ב-9.1.18 נורה, ככל הנראה מרכב חולף, רזיאל שבח בסמוך לנקודת ההתנחלות חוות גלעד. מבצעי הפיגוע נמלטו מהמקום וכוחות הביטחון החלו בחיפושים אחריהם. ב-6.2.18 הרגו כוחות הביטחון את אחמד נסר ג'ראר, בן 26, שנחשד בביצוע הפיגוע והרסו את החדר בו הסתתר.
בחודש שחלף בין הפיגוע לבין הריגת ג'ראר, הרסו כוחות הביטחון ארבעה בתי מגורים בג'נין, באחד המקרים כאשר הדיירים עוד שהו בבית. בצלם תעד כניסה לשני בתים בכפרים באזור שבמהלכן שיסו כלב בשלושה אנשים. בשלוש נשים התבצע חיפוש משפיל בעירום. בכל המקרים החיילים נכנסו לבתים הפרטיים באמצע הלילה או לפנות בוקר.
עדויות המשפחות הפלסטיניות שחיילים וכלבים פלשו לבתיהן באישון לילה – תוך גרימת הרס, השפלה, טראומה ופציעה – מצביעות על התנהלות מופקרת ואלימה של כוחות הביטחון, תוך אדישות מוחלטת לכבודם, לשלמות גופם ולחייהם של התושבים, בהם ילדים קטנים. אנשי כוחות הביטחון שהיו חלק מפעולות אלו – בהם גם אלה שאישרו אותן – מודעים היטב לחסינות המוחלטת שהם נהנים ממנה ולהיותם של בני האדם שלבתיהם פלשו חסרי כל הגנה, גם לא בביתם שלהם. את המציאות הזו הם ניצלו עד תום.
18.1.18, ג'נין: הריגתו של אחמד איסמאעיל ג'ראר והריסת ארבע יחידות דיור
ב-17.1.18, בסביבות השעה 22:00, נכנסו שוטרי ימ"מ, חיילים ואנשי שב"כ לשכונת ואדי בורקין שבמערב ג'נין. הכוחות כיתרו את אחד הרחובות בו מתגוררת משפחת ג'ראר ובמקום החלו חילופי אש בין כוחות הביטחון לפלסטינים חמושים. במהלכם, נהרג אחמד איסמאעיל ג'ראר, תושב השכונה בן 30. בנוסף, נפצעו שני שוטרים – אחד באורח בינוני והשני באורח קל. בעימותים שהתפתחו במקום לאחר מכן, נפצעו מירי כוחות הביטחון שני תושבים, אחד באורח קשה.
במהלך השעות שבהן התנהלו חילופי האש קראו כוחות הביטחון לתושבים לצאת מבתיהם. בסביבות השעה 1:00 בלילה פתח איסמאעיל ג'ראר – בן 65, אביו של אחמד שנהרג – את דלת ביתו. להפתעתו, ראה חיילים עומדים בפתח ביתו, כשנשקם מכוון אליו, שהורו לו לצאת מביתו והסיעו אותו עם בני המשפחה לביתו של קרוב משפחתם רידא ג'ראר בו כבר שהו עוד קרובי משפחה. החיילים אזקו את ידיהם של כל הגברים (למעט איסמאעיל ג'ראר) וריכזו אותם בקומה הראשונה. את הנשים העלו החיילים לקומה השנייה.
תמונה
הריסות ביתו של איסמעיל ג'ראר. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 18.1.18
בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר החלו כוחות הביטחון להרוס את בתיהן של שתי משפחות אלה וכן בית נוסף בעת שהמשפחה שהתה עדיין בתוכו. בבית זה גרו עלי ונסים ג'ראר וארבעת ילדיהם, בגילאים שבע עד עשרים. כששמעו רעשים ויריות מבחוץ הם עברו לחדר של בתם הקטנה, המרוחק מהכניסה, ואולם אז החלו הדחפורים להרוס את ביתם. כך סיפרה נסים ג'ראר:
קצת אחרי השעה 3:00 שמענו קול של כלי רכב ודחפור שהתקרבו לבית שלנו. הדחפור התחיל להרוס את הבית שלנו מהצד המערבי. בעלי, אני והילדים צעקנו מפחד שהבית ייהרס עלינו. הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נעמדנו במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר.
החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית. ביקשתי מבעלי ומהילדים להתפלל לפני שיצאנו ושיאמרו את הפסוק "אין אלוהים מלבדו". יצאתי מביתי מבלי לשים את החיג'אב שלי כדי לכסות את ראשי. הייתי רק עם בגדי השינה.
החיילים שעמדו בחצר הבית של וליד כיוונו את כלי הנשק שלהם עם כוונות הלייזר כדי להאיר אותנו ואת הפנים שלנו. בעלי פנה לחיילים ושאל אותם "למה אתם הורסים את הבית שלי?". אחד החיילים ענה לו: "שקט, שקט". שאלתי את החיילים אם אנחנו יכולים להיכנס לבית של וליד והם אמרו שכן. וליד היה בבית, ועל הגג שלו היו חיילים. נשארנו שם עד שעות הבוקר.
הריסות ביתם של עלי ונסים ג'ראר. צילום: עבד אל-כרים, בצלם, 18.1.18
ארבע יחידו הדיור נהרסו באמצעות דחפורים וירי של שני טילים לעבר אחד מהבתים. בבתים גרו 16 אנשים, בהם שלושה קטינים.
3.2.18 וה-8.2.18, העיירה בירקין: שיסוי כלב וחיפוש בערום
ב-3.2.18, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הגיעו עשרות חיילים לעיירה בירקין שבאזור ג'נין. החיילים הקיפו את ביתם של מברוכ (בן 40) ואינאס (בת 37) ג'ראר, שהתעוררו מרעש של פיצוץ חזק – ככל הנראה פיצוץ של דלת הכניסה לבניין – ומקולות רימוני הלם. הם מיהרו להביא למיטתם את שני ילדיהם, בני שלוש ותשע, ולאחר כמה דקות פוצצו החיילים את דלת הכניסה לקומה השנייה שבה הם גרים. לאחר הפיצוץ נכנס לחדר השינה שלהם כלב, תפס בחוזקה את מברוכ ג'ראר בכתפו השמאלית והפיל אותו על הקרקע. אינאס ניסתה, ללא הצלחה, לחלצו משיני הכלב. שני הילדים, שצרחו ובכו מפחד, התחבאו מאחורי המיטה. כך תיארה אינאס את מה שאירע לאחר מכן בעדות שמסרה ב-4.2.18 לבצלם:
תמונה
אינאס ג'ראר
רצתי לדלת כדי לקרוא לעזרה ואז ראיתי שחיילים עומדים על המדרגות המובילות לדירה שלנו. החיילים צעקו עליי בערבית שאוציא את כל מי שנמצא בתוך הבית. אחד החיילים אמר לי שאוציא את אחמד ג'ראר המבוקש מהבית. שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם[…] הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד.
מברוכ ג'ראר תיאר את שעבר עליו לאחר שהחיילים הורידו אותו במדרגות בעדות שמסר ב-14.2.18 לתחקירן השטח עבד אל-כרים סעדי:
תמונה
מברוכ ג'ראר
אחד החיילים חילץ אותי מהשיניים של הכלב בסוף המדרגות, לאחר שחתך את החולצה שלי במספריים. הוא הרחיק ממני את הכלב. לאחר מכן הגיע חייל אחר ונתן לי שני אגרופים באף. החיילים הכניסו אותי לאחד החדרים שבקומה הראשונה בבית. כל הזמן הזה דיממתי מזרוע שמאל ומהאף. אז הגיע קצין בכיר, היה נראה לי שהוא הופתע כשראה מה הכלב עשה לי. הוא צילם את היד שלי בטלפון הסלולארי שלו והורה לחיילים שכבר כבלו את ידיי לאחור לשחרר אותן. הוא דיבר אל החיילים בעברית שאני מבין קצת.
רק לאחר כשעתיים וחצי, העבירו החיילים את מברוכ ג'ראר לבית החולים בעפולה. שם אזקו את רגליו למיטה ושני חיילים עמדו בפתח הדלת. כשבוע לאחר מכן, ב-11.2.18, הורידו ממנו החיילים את האזיקים והודיעו לו שהוא משוחרר בלא כלום. ב-13.2.18 הוא הועבר להמשך טיפול בבית החולים רפידיא בשכם.
תמונה
מברוכ ג'ראר בבית החולים רפידיא בשכם. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 14.2.18
תמונה
דלת הבית
ב-8.2.18, בעת שמברוכ ג'ראר היה עדיין מאושפז בבית החולים בעפולה, הגיעו כעשרים חיילים לביתו בסביבות השעה 3:00 בבוקר. באותה עת היו בבית אינאס ג'ראר עם חמותה, חורייה בת ה-75, ובת חמותה, דלאל בת ה-50, שהיא אילמת ובעלת תסמונת דאון. שתיהן שהו בביתה כדי לסייע לה להתמודד עם שאירע. ילדיה שהו מאז האירוע בביתה של אישתו הראשונה של מברוכ.
החיילים פרצו את דלת הקומה הראשונה ועלו מיד לקומה השנייה. אינאס ג'ראר פתחה להם את הדלת והם נכנסו לסלון ושאלו אם יש גבר בדירה. הם שאלו את אינאס אם יש ברשותה כסף ואמרו לה שאם כן – אז הוא שייך לחמאס ולכן הם צריכים להחרים אותו. היא אמרה להם שאין ואז החיילים ערכו חיפוש בבית. לאחר שלא צאו דבר, הם הורו לאינאס להיכנס לחדר השינה כדי שחיילת תעשה עליה חיפוש. בתוך החדר דרשה ממנה החיילת להתפשט ולהישאר עירומה ולאחר מכן ערכה חיפוש דומה גם על שתי הנשים האחרות שהיו בבית.
כך מסרה אינאס ג'ראר ב-8.2.18 בעדות שמסרה לתחקירן השטח עבד אל- כרים סעדי:
החיילת דרשה ממני להוריד את כל הבגדים שלי. עשיתי מה שהיא אמרה, חשבתי שהיא רוצה לבצע חיפוש באמצעות מגנומטר. להפתעתי החיילת התעקשה שאוריד גם את ההלבשה התחתונה. לאחר שהורדתי אותם, היא בדקה את הבגדים שהורדתי ואז, כשאני ערומה, היא הורתה לי להסתובב. הרגשתי מושפלת ושבורה. איחלתי לעצמי מוות כדי שלא אצטרך לחוות עוד את הרגעים האלה. אז החיילת אמרה לי לכרוע. נשארתי כך למשך שתיים-שלוש דקות שהיו הארוכות בחיי. רק אחרי זה היא אמרה לי שאני יכולה להתלבש. לדעתי לחיילת הזו אין שום חוש מוסרי או אנושי.
כך תיארה חורייה ג'ראר את שאירע לאחר שאינאס יצאה מחדרה עם החיילת בעדות שמסרה לבצלם ב-13.2.18:
תמונה
חורייה ג'ראר
אינאס והחיילת נכנסו לחדר שלנו. החיילת אמרה לי שהיא רוצה לבצע בנו חיפוש גופני. התחלתי לבכות ואמרתי לה: "מה את רוצה ממני? אני לא מסוגלת לזוז ואני קשישה, תתביישו לכם". אינאס והחיילת עזרו לי להוריד את הבגדים, בזמן שישבתי על המיטה. הרגשתי חסרת אונים ועצב עמוק בגלל המעשים שהחיילת עשתה לי. בכיתי כל הזמן, איך קורה שחיילת צעירה מאלצת קשישה כמוני להוריד את הבגדים ככה ולחשוף את עצמי מולה בדרך כזו? אחר כך החיילת הורתה לאינאס לעזור לה להפשיט גם את דלאל. אינאס עזרה לה להפשיט אותה והחיילת ביצעה גם בה את החיפוש. לא הפסקתי לבכות.
3.2.18, הכפר אל-כפיר: שיסוי כלב
תמונה
נור א-דין עוואד
ב-3.2.18, בסביבות השעה 4:00 בבוקר, הגיעו כוחות הביטחון לביתם של נור א-דין עוואד, בן 48 וסמאהר, בת 42, הורים לארבעה. החיילים פרצו את דלת הבית, וכשסמאהר התעוררה מהרעשים וראתה כלב בחדר השינה. היא צעקה ובעלה נור א-דין התעורר ומיד קפץ מהמיטה לכיוון הכלב במטרה להוציאו מהחדר. חיילים עמדו בפתח דלת חדר השינה שלהם, אך לא עשו דבר והכלב נשך את נור א-דין בידו הימנית. החיילים הורו לבני המשפחה לא לצאת מהבית ולאחר כמה דקות עזבו. כמה דקות לאחר מכן, שמעו בני המשפחה דפיקות בדלת האחורית של ביתם.
כך תיארה סמאהר עוואד את שהתרחש לאחר מכן בעדות שמסרה ב-4.2.18 לבצלם:
תמונה
סמאהר עוואד
החזקתי את הבן שלי, כרם, בן השנתיים, שבכה ונצמד לחזה שלי. פתחתי את הדלת שעליה דפקו החיילים, וכלב תקף אותי וקפץ על החזה שלי. כרם נפל מהידיים שלי. ניסיתי להרחיק את הכלב לאחר שנשך אותי בחזה. הצלחתי להרחיק אותו אבל אז הוא תפס אותי בירך שמאל. הצלחתי בכל הכוח שלי להרחיק אותו. החיילים עמדו, הסתכלו ולא עשו דבר. כל הזמן הזה בעלי התחנן בפני החיילים שייקחו את הכלב. אחד החיילים דיבר עם הכלב בעברית ואז הכלב תפס אותי בזרוע שמאל לכמה דקות, עד שהגיע חייל. ירד לי דם מהיד. בעלי ביקש מהם שיטפלו לי ביד אבל הם לא התייחסו אליו.
ב-9.1.18 ירו פלסטינים מרכב חולף ברב רזיאל שבח בסמוך לנקודת ההתנחלות חוות גלעד שבה גר והרגו אותו. מבצעי הפיגוע נמלטו מהמקום. במהלך החודש שלאחר מכן ערכו כוחות הביטחון חיפושים אחרי חשודים בהם אחמד נסר ג'ראר, תושב ג'נין. במהלך חיפושים אלה נכנסו כוחות הביטחון ללפחות חמישה מבתי משפחת ג'ראר המורחבת בעיר ג'נין, בעיירה בירקין ובכפר אל-כפיר שבמחוז ג'נין. מתחקיר שערך תחקירן בצלם באזור ג'נין, עבד אל-כרים סעדי, עולה כי ב-17.1.18 נכנסו כוחות הביטחון לשכונת ואדי בורקין בעיר ג'נין בחיפוש אחר חשודים במעשה. הכוחות נתקלו בפלסטינים חמושים ובחילופי האש שהתפתחו נהרג אדם שהיה לדברי המשטרה אחד היורים. במהלך הפעולה הרסו הכוחות ארבע יחידות דיור – שהריסתה של אחת מהן התחילה כשהדיירים היו בתוכה, מבלי שהכוחות טרחו להזהיר אותם; בתחילת חודש פברואר, ככל הנראה במסגרת החיפושים אחר החשוד אחמד נסר ג'ראר, הגיעו כוחות הביטחון בשני מועדים לבתיהן של משפחות נוספות ממשפחת ג'ראר המורחבת, בעיירה בירקין ובכפר אל-כפיר. הכוחות שיסו כלב בשלושה אנשים וביצעו חיפוש משפיל בעירום על גופן של שלוש נשים. כל הכניסות לבתי תושבים נעשו באישון לילה או בשעות הבוקר המוקדמות, בעת שישנו. בחלק מהמקרים הורו החיילים לתושבים לצאת מבתיהם אל הלילה הקר ובאחרים הורו לתושבי כמה בתים ממשפחה אחת להתאסף בבית אחד. ב-6.2.18 הרגו כוחות הביטחון את החשוד אחמד נסר ג'ראר, בן 26, והרסו את החדר בו הסתתר בעיירה אל-יאמון. עדויות המשפחות הפלסטיניות שחיילים וכלבים פלשו לבתיהן באישון לילה – תוך גרימת הרס, השפלה, טראומה ופציעה – מצביעות על התנהלות מופקרת ואלימה של כוחות הביטחון, תוך אדישות מוחלטת לכבודם, לשלמות גופם ולחייהם של התושבים, בהם ילדים קטנים. אנשי כוחות הביטחון שהיו חלק מפעולות אלו – בהם גם אלה שאישרו אותן – מודעים היטב לחסינות המוחלטת שהם נהנים ממנה ולהיותם של בני האדם שלבתיהם פלשו חסרי כל הגנה, גם לא בביתם שלהם. את המציאות הזו הם ניצלו עד תום.להלן התחקיר המלא. כל העדויות נגבו על-ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי. 18.1.18, ג'נין: הריגתו של אחמד איסמאעיל ג'ראר והריסת ארבע דירות ב-17.1.18, בסביבות השעה 22:00, נכנסו שוטרי ימ"מ, חיילים ואנשי שב"כ לשכונת ואדי בורקין שבמערב ג'נין וכיתרו כמה מבתי משפחת ג'ראר המורחבת. בחילופי אש שהתפתחו בינם לבין פלסטינים חמושים שהיו ליד אחד הבתים נהרג , בן דודו של אחמד נסר ג'ראר, אחמד איסמאעיל ג'ראר, בן , 30, שהיה לדברי המשטרה אחד היורים. בנוסף, נפצעו לדברי המשטרה שני שוטרי ימ"מ – אחד באורח קשה והשני באורח קל. בעימותים שהתפתחו במקום לאחר מכן, נפצעו מירי כוחות הביטחון שני תושבים, אחד מהם באורח קשה. חילופי האש נמשכו מספר שעות ובמהלכם קראו כוחות הביטחון לחלק מהתושבים לצאת מבתיהם, ואולם חלקם לא הבינו שקריאה זו מופנית אליהם. בסביבות השעה 1:00 בלילה, איסמאעיל ג'ראר, בן 65, אביו של אחמד איסמאעיל ג'ראר שנהרג מוקדם יותר באותו ערב, פתח את דלת ביתו לאחר ששמע חיילים צועקים בחוץ. על סף הדלת עמדו חיילים שכיוונו אליו את נשקם והורו לו ולכל בני משפחתו לצאת מהבית. איסמאעיל, אשתו אינשיראח (בת 50), ארבעה מילדיו ושתי נכדותיו, בנות 8 ו-9, יצאו מהבית והחיילים הורו להם לשבת בחצר. החיילים לקחו את מוחמד, בנו בן ה-33 של איסמאעיל לחקירה שארכה כשעה והחזירו אותו. לאחר מכן העלו החיילים את כל בני המשפחה לכלי-רכב צבאיים והסיעו אותם לביתו של קרוב משפחתם רידא ג'ראר, במרחק של כ-150 מטרים. בביתו של רידא ג'ראר כבר שהו קרובי משפחה נוספים שגרו בסמוך ונשלחו לשם על-ידי החיילים: ח'יתאם ג'ראר, בת 47, אמו האלמנה של החשוד אחמד נסר ג'ראר, ושלושת ילדיה האחרים. החיילים אזקו את ידיהם של כל הגברים מלבד איסמאעיל ג'ראר, ריכזו אותם בקומה הראשונה של הבית והורו לנשים לעלות לקומה השנייה. כמה מהחיילים עלו על גג הבית. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר החלו כוחות הביטחון להרוס את בתי משפחותיהם של איסמאעיל ג'ראר וחי'תאם ג'ראר וכן בית נוסף – של עלי ונסים ג'ראר, בעת שבני המשפחה שהו עדיין בתוכו. עלי ונסים ג'ראר וארבעת ילדיהם, בני 7 עד 20, היו כאמור בביתם. כששמעו רעשים ויריות בחוץ התכנסו השישה בחדרה של הבת הקטנה, המרוחק מהכניסה, ושם גם שהו בעת שהדחפורים החלו להרוס את ביתם. בעדות שמסרה ב-24.1.18 סיפרה נסים ג'ראר: קצת אחרי השעה 3:00 שמענו קול של כלי רכב ודחפור שהתקרבו לבית שלנו. הדחפור התחיל להרוס את הבית שלנו מהצד המערבי. בעלי, אני והילדים צעקנו מפחד שהבית ייהרס עלינו. הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית. ביקשתי מבעלי ומהילדים להתפלל לפני שיצאנו ושיאמרו את הפסוק "אין אלוהים מלבדו". יצאתי מביתי מבלי לשים את החיג'אב שלי כדי לכסות את ראשי. הייתי רק עם בגדי השינה. החיילים שעמדו בחצר הבית של וליד כיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם עם כוונות הלייזר כדי להאיר אותנו ואת הפנים שלנו. בעלי פנה לחיילים ושאל אותם "למה אתם הורסים את הבית שלי?". אחד החיילים ענה לו: "שקט, שקט". שאלתי את החיילים אם אנחנו יכולים להיכנס לבית של וליד והם אמרו שכן. וליד היה בבית, ועל הגג שלו היו חיילים. נשארנו שם עד שעות הבוקר. זה היה לילה ארוך וכואב ומדכא, ואיבדתי במהלכו את כל תכולת הבית שלי, הזיכרונות שלי, הפריטים האישיים של המשפחה. הבית הפך לערימת הריסות ועכשיו המשפחה מפוזרת בין בתי קרובי המשפחה עד שנמצא דירה להתגורר בה. יצאתי עם בעלי וילדיי בבגדי השינה שלנו והכספים והרכוש שלנו נשארו שם מתחת להריסות. בתי ח'דיג'ה, בת שבע, ממשיכה לשאול אותי על הבובה שלה, "דובון קטן", שנשארה מתחת להריסות. הבן שלי מוסטפא בן ה-11 שואל על האופניים ועל הספרים שלו. אני לא יודעת מה לענות להם. הצבא הרס את שלושת הבתים, שאחד מהם הכיל שתי דירות, באמצעות דחפורים וירי של טיל על אחד מהם, והותיר 16 בני אדם, בהם שלושה קטינים ללא קורת גג. 3.2.18 ו-8.2.18, העיירה בירקין: שיסוי כלב וחיפוש בערום ב-3.2.18, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הגיע כוח צבאי שמנה עשרות חיילים לעיירה בירקין שבאזור ג'נין והקיף את ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר. מברוכ, בן ה-40 ואינאס, בת ה-37, התעוררו לקול נפץ חזק - ככל הנראה כשהחיילים פוצצו את דלת הכניסה לבניין – ופיצוצים של רימוני הלם. הם מיהרו להביא למיטתם את שני ילדיו של מברוכ מאשתו הראשונה הגרים עמם, בני שלוש ותשע. כמה דקות לאחר מכן פוצצו החיילים גם את דלת הכניסה לקומה השנייה שבה הם גרים. לאחר הפיצוץ נכנס לחדר השינה של בני הזוג כלב, שנעץ את שיניו בחוזקה בכתפו השמאלית של מברוכ ג'ראר והפיל אותו על רצפת החדר. אינאס ג'ראר ניסתה, ללא הצלחה, לחלץ את בעלה משיניו של הכלב. שני הילדים, שצרחו ובכו מפחד, התחבאו מאחורי המיטה. כך תיארה אינאס ג'ראר את מה שאירע לאחר מכן בעדות שמסרה ב-4.2.18: רצתי לדלת כדי לקרוא לעזרה ואז ראיתי שחיילים עומדים על המדרגות המובילות לדירה שלנו. החיילים צעקו עליי בערבית שאוציא את כל מי שנמצא בתוך הבית. אחד החיילים אמר לי שאוציא את אחמד ג'ראר המבוקש מהבית, אבל אני בכלל לא מכירה אותו. אמרתי לו שאין אף אחד בבית חוץ מבעלי ושני הילדים הקטנים. התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב". כמה חיילים והכלב גררו את בעלי לקומה הראשונה, 19 מדרגות. בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד. החיילים הורו לי לרדת לחצר הבית ולהביא גם את הילדים. נעלתי להם נעליים כדי שלא ייפצעו מרסיסי הזכוכית. החיילים הכריחו אותנו לשבת על הרצפה הרטובה מהגשם. כשחיכינו בחוץ, שמעתי פיצוץ בתוך הדירה שלנו. כנראה שהחיילים השליכו רימוני הלם לתוך הדירה לפני שנכנסו לתוכה לעשות חיפוש. היו שם המון חיילים, חלקם רעולי פנים. ישבנו על האדמה במשך כחצי שעה. אחר כך החיילים הוציאו את בעלי מהדירה בקומה הראשונה. הכלב כבר לא נשך אותו אבל ידיו היו כבולות לאחור, על אף הפצעים שלו. פניו היו מכוסות דם והמכנסיים שלו היו קרועים. מברוכ ג'ראר תיאר את שעבר עליו לאחר שהחיילים והכלב גררו אותו במורד המדרגות בעדות שמסר ב-14.2.18: אחד החיילים חילץ אותי מהשיניים של הכלב בתחתית המדרגות, לאחר שחתך את החולצה שלי במספריים. הוא הרחיק ממני את הכלב. לאחר מכן הגיע חייל אחר ונתן לי שני אגרופים באף. זה גרם לי לכאבים עזים ולדימום חזק. אני מעריך שהכלב אחז אותי בשיניו במשך כרבע שעה. אחד החיילים שאל אותי "איפה אחמד ג'ראר" ועניתי לו שאין לי מושג. החיילים הכניסו אותי לאחד החדרים שבקומה הראשונה בבית. כל הזמן הזה דיממתי מזרוע שמאל ומהאף. אז הגיע קצין בכיר, היה נראה לי שהוא הופתע כשראה מה הכלב עשה לי. הוא צילם את היד שלי בטלפון הסלולארי שלו והורה לחיילים שכבר כבלו את ידיי לאחור לשחרר אותן. הוא דיבר אל החיילים בעברית שאני מבין חלק ממנה. אחרי כחמש דקות החיילים שוב אזקו את ידיי לאחור והוציאו אותי מחוץ לבית. בחוץ ראיתי את הבנים הקטנים שלי, סוהייב ומחמוד, יושבים על הקרקע, למרות שהיא הייתה רטובה בגלל הגשמים שירדו בלילה. החיילים אמרו לאשתי להביא להם את הטלפון הסלולארי שלי ואז העלו אותי על ג'יפ צבאי ולקחו אותי למחנה סאלם, אחרי שכיסו את עיני ביריעת בד. כשהגענו נאמר לי שהם יעבירו אותי לבית חולים והחיילים הורידו לי את כיסוי העיניים. בזמן שחיכיתי שם, חלק מהחיילים צילמו אותי בטלפונים שלהם וגם צילמו תמונות סלפי כשהם צוחקים. רק לאחר כשעתיים וחצי העבירו החיילים את מברוכ ג'ראר לבית החולים בעפולה. לאחר שאושפז אזקו החיילים את רגליו למיטה ושני חיילים הוצבו בפתח הדלת. למחרת, בסביבות הצהריים, הגיעו לחדרו שני אנשים בבגדים אזרחיים ושאלו אותו על קשריו עם נסר ג'ראר שנהרג בשנת 2002, אביו של אחמד נסר ג'ראר שנחשד בביצוע הפיגוע. לאחר כחצי שעה עזבו השניים את בית החולים. כשבוע לאחר מכן, ב-11.2.18, הסירו החיילים את האזיקים מרגליו של מברוכ ג'ראר והודיעו לו שהוא משוחרר ואינו חשוד בדבר. ב-13.2.18 הועבר מברוכ ג'ראר להמשך טיפול בבית החולים רפידיא בשכם. ב-8.2.18, בסביבות השעה 3:00 בבוקר, בעת שמברוכ ג'ראר היה מאושפז עדיין בבית החולים בעפולה, הגיעו כעשרים חיילים לביתו. יחד עם אינאס והילדים שהו בבית באותה עת אמו של מברוכ, חורייה בת ה-75, ואחותו דלאל בת ה-50, אילמת הלוקה בתסמונת דאון, שבאו לארח לה חברה מאז מעצרו של מברוכ. החיילים פרצו את דלת הקומה הראשונה ועלו מיד לקומה השנייה. אינאס ג'ראר פתחה להם את הדלת והם נכנסו לסלון ושאלו אם יש גבר בדירה. בנוסף שאלו החיילים את אינאס אם יש ברשותה כסף והודיעו לה שאם יש בידיה כספים הם שייכים לחמאס ולכן עליהם להחרים אותם. אינאס ג'ראר אמרה לחיילים שאין ברשותה כסף והם ערכו חיפוש בבית. לאחר שלא מצאו דבר, הורו החייים לאינאס להיכנס לחדר השינה כדי שחיילת תערוך חיפוש על גופה. בחדר דרשה ממנה החיילת להתפשט ולהישאר עירומה ולאחר מכן ערכה חיפוש דומה גם על שתי הנשים האחרות שהיו בבית, בחדר אחר. כך מסרה אינאס ג'ראר ב-8.2.18 בעדותה: החיילת דרשה ממני להוריד את כל הבגדים שלי. עשיתי מה שהיא אמרה, חשבתי שהיא רוצה לבצע חיפוש באמצעות מגנומטר. להפתעתי החיילת התעקשה שאוריד גם את הבגדים התחתונים. לאחר שהורדתי אותם, היא בדקה את הבגדים שהורדתי ואז, כשאני עירומה, היא הורתה לי להסתובב. הרגשתי מושפלת ושבורה. איחלתי לעצמי מוות כדי שלא אצטרך לחוות עוד את הרגעים האלה. אז החיילת אמרה לי לכרוע, כשאני עדיין עירומה. נשארתי כך למשך שתיים-שלוש דקות שהיו הארוכות בחיי. רק אחרי זה היא אמרה לי שאני יכולה להתלבש. לדעתי לחיילת הזו אין שום חוש מוסרי או אנושי. לאחר שהחיילת סיימה את החיפוש, החיילים נשארו בבית עוד שעה שלמה, במהלכה שאלו אותי שאלות על בעלי. הם שאלו אם אני רוצה לבקר אותו וגם שאלות על הכספים שלו. מה שהם עשו לי זה פשע והשפלה ופגיעה בכבוד שלי ושל המשפחה שלי. חורייה ג'ראר תיארה גם היא בעדות שמסרה ב-13.2.18 את מה שעבר עליה: החיילת הובילה את אשתו של בני, אינאס, לחדר השינה שלה. נשארתי עם הבת שלי דלאל בחדר מול המטבח. קשה לי לזוז. ישבתי על מיטה בעוד בתי ישבה על המזרן שלה בסמוך אלי. החיילת סגרה את הדלת לאחר שאינאס נכנסה לחדר שלה ויותר לא ראיתי מה קרה בתוך חדר השינה שלה. לאחר כחמש דקות אינאס והחיילת יצאו מהחדר ונכנסו לחדר שלנו. החיילת אמרה לי שהיא רוצה לערוך עלינו חיפוש גופני. התחלתי לבכות ואמרתי לה: "מה את רוצה ממני? אני לא מסוגלת לזוז ואני קשישה, תתביישו לכם". אינאס והחיילת עזרו לי להוריד את הבגדים, בזמן שישבתי על המיטה. הרגשתי חוסר אונים ועצב עמוק בגלל המעשים שהחיילת עשתה לי. היא בדקה את הבגד שלי בזמן שהייתי עירומה ואז אינאס והחיילת עזרו לי להוריד את המכנסיים עד לחשיפת איבריי האינטימיים. החיילת הסתכלה על האברים האינטימיים שלי. בכיתי כל הזמן, איך קורה שחיילת צעירה מאלצת קשישה כמוני להוריד את הבגדים ככה ולחשוף את עצמי מולה בדרך כזו! מעולם לא עלה בדעתי שדבר כזה בכלל אפשרי. אחר כך החיילת הורתה לאינאס לעזור לה להפשיט גם את דלאל. אינאס עזרה לה להפשיט אותה והחיילת ביצעה גם עליה חיפוש. לא הפסקתי לבכות. איך הגענו למצב שבו חיילת מפשיטה אותנו ככה בתוך הבית שלנו וחושפת ככה את האברים האינטימיים שלנו? 3.2.18, הכפר אל-כפיר: שיסוי כלב ב-3.2.18, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו כוחות הביטחון לביתם של נור א-דין עוואד, בן 48 וסמאהר, בת 42, הורים לארבעה. המשפחה גרה בקומה הראשונה בבית בן שתי קומות בכפר אל-כפיר שבמחוז ג'נין. החיילים פרצו את דלת הבית וסמאהר התעוררה מהרעש וצעקה כשראתה כלב עומד בחדר השינה שלה. בעלה, נור א-דין, התעורר וקם מיד מהמיטה כדי להרחיק את הכלב אך זה תקף אותו ונשך אותו בידו הימנית, בעת שחיילים עומדים בפתח חדר השינה ולא עושים דבר. לאחר-מכן הוציאו החיילים את הכלב מהחדר. סמאהר ביקשה מהחיילים להתרחק מהחדר, התלבשה במהירות והלכה לסלון. החיילים הורו לבני המשפחה להישאר בבית ולאחר כמה דקות עזבו אותו. לאחר כמה דקות נוספות שמעו בני המשפחה דפיקות בדלת האחורית של ביתם. בעדות שמסרה ב-4.2.18 תיארה סמאהר עוואד את מה שהתרחש לאחר מכן: החזקתי את הבן שלי, כרם, בן השנתיים, שבכה ונצמד לחזה שלי. פתחתי את הדלת שעליה דפקו החיילים, וכלב תקף אותי וקפץ על החזה שלי. כרם נפל מהידיים שלי. מאוחר יותר ראיתי שבעלי הרים אותו. ניסיתי להרחיק את הכלב לאחר שנשך אותי בחזה. הצלחתי להרחיק אותו אבל אז הוא תפס אותי בירך שמאל. הצלחתי בכל הכוח שלי להרחיק אותו. החיילים עמדו ורק הסתכלו על הכלב ולא עשו דבר. כל הזמן הזה בעלי התחנן בפני החיילים שייקחו את הכלב. אחד החיילים דיבר עם הכלב בעברית ואז הכלב תפס אותי בזרוע שמאל לכמה דקות, עד שהגיע חייל ולקח אותו. ירד לי דם מהיד שכאבה לי מאוד. החיילים והכלב יצאו מהבית. הם עמדו מול הכניסה. בעלי ביקש מהם שיטפלו לי ביד אבל הם לא התייחסו אליו. הרגשתי כאבים ודימום אך לחיילים לא היה אכפת. קשרתי אותה בחתיכת בד כדי לעצור את הדימום. כשעה לאחר מכן, בסביבות השעה 5:00, הגיעו החיילים לביתה של חלימה ג'ראר, בת 62, אלמנה ואם לשישה, שגרה במרחק של כ-150 מטר מבית משפחת עוואד. חלימה מתגוררת בבית עם שניים מילדיה – בתה סבאא, בת 42, ובנה אל-קעקאע בן 48, נשוי ואב לארבעה. החיילים קראו לחלימה ולבני משפחתה לצאת מביתם והורו להם לעבור לביתם הסמוך של נור א-דין וסמאהר, שם ריכזו את כל הנשים בקומה הראשונה ואת הגברים בקומה השנייה. לאחר מכן חקרו החיילים את שני בניה של חלימה – אל-קעקאע ודיב – שגר בבית עם משפחתו בבית אחר בשכונה. בעדות שמסרה ב-4.2.18 סיפרה חלימה ג'ראר: כשנכנסתי לבית של נור א-דין עוואד ראיתי את סמאהר שהיד השמאלית שלה הייתה חבושה ומדממת. ראו שכאב לה מאוד. הבן הקטן שלה כרם היה מפוחד והוא בכה ונצמד אליה. לא יכולתי לשאת את המראה. יצאתי החוצה וביקשתי מהחיילים שהיו מול הבית לתת לה עזרה ראשונה. חייל הסכים, הביא תיק עזרה ראשונה ונכנס אתי לחדר. הוא חיטא את הפצעים העמוקים ואת סימני הנשיכה של הכלב וחבש את היד של סמאהר. סמאהר התקשרה לאחיה שהזמין אמבולנס, אבל כשהוא הגיע החיילים לא נתנו לו לעבור. היד של סמאהר המשיכה לדמם. החיילים עיכבו אותנו עד 9:00 בבוקר. הם הביאו את כל השכנים שגרים באזור לבית של סמאהר, וביניהם הבן שלי דיב, בן 50, שגר במרחק של כ-500 מטרים מהבית שלי. היינו בסך הכל כ-15 אנשים בתוך הבית, כולם שכנים וקרובי משפחה. בתום הפעולה החיילים עצרו את האחים דיב ואל-קעקאע ג'ראר, ששוחררו לאחר כמה ימים: דיב ב-6.2.18 ואל-קעקאע ב-7.2.18.
מאז כניסתה של ממשלת ישראל הנוכחית לתפקידה בסוף שנת 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, החריפה ישראל באופן דרמטי את הפגיעה בכל תחומי החיים של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית.בכל רגע יכול פלסטיני למצוא את עצמו חשוף לאלימות מצד חיילים ומיליציות מתנחלים חמושות, להיעצר ולהיכלא, ליפול קורבן להתעללות והשפלה, ולעיתים גם לאבד את חייו.דו"ח "פרויקט המחיקה" מבוסס על למעלה מאלפיים עדויות של תושבים פלסטינים שבצלם גבה מאז אוקטובר 2023, ועל למעלה משלושה עשורים של תיעוד הפרות זכויות האדם שמבצע משטר האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית. הדו״ח בוחן את המציאות הנוכחית לא כאוסף של אירועים נקודתיים או פגיעות קונקרטיות, אלא כחלק ממנגנון מחיקה כולל הפועל לפירוק התנאים המאפשרים את המשך הקיום הפלסטיני בגדה המערבית, ובמקביל מעמיקים את השליטה והעליונות היהודית בו באופן בלתי הפיך. בחינת מציאות החיים הנוכחית בגדה מגלה כי פרויקט המחיקה מיושם כיום באופן גלוי, ישיר ואלים יותר מבעבר, ומבוסס על שיתוף פעולה הולך וגובר בין רשויות המדינה הרשמיות למיליציות מתנחלים שפועלות בגדה בגיבוי ובתמיכת הרשויות.
כבר יותר מיממה שהצבא פועל במחנה הפליטים ג'נין הצפוף כאילו היה שדה קרב ולא מקום שבו חיים, עובדים, לומדים וחולמים בני אדם. עד עכשיו דווח על הפצצות מהאוויר ועל כניסת טנקים, נגמ"שים, דחפורים ומאות חיילים למחנה. דווח על לפחות עשרה הרוגים ועל מאות פצועים, חלקם אנוש, ועל קושי לפנותם לאחר שהצבא הרס דרכים בתוך המחנה ואת דרכי הגישה אליו. בתי החולים קורסים ומתקשים להעניק לפצועים שפונו את הטיפול הנדרש. דווח על ניתוק של רשתות המים, החשמל והאינטרנט ועל פגיעה במרכזי טיפול רפואי. ודווח על הרס נרחב של בתי מגורים ורכוש פרטי של התושבים. אלפי אזרחים – ילדים, נשים, גברים וקשישים – נאלצו להימלט מבתיהם, חלקם מבלי לדעת לאן ילכו. מבחינת ממשלת ישראל, פעולות אלה הן הכרחיות כחלק מ"המאבק בטרור". הנחה זו התקבלה ללא עוררין על ידי כמעט כל הקשת הפוליטית בישראל, שמיהרה להתייצב לימין הממשלה, ועל ידי חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית. אלא שהלחימה במחנה הפליטים אינה מנותקת ממטרותיו של משטר האפרטהייד, הפועל מזה שנים לקידום העליונות היהודית בכל השטח שבין הים לירדן והשליטה הצבאית על הפלסטינים בשטחים הכבושים. הפגיעה הגורפת בזכויות האדם, תוך התעלמות מאנושיותם של הפלסטינים, משקפת את תפיסת עולמו של המשטר. בניגוד לעמדתם של קובעי המדיניות בדרג המדיני והצבאי, פגיעה מכוונת כה נרחבת באזרחים היא בלתי חוקית וסותרת נורמות מוסריות ואנושיות בסיסיות. ישנם פעולות ומעשים שלמדינה אסור לעשות – אפילו היה מדובר ב"מלחמה בטרור", בוודאי כאשר מדובר בקידום מטרות פוליטיות גזעניות ואלימות. קובעי המדיניות מסרבים להבחין בין מותר לאסור, בין לגיטימי לנפשע ובין אנושי לאכזרי. עבור הציבור הישראלי, שחלקים נרחבים ממנו לוקחים חלק בחודשים האחרונים במאבק נגד מהלכי הממשלה המבקשים לפגוע בזכויותיהם, זוהי הזדמנות להתנגד לפגיעה של אותה ממשלה בזכויות האדם ברגעים אלו ממש. לקהילה הבינלאומית יש חובה להציב לישראל גבולות ולפעול בנחישות להפסקת ההתקפה הישראלית במחנה הפליטים ג'נין.
