בשנים האחרונות, ובפרט מאז 7 באוקטובר 2023, חלה עליה חדה במספר מעשי האלימות של מתנחלים נגד פלסטינים ובחומרתם. הדיווחים המוצגים בבלוג זה אינם משקפים את כל אירועי אלימות המתנחלים בגדה אלא את רק את אלה שעלה בידי בצלם לתעד ולתחקר.
ב-3.5.22, יומו השני של עיד אל-פיטר, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הובילו פאייז אבו עלי, בן 41, ואחיינו ר'אזי אבו עלי, בן 23, את עדר הצאן שלהם, המונה 165 ראשי צאן, לשדה מרעה שמדרום לכפר מאלכ. לאחר שרעו את הצאן במשך כשלוש שעות, התיישבו השניים להכין לעצמם תה. אז הגיעו למקום כעשרה מתנחלים בשני טנדרים שנסעו במהירות רבה לעברם.
הרועים נבהלו וברחו מהמקום ומתנחלים רדפו אחריהם ברכבם. פאייז ור'אזי התפצלו – פאייז רכב על החמור שלו ור'אזי ברח ברגל. האירוע נמשך יותר משעה, כשבמהלכו המתנחלים רדפו אחריהם ברכבם ובשלב מסוים הצטרפו אליהם ארבעה מתנחלים רכובים על סוסים וחמושים באלות. במהלך המרדף, דקרו המתנחלים כמה מהכבשים וגנבו 24 כבשים, 19 מתוכן הרות, וחמור אחד. פאייז ור'אזי הצליחו להימלט לכפר הסמוך דיר ג'ריר, אליו הגיעו מותשים וחבולים לאחר שנפלו כמה פעמים במהלך בריחתם.
מאוחר יותר באותו יום, בסביבות 15:00, ניסו חמישה מבני משפחת אבו עלי להגיע לשטח המרעה כדי לאסוף את הצאן, אך נאלצו לברוח לאחר שלמקום הגיעה קבוצה נוספת של כשלושים מתנחלים שאיימו לתקוף אותם. רק לאחר שג'יפ צבאי התקרב אליהם, הניחו המתנחלים לבני המשפחה. כשחזרו החמישה למכוניתם, הם ראו מתנחלים מנקבים את צמיגיה ומנפצים את שמשותיה כשחיילים עומדים במרחק של כעשרים מטרים ולא עושים דבר – גם לאחר שביקשו מהם להתערב. לאחר מכן לקחו המתנחלים חמור של אחד הרועים והעמיסו אותו על מכוניתם – עדיין בנוכחות החיילים שעמדו ולא עשו דבר. לאחר מכן עזבו המתנחלים והחיילים את המקום.
פעילים ישראלים הגיעו למקום וניסו לסייע לרועים להשיב את הכבשים. הם אף הזעיקו משטרה ושוטר אף סייר במאחז, אך אז חזר והודיע לאחד הפעילים שהכבשים לא נמצאו ושכדאי שבעליהן יגישו תלונה מסודרת.
זהו מקרה נוסף המשקף את המדיניות הישראלית, הרואה באלימות של מתנחלים כלי נוסף לגירוש פלסטינים מאדמותיהם. לכן, החיילים עמדו ולא עשו דבר כדי למנוע מהמתנחלים לפגוע ברכושם של הרועים ולגנוב אותו, לכן הם לא ניסו לעצור אותם בדיעבד, ולכן המשטרה הסתפקה רק בסיור סמלי במאחז.
תחקירן בצלם, איאד חדאד, גבה עדויות מבני המשפחה.
פאייז אבו עלי, בן 41 ואב לשבעה, תושב כפר מאלכ, סיפר בעדותו:
בשעה 9:20 אני ור'אזי ישבנו באזור המערבי שמשקיף על הכביש העוקף ומזגנו תה שהכנו על מדורה. ראינו שני טנדרים אזרחיים, אחד אדום ואחד לבן. הם הגיעו מכיוון מאחז המרעה, שהוקם על האדמות של דיר ג'ריר ונמצא במרחק של חמישה קילומטרים בערך מהמקום שבו ישבנו. הטנדרים התקדמו לכיוון שלנו בדרך העפר שיוצאת מהכביש העוקף.
בהתחלה חשבנו שאולי אלה כלי רכב פלסטיניים, אבל כשהם היו במרחק של מאה-מאתיים מטרים מאיתנו הם סטו לכיוון השדות ונסעו דרכם לכיוון שלנו במהירות מטורפת. אז קלטתי שאלה מתנחלים, זיהיתי אותם לפי הפאות שלהם. בכל אחד מהטנדרים ישבו ארבעה-חמישה מתנחלים, חלק בפנים והאחרים בחלק הפתוח מאחור.
אמרתי לר'אזי שאלה מתנחלים שבאים לתקוף אותנו ושנברח משם מהר. עליתי על החמור שלי וברחתי משם. ר'אזי לא הספיק לעלות על החמור שלו וברח ברגל. השארנו את הצאן שם, רצינו רק לברוח ולהציל את עצמנו. המתנחלים רדפו אחרינו עם הטנדרים על ההר ובדרכי עפר משובשות וצעקו לנו: "ערבים מותו", "תעצור יא בן זונה", ועוד דברים כאלה.
אחרי שהתרחקתי כמה מאות מטרים מהמקום שבו ישבנו קודם, הטנדר האדום הסתובב כדי לחסום אותי. שיניתי כיוון כדי להגן על עצמי. הכבשים רצו אחריי, אבל אז הטנדר הלבן עצר לפני העדר. ארבעה-חמישה מתנחלים ירדו ממנו, חסמו לצאן את המעבר ודחפו אותו.
רצתי לכיוון הוואדי, וכשהגעתי לשם ראיתי ארבעה מתנחלים על סוסים במעלה ההר, במרחק של מאתיים מטרים ממני. הם ירדו לכיוון שלי ורדפו אחריי. ארבעתם החזיקו אלות שלקצה שלהן היו מחוברים סכינים או דוקרנים. אחד מהמתנחלים על הסוס רדף אחריי אבל הוא לא הצליח לתפוס אותי. הצאן המשיך לרוץ אחריי.
המשכתי לברוח משם ומדי פעם הסתכלתי אחורה. בשלב מסוים הם הפסיקו לרדוף אחריי וראיתי אותם דוקרים כמה מהכבשים ואז הם המשיכו לרדוף אחריי. מדי פעם ירדתי מהחמור וקראתי לעדר שיבוא אחריי ואז עליתי מהר בחזרה על החמור והמשכתי לברוח. הייתי מבוהל מאוד, פחדתי על החיים שלי. נשארתי כל הזמן על הדרך המשובשת כדי שיהיה להם קשה לתפוס אותי. נפלתי שלוש או ארבע פעמים ונחבטתי מהסלעים, אבל כל פעם הצלחתי לקום ולברוח. בשלב מסוים ירדתי מהחמור כדי שאוכל לברוח מהר יותר, הרגשתי שהם רוצים להרוג אותי.
אחרי יותר משעה הצלחתי להגיע לבית של ג'אד זידאן, שהוא הבית הכי קרוב בדיר ג'ריר. ביקשתי מהם עזרה. הייתי מבוהל ומותש, רעדתי בכל הגוף. המתנחלים ראו שהגעתי לבית, אז הם הסתובבו והתרחקו משם. בבית נתנו לי מים, טיפלו בי וניסו להרגיע אותי. סיפרתי להם על ר'אזי האחיין שלי וביקשתי שינסו למצוא אותו. דאגתי לו מאוד, פחדתי שאולי המתנחלים הרגו אותו.
העדר המשיך אחריי עד הבית. ספרתי וראיתי שחסרים 24 ראשי צאן מתוך 165, בעיקר כבשים בהריון שהתקשו לברוח ושהמתנחלים תפסו אותן, דקרו אותן ואחרי זה כנראה גנבו אותן. מהבית של ג'אד יכולנו לעקוב אחרי המעשים של המתנחלים. ראיתי אותם מתקבצים יחד באזור שבו הם דקרו קודם את הכבשים. היו שם גם המתנחלים שרדפו אחרינו בטנדרים וגם אלה שרכבו על הסוסים. הגיעו אליהם בערך ארבעה ג'יפים של הצבא והחיילים מנעו מתושבים מהכפר להתקרב לצאן ולהחזיר אותו. בזמן שהייתי בבית של ג'אד הגיעו גם חמישה או שישה פעילים ישראלים שניסו להחזיר את הצאן ואת החמור שנגנבו, אבל גם הם לא הצליחו.
קרובי משפחה שמצאו את ר'אזי בוואדי חילצו אותו משם והביאו אותו אליי לבית של ג'אד. גם הוא היה מאוד מפוחד. נשארתי בבית של ג'אד במשך שעה, הייתי חסר אונים. הפה שלי היה יבש מרוב פחד, רעדתי והראש שלי כאב.
בסביבות 11:30 או 12:00 הגיע קרוב משפחה שלי ולקח אותי הביתה לכפר מאלכ. השארתי את הצאן שלי אצל תושבים בדיר ג'ריר עד הערב. בשעה 17:00 או 18:00 הלכתי לתחנה של משטרת בנימין והגשתי תלונה. כשחזרתי משם הייתי תשוש מאוד והיו לי כאבים, אז הלכתי למרכז הרפואי 'פלסטין' ברמאללה ושם נתנו לי משככי כאבים ושחררו אותי באותו ערב.
תמונה
פאייז אבו עלי מחזיק אחת מהאלות של המתנחלים שמצא בשטח. צילום: איאד חדאד, בצלם, 3.5.22
ר'אזי אבו עלי, בן 23, תושב כפר מאלכ, סיפר בעדותו:
המתנחלים הגיעו על שני טנדרים מדרך עוקפת, מכיוון מאחז המרעה. ידענו שהם באו לתקוף אותנו, אז ברחנו. דוד שלי, פאייז, ברח על החמור שלו. החמור שלי היה קצת יותר רחוק אז לא הספקתי לעלות עליו וברחתי ברגל. כל הזמן הסתכלתי אחורה כדי לראות איפה המתנחלים. ראיתי שהצאן הולך אחרי פאייז. אני ברחתי דרך מסלול אחר, לא רחוק ממנו. קפצתי מעל טרסות וסלעים וכמה פעמים נפלתי ונחבלתי, הרגל שלי התעקמה, אבל בכל פעם קמתי והמשכתי לברוח. בשלב מסוים הטנדר הלבן עצר ליד הצאן וניסה לחסום לו את המעבר.
כשהגעתי לוואדי, שנמצא במרחק של קילומטר בערך מהמקום שבו ישבנו קודם, ראיתי ארבעה מתנחלים על סוסים מגיעים מפסגת ההר. הם החזיקו אלות והיו להם כלים חדים. הם היו במרחק של חמישים-מאה מטרים ממני וראיתי שהם מסתכלים לכיוון של פאייז ושל הצאן שהלך אחריו. הם ירדו מהסוסים והתחילו לרדוף אחרינו בתוך הוואדי. היה להם קשה לרדוף אחרינו בגלל התנאים בשטח. ראיתי שהם מתקרבים לעדר ואז הם דקרו כמה מהכבשים, כנראה את הכבשים ההרות שלא היו מסוגלות לברוח.
בוואדי פגשתי קרוב משפחה שלי, עווד עבד אל-כרים, בן 27, שעבד עם אשתו באדמה שלהם. כשהם ראו את המצב שלי הם לקחו אותי באוטו שלהם לבית של בן דוד שלי בדיר ג'ריר. הייתי מותש מאוד והרגשתי שאני עומד להתעלף. אחרי שנחתי קצת, הרטיבו לי את הפנים ועזרו לי להירגע. הרגשתי קצת יותר טוב.
נרדמתי לזמן קצר ואז התעוררתי בבהלה כי דאגתי לשלומו של הדוד שלי פאייז. פחדתי שהמתנחלים הרגו אותו. נודע לי מתושבים שהוא הצליח לברוח לבית של ג'אד זידאן בדיר ג'ריר, אז הלכתי לבקר אותו שם. כשהגעתי ראיתי שפאייז מאוד מפוחד. התושבים של דיר ג'ריר סיפרו לי שרוב העדר שלנו הצליח להגיע לדיר ג'ריר לבית של ג'אד, אבל שחסרות 19 כבשים מהעדר של פאייז ועוד חמש כבשים מהעדר שלי.
כמה תושבים וקרובי משפחה שלנו, וגם כמה פעילים ישראלים, ניסו להחזיר את הצאן ואת החמור שלי, אבל הצבא לא נתן לאף אחד להתקרב למתנחלים.
תמונה
ר'אזי אבו עלי. צילום: איאד חדאד, בצלם, 3.5.22
נידאל אבו עלי, בן 34, תושב כפר מאלכ, שניסה להחזיר את עדר הכבשים, סיפר בעדותו:
בסביבות 11:00 בבוקר הייתי בבית ואז שמעתי שקבוצה של מתנחלים תוקפים את עדר הצאן שדוד שלי, פאייז אבו עלי, ובן הדוד שלי, ר'אזי אבו עלי, לקחו למרעה. שמעתי שהם הצליחו לברוח מהמתנחלים ולהגיע לבית בדיר ג'ריר ושהמתנחלים גנבו ודקרו חלק מהכבשים.
נסעתי יחד עם ארבעה בני משפחה לכביש העוקף, לאזור גבוה שממנו אפשר להשקיף על הוואדי. במרחק של מאה-מאתיים מטרים ראיתי מתנחלים בשני טנדרים, אחד אדום ואחד לבן. ידעתי שאלה המתנחלים שתקפו אותם, כי אמרו לי שאלה כלי הרכב שהיו להם. חוץ משני הטנדרים היו שם עוד חמישה כלי רכב. לא יכולנו להגיע אליהם כי היו שלושה ג'יפים של הצבא בינינו לבינם והם לא נתנו לנו להתקרב.
בסביבות 15:00 כרזו ברמקולים של המסגד בכפר שמתנחלים גונבים את הצאן וקראו לתושבים להגיע לשטח ולמנוע את זה. התקרבנו למתנחלים כדי לנסות להחזיר את הצאן. כשהגענו לאותו אזור על הכביש העוקף ראיתי חיילים ומתנחלים עומדים שם וזמן קצר אחרי כן המתנחלים נסעו לכיוון שלנו. זה היה מפחיד נורא כי לא ידענו לאיזה כיוון לברוח. הדרך היחידה שיכולנו לנסוע בה הובילה למאחז שלהם, אז יצאנו מהמכונית והתחלנו לרוץ ברגל לכיוון כפר מאלכ.
בזמן שרצנו דרך ההרים והמטעים, עצרנו מדי פעם כדי לראות עד כמה אנחנו רחוקים מהמתנחלים ולהבין מה הם עושים. ראיתי שבערך שלושים מהם ירדו מכלי הרכב עם אלות בידיים, אחד מהם החזיק אקדח שלוף. הם צעקו לנו לעצור. פחדתי פחד מוות והמשכנו לברוח. תוך כדי המרדף ראיתי את אחד הג'יפים הצבאיים נוסע אחרי המתנחלים, שכבר היו במרחק כמה מטרים מאתנו. כשהמתנחלים ראו את הג'יפ, הם הפסיקו לרדוף אחרינו.
עצרנו. רצינו לחזור למכונית שלי שהייתה במרחק של מאה מטרים מאיתנו בערך. כשהתקרבתי אליה ראיתי שהמתנחלים מקיפים אותה, חובטים בה עם אלות, מנפצים את השמשות וחותכים את הצמיגים שלה עם אולרים. החיילים עמדו במרחק של עשרים מטרים משם. הם רק הסתכלו על המתנחלים ולא התערבו. ביקשתי מאחד החיילים שיעצור אותם, אבל לא היה לו אכפת לו והוא עשה את עצמו כאילו הוא לא שומע אותי.
המתנחלים העלו את אחד החמורים של פאייז ור'אזי על אחד מכלי הרכב שלהם, לעיניי החיילים. גם את זה החיילים לא עצרו, למרות שביקשתי מאחד החיילים שיעצרו אותם ושיחזירו לנו את החמור. המתנחלים והחיילים עזבו את המקום ואז גם אנחנו עזבנו. למרות שהצמיגים של האוטו שלי הושחתו, הייתי חייב לפנות אותו משם כי פחדתי שהמתנחלים יפגעו בו עוד אם הוא יישאר שם.
