מאז 2015 אין כמעט חודש בו ישראל לא מחזיקה קטינים פלסטינים במעצר מנהלי. זאת, לאחר כארבע שנים שבהן נמנעה מכך, מאז דצמבר 2011. בסוף אפריל 2016 הגיע מספרם של הקטינים במעצר מנהלי לשיא - 13, ומאז 2017 מוחזקים ברוב החודשים בין שניים לארבעה קטינים במעצר מנהלי. בסוף דצמבר 2019 החזיק שירות בתי הסוהר לפחות 186 קטינים פלסטינים כעצירים ואסירים ביטחוניים, בהם לפחות 4 במעצר מנהלי. חמישה קטינים פלסטינים נוספים הוחזקו בגין שהייה בלתי חוקית, המוגדרת כעבירה פלילית.
מערכת המשפט הצבאית מפרה דרך קבע את זכויותיהם של קטינים פלסטינים – פעמים רבות הם נעצרים באישון לילה, נאזקים, עיניהם מכוסות והם נחקרים כשהם עייפים ומבולבלים תוך שימוש באלימות מילולית ופיזית ובאיומים. כל זאת כשהם מנותקים משגרת חייהם, ללא ליווי של בני משפחה או מבוגרים אחרים מטעמם. את עורך דינם הם פוגשים בדרך כלל לראשונה בבית המשפט הצבאי ורק אז הם למדים על ההאשמות נגדם. ישראל, במקום להגן על זכויותיהם, טרחה רק ליצור מראית עין של הגנה כזאת – על ידי הקמת בית משפט צבאי לנוער (שבפועל עוסק בעיקר באישור עסקאות טיעון עליהן חותמים קטינים ולא בבחינת הראיות ובבירור האשמה), קיצור בחוק של תקופות המעצר (שממילא ניתן להאריכו שוב ושוב) ומתן אפשרות (מינימלית וכפופה לחריגים) למעורבות ההורים במשפט (שבדרך כלל אינו מתקיים היות שההליכים מסתיימים בעסקת טיעון ).
במעצר מנהלי הקטינים אפילו אינם יודעים מהי עילת מעצרם וגם כאן הביקורת השיפוטית חסרת משמעות שכן השופטים מאשרים את רובן המוחלט של בקשות המעצר. להפרת זכויותיהם של הקטינים נוסף במעצר מנהלי נדבך נוסף - חוסר הוודאות בנוגע למועד השחרור – שכן ניתן להאריכו שוב ושוב, ללא מגבלה, כפי שישראל אכן עושה. חוסר הודאות מחמיר את סבלם של הקטינים העצורים ומשפחותיהם, שאינם יודעים מתי יוכלו לשוב לחייהם.
תחקירני בצלם גבו עדויות בנוגע לשלושה קטינים ששניים מהם מוחזקים כיום במעצר מנהלי והשלישי שוחרר בתחילת חודש ינואר 2020.
חאפז זיוד, בן 16, ג'נין
ב-7.7.19 נעצר חאפז זיוד, בן 16, תלמיד כיתה י"ב מג'נין, על-ידי מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית. אחרי כחודש שבמהלכו הוחזק בג'נין ונחקר הוא שוחרר לביתו ב-9.8.19. פחות משבועיים לאחר מכן, בליל שני, 26.8.19, הגיעו חיילים ושוטרים לביתו. לאחר שערכו חיפוש בבית, עצרו החיילים חאפז, הוציאו אותו מהבית, אזקו את ידיו, כיסו את עיניו ולקחו אותו מהמקום. למחרת הודיע קצין משטרה לאביו של חאפז, איבראהים, בן 42, שבנו מוחזק במחנה שומרון (סאלם), ואפשר לו לשוחח קצרות עם בנו. כעבור ארבעה ימים הוצא נגד חאפז זיוד צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים, שקוצר לשלושה לאחר ערעור. מספר ימים לפני שחרורו המיועד שוב הוצא נגדו צו מעצר מנהלי לשלושה חודשים נוספים. אם לא יוצא צו נוסף הוא אמור להשתחרר ממעצרו המנהלי ב-24.2.20.
אמו של חאפז, היבה זיוד, בת 35, נשואה ואם לארבעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-26.1.20 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי על תחושותיה:
תמונה
חאפז זיוד. התמונה באדיבות המשפחה
חאפז,הוא הבן הבכור שלי. עצרו אותו בסוף אוגוסט ובחודשים הראשונים בכלל לא הצלחנו לבקר אותו. לקח הרבה זמן עד שהצלחנו לקבל היתר להגיע לכלא מגידו. הביקור הראשון שלי ושל בעלי היה באמצע נובמבר. בלילה שלפני כן לא הצלחתי ממש לישון כי הייתי מודאגת וחיכיתי כל-כך לראות אותו כבר. הגענו לכלא מגידו בערך בשעה 9:30 בבוקר. חיכינו בערך שעה וחצי עד קראו למשפחות הכלואים להיכנס. הבאנו לחאפז קצת תחתונים וגרביים, פיג׳מה ומגבות שהרשו לנו להכניס. כשראיתי את חאפז נדהמתי – הוא היה מאחורי זכוכית ובכלל לא ציפיתי לזה. לא ידעתי שלא תהיה לי אפשרות לחבק או לנשק אותו. בעלי תמך בי כדי שלא אבכה מול הבן שלנו. כשביקשתי מחאפז לקום כדי שאוכל לראות איך הוא נראה הוא אמר לי שהוא אזוק ברגליים. איך ייתכן שאוזקים את הבן שלי בתוך הכלא עצמו? אחרי הביקור, שנמשך רק 45 דקות, חזרתי הביתה והרגשתי כאילו זה היה רק כמה רגעים. ניסיתי לזכור את תווי הפנים של חאפז, שכלוא בלי שמאשימים אותו בשום דבר ברור ומוגדר.
בגלל שמותר לנו לבקר את חאפז רק פעם בחודש, בקרנו אותו מאז רק עוד פעמיים. הפעם האחרונה היתה ב-6 בינואר. עכשיו אני כבר לא יכולה ללכת לבקר אותו כי אני בחודש תשיעי להריון וקשה לי לנסוע. בעלי ילך לבקר אותו לבד בפברואר.
האחים הקטנים של חאפז שואלים עליו כל הזמן, מתי ישחררו אותו, מתי הוא יחזור הביתה. המעצרים שלו על-ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים והישראליים הפתיעו אותי מאוד. לא קיבלנו שום הסברים לעונשים האלה שנחתו עליו, שלא מבוססים על שום אשמה ברורה. השנה חאפז היה אמור לסיים את מבחני הבגרות. אם ימשיכו להחזיק אותו זה ייפגע לו בלימודים ובעתיד שלו.
סולימאן עבד א-רחמאן, בן 17, יברוד
בליל חמישי, 19.12.19, נכנסו חיילים לבית משפחת עבד א-רחמאן שבכפר יברוד שמצפון לרמאללה. הם הורו לסולימאן עבד א-רחמאן, בן 17, להתלבש, אזקו את ידיו, כיסו את עיניו ולקחו אותו מהבית בלי לומר למשפחתו לאן הוא נלקח.
אביו של סולימאן, סאלם, בן 53, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-31.12.19:
תמונה
סולימאן עבד א-רחמאן. התמונה באדיבות המשפחה
אחרי שהם הלכו אף אחד מאיתנו – אני ואמא שלו והאחים והאחיות שלו – לא הצליח לישון. מוקדם בבוקר התחלתי סבב טלפונים. התקשרתי לצלב האדום, לרשות לענייני אסירים ולארגוני זכויות אדם, כדי לברר מה קרה לבן שלי. דאגתי מאוד.
רק בשעה 14:00 התקשר אלי קצין מודיעין ישראלי, שלא הזדהה, והודיע לי שהבן שלי היה בחקירה בכלא עופר ושכשהיא נגמרה הביאו אותו בפני שופט. נסעתי מיד לבית המשפט בעופר ושם חיכה לי עורך דין מטעם מועדון האסיר. הכניסו אותי לאולם הדיונים לדקה כדי שאוכל לראות את הבן שלי מרחוק, ואחר כך הוציאו אותי.
הוא נראה מותש. בסוף הדיון עורך הדין אמר לי שהחליטו להאריך את המעצר שלו בעוד 72 שעות, ושהם מתכוונים להעביר אותו למעצר מנהלי על סמך חומר חסוי. כעבור 72 שעות נערך עוד דיון. עורך הדין אמר לי שהדיון היה בדלתיים סגורות ושגם לו לא אפשרו להשתתף בו. אחרי שמונה ימים היה עוד דיון, שוב בלי עורך הדין, שאמר לי שבכלל לא הודיעו לו מראש שעומד להתקיים דיון. הוא אמר שהתקשרו אחר-כך והודיעו לו שבית המשפט אישר צו מעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים, ושהעבירו את סולימאן לאגף הנוער בכלא עופר.
ממה שאני יודע על מעצרים מהסוג הזה, אני מבין שהוא כלוא בלי אישום ספציפי ושאי אפשר לדעת מתי הוא ישוחרר, כי אחרי ארבעת החודשים הם עלולים לחדש לו את המעצר המנהלי. זה סוג המעצר הכי גרוע שיכול להיות. תאר לך את המצב נער בגיל הזה שלא יודע מה יעלה בגורלו ומה עתיד לקרות לו. אני בטוח שהוא מבולבל ומודאג, וזה יכול לפגוע בבריאות הנפשית והגופנית שלו בעתיד. עד עכשיו לא ראינו עבד א-רחמאן, ואנחנו בכלל לא יודעים אם ירשו לנו לבקר אותו או לא. חוסר הוודאות הזה חונק אותנו ומגביר את הדאגה שלנו.
סולימאן אבו ר'וש, בן 16, מחנה הפליטים קלנדיה
סולימאן אבו ר'וש, מתלמד במספרה, נעצר פעמיים במהלך שנת 2019 ובשני המקרים הועבר למעצר מנהלי של ארבעה חודשים בכל פעם. בפעם הראשונה, באמצע ינואר 2019, בשעות הלילה, הגיעו חיילים לבית משפחתו בעת שהוא לא היה בבית והורו לאביו, מוחמד, להביאו למחרת בבוקר למחסום קלנדיה. כשהגיע סולימאן למחסום הוא עוכב שם כשעתיים ואז שוחרר לביתו, אולם נקרא מיד להגיע לכלא עופר. אחרי שעבר חקירה קצרה הוא הועבר כשהוא אזוק ועיניו מכוסות לתאי הכלא באגף הנוער, שם הסירו הסוהרים את האזיקים וכיסוי העיניים וערכו עליו חיפוש כשהוא בבגדיו התחתונים.
בעדות שמסר ב-12.1.20 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר:
תמונה
סולימאן אבו ר'וש. התמונה באדיבות המשפחה
אחרי יומיים-שלושה לקחו אותי לחקירה אצל השב"כ. החוקר לקח ממני טביעות אצבעות וצילם את הפנים שלי. אחר כך הוא עשה לי בדיקה והסביר שזה ל- DNA, בלי להסביר למה, ואז החזירו אותי לאגף. למחרת בשעה 6:30 בבוקר אזקו לי את הידיים ולקחו אותי לחדר ההמתנה של בית המשפט בעופר. בחדר ההמתנה קבלתי ארוחת בוקר – רק גביע יוגורט ושתי חתיכות לחם. בשעה 14:00 התחיל הדיון. ראיתי את ההורים שלי מרחוק באולם, אבל לא נתנו לי להתקרב אליהם ולדבר איתם. כל מה שהיה בדיון זו החלטה של השופט לדחות אותו בשבוע. לא ידעתי למה בכלל יש הדיון ובמה מאשימים אותי או למה עצרו אותי.
למחרת נלקח אבו ר'וש לחקירה נוספת בשב"כ, שם נשאל מדוע פרסם תמונות של אחיו, חוסיין אבו ר'וש, שנורה למוות בידי מאבטח ההתנחלות בית חורון ב-25.1.16 לאחר שהוא ופלסטיני נוסף דקרו שתי אזרחיות ישראליות, שאחת מהן, שלומית קריגמן, מתה מפצעיה למחרת. בחקירה נאמר לו שהוא חשוד בסיכון בטחון המדינה, בקשרים עם האויב, בהחזקת נשק ובנסיונות לביצוע פיגועים, ושמעצרו יוארך ב-72 שעות. למחרת נערך דיון נוסף בבית המשפט, ללא נוכחות הוריו של אבו ר'וש ומבלי ליידע אותם על קיומו. בדיון זה הגישה התביעה כתב אישום נגד אבו ר'וש בגין הסתה. לאחר שהשופט החליט לשחררו בערבות ביקשה התביעה הצבאית להאריך את מעצרו ב-72 שעות לצורך הוצאת צו מעצר מנהלי נגדו. השופט הסכים להאריך את מעצרו ב-48 שעות.
אבו ר'וש המשיך וסיפר בעדותו:
היה עוד דיון בבית המשפט, שבו החליטו לעצור אותי מנהלית לארבעה חודשים. בדיון בכלל לא הבנתי מה קורה. אחר כך עורך הדין התנצל ואמר לי שהוא ניסה לשחרר אותי אבל כנראה שיש נגדי תיק חסוי שהוא לא יכול לראות. הוא הרגיע אותי שבגלל שאני קטין לא יאריכו לי את המעצר. אחר כך החזירו אותי לאגף הנוער. בתקופת המעצר הייתי רוב הזמן עם קטינים אחרים שהיו איתי באגף. היו לנו כמה משחקים ושעות לימוד קבועות בעברית, ערבית, מתמטיקה, ועוד. הייתי מאוד מודאג ומתוח כל הזמן וכל הזמן חשבתי למה עצרו אותי כשאני רק ילד. עד המשפט שלי אפילו לא ידעתי מה זה מעצר מנהלי. עורך הדין שלי הסביר לי שזה מעצר שמבוסס על תיק סודי, בלי אישום ספציפי, והרגשתי שעשו לי עוול כי המעצר שלי היה שרירותי ובלי שום בסיס. למרות שעורך הדין שלי הרגיע אותי שהמעצר שלי לא יחודש, אני לא יכול להיות בטוח בזה.
אמא שלי והאחים שלי באו לבקר אותי שלוש פעמים בזמן שהייתי עצור, אבל אבא שלי לא יכול היה לבוא בגלל העבודה.
ב-13.5.19 שחררו אותי במחסום בית סירא, ובני המשפחה וחברים שלי חיכו לי שם ולקחו אותי הביתה. חזרתי לחיים שלי, לעבודה עם אבא בחנות כלי כתיבה ברמאללה ולהתלמדות במספרה.
לאחר כארבעה חודשים, ב-4.9.19, התקשר איש שב"כ לאביו של אבו ר'וש והורה לו להביא אותו לכלא עופר. עם הגיעו נמסר לאבו ר'וש כי הוא עומד להיעצר מנהלית. הוא נאזק, עבר חיפוש בעירום והועבר לאגף הנוער. למחרת נלקח אבו ר'וש לחקירה במתקן החקירות של השב"כ במגרש הרוסים בירושלים כשהוא אזוק בידיו וברגליו.
בעדותו סיפר:
אחרי כמה שעות, אני לא יודע בדיוק כמה, התחלתי לדאוג ולפחד, כי לא ידעתי מה קורה. הרגשתי מאוד בודד. בתא המעצר היו רק אור עמום שיצר אווירה מפחידה, מזרן ושמיכות ולא הייתה שום דרך להעביר את הזמן.
אחר כך לקחו אותי לחקירה. החוקרת שאלה אותי אם אני יודע מי נמצא כאן, ועניתי לה שאחותי מייס, כי היא נעצרה ב-28.8.19 וידעתי שהיא בחקירה במוסקובייה (מגרש הרוסים). חתמתי על מסמך בערבית עם פירוט הזכויות שלי, ואחרי ששאלו אותי עוד אם שמעתי על פיגועים ועניתי בשלילה. החזירו אותי לתא. אחרי שעה או שעתיים לקחו אותי שוב לחקירה בשב"כ. החוקר אמר לי שאני במעצר מנהלי, שאל אותי אם אני מחזיק נשק, אם יריתי פעם על מגדל או תשתית ישראלית או קניתי או מכרתי נשק. הכחשתי הכל. אחרי עשר דקות החזירו אותי לתא.
נרדמתי וכשהתעוררתי לקחו אותי לחקירה בפעם השלישית. החוקר שאל אותי אם אני רוצה לראות את אחותי, ועניתי שכן. אחרי כמה דקות הביאו אותה והחוקר הרשה לי לחבק אותה. היא נראתה במצב רע. השיער שלה היה פרוע כאילו משכו אותה מהשערות באלימות, פנים שלה היו חיוורות, העיניים שלה היו אדומות והיו לה מתחתן כתמים שחורים. היא נראתה כאילו היא בקושי יכולה לעמוד על הרגלים. הגב והראש שלה היו כפופים והיא לא הייתה מסוגלת בכלל להזדקף. היה ברור שהיא עברה עינויים ושהכאיבו לה מאוד. כשחיבקתי אותה היא לא הגיבה ולא חיבקה אותי בחזרה. היא אמרה לי "כשתחזור הביתה תדאג טוב לאמא ואבא ולאחים שלנו". אמרתי לה "אני לא חוזר הביתה. אני עצור. הם יחזירו אותי מכאן לכלא עופר". היא נראתה בהלם, כאילו נראה לה מוזר שעצרו אותי. היא אמרה לחוקר "אמרתם לי שלא תעצרו אותו", והוא ענה לה באדישות "אנחנו מחזירים אותו לעופר". שאלתי את החוקר "מה עשיתם לה? למה היא נראית ככה?", ואז הם הורו להוציא אותה מהחדר ואני נשארתי לבד. אחר כך שוטר החזיר אותי לתא, אחרי חצי שעה העלו אותי על רכב "פוסטה" ולקחו אותי לכלא עופר.
אחר כך נודע לי שהייתי במוסקובייה במשך יום וחצי. בעופר לקחו אותי שוב לחקירה ואז האריכו לי את המעצר בעוד 72 שעות. למחרת לקחו אותי לבית המשפט בעופר, אבל בדיון לא התקבלה שום החלטה. לא היה שם אף אחד מהמשפחה שלי. למחרת מסרו לי צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים.
אחרי חודשיים לקחו אותי לדיון בערעור שהגיש ארגון א-דמיר, שדרש לשחרר אותי או לקצר את המעצר לשלושה חודשים. בדיון עצמו לא התקבלה החלטה, ואחרי שחזרתי לאגף הנוער הודיעו לי שהוחלט לאשר את המעצר לארבעה חודשים, אבל שלא תהיה הארכה. המשפחה שלי ביקרה אותי רק פעם אחת, וב-2.1.20 שחררו אותי מכלא עופר. אני לא יודע מה לומר ורק מפחד שיכניסו אותי שוב למעצר מנהלי. זה מאיים על העתיד שלי ועל החיים שלי.
מאז ה-1.1.22 מחרימים כל העצירים המנהליים הפלסטינים את ההליכים המתקיימים בבתי המשפט בנוגע לצווי המעצר. עד עתה, אף גורם רשמי לא התייחס לטענותיהם ובתי המשפט ממשיכים לדון בצווים כאילו לא אירע דבר. מאז החל החרם, דנו בתי המשפט בעשרות תיקים – למרות העדרם של העצירים ושל עורכי דינם מהדיונים. העצירים מבקשים להבהיר כי ההליכים המתקיימים בבתי המשפט בנוגע לצווי מעצר מנהלי הם לא יותר ממראית עין של ביקורת שיפוטית, כאשר הם עצמם משמשים רק כניצבים בהצגה שנועדה להכשיר את כליאתם. בחירתה של המדינה להמשיך ולקיים את הדיונים כרגיל רק מוכיחה את טענתם זו וממחישה כיצד לנוכחותם הפיזית בדיונים אכן אין משמעות. על פי נתונים רשמיים של הצבא עולה כי רק אחוזים בודדים מהצווים מבוטלים על ידי בתי המשפט הצבאיים. ברוב המכריע של המקרים מקבלים השופטים ללא עוררין את שיקול הדעת של המפקד הצבאי, ולכל היותר הורו לקצר במעט את המעצר: בין השנים 2009 ל-2013 הוצאו 3,996 צווי מעצר מנהלי. מתוך הצווים שנדונו בתקופה זו בתי המשפט, 2,422 צווים (כ-60%) אושרו ו-1,052 (כ-26%) קוצרו בלי כל הגבלה על האפשרות להאריכם שוב. 99 צווים (2.5%) בוטלו, 196 (5%) קוצרו עם הגבלה על הארכתם ו-214 (5.3%) אושרו עם הגבלה על הארכתם. בין השנים 2015 עד לסוף יולי 2017 הוצאו 3,909 צווי מעצר מנהלי. מתוך הצווים שנדונו בתקופה זו בתי המשפט, 2,953 צווים (כ-75%) אושרו ו-390 (כ-10%) קוצרו בלי כל הגבלה על האפשרות להאריכם. 48 צווים (1.2%) בוטלו, 181 (4.6%) קוצרו עם הגבלה על הארכתם ו-320 (8.1%) אושרו עם הגבלה על הארכתם. מעצר מנהלי נעשה על בסיס החלטה של אלוף הפיקוד – בלי כתב אישום ובלי משפט. על פי החקיקה הצבאית, ניתן לעצור אדם למשך שישה חודשים, אך ניתן להאריך תקופה זו ללא הגבלה כך שהמעצר אינו מוגבל בזמן והעציר לעולם אינו יודע מתי ישתחרר. בתוך שמונה ימים מהוצאת צו המעצר או הצו להארכתו יש לקיים ביקורת שיפוטית ולהביא את העציר בפני שופט, הרשאי לאשר את הצו, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר. על החלטת השופט ניתן לערער לבית המשפט הצבאי לערעורים ואף להגיש עתירה לבג"ץ. אלא שבתי המשפט אינם עוסקים בביקורת שיפוטית אלא רק ביצירת מראית עין של ביקורת כזו. ברוב המוחלט של המקרים השופטים מקבלים ללא עוררין את טענות השב"כ בנוגע ל"מסוכנות" הנובעת מהעציר המצדיקה את כליאתו המיידית. הראיות עליהן מתבססות טענות אלה נותרות חסויות בפני העציר ועורך דינו כך שהעציר לעולם אינו יודע מה הסיבה לכליאתו ואינו יכול להתמודד עם הטענות שלכאורה קיימות נגדו. לעיתים השופטים מבקשים לראות בעצמם את החומר החסוי, לעיתים הם נמנעים מלבחון אותו ולא מנסים אפילו לברר מה המידע שבבסיס המעצר. כך או כך, העובדה שלעציר עצמו אין כל אפשרות להתמודד עם מידע זה מרוקנת את ההליך השיפוטי מתוכן. הבעיה העיקרית בהליכים המשפטיים בנוגע למעצר מנהלי היא שהנחת העבודה של השופטים היא שמעצר כזה הוא אמצעי חוקי. השאלה היחידה שהם בוחנים היא אופן הפעלת הסמכות: האם שיקול הדעת של אלוף הפיקוד במקרה שבפניהם היה סביר? בשום שלב הם לא בוחנים את החוקיות של הסמכות עצמה. בכך מתעלמים השופטים לחלוטין מכך שהדרך בה משתמשת ישראל במעצר מנהלי הופכת אותו לבלתי חוקי. ישראל – בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי המגבילות את השימוש באמצעי זה – משתמשת במעצר המנהלי באופן גורף ושגרתי ובמהלך השנים כלאה כך אלפי פלסטינים, בלי להעמידם לדין, בלי למסור להם מה ההאשמות נגדם, בלי לתת להם או לעורכי דינם לעיין בחומר הראיות ובלי למסור להם מתי ישוחררו. לפי נתוני שירות בתי הסוהר ישראל מחזיקה כיום ב-579 עצירים מנהליים פלסטינים. בשנות האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה החזיקה ישראל מאות רבות של פלסטינים במעצר מנהלי. מאז מארס 2002 לא היה חודש אחד שבו החזיקה ישראל פחות ממאה פלסטינים במעצר מנהלי ובחלק מ-2003 (במהלך האינתיפאדה השנייה) הגיע מספרם ליותר מאלף. מעצר מנהלי שונה ממאסר שנגזר על אדם לאחר שהורשע בעבירה ומטרתו הרשמית היא למנוע מאדם לבצע עבירה בעתיד, לא להענישו בגין מעשה שביצע בעבר. אלא שישראל משתמשת באמצעי זה גם כתחליף קל ונוח להליך הפלילי, בעיקר כאשר אין בידי הרשויות הוכחות לאשמה או כאשר הן אינן רוצות לחשוף את הראיות הנמצאות לכאורה ברשותן. ישראל גם מנצלת את המעצר המנהלי כדי לעצור פלסטינים רק בשל דעותיהם הפוליטיות ובשל פעילות פוליטית לא אלימה. המעצר המנהלי נעשה לתקופות ממושכות שנעות בין כמה חודשים לכמה שנים, כאשר הוא מוארך שוב ושוב. במקרים רבים מוצא צו מעצר חדש רגע לפני סיום צו המעצר הקודם, כאשר העציר כבר משוכנע שהוא שב לביתו וכאשר משפחתו כבר ממתינה לו. הארכת המעצר אינה עניין חריג. כמה דוגמאות: בסוף אוגוסט 2012 הוחזקו במעצר מנהלי 184 פלסטינים, בהם 29 שהוחזקו במשך חצי שנה עד שנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת) ו-106 שהוחזקו מעל לשנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים). בסוף אוגוסט 2016 הוחזקו במעצר מנהלי 652 פלסטינים, בהם 279 שהוחזקו במשך חצי שנה עד שנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת) ו-96 שהוחזקו מעל לשנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים). בסוף אוגוסט 2020 הוחזקו במעצר מנהלי 355 פלסטינים, בהם 134 שהוחזקו במשך חצי שנה עד שנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת) ו-54 שהוחזקו מעל לשנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים). המעצר המנהלי הוא אמצעי אכזרי שהמשטר הישראלי עושה בו שימוש גורף ובלתי חוקי. לקושי הנלווה למעצר עצמו, לתנאים הקשים השוררים בבתי הכלא ולניתוק מהמשפחה, מחברים ומהסביבה, נלווה חוסר הוודאות הבלתי נסבל – הן על הסיבה למעצר והן על מועד השחרור. הדיונים על צווי המעצר המנהלי מתקיימים בבתי משפט צבאיים, בהם השופטים והתובעים הם ישראלים במדים הפועלים מכוחם של צווים צבאיים. על חלק מהצווים עותרים לבג"ץ, שם מתקיים הדיון בפני שופטי בית המשפט העליון. אלו גם אלו אינם מייצגים את האינטרסים של החברה ממנה מגיעים העצירים העומדים בפניהם אלא את האינטרסים של משטר הכיבוש. ככאלה, הם אינם יכולים להיות בורר ניטראלי הפועל לעשיית צדק. במקום זאת, הם מהווים אחד מהמנגנונים המרכזיים לתחזוקת השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה המערבית.
בתחילת נובמבר 2021 החזיקה ישראל במעצר מנהלי, לפי נתונים שקיבל המוקד להגנת הפרט מהשב"ס,482 פלסטינים, ובהם לפי משרד האסירים הפלסטיני, ארבעה קטינים. מעצר מנהלי הוא מעצר שנעשה ללא משפט, בטענה שאדם מתכוון לבצע עבירה בעתיד – מבלי שעדיין עשה דבר. עילת המעצר לא נמסרת לעציר, שאינו יודע מה הסיבה לכליאתו, והוא מבוסס על ראיות חסויות – כך שהעציר אינו יכול להתגונן ולהפריך את ההאשמות המועלות נגדו. נוסף על כל אלה, בשונה מעונש מאסר רגיל הנגזר על אדם, את המעצר המנהלי ניתן להאריך שוב ושוב, ללא הגבלה, כך שהעציר אינו יודע מתי ישוחרר. ישראל משתמשת באמצעי זה כעניין שבשגרה ובמהלך השנים כלאה כך אלפי פלסטינים לתקופות ממושכות, חלקם אף למשך שנים. על פי החוק, שופטים בוחנים את צווי המעצר המנהלי והעצירים יכולים גם לפנות לבית המשפט העליון, אולם זוהי רק מראית עין של ביקורת שיפוטית ולמעט מקרים חריגים ביותר השופטים מאשרים את צווי המעצר באופן גורף. המעצר המנהלי פוגע קשה במשפחותיהם של העצירים, בוודאי כאשר מדובר בקטינים. בני המשפחה אינם יודעים מתי יקיריהם ישוחררו והם נאלצים לחיות במשך חודשים ארוכים בחוסר ודאות. ישראל גם לא מאפשרת להן לשמור על קשר עם העצירים, כך שאין להן דרך לדעת מה מצבם הבריאותי והנפשי: היא מטילה הגבלות קשות על ביקורים בכלא וגם אלה המקבלים היתר זוכים לקיים רק ביקור קצר, מאחורי זכוכית, ובתדירות נמוכה. ביקורים אלה הם הדרך היחידה העומדת בפני המשפחות לשוחח עם העצירים, שכן ישראל אוסרת על קיום שיחות טלפון מהכלא. תחקירני בצלם גבו עדויות מהוריהם של שלושה קטינים המוחזקים נכון לעכשיו במעצר מנהלי, שתיארו את חייהם בצל החרדה התמידית לשלומם ואת חוסר הוודאות המלווה אותם בכל רגע בשל חוסר הידיעה בנוגע למועד שחרורם. מועמר נח'לה, תושב רמאללה בן 49, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד, על ההתמודדות של משפחתו עם מעצרו של בנו אמל, בן 17: אמל נולד כשאמא שלו הייתה בחודש השישי להיריון. הרופאים חיברו אותו למכשיר הנשמה וחששנו שהוא לא ישרוד. כשביקשו שניתן לו שם קראנו לו אמל (תקווה) כי הייתה לנו תקווה שהוא יחיה. הוא השתחרר מבית החולים אחרי שלושה חודשים בערך. ביוני 2020 אמל התחיל להקיא דם. הוא סבל מקשיי נשימה והתקשה לבלוע. אחרי בדיקות התברר שיש לו גידול בריאות ושהוא זקוק לניתוח שאפשר לבצע רק בבית החולים הצרפתי בירושלים. הגשנו בקשה להיתרי כניסה לישראל, עבורו ועבורי, כדי שהוא יוכל להגיע לניתוח ושאני אוכל ללוות אותו, אבל הבקשה שלי נדחתה, הם אמרו שזה בגלל נימוקים ביטחוניים. השב"כ זימן את אמל לחקירה בכלא עופר. ב-1.7.20 אמל הגיע לפגישה איתם. הם בדקו את תעודת הזהות שלו ואחרי שהוא חיכה שעתיים הם אמרו לו ללכת הביתה כי החוקר לא נמצא. אחרי כמה ימים, הצלחנו להגניב את אמל עם חברים לבית החולים בירושלים והוא עבר את הניתוח. אחרי חמישה ימים הוא שוחרר הביתה. אחרי כמה ימים התקשר אלינו מישהו מהשב"כ הישראלי ושוב זימן את אמל לחקירה. פניתי לארגון זכויות האדם א-דמיר והם פנו לרשויות הישראליות ושלחו להם את הדו"חות הרפואיים שלו, כדי שיבינו שהוא חולה, ונמסר להם שכרגע לא יבקשו לעצור אותו. באוקטובר 2020 אמל אובחן כחולה במיאסטניה גרביס, שזו מחלה נדירה ביותר שגורמת לקשיי נשימה, קושי בבליעת מזון והתכווצויות. הוא צריך לקחת תרופות כל ארבע שעות. ב-2.11.20 כשאמל היה עם חברים בדרך לרוואבי, חיילים עצרו אותו. הוא הוחזק במעצר במשך 38 ימים וב-10.12.20 הוא שוחרר הביתה. ביום שני,18.1.21, הוא זומן למשרדי המודיעין הפלסטיני. הם החזיקו אותו שם למשך הלילה ולמחרת הוא חזר הביתה. הוא הספיק לישון בבית רק לילה אחד. בלילה שבין רביעי לחמישי חיילים ואנשי שב"כ הגיעו אלינו הביתה בשעה 3:00 לפנות בוקר. הם עשו חיפוש בבית ואז אמרו לאמל להתלבש ולקחת את התרופות שלו ואז עצרו אותו. פניתי מיד לארגון א-דמיר, כדי שיבררו לאן לקחו אותו. הם חזרו אליי ומסרו לי שהשב"כ העביר את אמל למעצר מנהלי בכלא מגידו. מאז האריכו לו את המעצר כבר שלוש פעמים. עורך הדין שלו אמר לנו שעלולים להאריך לו את המעצר בפעם הרביעית ואנחנו מאוד מודאגים ומתוחים. החיים שלנו משובשים, אין לנו רגע של שקט. אנחנו כל הזמן דואגים לו. המצב שלו כרגע יציב ולא חלה הידרדרות, אבל הוא בסיכון בגלל המעצר הממושך והמחלה שלו. ב-19.9.21, כשהאריכו לאמל את המעצר בפעם השלישית, זה היה קשה וכואב יותר מפעמים הקודמות כי בניגוד לפעמים הקודמות לא הודיעו לו שבוע מראש שיאריכו לו את המעצר ולכן האמנו שהוא עומד להשתחרר. הרגשתי שהכל קורה בהילוך איטי. חישבתי את הזמנים ודמיינתי לעצמי: הנה אמל יוצא עכשיו מהכלא, הוא כבר מגיע, דופק בדלת שלנו, הנה רגע המפגש, חלום שמתגשם. אבל את כל זה לקחו מאיתנו ברגע האחרון, כשעורך הדין שלו מסר לנו שהמעצר שלו הוארך בעוד ארבעה חודשים, ושזה קרה ממש כמה דקות לפני שהוא היה אמור להשתחרר. מאז שאמל נעצר, הגשנו כמה פעמים בקשות להיתר כדי לבקר אותו אבל הם הרשו לי ולאמא שלו לבקר אותו רק פעם אחת, באפריל 2021. ראינו אותו מאחורי מחיצה מזכוכית, לא יכולנו אפילו לחבק אותו. הביקור נמשך רק ארבעים דקות, שבקושי הספיקו כדי לשאול אותו לשלומו ולברר בנוגע למצבו הבריאותי. הוא היה עייף וחלש וסיפר שהוא מקבל את התרופות באופן סדיר. הרגשתי שהוא אמר את זה רק כדי שלא נדאג. מאז אותו ביקור אנחנו מגישים בקשות כל חודש, אבל כל הבקשות נדחו, הם אמרו שאני מנוע בגלל שהייתי כלוא בעבר ולכן אשתי גם מנועה. אנחנו מגישים בקשות בכל חודש. באחד המקרים מסרו לנו דרך הצלב האדום שהביקור אושר, אבל אחרי חמישה ימים הצלב האדום הודיע לנו פתאום שהשב"כ חזר בו ושהאישור מבוטל. זה היה מאוד קשה. לפני חמישה ימים הודיעו לנו שקיבלנו אישור לביקור שאמור להתקיים ב-8.11.21. אני ואמא של אמל חיים עכשיו במתח וחוששים שיבטלו לנו שוב. עדכון: ב-8.11.21 אביו ואחיו של אמל נח'לה ביקרו אותו בכלא. ספאא אל-הרימי, בת 43 ואם לחמישה, תושבת ואדי רחאל שבמחוז בית לחם, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש על מעצרו של בנה סאמי , בן ה-17: הבן שלי סאמי ניהל את המכולת הקטנה של המשפחה. ב-20.9.21, כשסאמי ישן במיטה שלו, חיילים נכנסו אלינו הביתה. סאמי צעק שהוא לא עשה כלום ושהוא לא רוצה להיכנס לכלא. בהתחלה לקחו אותו לחקירה באל-מסקוביה (מגרש הרוסים), ואחרי עשרה ימים הוציאו לו צו מעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים. עורך הדין שלו אמר לנו שהמעצר כנראה קשור להסתה בפייסבוק, אבל הוא לא ידע יותר מזה. בהתחלה גם לא ידענו לאיזה כלא העבירו אותו, עד שפנינו למוקד להגנת הפרט והתברר לנו שסאמי בכלא עופר. אני לא יודעת למה הצבא עצר את הבן שלי. הוא עבד במכולת מהבוקר עד הלילה. מאוד קשה לי בלעדיו. אני כל הזמן חושבת עליו: כשאנחנו יושבים לאכול, כשאני נכנסת לחדר שלו ורואה את המיטה הריקה שלו. לפעמים אני בוכה. אני כל הזמן מתקשרת לעורך הדין כדי לבדוק אם יש מידע חדש ואם ביקר אותו. אני מנסה לברר אם הוא יחזור הביתה בתום ארבעת החודשים של המעצר, אבל אף אחד לא יודע. אני דואגת לסאמי מאוד. הוא עדיין ילד והוא לא יודע להתמודד עם משהו כזה. ראיתי כמה הוא פחד כשעצרו אותו. אסמאא מנסור, בת 37 ואם לארבעה, תושבת ג'נין, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי על מעצרו המנהלי של בנה מוחמד, בן ה-17: ב-8.4.21, לפנות בוקר, חיילים נכנסו אלינו הביתה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שזה קרה לי. החיילים פרצו את הדלת בזמן שישנו והתעוררנו מהצעקות של החיילים. הלכנו מיד לכיוון הדלת כדי למנוע מהחיילים להיכנס לחדרים של הילדים. שלושה מהם גרים איתנו – מוחמד, בן 17, מאסה, בת 16 ומרים, בת 11. בינתיים הילדים גם התעוררו מהצעקות ויצאו מהחדרים. החיילים מיד התנפלו על מוחמד. ראיתי אחד מהם מכה אותו על הראש בקת הרובה שלו. חייל אחר אזק למוחמד את הידיים ואז הם הכניסו אותו לאחד החדרים. אחרי חמש דקות בערך הם הוציאו אותו מהבית בלי שאפשרו לנו לתת לו בגדים, להיפרד ממנו או לחבק אותו. הם החרימו את הטלפון הסלולארי שלו. ביקשתי מהם שיתנו לי להיפרד ממנו אבל הם צעקו עליי ולא נתנו לי להתקרב אליו. כשהם הוציאו את מוחמד מהבית הייתי בהלם כשראיתי עשרות חיילים שהקיפו את הבית מכל הכיוונים. ביניהם היה גם אדם בלבוש אזרחי רעול פנים. אחרי שעצרו את מוחמד לקחו אותו לחקירה בכלא ג'למה (קישון), שם הוא היה במשך 28 יום. אחרי זה העבירו אותו למעצר מנהלי בכלא מגידו. הצו הראשון היה ללשישה חודשים, עד ל-8.10.2021. ציפינו שהוא ישתחרר אבל יום לפני שהצו פג הודיעו לנו מהכלא שלא נבוא לאסוף אותו כי האריכו לו את המעצר בעוד ארבעה חודשים, עד ל-8.2.22. לא האמנו שזה קורה. עד היום אני נתקפת חרדה בכל פעם שאני נזכרת ביום שעצרו אותו. עצוב לי מאוד על מוחמד, הוא היה תלמיד מצטיין. יום לפני שהוא נעצר היה לו מבחן שהוא קיבל בו 100. המעצר שלו שלל ממנו את האפשרות להמשיך בלימודי התיכון ושלל ממני את השמחה שהוא סיים בית ספר בהצלחה. אני דואגת מאוד שהמעצר שלו יימשך עוד הרבה זמן ושיהרסו לו את החיים ואת עתיד שלו. מוחמד קיווה לנסוע ללמוד בחו"ל אחרי שיסיים את התיכון. מאז שמוחמד נעצר הרשו לנו לבקר אותו רק פעם אחת, אחרי שישה חודשים וחמישה ימים. קשה לתאר כמה זה מזעזע לראות את הבן שלך מאחורי הזכוכית. אני ואבא שלו דיברנו איתו 45 דקות בטלפון, כשהוא מאחורי הזכוכית. שנינו בכינו בלי הפסקה. מאז, רק עורך הדין שלו יכול לבקר אותו.
ביום ראשון, 29.11.20, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, נכנסו שני ג'יפים צבאיים למחנה הפליטים אל-ערוב. מוקדם יותר נפצעו קל מאבנים שתי מתנחלות שנסעו בכביש הסמוך למחנה. ילדים וצעירים יידו אבנים לעבר החיילים, שהשליכו לעברם רימוני גז והלם. אחד הג'יפים נסע אחרי הצעירים ופגע במוחמד מוקבל, בן ה-16. מוקבל נפל, אך אז קם והמשיך לרוץ עד שחיילים תפסו אותו. אחד מהם היכה אותו בלסת, והוא נפל שוב. חייל נוסף בעט בו בכל חלקי גופו כששכב על הקרקע. אז אזקו החיילים את ידיו, העלו אותו לג'יפ. במהלך הנסיעה אחד החיילים המשיך להכות אותו. מוקבל ונערים אחרים שנעצרו במחנה באותו היום נלקחו לתחנת המשטרה בעציון, שם המתינו במשך שעות ונחקרו לסירוגין. חקירתו של מוקבל נעשתה תוך פגיעה בזכויותיו הבסיסיות ובסיומה הוחתם על מסמך בעברית – שפה שאינו מבין. בסיום החקירה העבירו החיילים את הנערים למטבח, ואחד החיילים אמר להם שהם יכולים לישון על הרצפה. לא ניתן להם מזון או שתייה במשך כל השעות האלה. בשלוש לפנות בוקר הגיעו חיילים ולקחו את מוקבל לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שם נאזק למיטתו וחיילים שעמדו בפתח החדר מנעו בתחילה מאביו להיכנס אליו. לאחר יומיים הוא עבר ניתוח בלסת ולמחרת בערב, ב-4.12.20, הוא הועבר לכלא מגידו. ב-6.12.20 הגישה התביעה הצבאית כתב אישום נגד מוקבל ובו שני סעיפים. הראשון התייחס להשלכת בקבוק תבערה במארס 2020 והשני ליידוי אבנים ביום מעצרו. התביעה דרשה לעצור את מוקבל עד תום ההליכים, אך השופט דחה את הבקשה. ערעור התביעה נדחה והוא שוחרר לביתו ב-25.12.20 לאחר הפקדת ערבות בסך 3,000 ש"ח. ב-8.3.21 הורשע מוקבל במסגרת עסקת טיעון במסגרתה בוטל סעיף האישום הראשון ונגזרו עליו 26 ימי מאסר – כמספר ימי המעצר אותם כבר ריצה. סכום הערבות ששילם הומר לקנס. המקרה של מוקבל אינו חריג והוא משקף את שגרת החיים האלימה שכופה הכיבוש על נערים ברחבי הגדה. מדי שנה עוצרת ישראל מאות קטינים פלסטינים, תוך הפרה שיטתית ומערכתית של זכויותיהם – החל ממעצרם, דרך החקירה ועד ההליך המתקיים בבית המשפט הצבאי לנוער. ישראל מתהדרת אמנם בחוקים ונהלים שנועדו לכאורה לשמור על זכויות הקטינים – אך מדובר בלא יותר ממראית עין, שרק נועדה להעניק לגיטימציה לפגיעות הקשות בקטינים. כך סיפר מוחמד מוקבל, ב-28.12.20, על מעצרו ועל 26 הימים שבהם שהה בכלא, לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש: רצתי מהר ואחד הג'יפים הצבאיים פגע בי בכתף. נפלתי ואז קמתי והמשכתי לרוץ. נכנסתי לאחד הבתים, שהדלת שלו הייתה פתוחה. שלושה חיילים רצו אחריי ואחד מהם תפס אותי, ונתן לי מכות בלסת מצד שמאל. כאב לי מאוד ונפלתי על הרצפה. חייל אחר תקף אותי והתחיל לבעוט לי בכל מיני חלקים בגוף. דיממתי מהפצע בפנים. קמתי ואז הם הובילו אותי לכביש, אזקו לי את הידיים מאחורי הגב והושיבו אותי מול חנות סגורה. אחרי כמה דקות העלו אותי לג'יפ ושמו לי כיסוי עיניים. ישבתי על הרצפה בג'יפ שהיו בו ארבעה חיילים, ואחד מהם הרביץ לי, בעט בי וירק עליי יותר מפעם. הג'יפ נסע בערך 500 מטרים ונעצר בכניסה למחנה הפליטים, ליד השער. החיילים הורידו אותי שם, ליד השער החשמלי, וראיתי מתחת לכיסוי העיניים ארבעה עצורים שהחיילים כבר עצרו לפני ועמדו בכניסה. איש בלבוש צבאי התקרב אליי ואמר שהוא קפטן "כרם". שמעתי עליו, אני יודע שהוא קצין השב"כ שאחראי על מחנה הפליטים שלנו. הוא הכה אותי בפרצוף בקת הרובה שלו. הוא הזיז את כיסוי העיניים וצילם אותי, וגם את שאר העצורים. אחרי חמש דקות בערך לקחנו את כולנו בכלי רכב צבאי גדול להתנחלות כרמי צור. השאירו אותנו שם בחצר למשך שעתיים בערך. הלסת שלי כאבה ודיממה. ואז העלו אותנו לעוד כלי רכב צבאי והסיעו אותנו לתחנת המשטרה בעציון. הגענו לשם בשעות הצהריים והחיילים הורידו אותנו לחצר. בשעות אחר הצהריים הם התחילו לתחקר אותנו אחד אחד. אני הייתי השלישי בתור. לפני החקירה דיבר איתי בטלפון עורך דין ואמר לי שאני יכול לשמור על זכות השתיקה, ושלא אפחד. תחקר אותי חוקר שנקרא יוסף, והוא האשים אותי שזרקתי בקבוק תבערה על אוטובוס ישראלי לפני כמה חודשים. וביידוי אבנים על כלי רכב צבאיים. הכחשתי את שתי ההאשמות ואחרי 10 דקות החוקר הוציא אותי לחצר. הם השאירו אותי שם עד הערב. אחר כך החזירו אותי לחדר החקירות, וחוקר אחר תחקר אותי. הוא צעק ואמר שאני משקר. הוא התחיל לשאול "אז החיילים ותושבי המחנה שראו אותך עושה את זה הם שקרנים ורק אתה צודק?". המשכתי להכחיש, והחוקר רשם את מה שאמרתי וציווה עליי לחתום על העדות שלי, והוא הסביר לי שאני חותם על מה שאמרתי. חתמתי ונתתי טביעות אצבע, וצילמו אותי. בסביבות השעה 21:00, אחרי שסיימו לתחקר את ארבעת העצורים האחרים, החיילים הובילו אותנו למקום שנראה כמו מטבח, מול החצר, ואחד מהם אמר לנו שאנחנו יכולים לישון על הרצפה. באותו זמן הגיע רופא צבאי שעשה לנו בדיקת קורונה, ושאל אם אנחנו סובלים ממחלות. ישבנו על הרצפה במטבח במשך שש שעות בערך. לא נתנו לנו אוכל או שתייה, וגם לא הצלחנו לישון. הלסת כאבה לי מאוד. כל הזמן הזה היינו אזוקים, עם עיניים מכוסות, והזמן עבר לאט. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר החיילים הוציאו אותי מהמטבח. את האחרים הוציאו כבר קודם. לקחו אותי בכלי רכב קטן, עם ליווי של ארבעה חיילים. ישבתי במושב הקדמי, בין שני חיילים, ונסענו לבית חולים הדסה עין כרם. ידעתי איפה אני לפי השלט בכניסה. הגעתי לשם בסביבות השעה 4:00. עשו לי שוב בדיקת קורונה ואז נתנו לי משככי כאבים. שני חיילים ליוו אותי ואחד מהם זה היה זה שתקף אותי בזמן המעצר. הכניסו אותי לחדר ואחד החיילים כבל את יד שמאל שלי למיטה. מרוב כאבים לא הצלחתי לישון. בערב לקחו אותי לצילומי רנטגן ואז החזירו אותי לחדר. בחדר היה חולה מירושלים והוא אמר לי שהוא שמע את הרופאים אומרים בעברית שאני אצטרך לעבור ניתוח. אחרי השקיעה, בשעות הערב, אבא שלי הגיע וניסה להיכנס לחדר. הוא קרא לי ושאל איך אני מרגיש, ושני החיילים גירשו אותו. מפעם לפעם הוא ניסה להגיע לדלת החדר ולשאול אותי מה שלומי והוא אמר לי לא לדאוג. למחרת, יום שלישי, אחר הצהריים, הם העבירו אותי לחדר אחר, והחיילים התחלפו באחרים. החיילים החדשים הרשו לאבא שלי להיכנס לחדר לכמה דקות ולדבר איתי, ואבא שלי סיפר לי שהוא חתם על הסכמה לניתוח שלי ואמר שהניתוח יהיה ביום רביעי. ביום רביעי לקחו אותי לחדר ניתוח, והניתוח התחיל בסביבות השעה 12:00. הוא נמשך ארבע שעות, ואחריו החזירו אותי לחדר. נודע לי שהרופאים שמו לי מהדק, כדי להדק את הלסת שלי מצד שמאל. זה מונע ממני ללעוס ולהזיז את הלסת. ביום חמישי, בסביבות השעה 20:00, לקחו אותי בכלי רכב שמשמש להעברת עצורים לכלא מגידו, אזוק ידיים וברגליים. בכלא הכניסו אותי לחדר שבו נשארתי לבד ארבעה ימים. אחר כך העבירו אותי לחדר אחר שהיו בו חמישה עצורים קטינים. נשארתי בכלא מגידו 18 יום. קיבלתי מרק לאכול ומשככי כאבים, והיו שלושה דיונים בבית המשפט שהשתתפתי בהם באמצעות וידיאו. עורך הדין ייצג אותי. אחר כך העבירו אותי לכלא עופר, ושם התקיים דיון אחרון ב-24.12.20, שגם בו השתתפתי בווידיאו. הוא נמשך יותר מחצי שעה, והשופט שאל אותי מה אני אעשה כשאני אחזור הביתה. עניתי לו שאני אחזור לבית הספר שלי. לא הצלחתי כל כך להבין מה המתרגם אומר בגלל קליטה לא טובה, ולא הבנתי מה החליט השופט. הם החזירו אותי לחדר בעופר ונשארתי שם בלילה. בבוקר, זה היה יום שישי, הודיעו לי שאני משתחרר באותו יום. אחר כך נודע לי ששוחררתי בערבות כספית של 3,000 ש"ח. באותו יום, 25.12.20, לפני הצהריים, ג'יפ צבאי לקח אותי למחסום אל-ג'יב ושם אבא שלי חיכה לי במכונית של ידיד שלו ולקח אותי הביתה. אני עדיין לא יכול לאכול כרגיל ומקבל רק נוזלים. רופא בבית חולים בחברון אמר לי שייקח עוד שבועיים עד שיורידו לי את המהדק המתכתי. אביו של מוחמד, מוניר מוקבל, בן 47 ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-6.12.20, בעת שבנו הוחזק עדיין במעצר: למחרת המעצר, בשעות הצהריים, התקשרו אליי מבית חולים הדסה וביקשו ממני להגיע לשם כדי לחתום על אישור לנתח את מוחמד. הם שלחו לי הזמנה ושלחתי אותה למנהלת התיאום והקישור. בשעה 17:00 קיבלתי היתר כניסה. נסעתי ישר לבית חולים הדסה ועליתי לקומה השביעית. ראיתי את מוחמד באחד החדרים וניסיתי להיכנס אליו, אבל שני חיילים שהיו בחדר מנעו ממני להיכנס. עמדתי בכניסה לחדר ושאלתי את מוחמד איך הוא מרגיש, והוא אמר שהוא בסדר. ניסיתי כמה פעמים להיכנס לחדר אבל שני החיילים לא אפשרו לי. הצלחתי לצלם את מוחמד, שהיה כבול למיטה. נשארתי כל הלילה בפרוזדור וניסיתי להירדם שם על אחד הכיסאות, אבל לא הצלחתי. ביום שלישי הם העבירו אותו לחדר אחר, ושני החיילים שהיו שם התחלפו בחיילים אחרים. אחד החיילים החדשים נתן לי להיכנס ולדבר אתו כמה דקות. הצלחתי גם לצלם אותו. היד השמאלית שלו הייתה כבולה למיטה, ונודע לי מחולה שהיה אתו בחדר שהניתוח שלו נקבע ליום רביעי. ביום רביעי, בסביבות השעה 12:00, לקחו אותו לחדר הניתוח. הניתוח נמשך ארבע שעות ואחר כך החזירו אותו לחדר והצלחתי לדבר איתו במשך רבע שעה בערך. הרופאים הסבירו לי שהם שמו לו מהדק לסת, ולכן יהיה לו קשה לאכול במשך תקופה אורכה. ציפיתי שמוחמד יישאר בבית חולים להמשך טיפול אבל להפתעתי כבר למחרת, יום חמישי, בשעות הערב, החיילים העבירו אותו לכלא מגידו. חזרתי הביתה, והתעדכנתי על מה שקורה איתו דרך עורך דין מהאגודה הבינלאומית להגנת הילד. אני ואמא שלו דואגים מאוד בגלל שהחזירו אותו לכלא מייד אחרי הניתוח.
