מוחמד אל-מישווח'י, בן 45 ואב לשבעה, תושב רפיח
לפני המלחמה, עבדתי כפקיד ברשות הפלסטינית וגרתי בשכונה הסעודית במחנה הפליטים א-שאבורה בעיר רפיח, עם אשתי ושבעת הילדים שלנו: חלא בת ה-18, סאלח בן ה-15, לאנא בת ה-13, השלישיה, יאסר ערפאת, אמין ואיבראהים, בני 11, ומוחמד, בן שנתיים ושלושה חודשים.
מאז שהתחילה המלחמה, אני ובני המשפחה שלי חווינו את כל סוגי הסבל: רעב, צמא, ופחד מתמיד מהפצצות. במאי 2024, בעקבות הפלישה הקרקעית לרפיח, התחיל מסע העקירה שלנו. נאלצנו לעזוב את הבית, לקחנו איתנו רק חפצים חיוניים ועברנו לגור באוהל באזור אל-מוואסי שבח'אן-יונס. המצב שם היה קשה כל הזמן: היו הפצצות בלתי-פוסקות וחיינו בפחד מתמיד. בכל יום, עמדתי בתורים ארוכים כדי להשיג לנו מים, ויום אחרי יום, חיפשתי לנו אוכל כדי להבטיח לפחות את הצרכים הבסיסיים שלנו.
חיינו כך עד 30.1.25, ואז שמענו שאנשים התחילו לחזור לשכונה הסעודית ברפיח. היינו מותשים מהחיים באוהל במחנה העקורים, ולמרות שידענו שיהיה מסוכן, החלטנו לחזור לרפיח, בתקווה שהמצב יהיה מעט טוב יותר. עברנו לשכונת תל-א-סולטאן. כבר כשהגענו, שמענו את רעש ההפצצות, את מטוסי הקוואדקופטר שחגו מעל הבתים, ואת הירי הבלתי פוסק.
בתוך הבור, החיילים הכו אותנו עם הנשקים שלהם וקיללו אותנו. חשבנו שאנחנו הולכים למות בתוך הבור הזה.
ב-23.3.25, הצבא כיתר את שכונת תל א-סולטאן ופיזר כרוזים שהורו לנו לעקור משם לשכונה הסעודית, שממערב לה. אבל אז, הצבא הישראלי פתח באש על קבוצת עקורים שהלכה לשם לפנינו: שני בחורים נהרגו, ואנשים נוספים נפצעו. האירוע הזה עורר פחד גדול ויצר כאוס בקרב העקורים. פחדנו מאוד שאם נציית לכרוזים הישראלים, יירו גם עלינו. לא ידענו לאן ללכת ולאן לפנות, ולא היה מי שיכוון אותנו. לא היו שם אנשים של הצלב האדום ולא שום גוף אחר. המשכנו ללכת, עד שהגענו למסגד טייבה. היינו מותשים ועייפים, במיוחד הנשים והילדים. נחנו קצת והחלטנו להמשיך לכיוון הצריפים והאוהלים של סוכנות אונר"א שבצפון השכונה הסעודית. בדרך, נתקלנו בטנקים ובחיילים של הצבא הישראלי, ועצרנו. אחרי 15 דקות, החיילים הורו לנשים והילדים לעמוד בנפרד מהגברים, ואז להמשיך לבדם לאזור אל-מוואסי בח'אן-יונס. אותנו הגברים, הם השאירו שם.
אחר-כך, הורו לנו להיכנס למכשיר בידוק, שעליו מותקנת מצלמה והיינו צריכים להסתכל עליה. לפניי נכנסו חמישה צעירים, שחלקם נעצרו וחלקם שוחררו. כשאני נכנסתי, הקצין הורה לי להמשיך ללכת לכיוון החיילים. הם לקחו לי את תעודת הזהות, בדקו את השם שלי והורו לי להתיישב על הקרקע: שמעתי את החיילים אומרים לגברים אחרים "יאללה, לך!" בערבית.
נשארתי שם, ואחד החיילים הורה לי להתפשט, להכניס את הבגדים והחפצים שלי לשק שחור שהוא נתן לי, וללבוש אוברול לבן. מזג האוויר היה קר מאוד. החיילים אזקו לי את הידיים לאחור וכיסו לי ולכמה עצורים אחרים את העיניים ואז הכניסו אותנו לבור. בתוך הבור, החיילים הכו אותנו עם הנשקים שלהם וקיללו אותנו. חשבנו שאנחנו הולכים למות בתוך הבור הזה.
אחר-כך שמעתי תנועה של ג'יפים. היינו בערך 30 עצורים, והשליכו אותנו לתוך שני ג'יפים צבאיים, ושם החל באמת מסע העינויים שלנו. לכל אורך הנסיעה היכו אותנו קשות, עד שהגענו למעבר כרם אבו סאלם [כרם שלום]. כשהגענו, הופתענו לראות שם, חוץ מהחיילים, גם ישראלים בלבוש אזרחי. הם הורידו אותנו מהג'יפים ותוך כדי כך בעטו בנו. פתחו לנו את הרוכסן של האוברול, והשליכו אותנו על הקרקע עם הפנים לאדמה והבטן חשופה, ואז הכו וקיללו אותנו. נשארנו ככה במשך שעתיים בערך, בקור.
בדיעבד התברר לי שזה היה "שדה תימן". פגשנו רופא שהיה אמור לבדוק אותנו, ובמקום זה הוא קילל אותנו.
העלו אותנו שוב לג'יפים, שהסיעו אותנו למקום שאני לא יודע את שמו, ושם החלפנו את האוברול הלבן. אמרו לנו שיחידת ההעברה תסיע אותנו משם. העלו אותנו לאוטובוס שהיה במצב גרוע מאוד, בלי כיסאות, ולא מתאים להסעת בני אדם. במשך כל הנסיעה הרביצו לנו בראש עם מקל. בשלב מסוים איבדתי לרגע את ההכרה והתעוררתי כשהכו אותי בכתף. הם כל הזמן גם קיללו אותנו ואת האמהות שלנו, הנשים שלנו והבנות שלנו. אחד החיילים שר משהו שלא הבנתי והכריח אותנו לחזור אחריו, ולא הייתה לנו שום ברירה אלא לנסות לשיר אחריו את מה שהוא שר.
בסוף האוטובוס עצר בבית כלא והורידו אותנו ממנו. לא ידעתי לאיזה כלא הגענו אבל בדיעבד התברר לי שזה היה "שדה תימן". פגשנו רופא שהיה אמור לבדוק אותנו, ובמקום זה הוא קילל אותנו והשתמש בביטויים לא אנושיים שהשפילו אותנו, וקשה לי אפילו לחזור עליהם.
אחר-כך, הכריחו אותנו להוריד את האוברולים שלבשנו ונתנו לנו במקומם חליפות טרנינג אפורות. מרגע שלבשנו את הטרנינג הזה התחיל עוד שלב במסע העינויים שלנו.
השעה הייתה בסביבות 2:00 לפנות בוקר ולקחו אותנו לתאים. החיילים הורידו לנו את האזיקים והביאו לנו קצת אוכל: חתיכת לחם וחתיכת גבינה כי היינו בחודש רמדאן.
קיוויתי שנוכל לישון מספיק שעות ולנוח מהמכות שספגנו, אבל כבר בשעה 4:00 לפנות בוקר, העירו אותנו והודיעו לנו שבכל בוקר תתבצע ספירה בשעה 4:30, ושבלילה מותר יהיה לנו לישון רק מחצות. היינו מותשים לגמרי, ובקושי יכולנו לנשום מרוב המכות שקיבלנו.
בשעה 7:00 בבוקר, שוב אזקו לנו את הידיים ולקחו אותנו לחדר החקירות של השב"כ. לא ידעתי מה סיבת המעצר שלי. כשהחקירה שלי התחילה, הגיע קצין שהציג את עצמו כ"אבו עלי". הוא אמר לנו: "אתם פה בחזקת שבויי מלחמה, כלבים".
הוא אמר לי שאנחנו הרגנו את אשתו ואת הילדים שלו. שאלתי אותו איך ולמה, והוא ענה: "כל עזה מתה. לא נשאיר אף אחד מכם". אמרתי לו שאני פקיד של הרשות, ואין לי שום קשר לפלגים. בתגובה, הוא אמר לי: "כולכם טרוריסטים. חמאס ופת"ח. אנחנו נקבור אותכם. אין צלב אדום ואין ארגוני סיוע, אף אחד לא ישאל עליכם. אתם לא מוכרים בשום מקום".
כשהחקירה שלי התחילה, הגיע קצין שהציג את עצמו כ"אבו עלי". הוא אמר לנו: "אתם פה בחזקת שבויי מלחמה, כלבים".
אנחנו ייחלנו שם למות. עברנו עינויים קשים. היחס של החיילים והחיילות כלפינו היה גרוע מאוד. הם קיללו אותנו בניבולי פה. בקושי נתנו לנו להתקלח, וכשכן, אז רק למשך שתי דקות. לא החלפנו את הטרנינג במשך יותר מחודשיים. מרוב שהבגדים שלנו היו מטונפים, נאלצנו לכבס אותם וללבוש אותם רטובים, גם בקור של החורף. היינו מוכרחים ללבוש את אותו טרנינג, כי לא היו שום בגדים להחלפה.
אנשי היחידה המיוחדת היו פושטים על התאים בטענה שהם מבצעים חיפוש, משליכים פנימה רימוני הלם, צועקים ומקללים אותנו ואת המשפחות שלנו, ומרביצים לנו. הכו אותנו מכות קשות. בגלל המכות שחטפתי, השמיעה שלי נפגעה ואני סובל מטינטון ומצלצולים באוזניים.
הכריחו אותנו לכרוע על הברכיים עם הידיים מורמות באוויר במשך שעות. הישיבה הממושכת בתנוחה הזאת גרמה לנו לכאבים בלתי נסבלים ולנימול ברגליים. אחר-כך, היו גוררים אותנו החוצה מהחדר על הקרקע, שוב בתואנה של עריכת חיפוש, משפילים, ומכים אותנו שוב, לפעמים גם באזורים רגישים. דרך נוספת שבה החיילים השפילו אותנו והטילו עלינו טרור, הייתה ללחוץ חזק על הכליות שלנו עם מקל, מה שגרם לנו לכאבים איומים.
אנשי היחידה המיוחדת היו פושטים על התאים בטענה שהם מבצעים חיפוש, משליכים פנימה רימוני הלם, צועקים ומקללים אותנו
כשאסיר התלונן על הכאב שנגרם לו וביקש משכך כאבים, החיילים ענו: "תשתה מים", וזהו. כך, עברו עלינו כל ימי המעצר בכלא שדה תימן, תוך מכות והשפלות יומיומיות, ואוכל מועט במצב גרוע מאוד שכלל טונה, ביצים משומרות, תפוחי אדמה מבושלים, פסטה, תפוחים ולחם פרוס.
במהלך כל תקופת המעצר, כמעט לא ראינו אור שמש. היינו סגורים בחדרים או בצריפים כל היום, והותר לנו לצאת רק למשך 10 דקות ביום. ישנתי על מזרן קשה ומלוכלך, והיו לי רק שתי שמיכות דקות להתכסות בהן. בגלל התנאים הקשים, אני ועוד הרבה אסירים נדבקנו בזיהום פטרייתי.
השתמשנו באותם מזרנים ושמיכות מלוכלכים ומסריחים כל תקופת המעצר. הריח היה בלתי-נסבל. גם החדר היה מלוכלך ומסריח. עברנו ימים וחודשים קשים מאוד: יחס רע, מכות, השפלות, עינויים נפשיים, חוסר שינה וחוסר מנוחה תמידית.
בחודש האחרון למעצרנו, הביאו לנו תרופות נגד פטריות, הגדילו את מנות המזון שלנו, והיחס אלינו השתפר קצת. לא ידענו מה גרם לשינוי זה.
ביום האחרון במתקן המעצר הביאו לנו אוכל, והחיילת הורתה לנו לאכול, להתפלל וללכת מהר לשירותים. צייתנו להוראות שלה. אחר-כך היא הורתה לנו לשכב על הבטן, ואז לקום, ואז התחילו לצלם אותנו. בזמן הצילום שאלו כל אחד מה שמו, שם אמו ושם אביו.
באותו לילה, 10.10.25, בסביבות 23:00, שמענו נביחות כלבים וניחשנו שמעבירים עצירים מהכלא. הגיעו אנשי יחידה של השב"ס והעבירו אותנו תוך כדי מכות, השפלות ועינויים, כשהאזיקים שעל ידינו מהודקים עד הסוף. נסענו בערך שעתיים וחצי עד לכלא אחר, לא ידענו איזה. הגענו לשם בארבע לפנות בוקר, וברגע שירדנו מהאוטובוס תקפו אותנו כלבים. אחר-כך הובילו אותנו ממקום למקום, עד שהבנו שאנחנו בכלא הנגב (קציעות). הוחזקנו שם יומיים, ואז אנשי השב"כ אמרו לנו שבערב נשוחרר.
הגיע נציג של הצלב האדום משכם ואמר לנו: "הפסקת האש נכנסה לתוקף ואתם נכללים בקבוצה הראשונה שתשוחרר ממעצר". לקחו מאיתנו טביעות אצבע. רק אז הבנו שבאמת נשוחרר. השמחה שלנו הייתה עצומה. לא היינו מסוגלים להאמין שזה באמת קורה. השתחווינו לאלוהים כדי להודות לו ובכינו מרוב שמחה.
אני נעצרתי ושוחררתי מבלי שהואשמתי בשום דבר. הימים שעברו עליי בשדה תימן היו הימים הקשים ביותר בחיי.
ביום שני, 13.10.25, בסביבות ארבע לפנות בוקר, הורו לנו להתכונן מיד ליציאה. אזקו אותנו והעלו אותנו על אוטובוס. במהלך הנסיעה באוטובוס, אנשי השב"ס היכו אותנו והתעללו בנו. זה נמשך ככה כל הנסיעה, עד שהגענו למעבר כרם אבו סלאם (כרם שלום) בשעה 12:00 בצהריים. שם, הורידו לנו את האזיקים והתחלנו להתקדם ברגל, עד שפגשנו את נציגי הצלב האדום. רק אז הרגשנו בטוחים והבנו שאכן שוחררנו מהכלא.
אני נעצרתי ושוחררתי מבלי שהואשמתי בשום דבר, והימים שעברו עליי בשדה תימן היו הימים הקשים ביותר בחיי.
שמחתי מאוד לראות את אשתי, ילדיי והמשפחה שלי. כולם היו בחיים, אבל במצב רע מאוד. הם היו כחושים ופניהם היו חיוורות. הרס רב ניכר ברצועת עזה. הופתעתי לגלות כמה אנשים, כולל חברים ושכנים, נהרגו במלחמה.
למרות הכל, הודיתי לאלוהים שיצאתי מהכלא בחיים, ללא פגיעות חמורות או נכות. אבל אני לא מסוגל לשכוח את העינויים, הטרור, ההשפלות והכאב שחוויתי, ואת הפציעות בגוף ובאוזן. כיום אני סובל מזכרון לקוי, חוסר ריכוז, נדודי שינה ותשישות מתמדת, והמצב הנפשי שלי רע מאוד, בגלל החוויות הקשות שעברתי בכלא.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-26.10.25