סאמי א-סאעי, בן 46 ואב לשישה, תושב טול-כרם
ב-23.2.24 קצת אחרי חצות, כוח של הצבא הישראלי פשט על הבית שלי בשכונת ארתאח בדרום טול-כרם, ועצר אותי. הם הכניסו אותי לג'יפ צבאי שהוביל אותי למחנה הצבאי בחווארה, שם הוחזקתי במשך כ-19 יום, שבמהלכם לא היכו אותי ולא התעללו בי. במהלך התקופה הזאת לקחו אותי למחנה הצבאי בסאלם, שם נחקרתי על ידי המשטרה הישראלית. השוטר שחקר אותי הציג את עצמו בשם ח'אלד, והאשים אותי בהשתייכות לתנועת חמאס ובסיוע לקבוצה של חמושים פלסטינים. הכחשתי את שתי ההאשמות. בתום החקירה קצין המשטרה הודיע לי שהחליטו לעצור אותי מנהלית לארבעה חודשים. אחרי החקירה החזירו אותי לחווארה.
הרופא אמר שהם "יאנסו את כל מי ששייך לחמאס", ואמר בערבית מילים כמו "נזיין אותם".
מתישהו בין 12-10.3.24, שוטרי מג"ב העבירו אותי מבית המעצר בחווארה לכלא מגידו. חיילת מג"ב רעולת פנים קיבלה אותי, ערכה עליי חיפוש גופני, כיסתה לי את העיניים, והובילה אותי למרפאת הכלא בליווי של אותם שוטרי מג"ב. בדרך למרפאה, שמעתי צעקות של עצורים שהוכו בידי סוהרים, ושמעתי את החיילים קוראים "עם ישראל חי" ומכריחים את העצורים לחזור אחריהם.
במרפאה קיבל אותי רופא, ששאל אותי: "אתה חמאס?". השבתי שאני עיתונאי. הרופא אמר שהם "יאנסו את כל מי ששייך לחמאס", ואמר בערבית מילים כמו "נזיין אותם". אחר-כך הוא בדק אותי ואז אנשי משמר הגבול הובילו אותי בחזרה למעבר, ואז הועברתי לאחריות של שירות בתי הסוהר.
אחד מאנשי השב"ס הורה לי להוריד את כל הבגדים ולזרוק אותם לפח. אחרי שהתפשטתי לחלוטין, הוליכו אותי כמה מטרים, ואז אחד מהם הורה לי לכרוע על הרצפה בתנוחת סגידה. אנשי השב"ס החלו לבעוט בי, להכות אותי באגרופים ועם מכשיר מגנומטר ולבעוט בי בכל חלקי הגוף. ההתעללות נמשכה הרבה זמן ותוך כדי כך, שמעתי אותם מזהירים אחד את השני מפני מצלמות האבטחה שעל הקירות. הם דיברו בעברית, שאני מבין.
נפלתי לגמרי על הרצפה, ואז אנשי השב"ס גררו אותי למקום שבו התקשיתי לנשום. הייתי מותש כל כך שהשלכתי את עצמי על הרצפה עם הפנים כלפי מטה והם שוב התחילו להכות אותי. אחד מהם התיישב על הגב שלי, אחר דרך לי על הראש, והשלישי ניסה לדחוף חפץ נוקשה לפי הטבעת שלי. ניסיתי לכווץ את השרירים ולהתנגד, אבל הם הצליחו לדחוף את החפץ לתוך פי הטבעת. הכאב היה איום וצעקתי, אבל הם חזרו על הפעולה הזו שש פעמים. אחר-כך הרגשתי ששפכו נוזל כלשהו על הישבן שלי, אני לא יודע מה זה היה. כל השלושה צחקו ולעגו לי תוך כדי שהם פגעו בי ואנסו אותי.
אחד מהם התיישב על הגב שלי, אחר דרך לי על הראש, והשלישי ניסה לדחוף חפץ נוקשה לפי הטבעת שלי. ניסיתי לכווץ את השרירים ולהתנגד, אבל הם הצליחו לדחוף את החפץ לתוך פי הטבעת.
אחר-כך הרימו אותי, הלבישו לי את המכנסיים והורו לי ללכת. אמרתי להם שאני לא מסוגל ללכת, אז הם גררו אותי תוך כדי מכות ובעיטות. התאמצתי בכל זאת לעמוד וללכת בכוחות עצמי בתקווה שיכו אותי פחות.
הם הובילו אותי לאגף 10, הורידו את כיסוי העיניים ואת אזיקי הרגליים, והכניסו אותי לחדר מס' 5. זה היה בזמן ארוחת שבירת הצום של חודש רמדאן. ביקשתי מהעצירים להתקלח, כי הרגשתי דימום מפי הטבעת. ניסיתי לעצור את הדימום עם תחבושות שהכנתי מנייר טואלט. לא סיפרתי לעצורים שהוחזקו איתי מה עבר עליי. במשך 22 ימים ניסיתי לטפל בעצמי ככה, עד שהדימום פסק.
כעבור 10 ימים נוספים, אנשי השב"ס פשטו על החדר ותקפו אותנו באלות.
הוחזקתי חודש בכלא מגידו ואז הועברתי לכלא רמון, שבו הוחזקתי 15 חודשים, כי תקופת המעצר המנהלי הוארכה ארבע פעמים, כל פעם לארבעה חודשים.
ב-10.6.25, שוחררתי במחסום א-דאהרייה, אחרי 16 חודשים של מעצר מנהלי, בלי שהגישו נגדי כתב אישום כלשהו.
בערך 40 יום אחרי השחרור, החלטתי אחרי הרבה התלבטויות לספר בטיקטוק על מה שעשו לי. דיברתי על ההתעללות שעברתי במהלך המעצר, היחס של אנשי השב"ס, ולא נרתעתי אפילו מלדבר על האונס, למרות שהפרות ישראליות מהסוג הזה נחשבות אצלנו לטאבו ולא מקובל לדבר עליהן.
* העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-22.7.25