מוחמד דבאבאת, בן 61 ואב לחמישה, תושב אזור טובאס, סיפר על גירוש משפחתו מאל-פאריסייה ומעינון, ועל הנסיונות לגרשם גם ממקום מגוריהם הנוכחי ליד טובאס
המשפחה שלי גורשה מפלסטין כשישראל כבשה את הגדה המערבית ב-1967, וגרנו במחנה פליטים בירדן, אבל חזרנו לפלסטין, לאזור טובאס שבו חיה המשפחה המורחבת שלי, כשקיבלנו תושבות אחרי הסכמי אוסלו. אחר-כך, עברנו להתגורר בח'ירבת אל-פאריסייה ח'לת ח'דר בבקעת הירדן, במרחק של בערך 13 קילומטר ממזרח לטובאס, שם עסקתי בחקלאות ובגידול צאן. גרנו באוהלי מניילון או ברזנט ובצריפים.
המתנחלים התחילו לרדוף אותנו בכל מקום [...] הם הגיעו למשק שלנו, חתכו את צינורות המים ואת יריעות הניילון ששמנו כדי להגן על השתילים; הם גידרו שטחים שלמים; הגיעו עד לאוהלים שלנו ונכנסו אליהם עם רובים, רדפו אותנו ואיימו להורג אותנו אם נישאר באזור.
בשנים האחרונות, החיים שלנו נעשו יותר ויותר קשים. המתנחלים התחילו לרדוף אותנו בכל מקום – הם רדפו אותנו בשטחי המרעה ומנעו מאיתנו לרעות את הצאן; הם הגיעו למשק שלנו, חתכו את צינורות המים ואת יריעות הניילון ששמנו כדי להגן על השתילים; הם גידרו שטחים שלמים; הגיעו עד לאוהלים שלנו ונכנסו אליהם עם רובים, רדפו אותנו ואיימו להורג אותנו אם נישאר באזור.
בגלל ההתקפות והאיומים של המתנחלים, החלטנו לעבור קרוב יותר לטובאס לחודשיים או שלושה. השארנו את האוהלים שלנו באל-פאריסייה ועברנו להתגורר באזור עינון, במרחק של בערך 4-3 קילומטרים ממזרח לטובאס ו-3-2 קילומטר מדרום-מערב לח'ירבת ירזה, על אדמות ששייכות בטאבו למשפחה שלנו ולתושבים אחרים.
אבל אחרי שעזבנו את אל-פאריסייה, הגיעו לשם המתנחלים עם דחפור, והרסו והשמידו את כל האוהלים שהשארנו מאחור.
הקמתי אוהלים באזור עינון, הבאתי לשם את הצאן שלנו, והתחלנו לחיות שם. המעבר הזה עלה לנו ביוקר. הוצאנו יותר מ-10,000 ש"ח. כל משאית הובלה עלתה יותר מ-400 ש"ח, וכידוע מגדלי צאן צריכים הרבה אוהלים – חלק משמשים למגורים, ואחרים בתור דירים ומכלאות לצאן. חשבנו שהאזור הזה יהיה יותר בטוח מאל-פאריסייה, והתחלנו לבנות שם מחדש את החיים שלנו, אבל הצרות רדפו אחרינו גם לשם. המתנחלים התחילו להגיע אלינו על טרקטורונים ועל סוסים, מנעו מאיתנו להגיע לשטחי המרעה שממזרח, סמוך לירזה, ותקפו את המשפחות הפלסטיניות באזור.
הגיעו אלינו רכבים של מועצת המתנחלים, חיילים, מתנחלים על טרקטורונים וישראלים אחרים, ואיימו עלינו שאם לא נעזוב את האזור הם יחרימו את הצאן שלנו ויהרסו לנו את האוהלים. הרגשתי שאסון נפל עלינו. עיניי חשכו ולא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים. הם כבר גירשו אותי מאל-פאריסייה, ועכשיו רצו לגרש אותי גם מהמקום הזה.
באותה תקופה, חיו באזור הזה יותר מ-13 משפחות של מגדלי צאן וחקלאים. יום אחד, הגיעו אלינו רכבים של מועצת המתנחלים, חיילים, מתנחלים על טרקטורונים וישראלים אחרים, ואיימו עלינו שאם לא נעזוב את האזור הם יחרימו את הצאן שלנו ויהרסו לנו את האוהלים. הרגשתי שאסון נפל עלינו. עיניי חשכו ולא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים. הם כבר גירשו אותי מאל-פאריסייה, ועכשיו רצו לגרש אותי גם מהמקום הזה.
החלטנו לחפש מקום אחר, קרוב יותר לטובאס, ובסוף בחרנו אזור קרוב לאדמות של המשפחה שלנו, שמוקף באדמות חקלאיות. במשך יותר מארבעה ימים העברנו לפה את האוהלים והמכלאות בתקווה למצוא מעט ביטחון כדי שנוכל לחיות כאן עם ילדינו. כל הזמן הסתכלנו סביב, בחשש שהמתנחלים, שראינו מסתובבים באזור ח'ירבת ירזה, יגיעו אלינו גם לשם.
האזור שאנחנו גרים בו כיום סוגר עלינו. החקלאים זקוקים לאדמות שלהם כדי לעבד אותן ולהתפרנס מהן, ואין באזור שטחי מרעה שאליהם נוכל להוציא את הצאן. אנחנו קונים מספוא במחירים גבוהים מאוד – כל משאית מספוא עולה יותר מ-30,000 שקל – ואנחנו נאלצים לקנות גם מים עבור הצאן. הכול צריך לקנות. מכרתי חלק מהצאן כדי שנוכל לקנות מספוא ולשמור על מה שנשאר.
אנחנו חיים כיום בתנאים קשים ולא מצליחים לחסוך אפילו שקל אחד למשפחה. פעם, לפני שהמתנחלים הגיעו, חיינו בתחושת ביטחון מסוימת באל-פאריסייה ובאזורים אחרים. בעבר תושבי בקעת הירדן גם עיבדו פה יותר מ-50,000 דונם של אדמות וגידלו עליהן גידולי בעל, שמבוססים על מי גשמים. בשנה האחרונה, איש לא הצליח לעבד את האדמות האלה, משום שהמתנחלים רדפו אחרי טרקטורים ותקפו את החקלאים. האדמות האלה סיפקו לנו חלק מהקש ומהגרעינים שדרושים להאכלת הצאן.
בשנה האחרונה, איש לא הצליח לעבד את האדמות האלה, משום שהמתנחלים רדפו אחרי טרקטורים ותקפו את החקלאים. האדמות האלה סיפקו לנו חלק מהקש ומהגרעינים שדרושים להאכלת הצאן. כולנו סובלים.
כולנו סובלים. כולנו מחפשים מקור פרנסה אחר, אבל לא מוצאים. גידול צאן וחקלאות זה המקצוע שלי ושל ילדיי, אנחנו לא יודעים לעשות משהו אחר. מבחינתנו, להפוך לשכירים אצל בעלי עסקים אחרים זאת פגיעה קשה. אנחנו רוצים להתפרנס מעבודתנו, אבל המתנחלים רודפים אותנו. אנחנו חוששים שהם יגיעו גם לכאן, וכולם מדברים רק על זה שראו מתנחלים פה וראו אותם שם. לפני כחודש הם הקימו מאחז באזור עינון, במרחק של כארבעה קילומטרים מאיתנו. ישבתי עם בני משפחתי והחלטנו למכור את כל הצאן כדי שלפחות נקבל את שוויו לפני שהמתנחלים ייקחו אותו או יחרימו אותו, אבל עד היום לא הצלחנו למכור.
הסכנה מאיימת עלינו כל הזמן. אנחנו חיים במצוקה נפשית ומתקשים לישון באוהלים, כולנו דרוכים ומסתכלים כל הזמן לכל עבר, בטוחים שכל אור קטן שאנחנו רואים מרחוק זה מתנחלים שבאים לתקוף אותנו.
אנחנו עדיין גרים באותו מקום, והסכנה מאיימת עלינו כל הזמן. אנחנו חיים במצוקה נפשית ומתקשים לישון באוהלים, כולנו דרוכים ומסתכלים כל הזמן לכל עבר, בטוחים שכל אור קטן שאנחנו רואים מרחוק זה מתנחלים שבאים לתקוף אותנו. המתנחלים אלימים, חמושים ומוגנים על-ידי צבא הכיבוש, ואנחנו לא יכולים להגיד להם כלום או לנסות להתגונן מפניהם, כי ברגע שאנחנו רק אומרים משהו הצבא מגיע ועוצר אותנו.
אנחנו חיים במצור וגם כשאנחנו עוברים לגור קרוב יותר לערים ולכפרים הפלסטיניים, הם רודפים אותנו. אנחנו רואים את המתנחלים באזור מדי יום. כיום הם רודפים את כל הפלסטינים, אבל במיוחד אותנו, מגדלי הצאן. הם מנסים להשתלט על הכול ולרוקן את בקעת הירדן מתושביה. איש אינו יודע מה יקרה, אבל לאנשים אין מקור פרנסה אחר. רבים כבר נאלצו למכור את הצאן שלהם במחירי הפסד. כבשה שהייתה שווה יותר מ-500 דינר נמכרת היום ב-300 דינר רק כדי להתרחק מסכנת המתנחלים.
איש אינו מצליח לעצור אותם. כמעט בכל יום אנחנו שומעים או רואים שהם מקימים מאחזים חדשים, סמוך לבתי התושבים. הם תוקפים תושבים, הרגו את אחד הצעירים באזור, וגנבו צאן יותר מפעם אחת.
אנחנו לא יודעים מה לעשות ולאן ללכת. גידול צאן הוא מקור הפרנסה העיקרי שלי ושל עשרות משפחות נוספות. המתנחלים רוצים שנמכור את כל הצאן ונעבור לערים ולכפרים, אבל אין לנו עבודה שם. מה שקורה כיום הוא פגיעה מכוונת במקורות הפרנסה והרעבת משפחות, בידי מתנחלים שזוכים לתמיכת כל מוסדות הכיבוש, שמספקים להם את כל צורכיהם, מקלים על פעילותם ומסייעים להם לגרש את התושבים ולתקוף אותם.
- העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם עארף דראר'מה ב-15.5.26