סחאב בראמכה, בת 56 ואם לחמישה, תושבת בורין, סיפרה כיצד הדרדרה משפחתה לעוני לאחר שהיתרי העבודה בישראל נשללו מבעלה ובניה
אני גרה עם בעלי, הישאם בראמכה, בן 62, ועם הנכדים שלי, הילדים של הבת שלי: מוחמד, בן 17, איה, בת 16, אלאא, בת 14, והדיל, בת 13. הם גרים איתנו כבר 10 שנים מאז שההורים שלהם נפרדו ואחר-כך כל אחד מהם נישא מחדש, כי אבא שלהם לא מוכן שהם יגורו אצלו וגם מסרב לפרנס אותם. לכן אני וסבא שלהם לקחנו על עצמנו לדאוג לכל הצרכים שלהם, מגורים, אוכל ושתייה, לבוש, וכל דבר אחר.
אנחנו גרים יחד בבית הקטן שלנו שנמצא במרכז העיירה בורין. אני עובדת כמנקה במרפאה של העיירה ומקבלת משכורת חודשית של 2,000 שקלים. בעבר הייתי עובדת באופן פרטי גם בבתים של עובדות בעירייה – כל אישה, או משפחה, שצריכה מישהי שתנקה לה את החלונות, או השטיחים, או כל עבודת בית אחרת, הייתי עושה את זה. וכל אישה שהייתה צריכה עזרה בהכנת אוכל, הייתי עושה גם את זה: גלגול עלי גפן, הכנה של קישואים וחצילים ממולאים או קטיף מלוח'ייה, כל מאכל שהזמינו ממני. הייתי עושה כל עבודה ברצון, כדי שיהיה לנו כסף לגדל את הנכדים שלנו, לאפשר להם לחיות בכבוד ולפצות אותם על זה שהם לא חיים עם ההורים שלהם.
אחרי המלחמה על עזה המצב שלנו התהפך והכול השתנה בבת אחת. בעלי ושלושת הבנים שלנו כולם איבדו את העבודות שלהם בישראל. הפכנו ל-4 משפחות בלי מקור הכנסה, חוץ מההכנסה הצנועה שלי.
גם לבעלי הייתה הכנסה, הוא עבד בתוך ישראל. תודה לאל, חיינו בסדר, בלי שנצטרך לקחת כסף מאף אחד. קנינו כל מה שהיינו צריכים באוכל, ושתייה, ובגדים וצרכים בסיסיים. אבל אחרי המלחמה על עזה המצב שלנו התהפך והכול השתנה בבת אחת. בעלי ושלושת הבנים שלנו כולם איבדו את העבודות שלהם בישראל. הפכנו ל-4 משפחות בלי מקור הכנסה, חוץ מההכנסה הצנועה שלי, שממנה נשארים לנו רק 1,000 שקלים, כי אני עדיין מחזירה הלוואה של 50,000 שקלים שלקחתי מהבנק לפני כמה שנים כדי לעזור לבן שלי מוחמד, בן 29, בהוצאות החתונה שלו.
הוא רצה להתחתן כדי לקבל היתר ולעבוד בתוך ישראל, כי רק מי שנשוי יכול לקבל היתר עבודה. התלהבתי מהרעיון ואמרתי לו למה לא, אני אקח הלוואה בסכום הזה, ואתה תתחתן, ואחר כך תעבוד בישראל ותחזיר לי את התשלום החודשי, ואני אסגור את ההלוואה. אבל אחרי החתונה שלו, ממש כמה חודשים אחר כך, התחילה המלחמה, והוא איבד את העבודה, אחרי שישראל סגרה את הדלתות שלה בפני הפועלים הפלסטינים.
הבן שלנו פואאד, שיש לו 6 ילדים – הגדול בן 12 והקטן בן שלוש, גם ניסה להיכנס לישראל ללא היתר והישראלים תפסו אותו כמה פעמים בתוך ישראל מאז המלחמה על עזה. בפעם האחרונה שתפסו אותו, היכו אותו קשות.
מוחמד ניסה להתנגב לעבודה בישראל אבל תפסו אותו כמה פעמים ועכשיו הוא בכלא. הוא קיבל 8 חודשי מאסר בגלל שנכנס לישראל בלי היתר. וגם הבן שלי עבדאללה, בן 30, אב לארבעה, הגדול שבהם בן 6, נפצע לפני כמה חודשים כהצבא ירה לו ברגל כשניסה להתגנב לעבודה בישראל. הוא ניסה לטפס על החומה באזור א-ראם. צעירים שהיו איתו הצליחו להעביר אותו לבית חולים ברמאללה ומשם לשכם. בלי אלוהים ששמר עליו, הוא כבר היה מת. היו הורגים אותו. בערך חודש אחרי הפציעה שלו, אחרי שהוא כבר החלים, הופתעתי כשהוא אמר שהוא רוצה להיכנס שוב לישראל. המצב מטורף, אנשים מתים. צעקתי עליו: אל תלך, אתה תמות, אתה משוגע? והוא ענה שאין לו כסף כדי להאכיל את הילדים שלו. הוא שאל אם אני יכולה לתת לו כסף כדי שהוא יוכל לקנות להם אוכל. בכיתי, ואמרתי לו שהלוואי והיה לי כסף כדי לעזור לו.
הבן שלנו פואאד, בן 33, שיש לו 6 ילדים – הגדול בן 12 והקטן בן שלוש, גם ניסה להיכנס לישראל ללא היתר והישראלים תפסו אותו כמה פעמים בתוך ישראל מאז המלחמה על עזה. בפעם האחרונה שתפסו אותו, היכו אותו קשות, ומאז הוא סובל מכאבים ביד.
מה שהכי עצוב לי זה שהמעסיקים הישראלים מנצלים את הצורך של הפועלים, ואת העובדה שאין להם היתרים. המעסיק של פואאד סירב לתת לו את יתרת השכר שהוא חייב לו, 10 אלף שקל, וזה סכום גדול בשבילו, וגם בשבילנו.
מה שהכי עצוב לי זה שהמעסיקים הישראלים מנצלים את הצורך של הפועלים, ואת העובדה שאין להם היתרים. המעסיק של פואאד סירב לתת לו את יתרת השכר שהוא חייב לו, 10 אלף שקל, וזה סכום גדול בשבילו, וגם בשבילנו, כי הוא כבר מובטל 4 חודשים, ואני עכשיו מפרנסת גם אותו ואת המשפחה שלו. זה נעשה עול כבד בשבילי. הם גרים בבית לידנו, ומהבוקר הילדים שלו באים אליי ואומרים לי: סבתא, אני רוצה אוכל, אני רעב. מה אני אעשה, הם ילדים.
בכל פעם שהבנים שלי נכנסים לישראל, הם נשארים שם 40-30 יום, ולא יכולים להיות עם הילדים והנשים שלהם, כי ללכת ולחזור זה מסוכן מאוד בשביל מי שאין לו היתר. כשהם שם זה סבל אמיתי. אני מפחדת כל הזמן כי אני יכולה לאבד אחד מהם בכל רגע. יכולים לירות עליו או לעצור אותו, להכות אותו, לענות אותו ולכלוא אותו. אנחנו חיים בסבל, מפחדים ודואגים כל הזמן.
בנוסף לכל זה, אני אפילו לא יודעת מתי תשולם המשכורת שלי, שהיא גם ככה נמוכה מאד, בגלל הקושי של הרשות לשלם משכורות. אי אפשר לדעת אם אקבל אותה אחרי 60-50-40 יום. לפני כמה ימים שמעתי את העובדים מדברים על זה שב-6 חודשים הבאים הרשות לא תהיה מסוגלת לשלם משכורות. אפילו העובדות שהיו מזמינות אותי לעבוד בבתים שלהן, או לבשל להן, כבר לא מבקשות, כי גם המשכורות שלהן לא משולמות באופן סדיר.
פירות לא נכנסו לבית שלנו כבר מאז תחילת השנה. כשהנכדים שלי מבקשים פירות, אני אומרת להם שאקנה רק כשאקבל את המשכורת. וכשאני מקבלת את המשכורת, אני צריכה לשלם את החובות שלי.
אני לוקחת הלוואות מפה ומשם כדי לקנות רק את המצרכים הבסיסיים ביותר. אני מבשלת רק פעם בשבוע, בימי שישי, ובשאר הימים אנחנו אוכלים מה שיש. אני מביאה קופסת חומוס קטנה, או קופסת לבן, ולחם ודברים כאלה. בלון הגז שלי נגמר לפני בערך שבוע ולא היה לי כסף לקנות חדש. נאלצתי להדליק אש על עצים. לשתי בצק ועשיתי לחם, שמתי עליו שמן וזעתר מהמזווה של הבית, והאכלתי את הנכדים שלי ואת הבן שלי עבד א-רחמאן, בן 32, אשתו וארבעת ילדיהם – הגדול בן שבע, והקטן בן שנה וחצי, ואת הבן שלי פואאד, אשתו והילדים שלהם. מה אני אעשה, אני לא יכולה להסתכל עליהם ועל הילדים שלהם כשהם רעבים.
פירות לא נכנסו לבית שלנו כבר מאז תחילת השנה. כשהנכדים שלי מבקשים פירות, אני אומרת להם שאקנה רק כשאקבל את המשכורת. וכשאני מקבלת את המשכורת, אני צריכה לשלם את החובות שלי למכולת, לאטליז ולחנות של בלוני הגז ולירקן, אז לא נשאר לי שום דבר, ואני חוזרת מחדש לקחת הלוואות מפה ומשם.
הנכדים שלי שומעים שהחברים שלהם אוכלים שווארמה, או המבורגר, ומבקשים לאכול כמוהם. אני אומרת להם: "טוב, כשיהיה לי כסף אני אקנה לכם". מה אני אעשה, הם ילדים. וזה, חוץ מהבקשות לבגדים. הם בגיל ההתבגרות ויש להם דרישות, הם עדיין ילדים ולא מבינים את המצב.
אני מנסה להישאר חזקה מולם ומול הבנים שלי והנשים שלהם, אבל כשאני שמה את הראש על הכרית בלילה אני בוכה בכאב, בלי הפסקה, עד שאני נרדמת מעייפות.
- העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-7.5.26