סמיר בני פדל, בן 40 ואב לשישה, תושב קהילת א-טוואייל, סיפר על תקיפתו ותקיפת בנו בידי מתנחלים, מעצרו וגירוש משפחתו מהמקום
אני והמשפחה שלי גרנו בח'ירבת א-טוואייל והתפרנסנו מגידול צאן. יש לנו גם בית בעיירה עקרבא, אבל שם אין אפשרות לגדל צאן. בחורף היינו עוברים עם הצאן לאזור עין א-סוח'ון, כי שם חמים יותר, אבל מתנחלים שהקימו מאחז באזור גירשו אותנו משם כבר ב-2024.
המתנחל שאני מכיר היטב, ירה שני כדורים באוויר מהנשק האוטומטי שלו כדי להפחיד אותי. הוא קילל אותי בקללות משפילות ואיים לירות בי. ראיתי את [בני] ג'וואד בידיים של המתנחלים, צועק ומבקש עזרה, ולא יכולתי לעשות כלום.
ביום שלישי, 17.3.26, בסביבות 9:30 בבוקר, יצאתי עם בני, ג'וואד, בן 15, לרעות את הצאן שלנו, כ-170 כבשים, באזור ח'ירבת א-טוואייל. בקושי הספקנו ללכת 300 מטרים כשהגיע אלינו טרקטורון של מתנחלים, ועליו מתנחל חמוש בנשק אוטומטי. אחריו, הגיעו ברגל עוד ארבעה מתנחלים, שניים מהם חמושים בנשק ארוך. אחד מהם אמר לי: "פה אסור". עניתי לו: "כל יום אתה מונע מאיתנו להגיע לאזור אחר, לאן אלך?" הסתובבתי כדי לעזוב את המקום כי לא רציתי להסתבך עם המתנחלים, אבל אז, ארבעת המתנחלים שהגיעו ברגל, תקפו את ג'וואד, שהיה במרחק של בערך חמישה מטרים מאחוריי. הם היכו אותו בראש עם הנשק, הפילו אותו על הקרקע והמשיכו להכות אותו ברגליים ובנשקים שלהם.
ניסיתי להגן על הבן שלי, אבל המתנחל שאני מכיר היטב, ירה שני כדורים באוויר מהנשק האוטומטי שלו כדי להפחיד אותי. הוא קילל אותי בקללות משפילות ואיים לירות בי. ראיתי את ג'וואד בידיים של המתנחלים, צועק ומבקש עזרה, ולא יכולתי לעשות כלום. הלב שלי נקרע עליו. פחדתי שהם יירו בו. אני לא משוגע, לא יכולתי לתקוף מתנחלים חמושים.
ג'וואד היה פצוע, והדם כיסה את הפנים ואת הידיים שלו. [רכז הביטחון] ענה לי בלעג: "מה אתה, חבר שלי?". אמרתי לו: "אין לי שום רצון להיות חבר שלך. אתה לא רואה שהוא פצוע? אני רוצה אמבולנס". הוא ענה: "שימות הבן שלך, זה לא מעניין אותי".
רק כשהגיעו כמה תושבים למקום, המתנחלים התרחקו. הגיע גם רכז הביטחון של ההתנחלות גיתית, והתחיל לצלם את המתנחלים כאילו הם הקורבנות. אמרתי לו: "למה אתה לא מצלם את הבן שלי?". ג'וואד היה פצוע, והדם כיסה את הפנים ואת הידיים שלו. הוא ענה לי בלעג: "מה אתה, חבר שלי?". אמרתי לו: "אין לי שום רצון להיות חבר שלך. אתה לא רואה שהוא פצוע? אני רוצה אמבולנס". הוא ענה: "שימות הבן שלך, זה לא מעניין אותי".
רכז הביטחון לקח לי את תעודת הזהות והחזיק אותה עד שהצבא הגיע, אחרי בערך חמש דקות. החיילים כבלו לי מיד את הידיים וכיסו לי את העיניים בלי לשאול אותי שום דבר. המתנחלים כבר העבירו להם גרסה שקרית לגמרי. הם ניסו לקחת אותי לאחד הג'יפים הצבאיים, אבל סירבתי לזוז עד שיגיע אמבולנס. אמרתי להם: "אני לא זז עד שמטפלים בבן שלי". אחרי בערך עשר דקות, הגיע אמבולנס ישראלי, והחובשים שמו תחבושת על הראש של ג'וואד. רק אז, החיילים לקחו אותי לג'יפ צבאי. משם, העבירו אותי להתנחלות מגדלים, אחר-כך, למחנה הצבאי זעתרה, בצומת תפוח, ובערב, העבירו אותי לתחנת המשטרה באריאל.
במשטרת אריאל חקרו אותי, ואז גיליתי שמאשימים אותי שחטפתי נשק ממתנחל והכיתי אותו בחזה ובראש. הכחשתי את זה. החוקרת דיברה ערבית טוב מאוד, ואמרה לי: "אתה שקרן". אמרתי לה: "אני לא משקר". היא חזרה ואמרה: "אתה שקרן". אמרתי לה: "לא ראוי שתגידי לי דבר כזה. אני בן 39 ומעולם לא שיקרתי". היא האשימה אותי שהתחצפתי אליה וכתבה את זה בפרוטוקול החקירה.
היא צעקה עליי ואמרה: "אני אביא את הבן שלך ואת אשתך". אמרתי לה: "תביאי אותם". היא שאלה: "ומה אם הם יגידו משהו אחר?". אמרתי לה: "אז תעצרי אותם". היא אמרה לשוטר אחר שהיה בחדר החקירות שיש לי ראש קשה ושאני רוצה שהיא תביא את הבן שלי ואת אשתי. אמרתי לה: "מה את רוצה שאגיד? שאודה בדברים שלא עשיתי כדי שתהרסי לי את הבית ותכניסי אותי לכלא לשנים? אני לא אגיד משהו שלא עשיתי. זה מה שיש לי להגיד, ואין לי שום דבר אחר".
במשטרת אריאל חקרו אותי, ואז גיליתי שמאשימים אותי שחטפתי נשק ממתנחל והכיתי אותו בחזה ובראש. הכחשתי את זה. החוקרת דיברה ערבית טוב מאוד, ואמרה לי: "אתה שקרן". אמרתי לה: "אני לא משקר". היא חזרה ואמרה: "אתה שקרן".
היא שאלה אותי: "אז למה נורו שני כדורים?". עניתי לה: "את לא יודעת שהמתנחל הוא זה שירה עלינו?". היא אמרה: "אולי הפחדתם אותו". אמרתי לה: "יש לו נשק גדול שיכול להרוג אותי, את הבן שלי ועוד עשרים אנשים, ואת אומרת שהפחדנו אותו? אנחנו לא עשינו כלום. הם אלה שבאו אלינו. הם רצו לגנוב לנו את הצאן, להכות אותנו ולקחת כמה שיותר מהצאן, אבל הם לא הצליחו בגלל שהתושבים הגיעו למקום".
החקירה נמשכה בערך חצי שעה, ואז העבירו אותי לתא מעצר. בסביבות 2:00 בלילה, העבירו אותי לכלא עופר, ושם התחיל הסבל האמיתי. כבר בכניסה, הפשיטו אותי לגמרי, בלי להשאיר עליי אפילו בגד אחד. גילחו לי את השפם, הזקן והשיער בצורה עקומה בכוונה כדי להשפיל אותי. קיללו אותי, העליבו אותי והכו אותי.
אחר-כך הכניסו אותי לתא. בתאים, בזמן הספירה, היו צועקים עלינו וכולנו היינו צריכים להשתטח מיד על הרצפה, על הפנים, בתוך קו צהוב שסומן בחדר, בשטח של בערך 1.20x2 מטרים. כולם היו צריכים להידחס בתוך הקו. אם רגל של אחד מאיתנו יצאה החוצה, היו מכים אותו באלימות, ואם מישהו איחר להגיע לקו, היו מכים אותו. ראיתי אותם מכים באכזריות אדם בן 67 מבית לחם, שהתקשה בהליכה, רק כי הרגליים שלו יצאו מהקו. הוא סבל מזה במשך כמה ימים.
אחד הקצינים קרא לי ואמר: "עדיף שלא תחזור לאזור א-טוואייל, כי אנחנו לא אחראים למה שיקרה לך [...] אני אומר לך לטובתך, אל תחזור. אולי המתנחלים יפגעו בילדים שלך, בצאן שלך או בך"
בערך ביום ה-12 שלי בכלא עופר, אחד הקצינים קרא לי ואמר: "עדיף שלא תחזור לאזור א-טוואייל, כי אנחנו לא אחראים למה שיקרה לך". אמרתי לו: "אני רוצה לחזור לבית שלי". הוא אמר: "אני אומר לך לטובתך, אל תחזור. אולי המתנחלים יפגעו בילדים שלך, בצאן שלך או בך".
נשארתי בכלא עופר בערך 13 ימים. הביאו אותי לבית המשפט ביום החמישי, התשיעי וה-13, שבו שוחררתי בערבות של 5,500 שקלים, ושילמתי עוד 2,500 שקלים שכר טרחה לעורך הדין. כשחזרתי הביתה הגעתי קודם כל לעקרבא, ואז התברר לי שאשתי, הילדים והצאן כבר עזבו את אזור א-טוואייל אחרי התקיפה ועברו לבית שלנו בעקרבא. אני הייתי בכלא, ג'וואד היה פצוע, ואשתי לא יכלה להישאר לבד במקום מסוכן כזה.
אחרי ששוחררתי, שמעתי מאחד התושבים בא-טוואייל שהמתנחלים הגיעו למקום שבו גרתי ושאלו עליי, וכשהתושבים אמרו להם שאני במעצר, המתנחלים ענו להם: "לא, הוא השתחרר היום". הם שאלו אם אחזור לא-טוואייל, וכשהתושבים אמרו להם שכן, אחד מהם אמר: "טוב, נראה מי יחזור". לתושב אחר הם אמרו: "אם תעשו בעיות, נעשה לכם כמו שעשינו לסמיר".
מאז לא חזרתי לשם. נשארתי בבית שלי בעקרבא, אבל שם אין לנו אפשרות לגידול צאן. אין מספיק מקום בשביל הכבשים, ולכן נאלצתי לשכור חלקת אדמה סמוכה כדי להחזיק אותן שם, וגם היא לא מספיקה. הצאן שלי כבר לא יוצא למרעה, ואני נאלץ לקנות לו מספוא ותבן כד להאכיל אותו בכל יום. אני מפסיד כסף בכל יום. בתקופה הזאת של השנה המרעה אמור להיות בשיאו, ובדרך כלל לא צריך לקנות הרבה אוכל לצאן, אבל עכשיו אין לנו גישה למרעה ואנחנו סובלים מכל הכיוונים. אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הצאן.
- העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-13.5.26