ברוקין, מחוז סלפית: לאחר הירי שממנו נהרגה צאלה גז, תושבת התנחלות סמוכה, פשט הצבא על הכפר, התעמר בתושביו והטיל עליהם הגבלות חמורות, השחית רכוש, תפס שטחים ואפשר למתנחלים להשתלט עליהם ולפרוע בתושבים

ביום רביעי, 14.5.25, בסביבות 22:00, ירה פלסטיני על מכוניתם של בני הזוג גז שיצאו מההתנחלות ברוכין ועברו בכביש 446 ליד העיירה ברוקין, בדרכם לחדר לידה, ופצע באורח אנוש את צאלה גז, בת 33 ובאורח קל את בעלה. תינוקם של בני הזוג יולד בניתוח קיסרי וגז מתה מפצעיה למחרת. בנם התינוק של בני הזוג נפטר ב-29.5.25, בגיל שבועיים.

מייד לאחר הירי פשט הצבא על ברוקין, חסם את כל הדרכים לעיירה והטיל על תושביה הגבלות תנועה קשות. הצבא הורה לבעלי החנויות לסגור את עסקיהם למשך כמה ימים, מנע הגשת שירותים רפואיים לתושבים ויציאת חולים לטיפולים מחוץ לעיירה והשבית את בתי הספר. החיילים פשטו על 23 בתים, השתלטו על חלקם למשך כמה שעות, ערכו בחלקם חיפושים והפכו את תכולתם, והשחיתו מכוניות. על אחד הבתים השתלט הצבא למשך חמישה ימים, גירש ממנו את בעליו, והפך אותו למפקדה צבאית ומרכז חקירות.

תמונה

במהלך שהייתו בכפר אפשר הצבא למתנחלים לתקוף את תושבי העיירה, לגרש משפחות מבתיהן, להשחית קרקע חקלאית, לפרוץ בה דרך, להציב אוהלים ולהניח תשתיות.

תמונה

למחרת הירי, ביום חמישי, 15.5.25, הוציא הצבא צו תפיסה וצו לנקיטת אמצעי ביטחון לשטח של למעלה מ-200 דונם המשתרע מדרום מערב לכפר, לאורך כביש 446 וכולל אדמות פרטיות של תושביו, לרבות קרוב ל-10 דונם של מטעי זיתים, וחלקו צמוד לבתי הכפר. באותו ערב, פלשו מאות מתנחלים לשטח זה, כשהם מלווים בלפחות חמישה דחפורים. חלק מהמתנחלים הגיעו למקום בהסעות מאורגנות. הם פרצו וסללו דרך באדמות חקלאיות במרחק של מטרים ספורים מבתי העיירה, יישרו שטח גדול, פיזרו בו חצץ והציבו במקום אוהלים ותשתיות. הם הבעירו מדורות, שרו וצעקו.

חלק מהמתנחלים נכנסו גם לתוך העיירה עצמה, זרקו אבנים על בתים, ניפצו את חלונותיהם ותקפו באבנים תושבים שיצאו להגן על רכושם. הם שרפו שמונה מכוניות וניפצו שמשות של מכוניות נוספות, פרצו לפחות לשני בתים שדייריהם ברחו מהם וגנבו חפצים. חיילים שהיו בשטח אפשרו את מעשי האלימות ולעיתים אף סייעו להם, וירו אש חיה באוויר ורימוני גז לעבר תושבים שניסו להגן על רכושם. לפחות חמש משפחות נאלצו לנטוש את בתיהן למשך ימים ואף שבועות בשל סמיכותם לשטח שעליו הקימו המתנחלים את האוהלים.

החיילים גם פשטו על עיריית ברוקין, ריסקו מחשבים, מדפסות, ריהוט ואפילו את התקרה, והסבו נזק בשווי של עשרות אלפי שקלים.

תמונה

ב-17.5.25 ניצל הצבא את הפשיטה גם כדי להרוס בניין בן שלוש קומות שכלל שש דירות, בתואנה של בנייה ללא רישיון. שלוש מהדירות היו מאוכלסות וגרו בהן שלוש משפחות המונות יחד 15 אנשים, כולל 4 קטינים.

ב-17.5.25 הגיעו חיילים לבית משפחתו של נאאיל סמארה, בן 36 שנחשד בירי בבני הזוג גז. סמארה הוצא בידי החיילים מהבית כשידיו אזוקות ועינו מכוסות. לאחר מכן נשמעו יריות ודווח כי הוא נהרג. לטענת הצבא סמארה רץ לעבר החיילים כשהוא אוחז בתיק שנחשד כממולכד. אשתו, שעוכבה בחצר, סיפרה כי שמעה אותו צועק. החיילים תקפו והכו את שני בניו של סמארה, דודו ובני משפחה נוספים.

תמונה

תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי גבתה עדויות מתושבי ברוקין:

יאפי ברכאת, בן 30 ואב לחמישה, מסגר, סיפר בעדותו ב-26.5.25:

ביום רביעי, 14.5.25, בסביבות השעה 22:00, נודע לי מהמדיה החברתית שהיה ירי על רכב של מתנחלים. נבהלתי ודאגתי למשפחה שלי, כי הבית שלנו נמצא במרחק של בערך 150 מטרים בלבד מכביש 446, שמפריד בין העיירה להתנחלות ברוכין. עברנו כולנו לבית של ההורים שלי, באזור אחר בברוקין: אני, אשתי סאג'דה, בת 27, וחמשת הילדים שלנו: התאומות סילא וסילאנא בנות שמונה, מוהנד בן שש, סחר בת ארבע וסנד בן שנתיים.

תמונה

בתוך זמן קצר הצבא פשט על העיירה וחיילים הסתובבו ברחובות. שמעתי מתושבים שהם נכנסו לבתים ועשו חיפושים. נשארנו בבית הקטן של ההורים שלי, שבו גרים גם אחותי ושני האחים שלי. אני, אשתי והילדים ישנו בסלון. למחרת שמעתי שמתנחלים תקפו את הבית שלי, ואחר-כך ראיתי שניפצו את השמשות של כמה חלונות וגנבו מהחצר כיסאות ושולחן וכל דבר שהיה קל לקחת משם. פשוט סחבו את הדברים והלכו.

אחר-כך נודע לי מתושבים שהמתנחלים יישרו חלקת אדמה שנמצאת במרחק של מטרים ספורים מעל הבית שלי. הבנתי משכנים שלנו שהדחפורים עבדו שם כל הלילה. לא יכולתי להירדם, דאגתי למצב הבית שלי כי היו שם מאות מתנחלים. הם הקימו שם אוהל גדול מאוד וגם הציבו שירותים ניידים, עשו שם מסיבה והדליקו מדורה גדולה, והקולות שלהם נשמעו למרחוק.

ביום שבת, 17.5.25, הלכתי עם אבא שלי, פהד, בן 60, לבדוק את מצב הבית שלי ולקחת כמה דברים שאשתי והילדים היו צריכים, אבל חיילים שנתקלנו בהם בדרך צעקו עלינו להסתלק משם ולא נתנו לנו להגיע. ניסיתי עוד כמה פעמים להגיע לבית שלי אבל החיילים היו שם כל הזמן.

תמונה

רק ביום חמישי, 22.5.25, אני ואבא הצלחנו להגיע לבית. נדהמתי מההרס שמצאתי בחצר. כמה מהאחים ובני הדודים שלי באו לעזור וניסינו לאבטח קצת את הבית – הלחמתי דלתות ברזל כדי שאי אפשר יהיה לפתוח אותן, והרחקתי מהחלונות את הריהוט וכל מה שעלול להתלקח. בסביבות 21:30 האחים ובני הדודים שלי הלכו לנוח מתוך כוונה לחזור מאוחר יותר. רצינו להפגין נוכחות, כדי שהמתנחלים לא יחשבו שהבית נטוש. בסביבות 23:30, הגיעו עשרות, או אולי אפילו מאות מתנחלים, מלווים בהרבה חיילים ותקפו באבנים את הבית שלי ואת בתי השכנים. החיילים לא ניסו בכלל לעצור אותם.

אני ואבא עלינו לגג הבית וישבנו באחת הפינות, כי חשבנו ששם נהיה בטוחים יותר אם המתנחלים יציתו את הבית. בינתיים הגיעו כמה מתושבי העיירה שנודע להם על תקיפת הבתים שלנו, והחיילים ירו לעברם אש חיה והשליכו רימוני הלם וגז מדמיע כדי למנוע מהם להתקדם. החיילים לא ניסו להרחיק את המתנחלים אלא הגנו עליהם.

תמונה

שמעתי את קולות המתנחלים בחצר הבית שלי, מנסים לפרוץ פנימה. זה היה מפחיד מאוד. חשבתי שאני ואבא עומדים למות, שזה הלילה האחרון בחיים שלנו. היה לי עצוב על אבא, התחרטתי על כך שהסכמתי שהוא יישאר איתי ושלא הכרחתי אותו לעזוב עם האחים שלי. לא הרמנו ראש כדי שלא יראו אותנו. פחדנו שיהרגו אותנו. התקשרתי למת"ק ולמשטרה הישראלים והם הזהירו אותי לא לצאת החוצה. הרגשתי שאני בן ערובה בבית שלי. כל מה שרציתי זה שאני ואבא נוכל לצאת משם בשלום. רציתי לחזור למשפחה שלי ולילדים שלי. כבר לא עניינו אותי כל הבתים והרכוש שבעולם. מה הם שווים לעומת שלום הילדים שלי?

בסביבות 2:00 בלילה הרעש של המתנחלים נפסק והם חזרו לאוהלים. החיילים נשארו ליד הבית ואני ואבא נשארנו במקומנו על הגג כל הלילה. ישבנו שם על הרצפה ופחדנו אפילו להסתכל לצדדים. ב-6:00 בבוקר האחים שלי אמרו שאני יכול לצאת ושאין אף אחד ליד הבית, אז אני ואבא עזבנו את הבית וחזרנו לעיירה.

ביום שבת, 24.5.25, בסביבות 23:00, הגעתי עם אשתי ואבא שלי לבית של קרובי משפחה שגרים לידי, וראינו משם שהמתנחלים הציתו את הבית שלי. בלב שבור ראיתי את הלהבות והעשן עולים מהבית. את הבית הזה בנינו בעזרת הלוואות שאני עדיין משלם ורק לפני כמה שנים נכנסו לגור בו. מאז שהתחילה המלחמה ורישיון העבודה שלי בישראל בוטל אני מתקשה מאוד לעמוד בתשלומי ההלוואות, והנה אני רואה את הבית עולה באש מול העיניים שלי.

יצאתי עם אבא וכמה בני דודים ועוד תושבים לכבות את השריפה. כשהגענו למרחק של בערך עשרים מטר מהבית, חייל השליך פתאום רימון גז מדמיע שנחת לי בין הרגליים. התקשיתי לנשום והרגשתי שאני נחנק. תושבים פינו אותי לבית סמוך והגישו לי עזרה ראשונה, ואחר כך הגיע אמבולנס מהעיירה סלפית וצוות הפרמדיקים נתן לי חמצן. עוד כמה תושבים נחנקו מהגז, וגם הם קיבלו טיפול. נשארתי בבית הזה עד שהמצב נרגע, למחרת בבוקר.

בסביבות 10:00 בבוקר, אני ואבא הלכנו לבית שלי. מצאתי שם חורבן. כאב לי מאוד הלב. אחרי כל המאמצים שהשקעתי בבית הזה במשך עשור, כל השנים שבהן עבדתי קשה כל-כך כדי לבנות אותו, לראות אותו בסוף במצב כזה? זה מכאיב מאוד. אבל כולם סביבי ניחמו אותי ואמרו לי להגיד תודה לאלוהים שהבית לא נשרף כולו. המתנחלים שרפו את הספות שהיו בחוץ, ואז ניפצו את שמשות החלונות משני צדי הבית וזרקו פנימה חומר דליק. למזלנו האש לא התפשטה בגלל שהזזתי את הרהיטים מהחלונות ולא היה לה הרבה במה להיאחז והשכנים הצליחו בסופו של דבר לכבות את מה שהתלקח, אחרי שהחיילים והמתנחלים התרחקו.

מוסטפא ח'אטר, בן 40 ואב לארבעה, סיפר בעדות שמסר ב-20.5.25:

תמונה

ביום חמישי, 15.5.25, למחרת הירי על המכונית של המתנחלים, חששתי שהמתנחלים יתקפו את הבית שלנו כי הוא קרוב להתנחלות ברוכין. ביקשתי מאשתי שתלך עם הילדים שלנו לבית של הוריה, שפחות קרוב להתנחלות. כמו שחששתי, בסביבות 22:00 הגיעו המוני מתנחלים באוטובוסים. מה שהפתיע אותנו זה שהגיעו גם כמה דחפורים גדולים, שסללו דרך, יישרו חלקת אדמה, פיזרו חצץ ויצרו רחבה שעליה המתנחלים הציבו אוהלים גדולים. המתנחלים הבעירו שם אש ושרפו את דגל פלסטין.

האחים שלי, שגרים קרוב, היו אצלי בבית כי הם לא רצו להשאיר אותי לבד, אבל חיילים הגיעו וגירשו אותם. הם אפשרו רק לי להישאר. לעומת זאת הם לא הרחיקו קבוצה של 15-10 מתנחלים שזרקו עלינו אבנים וקיללו אותנו. בסביבות 23:00 המתנחלים שברו את כל ריהוט הגן שלי וגם ניפצו את השמשות בכמה מהחלונות של הבית.

לא יכולתי לעזוב את הבית. השקעתי בו את כל מה שיש לי כדי שאני והמשפחה שלי נחיה בבית משלנו. האוהל שהציבו המתנחלים נמצא במרחק של 25-20 מטר בלבד מהבית, והדרך שהם סללו עוברת במרחק של 10-8 מטרים ממנו. הם סללו את הדרך בתוך אדמות של התושבים, שבחלקן יש עצים. לא מעניינים אותם לא בני אדם, ולא עצים.

תמונה

כל הלילה הם מכוונים פנסי לייזר כחול עליי ועל הבית. הרחקתי את הרהיטים מהחלונות, הורדתי את הווילונות והסרתי את השטיחים, כי אני מפחד שהמתנחלים ינסו לשרוף את הבית. אני לא יכול להירדם, לא מרשה לעצמי לעצום עיניים, כי הכול יכול לקרות בכל רגע. אני לא יכול להכין אוכל בבית, כי הוצאתי גם את בלוני הגז בגלל החשש מהצתה. אחי, שגר במרחק של חמישים מטר ממני, מביא לי קפה וסיגריות. ממילא אני לא מסוגל לאכול. מאז שאשתי והילדים עזבו בלילה הראשון לא ראיתי אותם. אני לא מוכן שהם יחזרו לבית. כל הרכוש שבעולם - הבית, האוטו, העולם כולו - לא שווים כלום לעומת שלומם של הילדים שלי.

אתמול, לפני השקיעה, אחי התעקש שאגיע אליו הביתה כדי לאכול ולנוח קצת. הלכתי, אבל אחרי פחות מעשר דקות הוא אמר לי להסתכל על הבית שלי. כשהסתכלתי מבעד לחלון ראיתי שני מתנחלים יושבים על הנדנדה בתוך הגינה שלנו. הם התנדנדו להם בשיא הרוגע, כאילו הם בעלי הבית. חזרתי הביתה עם האחים ובני הדודים שלי. המתנחלים עזבו והתיישבו על סלע במרחק של בערך עשרים מטר. אחד הבחורים שאל אותם, בעברית, "למה אתם פה?", ואחד מהם ענה לו, "אתה לא אבא שלי שאענה לך". המתנחלים נשארו שם על הסלע במשך שעה בערך, ואחר כך עזבו לכיוון האוהל.

אני עובד כנהג מונית, אבל מאז שהקימו את האוהלים אני כלוא בבית. אני לא הולך לעבוד כי אני לא יכול לעזוב את הבית בגלל הסכנה מהמתנחלים, וגם בגלל העוצר שמוטל על העיירה. אני מרגיש כמו בתוך סיוט. אני רוצה להתעורר מהסיוט הזה ולחזור לחיים הרגילים שלי. אני רוצה להתעורר בבוקר ודבר ראשון לראות את הקטנה שלי דיאנא, בת שנתיים. אני רגיל שהיא מעירה אותי כל יום בטפיחות על הלחיים שלי עם הידיים הקטנות שלה. אני מתגעגע לריח הקפה שאשתי מכינה כל בוקר, לניחוח תבשילים שעולה ברחבי הבית. מתגעגע לקולות החזקים של הילדים שלי, לצחוק שלהם ואפילו לרעש המריבות שלהם. אני מתגעגע למשפחה שלי.

ראכז ח'אטר, בן 50 ואב לחמישה, סיפר בעדות שמסר ב-25.5.25:

ביום חמישי, 15.5.25, בסביבות 14:30, ראיתי כמה ג'יפים נכנסים לשכונה שלי ועוצרים ליד הבית של השכן שלי. ציפיתי שיערכו חיפוש בבית שלו, אבל החיילים התחילו להעביר קופסאות וציוד לתוך הבית. מאוחר יותר נודע לי מהמדיה החברתית שהחיילים השתלטו על הבית, הוציאו את המשפחה שגרה שם והפכו אותו לעמדה צבאית.

במהלך יום שישי ויום שבת שמעתי צעקות של כאב מתוך הבית הזה. ראיתי את החיילים מובילים לשם צעירים מהעיירה, כנראה לחקירה, ואחר כך שמעתי אותם צועקים – בהתחלה זעקות כאב חזקות, ובהמשך אנקות חלושות. הקולות נשמעו משעות אחר הצהריים ועד הלילה, בין חמש לתשע בערב. לא ראיתי מה קורה בפנים, כי מהרגע שהג'יפים נכנסו לחצר אי אפשר היה לראות דבר, אבל הייתה תנועה בלתי-פוסקת של ג'יפים לבית וממנו. 

החיילים עזבו את הבית ביום שני, 19.5.25, בשעות אחר הצהריים.

היה קשה לשמוע את הצעירים מתחננים, "למען אלוהים!", "אני מתחנן אליך, תעזוב אותי!", "תתרחק ממני!", ולא יכולנו לעשות למענם דבר מלבד להתפלל לשלומם.