מאות פלסטינים מוחזקים בבתי כלא ישראליים – בישראל ובגדה – מבלי שהואשמו בביצוע עבירה כלשהי, מבלי שהוצגו להם הראיות הקיימות נגדם לכאורה, ומבלי שידעו מתי הם משתחררים. ישראל קוראת לזה "מעצר מנהלי". זוהי אינה תופעה חדשה: מזה עשרות שנים שישראל מחזיקה כך מאות עצירים מנהליים בכל רגע נתון.
קצת נתונים: על-פי נתוני שירות בתי הסוהר, נכון לחודש מאי 2018, היו 440 עצירים מנהליים, בהם שתי נשים ושלושה קטינים. הארכת המעצר המנהלי היא עניין שגרתי: מתוך 440 העצירים המנהליים, 126 הוחזקו במשך חצי שנה עד שנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת) ו-93 הוחזקו מעל לשנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים). בשנה האחרונה נשלחו בממוצע 29 פלסטינים למעצר מנהלי בכל חודש, ושוחררו 37. בעשר השנים האחרונות, לא עבר חודש שבו החזיקה ישראל פחות מ-150 פלסטינים במעצר מנהלי.
הסמכות להורות על מעצר מנהלי היא סמכות קיצונית וגורפת. לכאורה, צווי המעצר נבחנים על-ידי בתי המשפט הצבאיים ועל-ידי בית המשפט העליון. ואולם בתי משפט אלה מספקים רק מראית עין של ביקורת שיפוטית והם מאשרים מעצרים אלה כעניין שבשגרה.
תמונה
דניס וחסן אל-חמורי, הוריו של חסאלח אל-חמורי. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 21.7.18
דניס אל-חמורי, בת 59, תושבת א-ראם, נשואה ואם לשלושה, סיפרה בעדות שמסרה ב-21.7.18 לתחקירן בצלם עאמר עארורי, על מעצר בנה:
תמונה
סלאח אל-חמורי. התמונה באדיבות המשפחה
הבן שלי, סלאח אל-חמורי, בן 33, עצור במעצר מנהלי מאז ה-23.8.17. בהתחלה עצרו אותו לשישה חודשים. אחרי זה האריכו את המעצר בארבעה חודשים, מה-28.2.18 עד ה-30.6.18. אבל ב-1.7.18 שוב האריכו את המעצר שלו בעוד שלושה חודשים, עד ה-30.9.18.
סלאח עבד בארגון א-דמיר בתור חוקר. הוא נשוי לאליסה, אזרחית צרפת, ויש להם ילד בן שנתיים. הם התחתנו ב-5.6.14. ב-1.5.16, אחרי שאליסה חזרה מביקור בצרפת, הרחיקו אותה מנמל התעופה בן גוריון, כשהיא הייתה בחודש השביעי להריון. עיכבו אותה ללילה שלם. היא ילדה את הבן, חסן, בצרפת ולא חזרה לפה מאז.
אני מקווה מאד שהם ישחררו אותו ב-30.9.18 ולא יאריכו לו את המעצר שוב. הוא לא יכול לראות את הבן שלו. הילד לא מבין איפה אבא שלו, הוא בסך הכול בן שנתיים.
בעלי חסן, בן 63, לא מסוגל לבקר את סלאח. הוא מפחד לעבור במכונת השיקוף, כי הוא עבר ניתוח לב פתוח ב-2009 ויש לו מתכת בתוך החזה. הוא לא רוצה שישפילו אותו ויעכבו אותו בדרך לכלא, ומפחד שהשיקוף יגרום לו נזק. לפחות הוא הצליח לראות אותו בבית המשפט כמה פעמים – בבית המשפט הם מקלים בבידוק הביטחוני אם יש לך אישור רפואי. אבל שם אסור לנו לדבר אתו או להתקרב אליו.
אני מבקרת אותו פעם בחודש. זה יום קשה. צריך להתעורר מוקדם – אני מגיעה במכונית למרכז הצלב האדום בירושלים ושם עולה על אוטובוס לבית הכלא שהם מארגנים, בשעה חמש וחצי לפנות בוקר. המסע לוקח שלוש שעות מירושלים לקציעות. כל הדרך אני חושבת על התפקיד שלי כאמא – אני חייבת להיות חזקה ולשדר חיוביות, בשבילו. אחד מהילדים שלי – קרולין, בת 25, או אמיר, בן 23 - מגיע איתי לביקור. מותר לנו להביא איתנו רק חמש תמונות – אנחנו מגיעים עם תמונות של הבן שלו כדי שיראה איך הוא גדל. אני מנסה להיות חזקה ולא לבכות בזמן הביקור, כדי שהוא לא יראה, במיוחד כשאני רואה אותו מסתכל על התמונות.
סלאח יודע שהרחקת אשתו והילד שלהם זה ניסיון לשבור אותו ולהחליש אותו. גם הוא מנסה לשדר לי שהוא חזק. אני אומרת לו שאסור לו לדאוג, שאשתו והבן שלו בסדר ושהמעצר יסתיים בקרוב.
לפני שמונה חודשים ביקרתי את הנכד בצרפת. הוא החזיק בתמונות של אבא שלו וכל הזמן שאל אותי מתי הוא יראה אותו, מתי אבא יחזור הביתה. זה ילד קטן, קשה להסביר לו שאבא שלו עצור. גם לאשתו קשה מאד, היא רוצה לבקר אותו. אני מנסה לחזק אותם.
קשה לי. סלאח לא יכול לראות את אבא שלו, את אשתו ואת בנו. קשה לי שאשתו צריכה לגדל את הילד לבד. אני סובלת בשקט. אני מנסה להיות חיובית מול כולם אבל זה קשה. יותר מכל קשה לי לראות את הנכד חסן שלא מבין מה קורה סביבו.
איסראא אבו שהאב, בת 19, סטודנטית לחשבונאות, תושבת קלקיליה, נשואה ואם לתינוק בן שנה, סיפרה בעדות שמסרה ב-7.6.18 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי על מעצר בעלה:
תמונה
איסראא אבו שיהאב ובנה ג'וד. צילום: עבד סעדי, בצלם, 7.6.18
ב-26.8.16 התחתנתי עם מחמוד אבו שהאב, שעבד כפועל בניין באזור קלקיליה לפני ששלחו אותו למעצר מנהלי ב-20.12.2016. אחרי החתונה, גרנו עם אמא שלו בכפר עזון. היא נפטרה בחודש ינואר, אחרי שהוא נעצר, ואני הייתי בהריון בחודש השלישי ובגלל זה החלטתי לעבור לגור אצל ההורים שלי בקלקיליה כדי לא להישאר לבד.
ב-20.12.16 הייתי בהריון, ובעלי ליווה אותי לביקור אצל הרופא בקלקיליה. בדרך חזרה, נסענו במוניות שירות לעזון. כשהגענו לאזור הכפר עיזבת א-טביב, חיילים עצרו את המונית ובדקו את תעודות הזהות של הנוסעים. הם הורידו את בעלי מהמונית והורו לנהג להמשיך בנסיעה. הם השאירו את בעלי איתם ואני המשכתי בנסיעה לעזון. רק לאחר יומיים, הודיעו לי ממועדון האסיר הפלסטיני שהוציאו לו צו מעצר מנהלי למשך חצי שנה.
לפני סוף תקופת המעצר, הם חידשו את הצו לעוד חצי שנה. אחר כך הם ביקשו להאריך את הצו פעם שנייה בעוד חצי שנה. בעזרת עורך הדין של מועדון האסיר הצלחנו להפחית את התקופה לארבעה חודשים נוספים. אחרי ארבעה חודשים, הם שוב חידשו את צו המעצר, בפעם השלישית, בעוד ארבעה חודשים שאמורים להסתיים ב-22.8.18.
אף פעם לא האשימו את בעלי באף פשע. שירותי הביטחון אומרים שיש תיק סודי, שרק קצין השב"כ מכיר. אין לנו מושג למה הוא יושב במעצר כבר יותר משנה וחצי.
בעלי נעצר פחות מארבעה חודשים אחרי החתונה שלנו. כאב לי מאד ללדת את הבן שלנו בלעדיו. עברתי לבד את הרגעים הקשים והיפים של ההיריון. כאב לי מאד שהוא לא יכול היה לשמוח איתי כששמעתי שהתקבלתי ללימודי חשבונאות באוניברסיטה.
ניסיתי לבקר אותו בכלא. הצלחתי לקבל היתר כניסה רק חמישה חודשים אחרי שהוא נעצר. זה היתר מוגבל, שתקף לחודשיים ומאפשר מקסימום שני ביקורים. אבל בדיוק באותה התקופה הייתה שביתת רעב של העצירים המנהליים, ואחד מצעדי הענישה נגדם היה שלילת היתרי הביקור מבני המשפחות, אז לא יכולתי לבקר אותו. אחרי זה קיבלתי היתר חדש – גם הוא היה תקף לחודשיים, מה-24.8.17 ועד ל-23.10.17 – והצלחתי לבקר את בעלי בפעם הראשונה, תשעה חודשים אחרי שנעצר, ב-17.9.17. זה היה ביקור כואב. לא הסכימו להעביר את הבן שלנו, ג'וד, לצד השני של מחיצת הזכוכית כדי שאביו יוכל לחבק ולנשק אותו בפעם הראשונה. אחר כך הצלחתי לבקר אותו שוב, בנובמבר 2017, אז הרשו לו להחזיק את ג'וד. ושוב ביקרתי אצלו בפעם האחרונה ב-20.12.17. אני מנסה כל הזמן לחדש את ההיתר בעזרת הצלב האדום, אבל מאז, הפקיד הודיע לי שהוטל איסור לחדש את ההיתר שלי מטעמים ביטחוניים.
לא ראיתי אותו כבר יותר מחצי שנה. אני עוברת תקופה קשה וכואבת בחיים שלי. בכל הזמן הזה לא האשימו אותו בשום דבר.
The referenced media source is missing and needs to be re-embedded.
ארווא סנובר ובנה הקטן כרם. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.6.18
תמונה
ילדיהם של ארווה מוסטפא הינדי, מחזיקים בתמונת אביהם העצור מנהלית, עם סבם וסבתם. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 6.6.18
ארווא סנובר, בת 26, תושבת הכפר תל באזור שכם, נשואה ואם לשניים, סיפרה בעדות שמסרה ב-6.5.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי על מעצר בעלה:
ב-24.7.14, חיילים הגיעו לבית שלנו ועצרו את בעלי, מוסטפא הינדי, בן 28. כבר עצרו אותו כמה פעמים בעבר, לפני שהתחתנו, אבל גם אז המעצר היה מנהלי ולא הוגש נגדו כתב אישום.
יום אחרי המעצר, הבנתי מחמי שבעלי נמצא במחנה חווארה. אחרי חמישה ימים, עורך הדין הודיע לנו שהוא עצור מנהלית לחודשיים. שבוע לפני תאריך השחרור, עצור משוחרר שהיה אתו בכלא התקשר לספר לנו שהמעצר של בעלי הוארך בעוד חודשיים. זה הפתיע אותי מאד, כבר התכוננתי לחזרה שלו הביתה. הילד שלנו היה קטן והוא ציפה לראות את אבא. גם אני התגעגעתי מאוד.
אמרתי לעצמי שזה לא סוף העולם. רק עוד חודשיים והכל יחזור להיות כמו שהיה. אחריי החודשיים הנוספים, הוא שוחרר וחזר לחיים שלנו.
בשנת 2015 עצרו את בעלי שוב ושלחו אותו לכלא מגידו. אחרי כמה ימים, מועדון האסיר הודיע לנו שתקופת המעצר המנהלי שלו היא ארבעה חודשים. המעצר הוארך לארבעה חודשים נוספים. הייתי בהריון כשבעלי נעצר, וילדתי את בני השני, כרם, ב-6.3.16 בזמן שבעלי היה עצור. זה היה לי מאד קשה. במקום שבעלי ילווה אותי לבית החולים, הלכתי עם ההורים שלי ושלו. רציתי שהוא יהיה לצדי. רציתי שהוא יהיה הראשון שיחזיק את התינוק אחרי שנולד. הצלחתי להתקשר אליו למחרת כדי להודיע לו שנולד לנו בן. הרגשתי שהוא מנסה להישמע שמח אבל שמעתי עצב בקול שלו.
חודש אחרי שכרם נולד, הלכתי עם שני הילדים וחמותי לבקר אותו, אבל במחסום טייבה לקחו לנו את אישור המעבר. אמרו לי שאסור לי להיכנס מסיבות ביטחוניות. ניסיתי לעבור במחסום אחר אבל גם שם אמרו לי את אותו הדבר. הגשתי בקשה לאישור חדש דרך ארגון הצלב האדום אבל היא נדחתה. אמרו לי שזה מטעמים ביטחוניים.
ב-10.6.16 בעלי שוב השתחרר מהמעצר. הדבר העצוב ביותר בשבילי היה שהבן הגדול שלנו, תוופיק, סירב להתקרב אליו או לומר לו שלום. בעלי נעצר כשהוא עוד היה קטן. תוופיק בקושי הספיק להתרגל אליו, ושוב חיילים פרצו לבית שלנו ועצרו אותו, ב-14.3.17, יום לפני החתונה של אח שלו.
הבעיה הכי גדולה עם המעצרים של בעלי היא חוסר הוודאות. אנחנו לא יכולים לדעת מתי הוא ישוחרר, כי הצבא יכול לחדש את המעצר המנהלי כמה פעמים שהוא רוצה. כיום, בעלי עדיין מוחזק במעצר. בהתחלה הוא קיבל שישה חודשי מעצר מנהלי, ואז חידשו לו את המעצר. ב-12.3.18, בעלי הכריז על שביתת רעב שנמשכה 34 ימים. כמה ימים לפני כן, היה דיון בנוגע לערר שלו נגד הארכת המעצר המנהלי, והשופט לא הפנה אליו שום שאלה ולא הרשה לו לדבר. הוא האריך את המעצר המנהלי של בעלי על המקום, בלי לשמוע את הצד שלו. אם היה כתב אישום ומשפט מסודר, והוא היה נשפט לתקופה מוגדרת, זה היה מקל עלינו. אבל אנחנו לא יודעים מתי ישתחרר ומה ההאשמות נגדו.
ניסיתי לשכנע אותו לא לשבות רעב. זה הפחיד אותי. הוא אמר לי שהוא התייאש לגמרי מהמעצרים שלא נגמרים, ושהוא לא עשה שום דבר שמצדיק עונש כזה. תקופת השביתה הייתה קשה במיוחד כי הפסקנו לשמוע ממנו. הוא הועבר לבית כלא אחר, לא ידענו איפה בדיוק. אפילו עורך הדין שלו לא ידע – הוא לא הצליח לבקר אותו, כי כל פעם העבירו אותו לבית כלא אחר. בסוף התיק עבר לעורכת דין אחרת. הוא הוחזק בבידוד וסירב ללכת לבית החולים או לקבל את המינרלים שניסו לתת לו. בני תוופיק שמע את בני המשפחה מדברים ודאג, הוא כל הזמן שאל למה אבא שלו מסרב לאכול.
בסוף הגיעו להסכמה בין השב"ס למועדון האסיר, והוא הפסיק את שביתת הרעב בתמורה לשחרור ב-12.9.18, ובתנאי שלא יחודש צו המעצר המנהלי עוד פעם. הרגשתי הקלה גדולה ששמעתי על ההסכמה. פחדתי מאד ששביתת הרעב תגרום לו לבעיות בריאותיות בעתיד. עכשיו אנחנו מחכים בקוצר רוח לשחרור.
ח'ולוד דאר שרים, בת 37, תושבת קלקיליה, עקרת בית, נשואה ואם לשניים, סיפרה בעדות שמסרה ב-10.6.18 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי, על מעצר בעלה:
אחרי שאישרו את צו המעצר המנהלי הראשון, פניתי לצלב האדום כדי לקבל היתר כניסה ולבקר את בעלי בכלא. השלטונות דחו את הבקשה שלי "מטעמים ביטחוניים", בלי לנמק. המעצר המנהלי שלו התחיל, באופן רשמי, ב-16.11.16 ונמשך חמישה חודשים - עד ה-18.4.17. לפני סוף התקופה הזאת, הם חידשו את צו המעצר לעוד חצי שנה, עד ה-17.10.17.
הצלחתי להשיג היתר כניסה שמוגבל לשני ביקורים אצל בעלי, שהיה כלוא בנגב. שנה שלמה עברה מהיום שעצרו אותו עד שהצלחתי לראות אותו.
ב-17.10.17, בית המשפט אישר לחדש את צו המעצר המנהלי בפעם השנייה, לתקופה של ארבעה חודשים נוספים, עד ל-16.2.18. בסוף התקופה הזו בית המשפט אישר לחדש את צו המעצר המנהלי בפעם השלישית, לעןד ארבעה חודשים, עד ל-15.6.18.
כשעצרו את בעלי הייתי בחודש השביעי להריון. חודש אחרי המעצר, ילדתי את יוסף. הוא עוד לא זכה לקבל את האהבה של אבא שלו. כשהיה בן שנה, לקחתי אותו לראות את אבא שלו בכלא. ריזק לא הפסיק למרר בבכי באותו היום, לא ראיתי אותו ככה במשך כל שנות הנישואים שלנו. מאז שהוא נעצר, מזה כמעט שנתיים, נתנו לי לבקר אותו רק ארבע פעמים. הפעם האחרונה הייתה ב-18.4.18. אז חשבתי שהוא ישתחרר עד סוף תקופת המעצר שכתובה בצו, ביוני, אבל המעצר חודש בפעם הרביעית. אנחנו הולכים לבקר אותו שוב ביום רביעי, לפני חג עיד אל-פיטר.
בעלי רחוק ממני, מהבית שלו ומהילדים שלו. כואב לי לראות את הילדים גדלים בלי אבא.
פריאל מרדאווי, בת 53, תושבת הכפר קריות, נשואה ואם לשמונה, סיפרה בעדות שמסרה ב-7.6.18 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי, , על מעצר בעלה:
בשעה 2:00 לפנות בוקר ב-12.12.17, פרצו חיילים לבית שלנו ועצרו את בעלי, חוסיין מרדאווי, בן 60. הם לא נתנו לו להחליף בגדים. הוא ביקש מהחיילים רשות לגרוב גרביים כי היה קר, והם לא הרשו לו להתלבש או אפילו לקחת אתו מעיל חורף. הם לקחו אותו כמו שהוא, לבוש בפיג'מה, ולא נתנו לנו להיפרד ממנו.
לא ראיתי את בעלי מאז, כי הבקשות שלנו לאישור מיוחד לביקור אסירים מסורבות "מטעמים ביטחוניים". הבת שלי, איסלאם, בת 24, הצליחה לקבל אישור וביקרה אותו בכלא קציעות פעמיים. הבנות שלי מאיס וסלמא, בנות 22 ו-18, הצליחו לבקר אותו פעם אחת לפני שבועיים.
לא ידעתי כלום על המצב שלו בשבועיים הראשונים אחרי שעצרו אותו. ניסיתי לדבר עם כל מני ארגונים ואף אחד לא ידע לומר לי איפה הוא ומה המצב שלו. אחרי שבועיים, הבנו דרך עורך הדין שהוציאו לו צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים. אני מפחדת שהמעצר קשה מאד לבעלי, שהוא בן אדם בן 60 שלא יכול לסבול תנאים של בית כלא.
יומיים לפני מועד השחרור, האריכו את המעצר שלו בארבעה חודשים נוספים. הוא סיפר לי בשיחת טלפון. הרגשתי שיש לו חדשות רעות לפי צורת הדיבור שלו, עוד לפני שהוא אמר לי. בכיתי בשקט ולא יכולתי להוסיף מילה. גם הוא שתק וניתק את הקו. אחרי כמה ימים דיברנו שוב וניסינו לנחם אחד את השני.
כולם חיכו בקוצר רוח שהוא יחזור. הבת שלי בדיוק התכוננה לטקס סיום הלימודים שלה באוניברסיטה. הנכדים דיברו על זה שסבא חוזר עוד מעט.
הם עצרו אותו בלי כתב אישום. אם היה משהו נגדו, היו שופטים אותו לתקופה מוגדרת מראש, והיינו יודעים בדיוק מתי הוא ישתחרר. זה מתסכל. תאריך השחרור החדש שלו הוא ב-12.8.18, בתנאי שלא יחדשו את המעצר המנהלי בפעם השלישית, כמובן. אני יודעת שיש שם עצירים שמחדשים להם את המעצר המנהלי ארבע או חמש פעמים.
פתאום אני לבד. אני צריכה להיות גם אימא וגם אבא ולפרנס את המשפחה. פתאום קשה לשלם חשבונות. מה שהם עושים לנו זה עוול גדול.
מאז ה-1.1.22 מחרימים כל העצירים המנהליים הפלסטינים את ההליכים המתקיימים בבתי המשפט בנוגע לצווי המעצר. עד עתה, אף גורם רשמי לא התייחס לטענותיהם ובתי המשפט ממשיכים לדון בצווים כאילו לא אירע דבר. מאז החל החרם, דנו בתי המשפט בעשרות תיקים – למרות העדרם של העצירים ושל עורכי דינם מהדיונים. העצירים מבקשים להבהיר כי ההליכים המתקיימים בבתי המשפט בנוגע לצווי מעצר מנהלי הם לא יותר ממראית עין של ביקורת שיפוטית, כאשר הם עצמם משמשים רק כניצבים בהצגה שנועדה להכשיר את כליאתם. בחירתה של המדינה להמשיך ולקיים את הדיונים כרגיל רק מוכיחה את טענתם זו וממחישה כיצד לנוכחותם הפיזית בדיונים אכן אין משמעות. על פי נתונים רשמיים של הצבא עולה כי רק אחוזים בודדים מהצווים מבוטלים על ידי בתי המשפט הצבאיים. ברוב המכריע של המקרים מקבלים השופטים ללא עוררין את שיקול הדעת של המפקד הצבאי, ולכל היותר הורו לקצר במעט את המעצר: בין השנים 2009 ל-2013 הוצאו 3,996 צווי מעצר מנהלי. מתוך הצווים שנדונו בתקופה זו בתי המשפט, 2,422 צווים (כ-60%) אושרו ו-1,052 (כ-26%) קוצרו בלי כל הגבלה על האפשרות להאריכם שוב. 99 צווים (2.5%) בוטלו, 196 (5%) קוצרו עם הגבלה על הארכתם ו-214 (5.3%) אושרו עם הגבלה על הארכתם. בין השנים 2015 עד לסוף יולי 2017 הוצאו 3,909 צווי מעצר מנהלי. מתוך הצווים שנדונו בתקופה זו בתי המשפט, 2,953 צווים (כ-75%) אושרו ו-390 (כ-10%) קוצרו בלי כל הגבלה על האפשרות להאריכם. 48 צווים (1.2%) בוטלו, 181 (4.6%) קוצרו עם הגבלה על הארכתם ו-320 (8.1%) אושרו עם הגבלה על הארכתם. מעצר מנהלי נעשה על בסיס החלטה של אלוף הפיקוד – בלי כתב אישום ובלי משפט. על פי החקיקה הצבאית, ניתן לעצור אדם למשך שישה חודשים, אך ניתן להאריך תקופה זו ללא הגבלה כך שהמעצר אינו מוגבל בזמן והעציר לעולם אינו יודע מתי ישתחרר. בתוך שמונה ימים מהוצאת צו המעצר או הצו להארכתו יש לקיים ביקורת שיפוטית ולהביא את העציר בפני שופט, הרשאי לאשר את הצו, לבטלו או לקצר את תקופת המעצר. על החלטת השופט ניתן לערער לבית המשפט הצבאי לערעורים ואף להגיש עתירה לבג"ץ. אלא שבתי המשפט אינם עוסקים בביקורת שיפוטית אלא רק ביצירת מראית עין של ביקורת כזו. ברוב המוחלט של המקרים השופטים מקבלים ללא עוררין את טענות השב"כ בנוגע ל"מסוכנות" הנובעת מהעציר המצדיקה את כליאתו המיידית. הראיות עליהן מתבססות טענות אלה נותרות חסויות בפני העציר ועורך דינו כך שהעציר לעולם אינו יודע מה הסיבה לכליאתו ואינו יכול להתמודד עם הטענות שלכאורה קיימות נגדו. לעיתים השופטים מבקשים לראות בעצמם את החומר החסוי, לעיתים הם נמנעים מלבחון אותו ולא מנסים אפילו לברר מה המידע שבבסיס המעצר. כך או כך, העובדה שלעציר עצמו אין כל אפשרות להתמודד עם מידע זה מרוקנת את ההליך השיפוטי מתוכן. הבעיה העיקרית בהליכים המשפטיים בנוגע למעצר מנהלי היא שהנחת העבודה של השופטים היא שמעצר כזה הוא אמצעי חוקי. השאלה היחידה שהם בוחנים היא אופן הפעלת הסמכות: האם שיקול הדעת של אלוף הפיקוד במקרה שבפניהם היה סביר? בשום שלב הם לא בוחנים את החוקיות של הסמכות עצמה. בכך מתעלמים השופטים לחלוטין מכך שהדרך בה משתמשת ישראל במעצר מנהלי הופכת אותו לבלתי חוקי. ישראל – בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי המגבילות את השימוש באמצעי זה – משתמשת במעצר המנהלי באופן גורף ושגרתי ובמהלך השנים כלאה כך אלפי פלסטינים, בלי להעמידם לדין, בלי למסור להם מה ההאשמות נגדם, בלי לתת להם או לעורכי דינם לעיין בחומר הראיות ובלי למסור להם מתי ישוחררו. לפי נתוני שירות בתי הסוהר ישראל מחזיקה כיום ב-579 עצירים מנהליים פלסטינים. בשנות האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה החזיקה ישראל מאות רבות של פלסטינים במעצר מנהלי. מאז מארס 2002 לא היה חודש אחד שבו החזיקה ישראל פחות ממאה פלסטינים במעצר מנהלי ובחלק מ-2003 (במהלך האינתיפאדה השנייה) הגיע מספרם ליותר מאלף. מעצר מנהלי שונה ממאסר שנגזר על אדם לאחר שהורשע בעבירה ומטרתו הרשמית היא למנוע מאדם לבצע עבירה בעתיד, לא להענישו בגין מעשה שביצע בעבר. אלא שישראל משתמשת באמצעי זה גם כתחליף קל ונוח להליך הפלילי, בעיקר כאשר אין בידי הרשויות הוכחות לאשמה או כאשר הן אינן רוצות לחשוף את הראיות הנמצאות לכאורה ברשותן. ישראל גם מנצלת את המעצר המנהלי כדי לעצור פלסטינים רק בשל דעותיהם הפוליטיות ובשל פעילות פוליטית לא אלימה. המעצר המנהלי נעשה לתקופות ממושכות שנעות בין כמה חודשים לכמה שנים, כאשר הוא מוארך שוב ושוב. במקרים רבים מוצא צו מעצר חדש רגע לפני סיום צו המעצר הקודם, כאשר העציר כבר משוכנע שהוא שב לביתו וכאשר משפחתו כבר ממתינה לו. הארכת המעצר אינה עניין חריג. כמה דוגמאות: בסוף אוגוסט 2012 הוחזקו במעצר מנהלי 184 פלסטינים, בהם 29 שהוחזקו במשך חצי שנה עד שנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת) ו-106 שהוחזקו מעל לשנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים). בסוף אוגוסט 2016 הוחזקו במעצר מנהלי 652 פלסטינים, בהם 279 שהוחזקו במשך חצי שנה עד שנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת) ו-96 שהוחזקו מעל לשנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים). בסוף אוגוסט 2020 הוחזקו במעצר מנהלי 355 פלסטינים, בהם 134 שהוחזקו במשך חצי שנה עד שנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעם אחת) ו-54 שהוחזקו מעל לשנה (כלומר שמעצרם הוארך לפחות פעמיים). המעצר המנהלי הוא אמצעי אכזרי שהמשטר הישראלי עושה בו שימוש גורף ובלתי חוקי. לקושי הנלווה למעצר עצמו, לתנאים הקשים השוררים בבתי הכלא ולניתוק מהמשפחה, מחברים ומהסביבה, נלווה חוסר הוודאות הבלתי נסבל – הן על הסיבה למעצר והן על מועד השחרור. הדיונים על צווי המעצר המנהלי מתקיימים בבתי משפט צבאיים, בהם השופטים והתובעים הם ישראלים במדים הפועלים מכוחם של צווים צבאיים. על חלק מהצווים עותרים לבג"ץ, שם מתקיים הדיון בפני שופטי בית המשפט העליון. אלו גם אלו אינם מייצגים את האינטרסים של החברה ממנה מגיעים העצירים העומדים בפניהם אלא את האינטרסים של משטר הכיבוש. ככאלה, הם אינם יכולים להיות בורר ניטראלי הפועל לעשיית צדק. במקום זאת, הם מהווים אחד מהמנגנונים המרכזיים לתחזוקת השליטה הישראלית על הפלסטינים בגדה המערבית.
בתחילת נובמבר 2021 החזיקה ישראל במעצר מנהלי, לפי נתונים שקיבל המוקד להגנת הפרט מהשב"ס,482 פלסטינים, ובהם לפי משרד האסירים הפלסטיני, ארבעה קטינים. מעצר מנהלי הוא מעצר שנעשה ללא משפט, בטענה שאדם מתכוון לבצע עבירה בעתיד – מבלי שעדיין עשה דבר. עילת המעצר לא נמסרת לעציר, שאינו יודע מה הסיבה לכליאתו, והוא מבוסס על ראיות חסויות – כך שהעציר אינו יכול להתגונן ולהפריך את ההאשמות המועלות נגדו. נוסף על כל אלה, בשונה מעונש מאסר רגיל הנגזר על אדם, את המעצר המנהלי ניתן להאריך שוב ושוב, ללא הגבלה, כך שהעציר אינו יודע מתי ישוחרר. ישראל משתמשת באמצעי זה כעניין שבשגרה ובמהלך השנים כלאה כך אלפי פלסטינים לתקופות ממושכות, חלקם אף למשך שנים. על פי החוק, שופטים בוחנים את צווי המעצר המנהלי והעצירים יכולים גם לפנות לבית המשפט העליון, אולם זוהי רק מראית עין של ביקורת שיפוטית ולמעט מקרים חריגים ביותר השופטים מאשרים את צווי המעצר באופן גורף. המעצר המנהלי פוגע קשה במשפחותיהם של העצירים, בוודאי כאשר מדובר בקטינים. בני המשפחה אינם יודעים מתי יקיריהם ישוחררו והם נאלצים לחיות במשך חודשים ארוכים בחוסר ודאות. ישראל גם לא מאפשרת להן לשמור על קשר עם העצירים, כך שאין להן דרך לדעת מה מצבם הבריאותי והנפשי: היא מטילה הגבלות קשות על ביקורים בכלא וגם אלה המקבלים היתר זוכים לקיים רק ביקור קצר, מאחורי זכוכית, ובתדירות נמוכה. ביקורים אלה הם הדרך היחידה העומדת בפני המשפחות לשוחח עם העצירים, שכן ישראל אוסרת על קיום שיחות טלפון מהכלא. תחקירני בצלם גבו עדויות מהוריהם של שלושה קטינים המוחזקים נכון לעכשיו במעצר מנהלי, שתיארו את חייהם בצל החרדה התמידית לשלומם ואת חוסר הוודאות המלווה אותם בכל רגע בשל חוסר הידיעה בנוגע למועד שחרורם. מועמר נח'לה, תושב רמאללה בן 49, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד, על ההתמודדות של משפחתו עם מעצרו של בנו אמל, בן 17: אמל נולד כשאמא שלו הייתה בחודש השישי להיריון. הרופאים חיברו אותו למכשיר הנשמה וחששנו שהוא לא ישרוד. כשביקשו שניתן לו שם קראנו לו אמל (תקווה) כי הייתה לנו תקווה שהוא יחיה. הוא השתחרר מבית החולים אחרי שלושה חודשים בערך. ביוני 2020 אמל התחיל להקיא דם. הוא סבל מקשיי נשימה והתקשה לבלוע. אחרי בדיקות התברר שיש לו גידול בריאות ושהוא זקוק לניתוח שאפשר לבצע רק בבית החולים הצרפתי בירושלים. הגשנו בקשה להיתרי כניסה לישראל, עבורו ועבורי, כדי שהוא יוכל להגיע לניתוח ושאני אוכל ללוות אותו, אבל הבקשה שלי נדחתה, הם אמרו שזה בגלל נימוקים ביטחוניים. השב"כ זימן את אמל לחקירה בכלא עופר. ב-1.7.20 אמל הגיע לפגישה איתם. הם בדקו את תעודת הזהות שלו ואחרי שהוא חיכה שעתיים הם אמרו לו ללכת הביתה כי החוקר לא נמצא. אחרי כמה ימים, הצלחנו להגניב את אמל עם חברים לבית החולים בירושלים והוא עבר את הניתוח. אחרי חמישה ימים הוא שוחרר הביתה. אחרי כמה ימים התקשר אלינו מישהו מהשב"כ הישראלי ושוב זימן את אמל לחקירה. פניתי לארגון זכויות האדם א-דמיר והם פנו לרשויות הישראליות ושלחו להם את הדו"חות הרפואיים שלו, כדי שיבינו שהוא חולה, ונמסר להם שכרגע לא יבקשו לעצור אותו. באוקטובר 2020 אמל אובחן כחולה במיאסטניה גרביס, שזו מחלה נדירה ביותר שגורמת לקשיי נשימה, קושי בבליעת מזון והתכווצויות. הוא צריך לקחת תרופות כל ארבע שעות. ב-2.11.20 כשאמל היה עם חברים בדרך לרוואבי, חיילים עצרו אותו. הוא הוחזק במעצר במשך 38 ימים וב-10.12.20 הוא שוחרר הביתה. ביום שני,18.1.21, הוא זומן למשרדי המודיעין הפלסטיני. הם החזיקו אותו שם למשך הלילה ולמחרת הוא חזר הביתה. הוא הספיק לישון בבית רק לילה אחד. בלילה שבין רביעי לחמישי חיילים ואנשי שב"כ הגיעו אלינו הביתה בשעה 3:00 לפנות בוקר. הם עשו חיפוש בבית ואז אמרו לאמל להתלבש ולקחת את התרופות שלו ואז עצרו אותו. פניתי מיד לארגון א-דמיר, כדי שיבררו לאן לקחו אותו. הם חזרו אליי ומסרו לי שהשב"כ העביר את אמל למעצר מנהלי בכלא מגידו. מאז האריכו לו את המעצר כבר שלוש פעמים. עורך הדין שלו אמר לנו שעלולים להאריך לו את המעצר בפעם הרביעית ואנחנו מאוד מודאגים ומתוחים. החיים שלנו משובשים, אין לנו רגע של שקט. אנחנו כל הזמן דואגים לו. המצב שלו כרגע יציב ולא חלה הידרדרות, אבל הוא בסיכון בגלל המעצר הממושך והמחלה שלו. ב-19.9.21, כשהאריכו לאמל את המעצר בפעם השלישית, זה היה קשה וכואב יותר מפעמים הקודמות כי בניגוד לפעמים הקודמות לא הודיעו לו שבוע מראש שיאריכו לו את המעצר ולכן האמנו שהוא עומד להשתחרר. הרגשתי שהכל קורה בהילוך איטי. חישבתי את הזמנים ודמיינתי לעצמי: הנה אמל יוצא עכשיו מהכלא, הוא כבר מגיע, דופק בדלת שלנו, הנה רגע המפגש, חלום שמתגשם. אבל את כל זה לקחו מאיתנו ברגע האחרון, כשעורך הדין שלו מסר לנו שהמעצר שלו הוארך בעוד ארבעה חודשים, ושזה קרה ממש כמה דקות לפני שהוא היה אמור להשתחרר. מאז שאמל נעצר, הגשנו כמה פעמים בקשות להיתר כדי לבקר אותו אבל הם הרשו לי ולאמא שלו לבקר אותו רק פעם אחת, באפריל 2021. ראינו אותו מאחורי מחיצה מזכוכית, לא יכולנו אפילו לחבק אותו. הביקור נמשך רק ארבעים דקות, שבקושי הספיקו כדי לשאול אותו לשלומו ולברר בנוגע למצבו הבריאותי. הוא היה עייף וחלש וסיפר שהוא מקבל את התרופות באופן סדיר. הרגשתי שהוא אמר את זה רק כדי שלא נדאג. מאז אותו ביקור אנחנו מגישים בקשות כל חודש, אבל כל הבקשות נדחו, הם אמרו שאני מנוע בגלל שהייתי כלוא בעבר ולכן אשתי גם מנועה. אנחנו מגישים בקשות בכל חודש. באחד המקרים מסרו לנו דרך הצלב האדום שהביקור אושר, אבל אחרי חמישה ימים הצלב האדום הודיע לנו פתאום שהשב"כ חזר בו ושהאישור מבוטל. זה היה מאוד קשה. לפני חמישה ימים הודיעו לנו שקיבלנו אישור לביקור שאמור להתקיים ב-8.11.21. אני ואמא של אמל חיים עכשיו במתח וחוששים שיבטלו לנו שוב. עדכון: ב-8.11.21 אביו ואחיו של אמל נח'לה ביקרו אותו בכלא. ספאא אל-הרימי, בת 43 ואם לחמישה, תושבת ואדי רחאל שבמחוז בית לחם, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש על מעצרו של בנה סאמי , בן ה-17: הבן שלי סאמי ניהל את המכולת הקטנה של המשפחה. ב-20.9.21, כשסאמי ישן במיטה שלו, חיילים נכנסו אלינו הביתה. סאמי צעק שהוא לא עשה כלום ושהוא לא רוצה להיכנס לכלא. בהתחלה לקחו אותו לחקירה באל-מסקוביה (מגרש הרוסים), ואחרי עשרה ימים הוציאו לו צו מעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים. עורך הדין שלו אמר לנו שהמעצר כנראה קשור להסתה בפייסבוק, אבל הוא לא ידע יותר מזה. בהתחלה גם לא ידענו לאיזה כלא העבירו אותו, עד שפנינו למוקד להגנת הפרט והתברר לנו שסאמי בכלא עופר. אני לא יודעת למה הצבא עצר את הבן שלי. הוא עבד במכולת מהבוקר עד הלילה. מאוד קשה לי בלעדיו. אני כל הזמן חושבת עליו: כשאנחנו יושבים לאכול, כשאני נכנסת לחדר שלו ורואה את המיטה הריקה שלו. לפעמים אני בוכה. אני כל הזמן מתקשרת לעורך הדין כדי לבדוק אם יש מידע חדש ואם ביקר אותו. אני מנסה לברר אם הוא יחזור הביתה בתום ארבעת החודשים של המעצר, אבל אף אחד לא יודע. אני דואגת לסאמי מאוד. הוא עדיין ילד והוא לא יודע להתמודד עם משהו כזה. ראיתי כמה הוא פחד כשעצרו אותו. אסמאא מנסור, בת 37 ואם לארבעה, תושבת ג'נין, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי על מעצרו המנהלי של בנה מוחמד, בן ה-17: ב-8.4.21, לפנות בוקר, חיילים נכנסו אלינו הביתה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שזה קרה לי. החיילים פרצו את הדלת בזמן שישנו והתעוררנו מהצעקות של החיילים. הלכנו מיד לכיוון הדלת כדי למנוע מהחיילים להיכנס לחדרים של הילדים. שלושה מהם גרים איתנו – מוחמד, בן 17, מאסה, בת 16 ומרים, בת 11. בינתיים הילדים גם התעוררו מהצעקות ויצאו מהחדרים. החיילים מיד התנפלו על מוחמד. ראיתי אחד מהם מכה אותו על הראש בקת הרובה שלו. חייל אחר אזק למוחמד את הידיים ואז הם הכניסו אותו לאחד החדרים. אחרי חמש דקות בערך הם הוציאו אותו מהבית בלי שאפשרו לנו לתת לו בגדים, להיפרד ממנו או לחבק אותו. הם החרימו את הטלפון הסלולארי שלו. ביקשתי מהם שיתנו לי להיפרד ממנו אבל הם צעקו עליי ולא נתנו לי להתקרב אליו. כשהם הוציאו את מוחמד מהבית הייתי בהלם כשראיתי עשרות חיילים שהקיפו את הבית מכל הכיוונים. ביניהם היה גם אדם בלבוש אזרחי רעול פנים. אחרי שעצרו את מוחמד לקחו אותו לחקירה בכלא ג'למה (קישון), שם הוא היה במשך 28 יום. אחרי זה העבירו אותו למעצר מנהלי בכלא מגידו. הצו הראשון היה ללשישה חודשים, עד ל-8.10.2021. ציפינו שהוא ישתחרר אבל יום לפני שהצו פג הודיעו לנו מהכלא שלא נבוא לאסוף אותו כי האריכו לו את המעצר בעוד ארבעה חודשים, עד ל-8.2.22. לא האמנו שזה קורה. עד היום אני נתקפת חרדה בכל פעם שאני נזכרת ביום שעצרו אותו. עצוב לי מאוד על מוחמד, הוא היה תלמיד מצטיין. יום לפני שהוא נעצר היה לו מבחן שהוא קיבל בו 100. המעצר שלו שלל ממנו את האפשרות להמשיך בלימודי התיכון ושלל ממני את השמחה שהוא סיים בית ספר בהצלחה. אני דואגת מאוד שהמעצר שלו יימשך עוד הרבה זמן ושיהרסו לו את החיים ואת עתיד שלו. מוחמד קיווה לנסוע ללמוד בחו"ל אחרי שיסיים את התיכון. מאז שמוחמד נעצר הרשו לנו לבקר אותו רק פעם אחת, אחרי שישה חודשים וחמישה ימים. קשה לתאר כמה זה מזעזע לראות את הבן שלך מאחורי הזכוכית. אני ואבא שלו דיברנו איתו 45 דקות בטלפון, כשהוא מאחורי הזכוכית. שנינו בכינו בלי הפסקה. מאז, רק עורך הדין שלו יכול לבקר אותו.
כמעט שמונים ימים שמאהר אל-אח'רס, בן 49 ואב לשישה מהכפר סילת א-דהר שבאזור ג'נין, שובת רעב במחאה על צו המעצר המנהלי שהוצא נגדו. הצו הוצא בתחילת חודש אוגוסט ואמור לפוג ב-26.11.20. בשל שביתת הרעב, נמצא אל-אח'רס בימים אלה על סף מוות. על אף מצבו זה, מתעקשת המדינה להותירו במעצר. בדיון שהתקיים הבוקר בבית המשפט העליון הסכים נציג המדינה רק להתחייב שצו המעצר שלו לא יוארך. השופטים – סולברג, וילנר ומזוז – שלחו מצידם את עורכת דינו, אחלאם חדאד, לברר האם אל-אח'רס יסכים לקבל את הצעת המדינה. אל-אח'רס דחה את ההצעה והודיע שיפסיק בשביתת הרעב רק עם שחרורו. אל-אח'רס מוחה נגד השימוש באמצעי המעצר המנהלי, שהוא אחד האמצעים הקיצוניים ביותר בהם נוקט משטר הכיבוש. עצירים מנהליים אינם יכולים לדעת מתי יצאו לחופשי שכן אלוף הפיקוד רשאי להאריך את צו המעצר ללא הגבלה, על בסיס ראיות סודיות שלעציר לא ניתנת כל אפשרות להפריכן. במהלך השנים עצרו כוחות הביטחון במעצר מנהלי אלפי פלסטינים, לתקופות שנעו בין כמה חודשים לשנים אחדות. בתקופות מסוימות, במהלך האינתיפאדה השנייה, מערכת הביטחון החזיקה יותר מאלף עצירים מנהליים בו זמנית. נכון לסוף אוגוסט 2020 ישראל מחזיקה 355 פלסטינים במעצר מנהלי, בהם שני קטינים. הדיון הבוקר לא היה הדיון הראשון בעניינו של אל-אח'רס, שעתר כבר קודם לכן לבג"ץ בעקבות ההתדרדרות במצבו. ב-23.9.20, קבעו השופטים עמית וגרוסקופף (כנגד דעתו החולקת של השופט מינץ) כי "נחה דעתם" שיש הצדקה מלאה למעצרו המנהלי – לאחר דיון במעמד צד אחד ולאחר עיון בחומר החסוי. ואולם, הם הוסיפו שבשל מצבו של אח'רס הוא אינו מהווה עוד סכנה, ולכן "התכלית המניעתית" של המעצר המנהלי חדלה להתקיים. במקום להורות על שחרורו, נתלו השופטים בפתרון הקסם שמצא בית המשפט למענה למצבים כאלה: צו המעצר "מותלה" ואינו מופעל כעת. "התליית" צו מעצר מנהלי אינה הליך המעוגן בחוק אלא פתרון פרשני שהמציאו שופטי בית המשפט העליון כדי לחמוק מהכרעה – ומאחריות – במצבים שבהם עצירים מנהליים שובתים רעב וחייהם בסכנה, אך המדינה מסרבת לשחררם. המשמעות של צעד זה אינה ברורה, ולא בכדי נשמע השופט מזוז מבולבל מהשלכות החלטה קודמת זו במהלך הדיון שהתקיים הבוקר. פורמלית, מעצר מנהלי כפוף לביקורת שיפוטית. ואולם רק במקרים חריגים ביקורת זו מובילה לפסילת צווי המעצר, שברוב המקרים מאושרים כפי שהם. סירובם של השופטים לבטל צווי מעצר מנהלי אפילו במקרים שבהם העצירים נמצאים על סף מוות, תוך בחירה בפתרון משפטי מתחמק וחסר משמעות – היא קיצונית גם בתוך מציאות חמורה ומתמשכת זו. אין זה המקרה הראשון שבו עצירים מנהליים שובתים רעב כמחאה על מעצרם, מגיעים לסכנת מוות, המדינה מסרבת לשחררם – ובית המשפט העליון משתף פעולה עם התנהלות מזוויעה זו. בכל המקרים האחרים הסכימו, לבסוף, שובתי הרעב להצעת המדינה, וזו בתורה המשיכה ליישם, ללא הפרעה ובאישור שופטי בג"ץ, את אותם פרקטיקות ונהלים נגדם מחו השובתים. הודעתו של אל-אח'רס כי ימשיך בשביתה עד לשחרורו לא מאפשרת עוד למדינה – ולבית המשפט – להמשיך ולהתחמק מהכרעה. האחריות על שיתרחש מוטלת על כל אלה שיכלו למנוע את המשך ההתדרדרות במצבו של אל-אח'רס, וחלילה את מותו. בכוחם עדיין למנוע זאת.
