מוחמד אל-ג'ועבה, בן 39 ואב לחמישה, תושב שכונת כפר עקב שבצפון ירושלים, סיפר כיצד ההגבלות על תנועת פלסטינים בין כפר עקב לירושלים משבשות את חייו
אני במקור מהעיר העתיקה, אבל לפני 17 שנה עברתי לגור בשכונת כפר עקב. החלטתי לעבור בגלל מצוקת הדיור והצפיפות בעיר העתיקה ובגלל שהמחירים בשכונת כפר עקב, שממוקמת מעבר לגדר, נמוכים יחסית לשכונות אחרות במזרח ירושלים שהן בתוך הגדר. נוסף על כך, עבור תושבי ירושלים שרוצים לשמור על מעמד התושבות, המגורים בתחומי השיפוט של עיריית ירושלים הם תנאי הכרחי. בגלל שכפר עקב נכללת בתחומי השיפוט של העירייה, היא מהווה את אחת האפשרויות הבודדות, ולעיתים היחידה, שעומדת בפני משפחות בעלות הכנסה נמוכה.
כדי להגיע למקום העבודה שלי ברחוב יפו בשעה 7:00, הייתי צריך לעמוד בתור של המכוניות במחסום קלנדיה כבר בשעה 4:00 לפנות בוקר, או במחסום ג'בע בשעה 5:00 לפנות בוקר. אבל אפילו אם הגעתי למחסום ג'בע בשעה כזאת, היו לפעמים הפתעות, והוא לא היה נפתח בזמן, ואז הייתי מאחר לעבודה. בגלל האיחורים החוזרים ונשנים, פוטרתי.
אבל כמו שאומר הפתגם העממי: "הטוב לא מושלם". המחסומים הצבאיים סביב ירושלים, ובין כפר עקב לירושלים, הם מכשול בפני תושבים פלסטינים שרוצים להגיע לירושלים – ובייחוד מחסום קלנדיה, מחסום ג'בע, ואם רוצים לנסוע דרך רמאללה אז גם מחסום בית אל (DCO).
במחסום קלנדיה תמיד יש תור ארוך של מכוניות. לוקח בין 30 דקות לשעה להגיע לנקודת הבידוק ולצאת מהמחסום לכיוון שער חשמלי שבו שולט חייל. החייל ממתין עד שיסתיים הבידוק של חמש מכוניות, ואז פותח את המחסום כדי לאפשר להן לצאת מהמחסום לכיוון ירושלים.
לכן, אני מעדיף לנסוע דרך מחסום ג'בע, למרות שבשעות מסוימות הוא נסגר כדי להקל על מעבר של מתנחלים מההתנחלויות במרכז ובצפון הגדה לכיוון ירושלים, ורק אחרי שכל המתנחלים עברו מאפשרים לנו להמשיך בדרך מכיכר אדם למחסום חיזמא ולהיכנס לירושלים. סגירת מחסום ג'בע מונעת מהמכוניות של פלסטינים לצאת מכפר עקב לכיוון כיכר אדם ומחסום חיזמא, כדי לחסוך מהמתנחלים עומסי תנועה בדרך שבין כיכר אדם למחסום חיזמא. החיילים סוגרים את המחסום לפחות פעמיים ביום, בבוקר בין השעות 9:00-5:00 ואחר-הצהריים, בין 19:00-16:00, ולפעמים מ-17:00 עד 20:00.
אני עובד כטבח, ובעבר עבדתי במסעדה ברחוב יפו. בגלל המחסום איבדתי את מקום העבודה שלי, כי הייתי אמור להגיע לעבודה ב-7:00 בבוקר, אבל בגלל המחסומים ובמיוחד ג'בע לא יכולתי להגיע בשעה הזו. בשעות העומס בבוקר המכוניות עומדות במחסום קלנדיה בין 40 דקות לשעה וחצי, ולכן חלק מהמכוניות פונות למחסום ג'בע, שגם הוא סגור, ואנשים ממתינים ברכב הרבה זמן עד שהוא ייפתח.
כשהבן שלי היה בן ארבע, הוא סבל מכאבי בטן חזקים. הרופא המליץ לי לקחת אותו לבית החולים, ובגלל שאנחנו ירושלמים העדפתי לקחת אותו לבית חולים בתוך ירושלים. [...] מחסום קלנדיה היה סגור באותו זמן, כי מאז שפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר סגרו אותו מדי פעם, אז נאלצנו לנסוע דרך המחסומים ג'בע, שבו התעכבנו בערך 40 דקות בגלל עומס תנועה, ואז למחסום חיזמא. [...] כשהגענו לבית החולים, הרופאים אמרו לנו שהתוספתן שלו התפוצץ בדרך לבית החולים.
לכן, כדי להגיע למקום העבודה שלי ברחוב יפו בשעה 7:00, הייתי צריך לעמוד בתור של המכוניות במחסום קלנדיה כבר בשעה 4:00 לפנות בוקר, או במחסום ג'בע בשעה 5:00 לפנות בוקר. אבל אפילו אם הגעתי למחסום ג'בע בשעה כזאת, היו לפעמים הפתעות, והוא לא היה נפתח בזמן, ואז הייתי מאחר לעבודה. בגלל האיחורים החוזרים ונשנים, פוטרתי מעבודתי ברחוב יפו. כיום אני עובד בעטרות, וקניתי קטנוע כדי לעקוף את עומסי התנועה במחסומים. אבל הבעיה היא שכ-50% מתושבי כפר עקב כבר מחזיקים בקטנועים כדי לעקוף את תורי המכוניות במחסומים, ולכן יש גם תור ארוך של אופנועים במחסום, במיוחד בקלנדיה. לפי נוהל המחסום, בכל פעם מעבירים מכונית אחת ואחריה קטנוע אחד, וכך הלאה. לעומת זאת, במחסום ג'בע אין נוהל כזה אבל בגלל העומסים קשה להגיע לקדמת התור – עד המחסום.
תארו לעצמכם שאחרי 15 שנות עבודה ברחוב יפו איבדתי את העבודה שלי בעיקר בגלל מחסום ג'בע. זאת למרות שהנסיעה מכפר עקב לרחוב יפו במצב נורמלי, בלי מחסומים צבאיים, לא אורכת יותר מחצי שעה או שעה במקרה של פקקים בתוך ירושלים.
היום אני משתמש בקטנוע אבל בחורף זה לא קל ואני צריך להיזהר מאוד כדי שלא תהיה לי תאונה, חס וחלילה. עדיין, אני מתעכב במחסומים 8-4-3 פעמים בשבוע מגיע באיחור לעבודה שלי ונאלץ להסביר למנהל שלי שנתקעתי במחסום. לפעמים אני אפילו מצלם סרטון ושולח לו כשאני עוד בדרך שהמעסיק ישתכנע שאני מאחר בגלל המחסומים הצבאיים ולא בגלל שלא טרחתי להגיע בזמן לעבודה.
האד'אן – קריאת המואזין לשבירת הצום – נשמעה עוד כשהיינו בדרך, ונאלצנו לשבור את הצום עם מים. הגענו אליהם 40 דקות אחרי מועד האיפטאר – ארוחת שבירת הצום. תארי לעצמך ילדים בני 6, 9, 10, 16 ו-17, שצמים ונאלצים לשבור את הצום רק עם מים. אני זוכר שבני בן השש התחיל לבכות מרוב רעב.
לפני כשנתיים, כשהבן שלי היה בן ארבע, הוא סבל מכאבי בטן חזקים. הרופא המליץ לי לקחת אותו לבית החולים, ובגלל שאנחנו ירושלמים העדפתי לקחת אותו לבית חולים בתוך ירושלים. הזמנו אמבולנס בעלות של 300 שקלים. מחסום קלנדיה היה סגור באותו זמן, כי מאז שפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר סגרו אותו מדי פעם, אז נאלצנו לנסוע דרך המחסומים ג'בע, שבו התעכבנו בערך 40 דקות בגלל עומס תנועה, ואז למחסום חיזמא. כשהגענו לשם עברנו לאמבולנס ישראלי שחיכה בצד השני של המחסום [אמבולנסים ישראליים לא נכנסים לכפר עקב בלי ליווי של הצבא] והמשכנו לבית החולים. בדרך, המצב של הבן שלי כבר הידרדר והפך לקריטי. כשהגענו לבית החולים, הרופאים אמרו לנו שהתוספתן שלו התפוצץ בדרך לבית החולים. זה גרם לו לסיבוכים רפואיים, והוא אושפז למשך 30 יום. אם הוא היה מגיע לבית החולים בזמן, אחרי ניתוח תוספתן רגיל הוא היה מתאשפז רק ליומיים שלושה.
אני זוכר שברמדאן האחרון, בשנת 2026, היינו מוזמנים לבית של גיסי, אחיה של אשתי, בג'בל אל-מוכבר. במחסום קלנדיה היה עומס, אז נסעתי לכיוון מחסום ג'בע, שהיה סגור, והשתרך שם תור ארוך של מכוניות. לכן חזרתי לכיוון רמאללה ונסעתי עד מחסום עין סיניא, ולקח לנו שעתיים וחצי להגיע לג'בל אל-מוכבר, למרות שמדובר במרחק של 12 קילומטרים מהבית שלנו. האד'אן – קריאת המואזין לשבירת הצום – נשמעה עוד כשהיינו בדרך, ונאלצנו לשבור את הצום עם מים. הגענו אליהם 40 דקות אחרי מועד האיפטאר – ארוחת שבירת הצום. תארי לעצמך ילדים בני 6, 9, 10, 16 ו-17, שצמים ונאלצים לשבור את הצום רק עם מים. אני זוכר שבני בן השש התחיל לבכות מרוב רעב.
- העדות נגבתה על ידי תחקירן בצלם עאמר אל-עארורי ב-26.4.26