איסמאעיל עודה, בן 41 ואב לשלושה, תושב מחנה הפליטים דיר עמאר ברמאללה, סיפר כיצד מקשות עליו ההגבלות הקיצוניות על התנועה להגיע לטיפולי הסרטן שלהם הוא זקוק ולעבודתו
אני גר באזור דיר עמאר מאז שנולדתי, ואני עובד בביתוניא שצמודה לרמאללה ממערב. אני שותף שם בחנות לחומרי בניין. עד 7 באוקטובר 2023, לקח לי רק 20 דקות להגיע לרמאללה במוניות שירות ועלות הנסיעה הייתה 7 שקלים. אבל מאז אוקטובר 2023, הדרך הישירה נסגרה על ידי הצבא והוטלו עוד ועוד הגבלות.
נאלצנו להשתמש בדרך חלופית. בהתחלה נסענו בדרך שעוברת דרך מרכז הכפר כפר ניעמה, והיא האריכה את זמן הנסיעה והמחיר עלה ל-10 שקלים. במצב אופטימלי, הנסיעה בדרך הזאת לוקחת 40 דקות, כלומר אם אין עומסי תנועה או מחסומים.
עד 7 באוקטובר 2023, לקח לי רק 20 דקות להגיע לרמאללה במוניות שירות ועלות הנסיעה הייתה 7 שקלים. אבל מאז אוקטובר 2023, הדרך הישירה נסגרה על ידי הצבא והוטלו עוד ועוד הגבלות.
אחרי שנה בערך, הצבא סגר גם את הדרך הזאת, ונאלצנו, כל תושבי הכפרים דיר עמאר (כולל מחנה דיר עמאר), ביתילו וג'מאלא, לנסוע דרך כפרים נוספים – ח'רבתא בני חארת', ואז בילעין, כפר ניעמה, איבזיע, ביתוניא ומשם לרמאללה. המסלול הזה לקח לפחות שעה, ועלות הנסיעה עלתה ל-13 שקלים. המצב הזה נמשך עד ה-28.2.26, ואז הצבא סגר שערים שהוא הציב בכניסות לכפרים דיר עמאר, ראס כרכר וח'רבתא בני חארת'. שבועיים אחרי זה, חלק מהשערים נפתחו, אבל השערים בדיר עמאר ובח'רבתא בני חארת', נשארו סגורים.
אני מתקשה להגיע לעבודה בחנות שלנו בביתוניא. אני כבר לא יכול להגיע לשם כל יום, אלא רק פעם ביומיים, בגלל העלויות הגבוהות של הדלק והנסיעות הארוכות. הרבה תושבים באזור שלנו נמנעים מנסיעות לרמאללה, ונוסעים רק ממש במקרי חירום.
לתושבים באזור שלנו נשארו שתי אפשרויות: הראשונה היא לקחת מונית שירות מתוך הכפר דיר עמאר עד לשער דיר עמאר (5 שקלים), ומשם להמשיך ברגל עד שער ח'רבתא בני חארת', ומשם לקחת רכב נוסף לרמאללה (10 שקלים). אבל ההליכה ברגל מסוכנת, כי לעיתים קרובות יש מתנחלים וחיילים בדרך, באזור עין איוב. האפשרות השנייה היא לנסוע דרך "דרך שיבתין/ג'מאללה", אבל זאת דרך קשה – היא לא סלולה ואין בה תאורה, והיא גם משמשת לפסולת ולמחצבות. הנסיעה בה לוקחת בערך שעה וחצי, ועולה 18 שקלים.
כיום, אני מתקשה להגיע לעבודה בחנות שלנו בביתוניא. אני כבר לא יכול להגיע לשם כל יום, אלא רק פעם ביומיים, בגלל העלויות הגבוהות של הדלק והנסיעות הארוכות. הרבה תושבים באזור שלנו נמנעים מנסיעות לרמאללה, ונוסעים רק ממש במקרי חירום.
אני מתמודד עם סרטן ריאות וצריך להגיע כל שבועיים לבית החולים ברמאללה, כדי לעשות בדיקות ולקבל טיפול ביולוגי. אני נאלץ לנסוע לשם בדרך קשה ומאובקת, מה שמחמיר את קשיי הנשימה שלי ומאלץ אותי לקחת תרופות נוספות. בנוסף, אני חושש שבמצב חירום רפואי, לא תהיה לי אפשרות להגיע במהירות לבית החולים.
בשנתיים האחרונות, אני גם מתמודד עם סרטן ריאות וצריך להגיע כל שבועיים לבית החולים ברמאללה, כדי לעשות בדיקות ולקבל טיפול ביולוגי. אני נאלץ לנסוע לשם בדרך קשה ומאובקת, מה שמחמיר את קשיי הנשימה שלי ומאלץ אותי לקחת תרופות נוספות. בנוסף, אני חושש שבמצב חירום רפואי, לא תהיה לי אפשרות להגיע במהירות לבית החולים.
לאחרונה, דודה שלי נפלה והפינוי שלה היה מאוד מורכב. נאלצנו להזמין שני אמבולנסים – אחד מכל צד של השער. זה מצב שעלול לקרות לכל תושב באזור. לפני שבועיים בערך, נפתח שער ח'רבתא בני חארת', אבל שער דיר עמאר עדיין סגור. פנינו להרבה ארגונים וגורמים רשמיים ולא מצאנו שום סיבה הגיונית לזה. אם זה נסגר בגלל שיש מאחזים, הרי יש מאחזים בכל מקום בגדה, ואם הסיבה היא הכביש הראשי 463 הרי כבישים ראשיים עוקפים קיימים בכל מקום.
סגירת השערים הפכה את הכפרים למעין בתי כלא גדולים. היא פוגעת בחופש התנועה ומונעת מאנשים לממש זכויות בסיסיות כמו טיפול רפואי וחינוך.
סגירת השערים הפכה את הכפרים למעין בתי כלא גדולים. היא פוגעת בחופש התנועה ומונעת מאנשים לממש זכויות בסיסיות כמו טיפול רפואי וחינוך. מצב שבו לוקח לאדם חולה שעה וחצי להגיע לבית חולים, או שמורה נאלץ לנסוע בדרך מסוכנת כדי להגיע לבית הספר – הוא לא מצב הגיוני. אבל הרשויות פועלות ככה בכוונה, כדי שנתרגל לזה – דבר שלא יקרה.
- העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם מוחמד רומאנה ב-7.5.26