איבראהים פודה, בן 35 ואב לשניים, תושב בית לאהייא

גרתי עם אשתי, מהא, בת 31, ושני הילדים שלנו, מוחמד, בן 9, ולמא, בת 7, בצפון הרצועה, באל-קרייה אל-בדווייה (אל-מסלח'), בסמוך לבית-ספר חמזה. עבדתי כאח טכני בחדר ניתוח בבית החולים אל-עוודה, בשכונת תל א-זעתר בג'באליא.

כשהתחילה המלחמה ב-7.10.23, המשכתי לעבוד בבית החולים, ולמחרת, כשהייתי בעבודה, כל המשפחה המורחבת שלי נאלצה לעקור מהבית שלנו. הם לקחו כמה בגדים ושמיכות, ועברו לבית ספר ח'ליפה בן זאייד בבית לאהייה. בכל פעם שיש הסלמה אנחנו עוזבים את הבית – הוא מאוד קרוב לגבול, ובמרחק של קילומטר אחד בלבד ממנו יש עמדות של הצבא הישראלי.

המשפחה שלי נשארה באחת הכיתות בבית הספר ח'ליפה בן זאייד לתקופה ארוכה. לא יכולתי לעזוב את עבודתי בבית החולים ולהצטרף לאשתי ולילדים שלנו שם, ונשארתי מאחור. בית החולים היה מלא פצועים והרוגים – בייחוד בימים הראשונים למלחמה. בכל רגע הביאו עוד ועוד פצועים והרוגים. הייתה לי מחויבות מקצועית ומוסרית להישאר שם ולטפל בפצועים, לעמוד לצידם.

עם הפלישה הקרקעית לבית לאהייא, המשפחה שלי עקרה שוב למחנה הפליטים ג'באליא, לבית הוריה של אשתי. הם הצליחו להישאר שם הרבה זמן, עד שמטוסי הכיבוש תקפו את הבית. תודה לאל, אף אחד לא נפגע – כולם יצאו מההפצצה שלמים ובריאים.

היינו לבושים במדים של צוות רפואי. בחצר היו המון חיילים, על גגות הבתים הסמוכים היו צלפים, וטנקים הקיפו את המקום מכל עבר. הורו לכל הגברים להתפשט

אחרי ההפצצה, אשתי והילדים עקרו שוב, הפעם לרחוב עזה הישן, בעיירה ג'באליא. שם, הם שהו בבית-ספר שהוסב למחנה עקורים. אני במשך כל התקופה הזו נשארתי בעבודה שלי ולא עזבתי את בית החולים. ראיתי הרבה מקרים קשים, במיוחד ילדים שנפצעו ונהרגו. פעם אחת התפרסמה תמונה שלי ברשתות החברתיות עם ילד קטן בזרועותיי. הרגשתי שהוא אחד הילדים שלי. זו הייתה הרגשה קשה מאוד.

אחד הרגעים הקשים שחוויתי היה בנובמבר 2023, כשטנקים של הצבא הישראלי הגיעו לבית החולים, צרו עליו ותקפו אותו. הם תקפו בין היתר את המבנה שבו נמצאים חדרי הניתוח הייעודיים, בצד הדרומי של בית החולים, וגם את הקומה השלישית של בית החולים. בהתקפה נהרגו שלושה רופאים: מחמוד אבו נג'ילה, זיאד א-תתרי ואחמד א-סחאר – כולם רופאים כלליים. נפצעו כמה אחים ואחיות, לחלקם נכרתו גפיים. גם כמה מלווים של חולים נהרגו בהתקפה, ושלושה מהם נקברו בשטח בית החולים. בתקופה הזאת המצב בבית החולים היה קשה וסבלנו ממחסור באוכל ובתוספי תזונה לילדים.

המצור על בית החולים נמשך עד שבבוקר של ה-16.12.23, בסביבות 9:00, הצבא הישראלי הידק את המצור על בית החולים. הם קראו למנהל בית החולים, ד"ר אחמד מוהנא. הוא ירד לחצר, והצבא חקר אותו במשך יום שלם, עד הבוקר שלמחרת, 17.12.23. הם לקחו את הפרטים של כל מי שהיה בתוך המבנים של בית החולים, בערך 260 אנשים. הם לקחו גם רשימה של האספקה הרפואית הנדרשת, ואמרו לד"ר מוהנא שצריך להוציא את כל מי שנמצא בבית החולים. ד"ר מוהנא עלה אלינו והודיע לנו שכולנו צריכים לצאת, לפי הוראות הצבא.

היינו עדיין באמצע הליכים רפואיים. בסביבות 13:00, הרבה חיילים נכנסו בבת אחת למבנה בית החולים, תוך ירי מאסיבי. הם נכנסו לחדר הניתוח שבו הייתי יחד עם ארבעה אנשי צוות רפואי. טיפלנו באותו רגע במקרה דחוף מאוד: ילדה עם כוויות מדרגה שלישית, שהיינו צריכים להחליף לה תחבושות בהרדמה מלאה. היינו ממש לקראת סיום ההליך, אבל חיילי הצבא הישראלי ציוו עלינו לעזוב את הילדה. בכל זאת התמהמהנו שם עד שהצלחנו לסיים להחליף לה את התחבושות. כשסיימנו, ביקשנו מאמא שלה לקחת אותה משם, ויצאנו עם החיילים לחצר בית החולים.

היינו לבושים במדים של צוות רפואי. בחצר היו המון חיילים, על גגות הבתים הסמוכים היו צלפים, וטנקים הקיפו את המקום מכל עבר. הורו לכל הגברים להתפשט, למרות שהיו שם גם אחיות ונשים שליוו חולים. היינו שם בחצר כמאה גברים. צייתנו, והורדנו את הבגדים שלנו, חוץ מהבוקסרים. אחר-כך אזקו לנו את הידיים לאחור עם אזיקונים, וכיסו לנו את העיניים. לא יכולתי לראות כלום.

משם הובילו אותנו ברגל מרחק של בערך 500 מטר, ואז הם הורידו לי את כיסוי העיניים ומצאתי את עצמי בתוך עמדה צבאית שהם הקימו ליד בית החולים האינדונזי, שקרוב לבית החולים שלנו. היו שם הרבה חיילים, וגם כמה טנקים.

קראו לנו אחד אחד לחקירה. לי קראו אחרי בערך 3 שעות, וחקרו אותי בעמידה. הם שאלו אותי על הפרטים האישיים שלי, על אופי העבודה שלי, על המשכורת, מקום המגורים והמעמד האישי שלי. הם שאלו אם יש בבית החולים מנהרות של חמאס. עניתי לחייל שאין מנהרות בתוך בית החולים, והסברתי לו שבית החולים הוא תשתית אזרחית. באותו רגע היה פיצוץ, שלא הבנתי מה המקור שלו, וכמה עצורים נפצעו – חלקם פקידים בבית החולים שנפצעו קל מרסיסים. הם לא קיבלו שום טיפול ואף אחד לא התייחס אליהם ולא בדק מה מצבם.

היה חורף והיה מאוד קר. עדיין לבשנו רק בוקסרים וביקשנו שיתנו לנו ללבוש משהו. אחרי בערך 3 שעות, החיילים הביאו שמיכות שהם לקחו מבתים סמוכים וזרקו אותן עלינו. אחר-כך הורידו לנו את האזיקונים, הלבישו אותנו באוברולים לבנים, ואז אזקו לנו שוב את הידיים לאחור עם אזיקונים, כיסו לנו את העיניים ולקחו אותנו למקום בלתי ידוע. שם, שמענו תנועת טנקים רועשת מאוד. אני חושב שזה היה מוצב צבאי.

אחרי בערך שעתיים, הגיע ד"ר אחמד מוהנא, מנהל בית החולים. הוא קרא בשמות של 16 אנשים, בתוכם אני, ד"ר עדנאן אל-בורש, ד"ר איימן א-סכאפי, ואחיו מוחמד א-סכאפי, פרמדיק בשם ח'אלד אבו סעדה, וקצין ביטחון של בית החולים, איאד אבו שרח'. אספו אותנו והובילו אותנו לאזור בלתי ידוע.

באמצע הלילה, גילינו לתדהמתנו שהם שמו אותנו בתוך בית שבו הושתלו מטעני נפץ: הם הורידו לנו את כיסוי העיניים, וראינו מוקשים מפוזרים בכל רחבי הבית. אחר-כך הם שוב כיסו לנו את העיניים ואזקו את הידיים. אחרי כמה שעות הגיעה משאית לפתח הבית, והם הכניסו אותנו לתוכה בצורה ברברית ואלימה מאוד, בבעיטות ומכות חזקות עם הנשק שלהם.

הם שמו אותנו בתוך בית שבו הושתלו מטעני נפץ: הם הורידו לנו את כיסוי העיניים, וראינו מוקשים מפוזרים בכל רחבי הבית

הם קיללו אותנו בקללות קשות כמו "יא בני זונות", "בני שרמוטות", "ילען דינכם ואחד ואחד". נסענו, ובלי שהחיילים שמו לב, הצלחתי להזיז קצת את כיסוי העיניים ולראות את הדרך. הבנתי שאנחנו בדרך שמובילה מבית החולים אל-עוודה לכיוון מחסום ארז. תוך כדי הנסיעה הם גם תקפו אותנו, בעטו בנו חזק עם הנעליים הצבאיות שלהם, הרביצו לנו בידיים ועם הנשק שלהם וקיללו אותנו: "יא בני זונות, בני שרמוטה".

במחסום ארז הורידו אותנו מהמשאית תוך כדי מכות, דחיפות והשפלות. ציוו עלינו להוריד שוב את האוברול ולהישאר עם הבוקסר. נשארנו ככה הרבה זמן. היה לנו קר מאוד, והיינו רעבים וצמאים.

אחר-כך הכניסו אותי לחדר והורידו לי את כיסוי העיניים. ראיתי שם כמה חיילים וחיילות והחיילות לעגו לי והרביצו לי. אחת מהן זרקה עליי קופסת סיגריות, קיללה אותי וקראה לי "בן זונה".

אחר-כך הורו לי להוריד את הבוקסר ונשארתי עירום לגמרי בנוכחות החיילות. ערכו עליי חיפוש דקדקני מאוד באמצעות מכשיר סריקה. אחר-כך הביאו לי בגדים תחתונים ופיג'מה של אסירים, בצבע אפור. כיסו לי את העיניים, אזקו לי את הידיים והובילו אותי למקום אחר, שלא הבנתי מהו. שם הרביצו לי באלות או מקלות במשך הרבה זמן. מתוך ייאוש, ניסיתי להדוף את המכות ולתקוף בחזרה את החייל, אבל לא יכולתי. באותו רגע נתנו לי מכה חזקה, והרגשתי ששברו לי את אחת הצלעות.

משם העבירו אותי למקום אחר, הפעם בנגמ"ש. הבנתי שקוראים למקום "אל-כלאבאת": זרקו אותי שם על הקרקע וכלבים התחילו לדרוך עליי ולתקוף חלק מהעצורים האחרים. החיילים קיללו אותי בעברית ולא הבנתי מה הם אמרו.

העבירו שוב אותנו באוטובוסים, הפעם למקום אחר. בזמן הנסיעה הם ציוו עלינו לשיר "מדינת ישראל חיה" ו-"עם ישראל חי", ותוך כדי כך הרביצו לנו, לא משנה אם שרנו או לא.

הייתי מותש לגמרי מרוב מכות, רעב וצמא. בכלל, ביום שעצרו אותי לא אכלתי כלום. בשלב מסוים הרגשתי חולשה והתעלפתי. התעוררתי בתוך צריף. הייתי מוטל על הקרקע, בלי אזיקים או כיסוי עיניים, ומסביבי היו עצורים. שאלתי אחד מהם "איפה אני?", והוא ענה לי "הכל בסדר. אל תדאג". הביאו לי מים. שאלתי אותו "מה השעה?" והוא ענה לי "כמעט ארבע לפנות בוקר".

פתאום, נכנסו הרבה חיילים מיחידה מיוחדת , עם הרבה כלבי משטרה. מייד כשהם נכנסו הם זרקו פנימה מטח כבד של רימוני הלם, קיללו אותנו במילים גסות מאוד, דברים כמו: "מי שירים את הראש אני אזיין את אמא שלו. אביא אותה לכאן ואעשה לה ככה וככה, יא כלבים, יא בני שרמוטה". הם תקפו כמה אסירים באופן אלים ביותר, שיסו בהם כלבים ואז סידרו אותנו בשורה כדי לספור אותנו: הם ספרו אותנו וקראו בשמות שלנו. כל מי ששמע את שמו הי צריך להגיד "כן, בסדר קפטן".

היינו בערך 150 איש בצריף. אני קיבלתי את מספר האסיר 5879. אזקו אותנו באזיקי מתכת. נשארתי עם כיסוי עיניים במשך 41 ימים רצופים

נשארנו שם. בבוקר הביאו לנו ארוחת בוקר: שתי חתיכות לחם וקופסת ריבה קטנה. ארוחת הצהריים הייתה לחם עם קופסת טונה, ולארוחת הערב הביאו לנו לחם ותפוח.

היינו בערך 150 איש בצריף. אני קיבלתי את מספר האסיר 5879. אזקו אותנו באזיקי מתכת. נשארתי עם כיסוי עיניים במשך 41 ימים רצופים. היה מסריח מאוד בצריף, כנראה שהוא שימש בעבר כדיר צאן. נתנו לנו להיכנס לשירותים פעם אחת ביום. הצריף היה פתוח מכל הצדדים. היה קר מאוד ונרטבנו בגשם. אחרי כמה זמן הביאו לי שמיכה דקה. במקום הזה חקרו אותי פעם אחת – שאלו על הפרטים האישיים שלי, על מנהרות, ועל העבודה שלי בבית החולים.

כעבור 41 ימים, העבירו אותי למקום אחר. בזמן ההעברה הרביצו לי, וכשהגעתי שפכו על הגב שלי נוזל חם מאוד. לא ידעתי מה זה היה – חשבתי שזה אולי תה רותח. הרגשתי שנשרף לי הצוואר והגב. אחר כך לקחו אותי לתא, היכו אותי עם מה שהרגיש לי כמו אלות מתכת או מקלות, וקיללו אותי קללות כמו "יא בן זונה. אני אזיין אותך".

אחר-כך הבנתי שאני נמצא בכלא הנגב (קציעות). בחדר היו 12 אסירים ו-4 מיטות. רובנו ישנו על הרצפה. כשהגעתי, מרוב מכות ובגלל הכוויה בגב, התמוטטתי והתחלתי לבכות. השאוויש – שהוא האסיר שאחראי על האסירים – קרא לסוהר ואמר לו שאני צריך משכך כאבים. רק אחרי בערך עשרה ימים קבלתי כדור אחד נגד כאבים.

אחר-כך בדק אותי אח, שהחליט להעביר אותי לאגף אחר, שמיוחד לחולים. היו שם אוהלים רגילים שבהם כלאו חולי סוכרת, אנשים שסבלו מלחץ דם גבוה וכו'. אותי הכניסו לשם כדי לטפל בכוויות שהיו לי, מדרגה שתיים ושלוש. נשארתי שם שנה שלמה. היו שם 5 אוהלים, כל אחד בשטח של 5 על 10 מטר, ובכל אוהל היו 40 אסירים. ארוחות הבוקר שהביאו לנו לאוהל לא הספיקו לכולם. בדרך כלל הארוחה כללה 7 פרוסות לחם, כוס אורז, כוס עדשים וביצה, שהיו צריכים להתחלק בין כל האסירים באוהל, כמות שלא הייתה מספיקה אפילו לילד קטן. מצב ההיגיינה היה גרוע מאוד. בקושי נתנו לנו להתקלח, וכשנתנו זה היה למשך ארבע דקות בלבד, במים קרים מאוד, וכל מי שהתעכב נענש.

המקום שרץ חרקים, כולנו הסרחנו בגלל שלא נתנו לנו להתקלח, והתפשטו בינינו כינים וגם גרדת (סקביאס)

אחרי תקופה במעצר, ראיתי פתאום את ד"ר אחמד מוהנא, מנהל בית החולים שבו עבדתי. צמחו לו זקן ושיער ארוכים מאוד. המקום שרץ חרקים, כולנו הסרחנו בגלל שלא נתנו לנו להתקלח, והתפשטו בינינו כינים וגם גרדת (סקביאס) שהופיעה בתחילת ינואר 2024, ונמשכה עד ששוחררתי.

אנשים גם סבלו הרבה מהתכווצויות בבטן, דלקות קיבה ומעיים ושפעת. חלק מהאסירים שהוחזקו איתי סבלו מאי ספיקת כליות ומתו מזה, בהם מוחמד אל-עוכה (אבו עודיי). חשבתי שאולי המוות שלהם נגרם מהמים המזוהמים ששתינו: הם ניתקו את המים, וכשחידשו את הזרם זה היה רק לשעה אחת. לא הייתה לנו ברירה אלא לשתות מים מזוהמים: אגרנו מים בקפל או בבטנה של האוהל, ולפעמים נאלצנו לשתות מהניאגרה של האסלות.

המצב הנפשי שלנו היה קשה מאוד. הם מנעו מאיתנו להתפלל או לקרוא פסוקים מהקוראן. פעם אחת, בזמן שהתפללנו, החיילים שמעו אחד האסירים אומר אַללָּהֻ אַכְּבַּר ואז הם פשטו על כל האגף, היכו אותנו קשות, קיללו את האמהות שלנו וקראו לנו כלבים ומחבלים.

את הסבל הזה חוויתי יום יום עד שהשתחררתי.

טיפלתי באסירים החולים מיוזמתי בפולידין שקיבלתי מהאחים הישראלים וחיטאתי משטחים עם אקונומיקה. הפולידין נתן לאסירים תחושת הקלה כי הם הרגישו שהם מקבלים טיפול, למרות שהוא לא באמת עזר להם. אחר-כך התפשטו גם אלרגיות ופצעים מוגלתיים במקומות רגישים, כולל בירכיים ובאזור המפשעות. הרגשתי שהביאו אותנו למצב הזה בכוונה.

ראיתי גם אסירים שעברו תקיפה מינית. חלקם הותקפו על ידי כלבים באזורים רגישים, ובעקבות זה ערכו להם ניתוחים דחופים. 

ראיתי גם אסירים שעברו תקיפה מינית. חלקם הותקפו על ידי כלבים באזורים רגישים, ובעקבות זה ערכו להם ניתוחים דחופים. חלק מהאסירים סבלו מדימום מפי הטבעת ובצינור השופכה. אסיר אחר עבר כריתה כתוצאה מהזנחה ומניעת טיפול. חלק סבלו מאי-שליטה בסוגרים, וחלק ניסו להתאבד כי לא יכלו לשאת את העינויים הפיזיים והנפשיים המתמשכים, שהיו נוראיים ובלתי נסבלים. אסיר אחד איבד את שפיותו. אני נמנע מלהזכיר את השמות שלהם כדי לא לפגוע בפרטיות שלהם ושל המשפחות שלהם.

בשלב מסוים הביאו אותי בפני שופט בבית משפט ישראלי, אבל לא פנים אל פנים אלא ב"סקייפ". האשימו אותי שאני "לוחם בלתי חוקי". הדיון נמשך 3 דקות. השופט אמר לי "איבראהים, מה השם המלא שלך", ואני עניתי לו. ואז הוא אמר לי "אתה מהווה סכנה למדינת ישראל, ולכן בית המשפט החליט להאריך את מעצרך עד לסוף המלחמה". נפגשתי פעם אחת עם עורכת דין מארגון זכויות אדם שהגיעה לכלא, והיא שאלה אותי על מצבי. הבנתי אחרי שהשתחררתי, שהיא הגיעה דרך אשתי שפנתה לארגון הזה. דרכה, אשתי עודכנה על מצבי הבריאותי ושמחזיקים אותי בכלא הנגב [קציעות].

העבירו אותי ממקום למקום וחקרו אותי. במהלך החקירות החוקרים ניסו לשכנע אותי לעבוד אתם. הם הבטיחו לי בגדים חדשים ואוכל, אבל אני סירבתי. הם אמרו לי שהרגו את כל המשפחה שלי, וזה מאוד השפיע עליי נפשית. ייחלתי למות, כי מה הטעם בחיים, אם הם יעברו עליי בבתי כלא ועינויים ובצל אובדן המשפחה, האישה והילדים. למרות זאת, איכשהו הרגשתי שהחוקרים משקרים, ושהמשפחה שלי בסדר. אחרי הביקור של עורכת הדין הבנתי שהם באמת בסדר, וזה נתן לי תקווה.

לפני המעצר שלי שקלתי 87 קילוגרם, ובמשך המעצר איבדתי 25 קילוגרם ממשקלי.

ב-14.2.25, הגיעה לכלא משלחת של הצלב האדום. ציפיתי שישחררו אותי, כי שאלו אותנו אם נהיה מסוגלים לעלות בכוחות עצמנו לאוטובוסים או לא. אחרי שהמשלחת עזבה באותו יום, החיילים תקפו אותי ועוד אסירים בצורה אלימה ביותר. למחרת הגיעה שוב משלחת של הצלב האדום. הסוהרים הוציאו אותנו עם עיניים מכוסות, ותחת מכות נמרצות עלינו לאוטובוסים שהסיעו אותנו למעבר כרם אבו סאלם (כרם שלום). נכנסו ברגל לרצועה, ומשם לקחו אותנו לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן-יונס. בדיעבד, הבנתי ששוחררנו במסגרת עסקה בין הצבא הישראלי לפלגים הפלסטינים.

המשפחה שלי ועמיתים מבית החולים אל-עוודה חיכו לי בבית החולים. היתה שמחה גדולה, אבל היא הייתה מעורבת בעצב רב: כאב לי מאוד כשעדכנו אותי שאבא שלי נהרג ב-3.5.24, בהפצצה על בית הספר סלאח א-דין. נודע לי גם על מותם של עמיתים שהיו כמו אחים בשבילי, כמו היית'ם חמאד, חמזה נאייפה, ואבו איסלאם בנאת. גם מראות ההרס העצום שראיתי בזמן הנסיעה ממעבר כרם אבו סאלם לבית החולים העציבו אותי מאוד.

למרות הכול, שמחתי להשתחרר ולפגוש את אשתי והילדים, ולהכיר את הבן שלי שנולד ב-3.1.24, בזמן שהייתי במעצר. המפגש הראשון עם התינוק שלי, כשהוא כבר בן שנה וחודשיים, היה אירוע בפני עצמו.

אחר-כך הלכנו ברגל לבית של סבא שלי, ברחוב אל-ג'לאא בעיר עזה. נכנסתי להלם כשראיתי שהבית שלו נהרס עד היסוד. שמעתי מאנשים שהצבא הפציץ את כל אזור אל-קרייה אל-בדוויה שבו גרנו, שסמוך מאוד לגבול ישראל, והכריז עליו שטח צבאי סגור. הבית שלנו גם נהרס.

המצב היה מייאש. לאנשים היו בתים, והיום הם גרים באוהלים בתנאים מעוררי רחמים. ראיתי חורבן בהיקפים אדירים, במיוחד במחנה הפליטים ג'באליא שממש נמחק מעל פני האדמה. עמיתים שלי ניסו לשכנע אותי לחזור לעבודה, הם אמרו שאולי זה ישפר קצת את המצב הנפשי שלי. אבל אני העדפתי את הבדידות. הסתגרתי 3 חודשים בבית.

אבל ב-18.3.25, כשישראל הפרה את הפסקת האש וחידשה את מלחמת ההשמדה נגד הרצועה, חזרתי מיד לעבודה. לא יכולתי לא לעשות את העבודה שלי ולא לטפל בפצועים. למרות שבמהלך המעצר, החוקרים אמרו לי שאסור לי לחזור לעבודה שלי ואיימו שאם אחזור, יקרה לי משהו רע.

למרות שהשתחררתי מהמעצר, אני עדיין במצב נפשי קשה. אני נוטה להתבודד ולא אוהב להתרועע עם אנשים או אפילו לדבר עם בני המשפחה שלי. אני חי בצל הפחד שיבואו ויעצרו אותי שוב. לכן, כשהצבא הישראלי פלש לאזור תל א-זעתר והכוחות התקרבו לבית החולים אל-עוודה, העדפתי להיעדר מהעבודה, מחשש שיעצרו ויענו אותי שוב. עד היום אני סובל מנדודי שינה ומתקשה להירדם.

בעזה עדיין שורר רעב כבד וזה מזכיר לי את הימים שהייתי במעצר. אני דואג לאשתי ולילדים ובמיוחד לתינוק, שצריך תחליף חלב. המצב הכלכלי שלנו קשה מאוד, וזה מקשה עוד יותר על החיים במצב הנורא הזה. אני חייב לספק לבן שלי חיתולים וחלב, אבל כמעט שאין בשווקים, וכשאפשר להשיג אותם הם נמכרים במחירים דמיוניים.

הצבא הישראלי חזר לאיים עלינו ולדרוש שנפנה את צפון הרצועה, לקראת הפלישה שלו לעיר עזה. כל ההרג וההרס שהם גרמו לא הספיקו להם. הם רוצים להרוס את הבתים והאוהלים שנותרו בעיר. בכל רגע ורגע אנחנו חשופים לירי, בלילה ממטוסי קוואדקופטר וביום של פגזי ארטילריה. הם רוצים להכריח אותנו לעקור מהעיר, אבל אין לנו לאן ללכת: אין לנו אוהל, אין לנו כסף, ואני לא יכול לדאוג להבטיח למשפחה שלי את תנאי החיים הכי בסיסיים.

נשבעתי לעצמי שאשאר בעיר עזה, אפילו אם הטנקים של הכיבוש הישראלי ירמסו אותנו. אחרי שהמלחמה התישה אותנו וכל התקוות והחלומות לחיות בשלום ובביטחון התאדו, לא נותר לנו כוח לעקור שוב, וממילא אין לנו גם כסף לשלם לרכב שיסיע אותנו לדרום הרצועה. אנחנו כמו גופות חסרות רוח חיים.

אנחנו מקווים שהמלחמה תסתיים, שנוכל לישון בלילות ולחיות קצת בלי פחד ודאגות, למרות הרס הבתים, התשתיות וכל דבר ברצועת עזה. המראות האלה קורעים את הלב, והכאב שהם גורמים לנו ישאיר בנו את רשמיו לטווח ארוך.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-9.10.25