורר בה. יצאתי עם בעלי וילדיי בבגדי השינה שלנו והכספים והרכוש שלנו נשארו שם מתחת להריסות. בתי ח'דיג'ה, בת שבע, ממשיכה לשאול אותי על הבובה שלה, "דובון קטן", שנשארה מתחת להריסות. הבן שלי מוסטפא בן ה-11 שואל על האופניים ועל הספרים שלו. אני לא יודעת מה לענות להם.
הצבא הרס את שלושת הבתים, שאחד מהם הכיל שתי דירות, באמצעות דחפורים וירי של טיל על אחד מהם, והותיר 16 בני אדם, בהם שלושה קטינים ללא קורת גג.
חורבות ביתם של עלי ונסים ג'ראר. צילום: עבד אל-כרים, בצלם, 18.1.18
3.2.18 ו-8.2.18, העיירה בירקין: שיסוי כלב וחיפוש בערום
תמונה
דלת הבית
ב-3.2.18, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הגיע כוח צבאי שמנה עשרות חיילים לעיירה בירקין שבאזור ג'נין והקיף את ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר. מברוכ, בן ה-40 ואינאס, בת ה-37, התעוררו לקול נפץ חזק - ככל הנראה כשהחיילים פוצצו את דלת הכניסה לבניין – ופיצוצים של רימוני הלם. הם מיהרו להביא למיטתם את שני ילדיו של מברוכ מאשתו הראשונה הגרים עמם, בני שלוש ותשע. כמה דקות לאחר מכן פוצצו החיילים גם את דלת הכניסה לקומה השנייה שבה הם גרים.
לאחר הפיצוץ נכנס לחדר השינה של בני הזוג כלב, שנעץ את שיניו בחוזקה בכתפו השמאלית של מברוכ ג'ראר והפיל אותו על רצפת החדר. אינאס ג'ראר ניסתה, ללא הצלחה, לחלץ את בעלה משיניו של הכלב. שני הילדים, שצרחו ובכו מפחד, התחבאו מאחורי המיטה.
כך תיארה אינאס ג'ראר את מה שאירע לאחר מכן בעדות שמסרה ב-4.2.18:
תמונה
אינאס ג'ראר
רצתי לדלת כדי לקרוא לעזרה ואז ראיתי שחיילים עומדים על המדרגות המובילות לדירה שלנו. החיילים צעקו עליי בערבית שאוציא את כל מי שנמצא בתוך הבית. אחד החיילים אמר לי שאוציא את אחמד ג'ראר המבוקש מהבית, אבל אני בכלל לא מכירה אותו. אמרתי לו שאין אף אחד בבית חוץ מבעלי ושני הילדים הקטנים.
התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב". כמה חיילים והכלב גררו את בעלי לקומה הראשונה, 19 מדרגות.
בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד. החיילים הורו לי לרדת לחצר הבית ולהביא גם את הילדים. נעלתי להם נעליים כדי שלא ייפצעו מרסיסי הזכוכית. החיילים הכריחו אותנו לשבת על הרצפה הרטובה מהגשם. כשחיכינו בחוץ, שמעתי פיצוץ בתוך הדירה שלנו. כנראה שהחיילים השליכו רימוני הלם לתוך הדירה לפני שנכנסו לתוכה לעשות חיפוש. היו שם המון חיילים, חלקם רעולי פנים.
ישבנו על האדמה במשך כחצי שעה. אחר כך החיילים הוציאו את בעלי מהדירה בקומה הראשונה. הכלב כבר לא נשך אותו אבל ידיו היו כבולות לאחור, על אף הפצעים שלו. פניו היו מכוסות דם והמכנסיים שלו היו קרועים.
מברוכ ג'ראר תיאר את שעבר עליו לאחר שהחיילים והכלב גררו אותו במורד המדרגות בעדות שמסר ב-14.2.18:
תמונה
מברוכ ג'ראר
אחד החיילים חילץ אותי מהשיניים של הכלב בתחתית המדרגות, לאחר שחתך את החולצה שלי במספריים. הוא הרחיק ממני את הכלב. לאחר מכן הגיע חייל אחר ונתן לי שני אגרופים באף. זה גרם לי לכאבים עזים ולדימום חזק. אני מעריך שהכלב אחז אותי בשיניו במשך כרבע שעה. אחד החיילים שאל אותי "איפה אחמד ג'ראר" ועניתי לו שאין לי מושג.
החיילים הכניסו אותי לאחד החדרים שבקומה הראשונה בבית. כל הזמן הזה דיממתי מזרוע שמאל ומהאף. אז הגיע קצין בכיר, היה נראה לי שהוא הופתע כשראה מה הכלב עשה לי. הוא צילם את היד שלי בטלפון הסלולארי שלו והורה לחיילים שכבר כבלו את ידיי לאחור לשחרר אותן. הוא דיבר אל החיילים בעברית שאני מבין חלק ממנה.
אחרי כחמש דקות החיילים שוב אזקו את ידיי לאחור והוציאו אותי מחוץ לבית. בחוץ ראיתי את הבנים הקטנים שלי, סוהייב ומחמוד, יושבים על הקרקע, למרות שהיא הייתה רטובה בגלל הגשמים שירדו בלילה. החיילים אמרו לאשתי להביא להם את הטלפון הסלולארי שלי ואז העלו אותי על ג'יפ צבאי ולקחו אותי למחנה סאלם, אחרי שכיסו את עיני ביריעת בד. כשהגענו נאמר לי שהם יעבירו אותי לבית חולים והחיילים הורידו לי את כיסוי העיניים. בזמן שחיכיתי שם, חלק מהחיילים צילמו אותי בטלפונים שלהם וגם צילמו תמונות סלפי כשהם צוחקים.
רק לאחר כשעתיים וחצי העבירו החיילים את מברוכ ג'ראר לבית החולים בעפולה. לאחר שאושפז אזקו החיילים את רגליו למיטה ושני חיילים הוצבו בפתח הדלת. למחרת, בסביבות הצהריים, הגיעו לחדרו שני אנשים בבגדים אזרחיים ושאלו אותו על קשריו עם נסר ג'ראר שנהרג בשנת 2002, אביו של אחמד נסר ג'ראר שנחשד בביצוע הפיגוע. לאחר כחצי שעה עזבו השניים את בית החולים. כשבוע לאחר מכן, ב-11.2.18, הסירו החיילים את האזיקים מרגליו של מברוכ ג'ראר והודיעו לו שהוא משוחרר ואינו חשוד בדבר. ב-13.2.18 הועבר מברוכ ג'ראר להמשך טיפול בבית החולים רפידיא בשכם.
תמונה
מברוכ ג'ראר בבית החולים רפידיא בשכם. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 14.2.18
ב-8.2.18, בסביבות השעה 3:00 בבוקר, בעת שמברוכ ג'ראר היה מאושפז עדיין בבית החולים בעפולה, הגיעו כעשרים חיילים לביתו. יחד עם אינאס והילדים שהו בבית באותה עת אמו של מברוכ, חורייה בת ה-75, ואחותו דלאל בת ה-50, אילמת הלוקה בתסמונת דאון, שבאו לארח לה חברה מאז מעצרו של מברוכ.
החיילים פרצו את דלת הקומה הראשונה ועלו מיד לקומה השנייה. אינאס ג'ראר פתחה להם את הדלת והם נכנסו לסלון ושאלו אם יש גבר בדירה. בנוסף שאלו החיילים את אינאס אם יש ברשותה כסף והודיעו לה שאם יש בידיה כספים הם שייכים לחמאס ולכן עליהם להחרים אותם. אינאס ג'ראר אמרה לחיילים שאין ברשותה כסף והם ערכו חיפוש בבית. לאחר שלא מצאו דבר, הורו החייים לאינאס להיכנס לחדר השינה כדי שחיילת תערוך חיפוש על גופה. בחדר דרשה ממנה החיילת להתפשט ולהישאר עירומה ולאחר מכן ערכה חיפוש דומה גם על שתי הנשים האחרות שהיו בבית, בחדר אחר.
כך מסרה אינאס ג'ראר ב-8.2.18 בעדותה:
החיילת דרשה ממני להוריד את כל הבגדים שלי. עשיתי מה שהיא אמרה, חשבתי שהיא רוצה לבצע חיפוש באמצעות מגנומטר. להפתעתי החיילת התעקשה שאוריד גם את הבגדים התחתונים. לאחר שהורדתי אותם, היא בדקה את הבגדים שהורדתי ואז, כשאני עירומה, היא הורתה לי להסתובב. הרגשתי מושפלת ושבורה. איחלתי לעצמי מוות כדי שלא אצטרך לחוות עוד את הרגעים האלה. אז החיילת אמרה לי לכרוע, כשאני עדיין עירומה. נשארתי כך למשך שתיים-שלוש דקות שהיו הארוכות בחיי. רק אחרי זה היא אמרה לי שאני יכולה להתלבש. לדעתי לחיילת הזו אין שום חוש מוסרי או אנושי.
לאחר שהחיילת סיימה את החיפוש, החיילים נשארו בבית עוד שעה שלמה, במהלכה שאלו אותי שאלות על בעלי. הם שאלו אם אני רוצה לבקר אותו וגם שאלות על הכספים שלו. מה שהם עשו לי זה פשע והשפלה ופגיעה בכבוד שלי ושל המשפחה שלי.
תמונה
סימני פיח על פתח ביתם של אינאס ומברוכ ג'ראר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 4.2.18
חורייה ג'ראר תיארה גם היא בעדות שמסרה ב-13.2.18 את מה שעבר עליה:
תמונה
חורייה ג'ראר
החיילת הובילה את אשתו של בני, אינאס, לחדר השינה שלה. נשארתי עם הבת שלי דלאל בחדר מול המטבח. קשה לי לזוז. ישבתי על מיטה בעוד בתי ישבה על המזרן שלה בסמוך אלי. החיילת סגרה את הדלת לאחר שאינאס נכנסה לחדר שלה ויותר לא ראיתי מה קרה בתוך חדר השינה שלה.
לאחר כחמש דקות אינאס והחיילת יצאו מהחדר ונכנסו לחדר שלנו. החיילת אמרה לי שהיא רוצה לערוך עלינו חיפוש גופני. התחלתי לבכות ואמרתי לה: "מה את רוצה ממני? אני לא מסוגלת לזוז ואני קשישה, תתביישו לכם". אינאס והחיילת עזרו לי להוריד את הבגדים, בזמן שישבתי על המיטה. הרגשתי חוסר אונים ועצב עמוק בגלל המעשים שהחיילת עשתה לי. היא בדקה את הבגד שלי בזמן שהייתי עירומה ואז אינאס והחיילת עזרו לי להוריד את המכנסיים עד לחשיפת איבריי האינטימיים. החיילת הסתכלה על האברים האינטימיים שלי. בכיתי כל הזמן, איך קורה שחיילת צעירה מאלצת קשישה כמוני להוריד את הבגדים ככה ולחשוף את עצמי מולה בדרך כזו! מעולם לא עלה בדעתי שדבר כזה בכלל אפשרי.
אחר כך החיילת הורתה לאינאס לעזור לה להפשיט גם את דלאל. אינאס עזרה לה להפשיט אותה והחיילת ביצעה גם עליה חיפוש. לא הפסקתי לבכות. איך הגענו למצב שבו חיילת מפשיטה אותנו ככה בתוך הבית שלנו וחושפת ככה את האברים האינטימיים שלנו?
3.2.18, הכפר אל-כפיר: שיסוי כלב
תמונה
נור א-דין עוואד
ב-3.2.18, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו כוחות הביטחון לביתם של נור א-דין עוואד, בן 48 וסמאהר, בת 42, הורים לארבעה. המשפחה גרה בקומה הראשונה בבית בן שתי קומות בכפר אל-כפיר שבמחוז ג'נין. החיילים פרצו את דלת הבית וסמאהר התעוררה מהרעש וצעקה כשראתה כלב עומד בחדר השינה שלה. בעלה, נור א-דין, התעורר וקם מיד מהמיטה כדי להרחיק את הכלב אך זה תקף אותו ונשך אותו בידו הימנית, בעת שחיילים עומדים בפתח חדר השינה ולא עושים דבר. לאחר-מכן הוציאו החיילים את הכלב מהחדר.
סמאהר ביקשה מהחיילים להתרחק מהחדר, התלבשה במהירות והלכה לסלון. החיילים הורו לבני המשפחה להישאר בבית ולאחר כמה דקות עזבו אותו. לאחר כמה דקות נוספות שמעו בני המשפחה דפיקות בדלת האחורית של ביתם.
בעדות שמסרה ב-4.2.18 תיארה סמאהר עוואד את מה שהתרחש לאחר מכן:
תמונה
סמאהר עוואד
החזקתי את הבן שלי, כרם, בן השנתיים, שבכה ונצמד לחזה שלי. פתחתי את הדלת שעליה דפקו החיילים, וכלב תקף אותי וקפץ על החזה שלי. כרם נפל מהידיים שלי. מאוחר יותר ראיתי שבעלי הרים אותו. ניסיתי להרחיק את הכלב לאחר שנשך אותי בחזה. הצלחתי להרחיק אותו אבל אז הוא תפס אותי בירך שמאל. הצלחתי בכל הכוח שלי להרחיק אותו. החיילים עמדו ורק הסתכלו על הכלב ולא עשו דבר. כל הזמן הזה בעלי התחנן בפני החיילים שייקחו את הכלב. אחד החיילים דיבר עם הכלב בעברית ואז הכלב תפס אותי בזרוע שמאל לכמה דקות, עד שהגיע חייל ולקח אותו. ירד לי דם מהיד שכאבה לי מאוד.
החיילים והכלב יצאו מהבית. הם עמדו מול הכניסה. בעלי ביקש מהם שיטפלו לי ביד אבל הם לא התייחסו אליו. הרגשתי כאבים ודימום אך לחיילים לא היה אכפת. קשרתי אותה בחתיכת בד כדי לעצור את הדימום.
כשעה לאחר מכן, בסביבות השעה 5:00, הגיעו החיילים לביתה של חלימה ג'ראר, בת 62, אלמנה ואם לשישה, שגרה במרחק של כ-150 מטר מבית משפחת עוואד. חלימה מתגוררת בבית עם שניים מילדיה – בתה סבאא, בת 42, ובנה אל-קעקאע בן 48, נשוי ואב לארבעה. החיילים קראו לחלימה ולבני משפחתה לצאת מביתם והורו להם לעבור לביתם הסמוך של נור א-דין וסמאהר, שם ריכזו את כל הנשים בקומה הראשונה ואת הגברים בקומה השנייה. לאחר מכן חקרו החיילים את שני בניה של חלימה – אל-קעקאע ודיב – שגר בבית עם משפחתו בבית אחר בשכונה.
בעדות שמסרה ב-4.2.18 סיפרה חלימה ג'ראר:
תמונה
חלימה ג'ראר
כשנכנסתי לבית של נור א-דין עוואד ראיתי את סמאהר שהיד השמאלית שלה הייתה חבושה ומדממת. ראו שכאב לה מאוד. הבן הקטן שלה כרם היה מפוחד והוא בכה ונצמד אליה. לא יכולתי לשאת את המראה. יצאתי החוצה וביקשתי מהחיילים שהיו מול הבית לתת לה עזרה ראשונה. חייל הסכים, הביא תיק עזרה ראשונה ונכנס אתי לחדר. הוא חיטא את הפצעים העמוקים ואת סימני הנשיכה של הכלב וחבש את היד של סמאהר. סמאהר התקשרה לאחיה שהזמין אמבולנס, אבל כשהוא הגיע החיילים לא נתנו לו לעבור. היד של סמאהר המשיכה לדמם.
החיילים עיכבו אותנו עד 9:00 בבוקר. הם הביאו את כל השכנים שגרים באזור לבית של סמאהר, וביניהם הבן שלי דיב, בן 50, שגר במרחק של כ-500 מטרים מהבית שלי. היינו בסך הכל כ-15 אנשים בתוך הבית, כולם שכנים וקרובי משפחה.
בתום הפעולה החיילים עצרו את האחים דיב ואל-קעקאע ג'ראר, ששוחררו לאחר כמה ימים: דיב ב-6.2.18 ואל-קעקאע ב-7.2.18.
כבר יותר מיממה שהצבא פועל במחנה הפליטים ג'נין הצפוף כאילו היה שדה קרב ולא מקום שבו חיים, עובדים, לומדים וחולמים בני אדם. עד עכשיו דווח על הפצצות מהאוויר ועל כניסת טנקים, נגמ"שים, דחפורים ומאות חיילים למחנה. דווח על לפחות עשרה הרוגים ועל מאות פצועים, חלקם אנוש, ועל קושי לפנותם לאחר שהצבא הרס דרכים בתוך המחנה ואת דרכי הגישה אליו. בתי החולים קורסים ומתקשים להעניק לפצועים שפונו את הטיפול הנדרש. דווח על ניתוק של רשתות המים, החשמל והאינטרנט ועל פגיעה במרכזי טיפול רפואי. ודווח על הרס נרחב של בתי מגורים ורכוש פרטי של התושבים. אלפי אזרחים – ילדים, נשים, גברים וקשישים – נאלצו להימלט מבתיהם, חלקם מבלי לדעת לאן ילכו. מבחינת ממשלת ישראל, פעולות אלה הן הכרחיות כחלק מ"המאבק בטרור". הנחה זו התקבלה ללא עוררין על ידי כמעט כל הקשת הפוליטית בישראל, שמיהרה להתייצב לימין הממשלה, ועל ידי חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית. אלא שהלחימה במחנה הפליטים אינה מנותקת ממטרותיו של משטר האפרטהייד, הפועל מזה שנים לקידום העליונות היהודית בכל השטח שבין הים לירדן והשליטה הצבאית על הפלסטינים בשטחים הכבושים. הפגיעה הגורפת בזכויות האדם, תוך התעלמות מאנושיותם של הפלסטינים, משקפת את תפיסת עולמו של המשטר. בניגוד לעמדתם של קובעי המדיניות בדרג המדיני והצבאי, פגיעה מכוונת כה נרחבת באזרחים היא בלתי חוקית וסותרת נורמות מוסריות ואנושיות בסיסיות. ישנם פעולות ומעשים שלמדינה אסור לעשות – אפילו היה מדובר ב"מלחמה בטרור", בוודאי כאשר מדובר בקידום מטרות פוליטיות גזעניות ואלימות. קובעי המדיניות מסרבים להבחין בין מותר לאסור, בין לגיטימי לנפשע ובין אנושי לאכזרי. עבור הציבור הישראלי, שחלקים נרחבים ממנו לוקחים חלק בחודשים האחרונים במאבק נגד מהלכי הממשלה המבקשים לפגוע בזכויותיהם, זוהי הזדמנות להתנגד לפגיעה של אותה ממשלה בזכויות האדם ברגעים אלו ממש. לקהילה הבינלאומית יש חובה להציב לישראל גבולות ולפעול בנחישות להפסקת ההתקפה הישראלית במחנה הפליטים ג'נין.
בשנת 2000 עבדו כ-10,000 מתושבי רצועת עזה בדיג. כיום רשומים בלשכת הדייגים כ-4,000 דייגים בלבד, המפרנסים כחמישים אלף בני אדם. אולם גם נתון זה אינו משקף את המציאות, שכן מחצית הדייגים הרשומים מובטלים לאחר שסירותיהם הושבתו ולא ניתן לתקנן בשל מחסור בחומרי גלם. 95% מהדייגים ברצועה חיים מתחת לקו העוני, המוגדר כהכנסה חודשית של פחות מ-2,293 ש"ח למשפחה בת חמש נפשות, ומסתמכים על סיוע הומניטארי למחייתם. שיעור המסתמכים על סיוע המוניטארי בקרב כלל תושבי הרצועה עומד על 80%. התכווצותו של ענף הדיג ברצועה היא תוצאה ישירה של מדיניותה של ישראל, המטילה הגבלות קשות על הגישה לים, על שיווק הדגים בגדה ועל הכנסה של חומרי גלם לרצועה, אוסרת על ייצוא דגים לישראל ומתעמרת בדייגים: א. צמצום הטווח המותר לדייג: בחודש מארס 2016 הרחיבה ישראל את טווח הדיג שהיא מתירה ברצועת עזה משישה לתשעה מיילים ימיים ובחודש יוני היא שבה וצמצמה אותו לשישה כ-11 ק"מ). זאת על אף שבהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לאפשר דיג עד לטווח של 20 מיילים ימיים, התחייבות שבה לא עמדה מעולם. טווח הדיג המקסימלי שהתירה ישראל מאז נחתם הסכם אוסלו עומד על 12 מיילים ימיים, ובמהלך השנים צומצם הטווח יותר ויותר, ולפרקים עמד על ל-3 מיילים ימיים בלבד. בתקופות של לחימה נאסר הדיג כליל. ההודעות על שינוי בטווח הדיג המותר נמסרות על-ידי המת"ק הישראלי ללשכת הדייגים ברצועה. כמו כן מסמן חיל הים הישראלי את גבולו של הטווח באמצעות מצופים. צמצום טווח הפעילות של הדייגים גורם לדיג יתר בשטח מצומצם והדבר פוגע הן בזמינות הדגה והן בשטחי הרבייה של הדגים. ב. מחסור בחומרי גלם, בציוד ובחלקי חילוף לתיקון סירות הדיג: ישראל אוסרת על הכנסת חומרים החיוניים לצורך תחזוקה שוטפת של סירות הדיג, ובהם פיברגלס, כבלי פלדה, מנועים וחלקי חילוף, בטענה שמדובר בחומרים שהיא מגדירה כ"דו שימושיים", כלומר כאלה "שנועדו מעיקרם לשימוש אזרחי ומתאימים גם לשימוש ביטחוני". במהלך שנת 2016 התקיימו מספר פגישות בין נציגי משרד החקלאות הפלסטיני והמת"ק הפלסטיני לבין מפקד מת"ק עזה, האחרונה שבהן ב-10.6.16, בהן הועברה לישראל רשימת הפריטים הדרושים לדייגים. נכון להיום לא אושרה הכנסתו של אף פריט שהופיע ברשימה. על-פי מדור הדיג כמאתיים סירות חסקה וחמש סירות מנוע קטנות (לאנצ'ים) מושבתות כיום בהיעדר החומרים והציוד הנחוצים לתיקונן. סירת חסקה ממונעת בנמל הדייגים של עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 11.1.17 ג. מעצרים וירי: במהלך שנת 2016 גבה בצלם עשרות עדויות מדייגים שדיווחו כי ספינות חיל הים ירו לעבר סירותיהם. חלקם נפצעו ואחרים נעצרו. על-פי העדויות, חיילים כפו על דייגים באיומי נשק לפשוט את בגדיהם ולשחות בים עד לספינת חיל הים, תוך התעלמות מתנאי מזג אוויר. מעדויות הדייגים וכן מנתוני מכשירי ה-GPS שברשותם עולה כי חלקם נעצרו מבלי שחרגו מהאזור שבו מתיר הצבא את הדיג. דייגים שהועלו לספינות חיל הים נלקחו לנמל אשדוד שם נחקרו כשידיהם כבולות ועיניהם מכוסות, וסירותיהם הוחרמו. לאחר החקירה – שבמקרים רבים התמקדה בניסיון להשיג מידע מודיעיני לגבי אנשי חמאס – שוחררו רוב הדייגים לביתם, ללא סירות הדיג שלהם. לשכת הדייגים ברצועה דיווחה כי מאז חודש אפריל 2016 עוצרות רשויות חמאס את הדייגים שהצבא מחזיר למחסום ארז, חוקרות אותם ומחזיקות בהם למשך מספר ימים. לפי נתוני מדור הדיג במשרד החקלאות בעזה, בשנת 2016 הצבא הישראלי עצר 113 דייגים. 107 מהם שוחררו לאחר חקירה ושישה עדיין עצורים. עשרה דייגים נוספים נפצעו מירי חיל הים הישראלי. כמו כן נמסר ממדור הדיג כי במהלך 2016 החרים הצבא 28 סירות חסקה ממונעות ושש לא ממונעות. נכון למועד פרסום המאמר רק חמש מהן הוחזרו עד כה לבעליהן, כולן בחודש אפריל. בנוסף הוחזרו באפריל 5 חסקות שהוחרמו שנה קודם לכן.* בשנת 2015 נעצרו 73 דייגים והוחרמו 22 סירות חסקה. כמו כן, נכון להיום, 14 סירות דיג מושבתות ברצועה בשל נזקים שנגרמו להם מירי חיל הים או במהלך החרמתן. בנוסף, עולה מנתוני מדור הדיג כי הנזק הישיר שנגרם לדייגים בשנת 2016 עקב ירי על סירות והחרמה של סירות וציוד דיג מגיע לכחצי מיליון דולר. ד. איסור על ייצוא דגים לישראל והגבלות על שיווקם בגדה: עד להטלת המצור על רצועת עזה בשנת 2007 היה הדיג ענף משגשג ברצועה והדייגים, ששיווקו את מרכולתם בגדה המערבית וייצאו אותה לישראל, התפרנסו די למחייתם. עם הטלת המצור אסרה ישראל על ייצוא הדגים לתחומה ועל שיווקם בגדה ובכך פגעה אנושות בפרנסת הדייגים. בשנת 2014 החלה ישראל לאפשר שיווק מוגבל של דגים בגדה המערבית, תחת הגבלות דקדקניות, המייקרות את התהליך ולפיכך גם את הסחורה. היקף הייצוא לגדה נמוך כיום משמעותית מזה שהיה לפני הטלת המצור. התנהלותה של ישראל בכל הנוגע לענף הדיג ברצועה ממחישה מדוע לא ניתן לקבל את טענתה כי מאז ביצוע תכנית ההתנתקות בשנת 2005 אין היא אחראית עוד לגורלם של תושבי הרצועה ולמתרחש בתחומיה. למרות שישראל פינתה את התנחלויותיה ואת צבאה מהרצועה, היא ממשיכה לשלוט – מרחוק – בהיבטים רבים בחייהם של התושבים. לפגיעה האנושה של ישראל בדייגים אין כל הצדקה והיא מהווה חלק ממדיניות המצור האכזרית שמיישמת ישראל ברצועת עזה כבר עשר שנים. דייגים שמסרו עדויות לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיארו את המציאות הקשה אליה נקלעו: מחמוד סעיד ג'ומעה בכר, בן 18, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר בעדות שמסר ב-5.9.16: אני עובד כדייג עם אבא שלי והאחים שלי על סירת חסקה עם מנוע. אנחנו יוצאים כמעט כל יום לים, מול העיר עזה וצפונה לשם. בדרך כלל אנחנו יוצאים מהבית בשעה חמש בבוקר ועובדים עד השעה 12:00 בצהריים, תלוי במצב ובכמות הדגים. את הדגים אנחנו מוכרים לסוחרים. לפעמים אנחנו דגים 20 קילוגרם של דגים, לפעמים 10 או 5 קילוגרמים ולפעמים אפילו לא דג אחד. זה תלוי בזמינות של הדגים, במזג האוויר ובהתנהלות חיל הים הישראלי. ביום שישי, 12.8.16, יצאנו לים בשעה חמש בבוקר. יצאתי עם אבא שלי וארבעת האחים שלי ועם עובד שכיר שלנו. שטנו לאזור א-סודאנייה, מרחק של 2.5 מיילים ימיים מצפון-מערב לגבול הצפוני של האזור המותר בדיג. עד שמונה בבוקר הספקנו לדוג בערך שלושה קילוגרם של דגי פארידה. תוך כדי עבודה התקרבה אלינו ספינה של חיל הים הישראלי ואחר-כך גם סירת גומי. ניסינו לברוח. הספינה וסירת הגומי רדפו אותנו וירו אש חיה וכדורי גומי באוויר. אחרי שהתרחקנו בערך מאתיים מטרים, החיילים הורו לנו לעצור ועצרנו. הם הורו לנו להתפשט ולהיכנס לים. הורדנו את הבגדים ושחינו אחד אחרי השני עד לסירת הגומי, שלקחה אותנו לספינה. החיילים כיסו את העיניים שלנו, כבלו לנו את הידיים והושיבו אותנו אחד ליד השני. אחרי שיט של שעה בערך הספינה עצרה. הורידו לנו את הכיסוי מהעיניים והורו לנו לרדת. זה היה נמל אשדוד. נתנו לנו כפכפים והובילו אותנו לחדר ושם הושיבו אותנו וכיסו לנו שוב את העיניים. אחר-כך בא רופא שמדד לי את החום ושאל אותי אם אני חולה. עניתי שלא. אחר כך אזקו לנו את הידיים באזיקי מתכת והעלו אותנו לאוטובוס קטן שהסיע אותנו למחסום ארז. במחסום החליפו לנו את אזיקי המתכת באזיקי פלסטיק, והכניסו אותנו אחד אחד לחדר חקירות. אני נכנסתי אחרון. כשנכנסתי לחדר היה שם חוקר, שהתחיל לשאול אותי למה אני כועס. עניתי לו שאני כועס כי לקחתם לנו עכשיו את החסקה שמפרנסת אותנו. הוא התחיל לומר שהם לקחו את החסקה בגלל שעברנו את הגבול ואמרתי לו שזה לא נכון. הוא שאל איפה היינו ועניתי שבתוך השטח המותר. אחר-כך הוא שאל אם אני מפחד להיפגע מקליע ועניתי שלא. החוקר ביקש שאצביע על הבית שלנו על מפה במחשב. כששאלתי אותו מה הוא צריך מהבית שלנו, הוא אמר שהוא רוצה לדעת אם אני באמת דייג או לא. אמרתי לו שהוא לקח את החסקה שלי, שמשמשת אותי לעבודה. הוא ביקש את מספר הטלפון הנייד שלי ואמרתי לו שאין לי. החוקר המשיך לשאול אותי על הבתים של דוד שלי ושל השכנים שלי. אחר-כך הוא שאל אותי איפה אני רוצה לעבוד. אמרתי שאני לא יודע כי אין לי עבודה חוץ מהדיג והוא שאל אם אני רוצה לעבוד בישראל. עניתי שלא ואז הוא התחיל להגיד שיסדרו לי מכונית או אופנוע. אמרתי לו שאני לא רוצה ושאני רוצה ללכת. החוקר שאל: אתה לא רוצה לספר לי על בית של מישהו מחמאס? עניתי לו שאני לא מכיר אף אחד. אחר-כך עברתי לחדר שבו חיכינו בערך שעה. בסביבות השעה שתיים בצהריים הורו לנו ללכת לאולם היציאה לכיוון עזה. הלכנו עד שהגענו לצד השני של המחסום שבו יש שוטרי חמאס. הם חקרו אותנו על מה שקרה בים ובמחסום ארז. אחר-כך הם לקחו אותנו למטה מנגנון ביטחון הפנים במחנה ג'באליא, שם החזיקו אותנו עד שמונה בערב. משם העבירו אותנו למטה ביטחון הפנים בעזה, במחנה אל-אנסאר ושם עצרו אותנו. נתנו לנו משקפיים שחורים במקום כיסוי עיניים, כדי שלא נראה כלום. אחר-כך שאלו אותי איך קוראים לי ואז הובילו אותי לצינוק בשטח של 2 מטר על 80 ס"מ. מאוחר יותר הביאו לי אוכל ושתייה. למחרת, יום שבת, 13.8.2016, קצין לקח אותי לחדר ושאל אותי על מה שקרה ואז החזירו אותי שוב לצינוק. נשארתי שם עד למחרת בבוקר, יום ראשון, 14.8.16, ואז לקחו אותי לחדר חקירה שהיו בו שני קצינים. הם שאלו אותי שוב על מה שקרה בים ובמחסום ארז עד שהגעתי למחסום של חמאס. אחר-כך שוב החזירו אותי לצינוק ונשארתי שם גם למחרת. ביום שלישי, 16.8.16 העבירו אותי לצינוק שבו היה אבא שלי והביאו לנו ארוחה. בשעה שלוש אחר הצהריים שחררו אותנו. הקצינים ביקשו מאתנו לא להגיע לאזור הגבול בים ולא להיחשף לסכנות כדי שלא ניעצר. אחר-כך נתנו לי זימון לפגישה ב-31.8.16, בשעה 9:00 בבוקר. הגעתי בתאריך שנקבע. שלחו אותי לחדר בקומה הרביעית. הגיע קצין ושאל אותי שוב על מה שקרה בים. הוא הסתכל על נייר שהיה מולו והשווה בין מה ששמע ממני למה שהיה כתוב בנייר מהחקירה הקודמת. כשסיים את החקירה הוא אמר לי: אתה הגעת מהים? עניתי שכן. הוא אמר: אתה עדיין לא מוותר ושוב יורד לים! אמרתי לו שזאת העבודה שלי ואין עבודה אחרת ברצועה. סירות לאנץ' בנמל הדייגים של עזה. צילום: מוחמד סאח, בצלם, 11.1.17 מוסטפא מוחמד ח'ליל א-נג'אר, בן 29, נשוי ואב לשתי בנות, תושב רפיח, סיפר בעדות שמסר ב-19.7.16: אני עובד בדיג עם אבא שלי ואחים שלי מאז גיל 14. יש לנו 6 סירות חסקה מסוגים שונים וסירת פלוקה אחת. ביום שני, 18.4.16, בשעה 17:00, יצאתי מנמל רפיח עם שני עובדים שכירים שלנו. כדי לחסוך בדלק, סירת לאנץ' גדולה גררה את החסקה שלי לתוך הים. כשהגענו למרחק של 8 מייל ימי מהחוף התנתקנו מהלאנץ'. פניתי לכיוון האזור שמול ח'אן יונס כדי להתרחק מהגבול עם מצרים ולא להיות באזור מסוכן. כשהגעתי למרחק של 9 מייל ימי מהחוף פרשנו את הרשתות בים ואז הלכנו לישון בסירה, בערך בין 22:00 ל-12:00 בלילה. חיכינו שהרוחות יירגעו כדי למשות את הרשתות שהיו פרושות עד למרחק של שני ק"מ בערך. בשעה 12:30 הגיעה ספינה של הצבא הישראלי מכיוון צפון-מזרח והתחילה לירות ממרחק גדול ישר לכיוון שלנו. נבהלנו והפעלנו את המנוע של החסקה וברחנו לכיוון דרום מזרח. הספינה המשיכה לרדוף אחרינו ולירות במשך שעה בערך, והחסקה נפגעה מכמה קליעים. כשהתחילו ממש לירות לכיוון שלי ושל האנשים האחרים בסירה, עצרתי. הספינה הישראלית עצרה במרחק של 200 מטרים מאתנו. הם שלחו אלינו סירת גומי והחיילים הורו לנו להוריד את הבגדים. נשארנו עם בגדים תחתונים. אחר-כך הם כבלו את הידיים שלנו מאחורי הגב, העלו אותנו לסירת הגומי, כיסו את העיניים שלנו, לקחו אותנו לספינה והושיבו אותנו בחלק הקדמי שלה. היה קר וביקשנו בגדים או משהו להתכסות בו אבל החיילים סירבו לתת לנו. כשהמשכנו לבקש הם בעטו בנו. אחר-כך הם קשרו את החסקה שלי לספינה וגררו אותה. שטנו לנמל אשדוד והגענו לשם בשעה 8:00 בבוקר. במהלך השיט שאלתי קצין בספינה על החסקה שלי והוא ענה לי שהיא הוחרמה. שאלתי אותו מתי אקבל אותה בחזרה והוא השיב שתוך שבועיים. כששאלתי אותו למה הם עשו לי את זה הוא ענה שעברתי על החוק. כשהגענו לנמל אשדוד נתנו לנו את הבגדים שלנו והכניסו אותנו לחדר שכבר היו בו בערך שבעה דייגים מעזה ורפיח, שהיו אזוקים באזיקי מתכת ושכבו על הרצפה. הצטרפנו אליהם. השאירו אותנו ככה בלי אוכל או שתייה. בשעה 12:00 בצהריים הגיע קצין ואמר לנו שיעבירו אותנו למעבר ארז ושם יחקרו אותנו. כולנו שאלנו על גורל הסירות שלנו. הוא אמר שהן מוחרמות בנמל אשדוד ושאחת מהן נפגעה בחלק הקדמי שלה וכי חיל הים מנסה למנוע ממנה לשקוע. ידעתי שזו החסקה שלי. אחר-כך העלו אותנו לאוטובוס שהסיע אותנו למחסום ארז ושם חוקרי שב"כ חקרו כל אחד מאתנו לחוד. החוקר ביקש ממני פרטים אישיים ולקח את מספר הטלפון הנייד שלי. הוא אמר לי שחרגתי מהטווח של תשעה מיילים הימיים ולכן פתחו עלינו באש והחרימו את החסקה שלי. אמרתי לו שלא עברתי את המצוף שהצבא הניח ונשארתי בטווח תשעת המיילים. שאלתי אותו על החסקה שלי והוא אמר שבינתיים היא לא טבעה והיא נמצאת עם שאר הסירות שהוחרמו. החקירה שלי נמשכה חצי שעה בערך והסיימה בסביבות 16:00 אחר הצהריים. בשעה 18:30 שיחררו אותנו וחזרנו לעזה. מאוחר יותר באותו יום יצרתי קשר עם משרד החקלאות ועם לשכת הדייגים והמשטרה הימית. הם אמרו לי שהחסקה שלי נמצאת בנמל אשדוד. אחרי עשרה ימים בערך נודע לי מהמדור לענייני הדייגים שהחסקה שלי טבעה ושהספינה הישראלית לא הצליחה לחלץ אותה. עיקר ההכנסה שלי באה מדיג. החסקה שלי הייתה באורך של 7 מטר והיה עליה הרבה ציוד יקר. קנינו אותה לפני ארבע שנים והערך שלה כיום היה 20,000 שקלים ושל המנוע 30,000 שקלים. כדי לקנות אותה מכרתי את התכשיטים של אשתי, במחיר של בערך 3,000 דינר ירדני (כ-15,000 ש"ח) וגם לקחתי הלוואה באותו סכום בערך מקרובי משפחה ומכרים. אני עדיין חייב כסף לסוחרים. בגלל שלא הייתה לי חסקה פספסתי את עונת הדיג של דגי הלוקוס והפארידה. האובדן של החסקה גרם לבעיות ביני לבין בני משפחה אחרים, כי היא שימשה גם לפרנסה שלהם. העובדים שהיו אתי באותו יום איבדו את העבודה שלהם. כואב לי מאוד על החסקה והמנוע, שהיו חדשים ואין לי אפשרות לקנות אחרים במקומם. מאז האירוע הזה אני יושב בבית בלי תעסוקה. אחמד אבו חמאדה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 27.1.17 אחמד ג'מאל לוטפי אבו חמאדה, בן 29, נשוי ואב לארבעה ילדים, תושב מחנה הפליטים א-שאטי, סיפר בעדות שמסר ב-16.11.16: אני עובד כדייג על חסקה של אבא שלי, שיש לו עוד שלוש סירות חסקה. התחלתי לעבוד במקצוע הזה בגיל 17. סירות החסקה שלנו עשויות מפיברגלס, והן מצריכות תחזוקה מתמדת והחלפה של חלקי פיברגלס בגלל נזק מהמים המלוחים, התנגשויות עם סירות אחרות בנמל, או סתם בלאי, וגם בגלל ירי של חיל הים הישראלי. לפני שנה וחצי בערך החסקה שאני עובד עליה התנגשה ברציף של הנמל בגלל רוחות חזקות והחבל שקשר אותה לרציף ניתק. נפערו חורים בחרטום של החסקה. בנוסף, לחסקה אחרת שלנו התרסקה אחת הדפנות, כנראה כשדייג אחר פגע בה בזמן שהיא עגנה בנמל, אבל אנחנו לא יודעים מי זה היה. על שתי הסירות האלה הפסקנו כמעט לעבוד בגלל המצב שלהן, כי כל הזמן היה צריך לרוקן מהן את המים ולהיזהר שהן לא יתמלאו ונטבע. ניסינו להשיג פיברגלס כדי לתקן אותן אבל היה קשה מאוד למצוא, כי ישראל אוסרת כבר כמה שנים להכניס את החומר הזה. לפני האיסור, קילוגרם פיברגלס שהגיע מישראל עלה 16 שקלים. אחר-כך אפשר היה להשיג פיברגלס שהגיע דרך המנהרות ממצרים, אבל בשנת 2013 סגרו אותן ומאז יש מחסור, ואפשר להשיג רק פיברגלס שמכינים פה ברצועה, והוא יקר בהרבה. החלטתי שאני משיג פיברגלס בכל זאת וקניתי 8 קילוגרם בעלות של 80 שקלים לקילו, ועוד 2 קילוגרמים צבע בחמישים שקלים, ושלושה מטרים של בד מיוחד לעיטוף ב-180 שקלים. בנוסף שילמתי 300 שקלים על עץ ועל העבודה. כלומר, בסה"כ שיקום שטח קטן בחרטום של החסקה עלה לי בערך 1,500 שקלים. לא היה לי את הכסף הזה ונאלצתי ללוות אותו כדי שתהיה לי אפשרות לעבוד ולהתפרנס. החסקה השנייה מצריכה תיקון גדול יותר, בעלות של 2,500 שקלים, ואין לנו כרגע אפשרות לתקן אותה. אבל נהיה חייבים לעשות את זה בהקדם, כי אני עובד עם אבא ושלושת האחים שלי וזו הפרנסה של כל המשפחה שלנו. עכשיו כשהיא מושבתת, ההכנסה שלנו נמוכה מאוד, במיוחד בחורף כשאין הרבה עבודה בדיג. האיסור על הכנסת פיברגלס גורם לדייגים הפסדים גדולים, כי אנחנו לא יכולים לתקן סירות ולהמשיך להתפרנס וזה מחמיר את המצב הכלכלי של כולנו, שהוא קשה גם ככה. אחמד אבו חמאדה ליד הסירה המושבתת שלו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 26.1.17 * הנתונים תוקנו בחודש יוני 2018 בעקבות מידע חדש שהתקבל בבצלם.
נייר העמדה מפרט את כיווני החקירה הנדרשים לבדיקה רשמית של התנהלות הצבא במהלך הלחימה בעזה. תחקירים ראשוניים מעוררים ספקות בנוגע להצהרות גורמים רשמיים כי הצבא פעל בהתאם לכללי המשפט ההומניטארי הבינלאומי ושהאחריות לפגיעה באוכלוסייה האזרחית מוטלת על חמאס לבדו.
