היית'ם אל-ג'נאזרה מושבת מעבודה מאז הוטלו הגבלות בגלל הקורונה, ומשפחתו חיה מהלוואות משכנים וחברים

30 אפריל 2020

היית'ם אל-ג'נאזרה הוא צבעי בן 51 ממחנה הפליטים אל-פוואר הסמוך לחברון. הוא לא עובד בימים אלה, שכן במסגרת ההגבלות בעקבות התפשטות הקורונה ישראל אינה מרשה לבני 50 ומעלה להיכנס לשטחה לצורך עבודה. לאחר שניסה מספר פעמים להגיע למקום העבודה שלו בדרך לא דרך, הוא הפסיק לנסות ויושב עכשיו בבית, מחכה בקוצר רוח לפתיחת המעברים וחושש לבריאותה של אשתו הזקוקה לטיפול רפואי שאותו לא יוכל כעת לממן.

אני מועסק דרך חברה קבלנית בצביעת מבנים בבית שמש. את ההיתר לעבודה בישראל קניתי, כמו כולם, ממתווכי היתרים – תמורת 2,500 שקלים בחודש. לפני משבר הקורונה נהגתי לנסוע לעבודה דרך מחסום מיתר. מדי יום הייתי יוצא מהבית לפנות בוקר כדי להגיע לבאר שבע, משם הייתה הסעה למקום העבודה שלי בבית שמש.

הנסיעות נמשכו שש שעות בכל יום, בנוסף לשמונה שעות העבודה. זה היה יום ארוך מאוד אבל למרות שכמעט לא ראיתי את המשפחה במהלך השבוע, הייתי מאושר שיש לי עבודה ושאני מתפרנס. אשתי סובלת מחסימת עורקים. היא מקבלת טיפולים ואמורה לעבור ניתוח מורכב ויקר.

אחרי ניכוי ההוצאות עבור ההיתר, האוכל במהלך העבודה והנסיעות, נשארו לי בכיס פחות מ-200 ש"ח ליום. אבל עדיין העדפתי לעבוד גם בחגים ובחופשות, למרות הקושי והעייפות, כי בכל יום שלא עבדתי הפסדתי כסף, מה שפגע ביכולת שלי לשלם את ההוצאות הרבות שלנו.

לפני כ-45 ימים ישראל הודיעה על צעדי חירום כדי להיאבק בהתפשטות הקורונה ואסרה על פלסטינים מעל גיל חמישים להיכנס לעבוד בישראל. ביום הראשון אחרי שהוטל האיסור ניסיתי בכל זאת להיכנס לישראל, אבל אנשי כוחות הביטחון הישראלים לא נתנו לי לעבור. לא נכנעתי, ובארבעת הימים שלאחר מכן ניסיתי שוב להגיע לעבודה שלי, אבל בכל פעם הגעתי לעבודה סחוט ומותש והחלטתי שאני לא יכול לעמוד בזה. אני אדם מבוגר ואני לא יכול לרוץ על הגבעות. מאז אני בבית, ממתין שמשבר הקורונה יחלוף.

היום, אחרי ארבעים ימים בבית, אני כבר נאלץ ללוות כסף מהשכנים שלי ומהחברים שלי. כל פעם נותנים לי 200 ש"ח. אשתי הפסיקה להגיע לטיפולים בישראל, כי אי אפשר לקבל הפניות כרגע, ואני דואג מאוד למצב הבריאותי שלה. אני גם חושש שהיא תידבק בקורונה.

* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-21.4.20, באמצעות הטלפון.

פריטים מומלצים

תמונת אילוסטרציה: חיילים מכניסים עצירים פלסטינים למחנה הצבאי מצדות יהודה בדרום הר חברון, 5.8.22. למצולמים אין קשר לאירוע המדווח. צילום: איתי פייטלסון, 5.8.22

שגרה אלימה

חיילים עצרו פלסטינים, בהם נער בן 16, במחסום, התעמרו בהם וגנבו מהם כסף

ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.

5 אוקטובר 2023

מדיניות הפתיחה באש

ישראל חזרה להציב מארבים בפרצות המוכרות לה בגדר, חיילים ירו והרגו את נביל ר'אנם, בן 53

נביל ר'אנם, בן 53, היה תושב הכפר סרה השוכן מערבית לעיר שכם. ביום ראשון, 19.6.22, בסביבות השעה 10:00, ניסה ר'אנם לעבור באחד הפתחים שבגדר ההפרדה סמוך למחסום קלקיליה DCO (אייל), כדי להיכנס לישראל בה עבד ללא היתר ולגבות חוב ממעסיקו. מיד כשעבר את התלתלית שבצדה המזרחי של הגדר, ירו חיילים ממארב מספר כדורים לעברו ולעבר פועלים אחרים שהיו איתו. ר'אנם נפצע בפלג גופו העליון ופונה על ידי חיילים לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, שם מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. ישראל, שהצדיקה את הירי בר'אנם בטענה שהשחית את הגדר וניסה לחצות לישראל, החזיקה בגופתו עד ה-23.6.22. לאחר הריגתו שללה ישראל היתרי עבודה משניים מבני משפחתו. ר'אנם הוא הפועל הפלסטיני השני שחיילים הרגו כשניסה לעבור את גדר ההפרדה לישראל בחודשיים האחרונים. ב-8.5.22, חיילים הרגו את מחמוד עראם, בן 27, תושב ח'אן יונס שגר בשנים האחרונות במחנה הפליטים עקבת ג'בר, אחרי שלדברי הצבא ניסה לחצות את הגדר ליד פרעון. הוא מת מפצעיו מאוחר יותר באותו יום בבית החולים תל השומר. גם במקרה זה החזיקה ישראל בגופתו והחזירה אותה למשפחתו רק ב-11.5.22. במשך ארבעה חודשים, בין החודשים אפריל ויולי 2022 יישמה ישראל מדיניות פתיחה באש מקלה ליד גדר ההפרדה, שהתירה ירי אש חיה לעבר פלג הגוף התחתון של פלסטינים החוצים - או מנסים לחצות – את הגדר. השינוי הונהג, על פי הטענה הרשמית, בשל כמה פיגועים שביצעו פלסטינים שהצליחו להיכנס כך לשטח ישראל. עקב שינוי זה, חלה במהלך חודשים אלה עלייה במספר הפלסטינים שנפצעו או שנהרגו מירי אש חיה. לפי פרסומים בתקשורת, מלבד ר'אנם ועראם שנהרגו מהירי, בחודש אפריל לבדו נפצעו 15 פלסטינים מירי זה. לשם השוואה, לפי נתונים של האו"ם,* בשלושת החודשים הראשונים של 2022 נפצע אדם אחד מירי ליד הגדר. כמו בחודשים האחרונים גם בעבר היו תקופות שבהן תיעד בצלם מקרי ירי של אש חיה לעבר פלסטינים שעברו, או ניסו לעבור, דרך הפרצות שבגדר ההפרדה. נראה שישראל, משיקוליה שלה, מחליטה מעת לעת האם לאפשר מעבר של אלפי פועלים פלסטינים דרך הפתחים בגדר או, דווקא, לנסות ולמנוע זאת. כאשר התקבלה החלטה למנוע את המעבר, היא נאכפת גם באמצעות ירי חי. כפי שבצלם כתב בעבר, יהיו אשר יהיו הנימוקים שבהם נתלית ישראל להצדקת ירי זה, השימוש באש חיה לעבר פלסטינים המבקשים להיכנס לישראל דרך פתחים בגדר – רובם המוחלט פועלים המבקשים לעבוד בישראל – אינו חוקי ואינו ניתן להצדקה. ירי זה אינו יוזמה פרטית של חיילים ומפקדים בשטח, אלא יישום של מדיניות מוצהרת – שנוסחה וגובשה באישור הדרגים הבכירים – ולכן מובן כי איש לא ייתן את הדין על הפציעה ועל ההרג. זאת, גם לא לאחר שתסתיים חקירת מצ"ח, שלפי פרסומים בתקשורת נפתחה לאחר הריגתו של ר'אנם, ושסופה – טיוח ההרג – ידוע מראש. י.ע., תושב סרה בן 54, נפגש עם נביל ר'אנם ובנו במחסום קלקיליה, משם יצאו לחפש דרך לעבור את הגדר. בעדות שמסר ב-2.7.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר: ביום ראשון לפנות בוקר נפגשתי עם נביל ר'אנם ובנו מועתסם במחסום קלקיליה. ישבנו שם מול אחד העסקים וחיכינו כדי לעבור דרך אחד הפתחים בגדר ליד המחסום. נשארנו שם עד שהבוקר עלה. הצטרפו אלינו צעיר מהיישוב שלנו, מ.ר., ועוד שני צעירים שאני לא יודע מאיפה הם. אחד מהם אמר שהוא מכיר פתח בגדר. עלינו על מכונית שהסיעה אותנו לשם וביקשנו מהנהג שיחכה לנו. שמנו לב שיש מארב של חיילים קרוב לפתח ושמענו יריות. נביל אמר שזה מסוכן ושהוא לא מוכן לעבור משם. חזרנו לרכב, שהסיע אותנו חזרה למחסום. דיברנו עם מתווכים שמכירים את הפתחים ומעבירים דרכם פועלים. כמה אנשים, כולל מועתסם, הלכו וניסו לעבור דרך אחד הפתחים, אבל אחרי בערך חצי שעה הם חזרו ואמרו שיש שם צבא ויריות. מועתסם אמר שהוא רוצה לחזור הביתה כי מאז הבוקר המצב מסוכן. שתינו קפה וחלקנו אכלנו ארוחת בוקר. מ.ר. הציע שנחזור לפרצה, אולי הצבא כבר עזב. הלכנו וניסינו לעבור דרך השטחים החקלאיים שליד הגדר, אבל שמענו צעירים שאמרו: "צבא, צבא", אז חזרנו לאחור כי פחדנו שהחיילים יתפסו אותנו. נביל וצעיר נוסף שאני לא מכיר רצו מאוד להיכנס והמשיכו להסתובב באזור כדי למצוא פתח שאפשר יהיה לעבור בו. שמעתי את אחד הצעירים אומר שיש דרך לעבור, למי שרוצה. אמרתי להם שלא ילכו כי המצב מסוכן, אבל נביל לא הקשיב לי. הצעיר דרך על הרשת, הוא היה במרחק של עשרים מטרים ממני בערך. מ.ר. ונביל ועוד שני צעירים הלכו אליו. ראיתי את הצעיר שדרך על הרשת עובר וגם את נביל, ואז שמעתי שלוש-ארבע יריות, אני לא בטוח כמה. מייד הסתובבתי וברחתי. תוך כדי שמעתי מישהו אומר "אוי, אני מת". פחדתי שהחיילים ירדפו אחרינו ויתפסו אותנו או יירו עלינו. כמה צעירים הסבירו לי איך להגיע לכביש הראשי, ושם עליתי על רכב וחזרתי הביתה. בדרך הביתה ראיתי ברשתות החברתיות שיש פצוע, שהוא אחד מהפועלים שניסו לעבור את הגדר. הבנתי שזה נביל. הייתי בהלם. ישבתי איתו לשתות קפה יותר פעמים מאשר עם בני המשפחה שלי. כבר שנים שאנחנו ישנים ביחד שבועות בישראל. מאוחר יותר נודע לי שהוא נפל שהיד. מ.ר., תושב סרה בן 21, רווק, אינו יכול לקבל היתר כניסה לעבודה בישראל שכן הוא אינו עונה על הקריטריונים שקבעה ישראל,. לכן הוא נכנס לישראל דרך הפתחים בגדר. בעדות שמסר ב-20.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי תיאר מ.ר. את מה שאירע באותו בוקר: בסביבות השעה 10:00 אחד הצעירים הלך לגדר ודרך עליה כדי לעבור לצד השני. אחרי שהוא הצליח לעבור, הוא קרא לנו לעבור גם. הלכנו לכיוון שלו. לפניי הלך תושב הכפר שלי, נביל ר'אנם. הוא הניח את הרגל על רשת ההפרדה, ואז שמעתי ארבע יריות. ראיתי שלושה חיילים שהסתתרו במקום נמוך מאחורי הרשת, במרחק של שבעה-עשרה מטרים מאיתנו. לא הייתה לי שום ברירה אלא לברוח משם. הסתובבתי ורצתי בלי הפסקה, עד שהתרחקתי. לא ידעתי מה קרה לנביל. כל מי שהיה איתי ברח. החלטתי לחזור הביתה, פחדתי מאוד ממה שקרה. אחרי בערך שעה התקשרתי לנהגים באזור. הם אמרו לי שהם ראו אמבולנס ושכנראה יש פצוע. בהמשך נודע לי דרך הרשתות החברתיות שנביל נפל שהיד. למחרת נאלצתי ללכת עוד פעם לגדר. אני לא יכול להישאר בלי עבודה. המעסיק שלי חייב לי כסף ואם ולא אלך אליו לא אקבל את הכסף הזה. אלה החיים שלנו. אין לנו ברירות אחרות. מועתסם ר'אנם, בנו של נביל, טייח בן 23, יצא עם אביו לפנות בוקר מביתם לעבר גדר ההפרדה. הם הגיעו למחסום בסביבות השעה 5:00. בעדות שמסר ב-27.6.22 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר מה אירע: הנהגים באזור אמרו לנו שיש פתח בגדר באזור שנקרא אבו אל-עדס. נסענו לשם. היו שם עוד פועלים שניסו להיכנס לישראל. כשהיינו במרחק של מאתיים מטרים מהגדר שמעתי יריות אבל לא ידעתי מה קורה בדיוק. חזרנו למכונית ונסענו שוב למחסום. אכלנו שם ארוחת בוקר. אבא שלי אכל שניצל ואני אכלתי פלאפל. חיכינו עד השעה 6:30 בערך ואז הלכתי לבדוק פתחים אחרים ליד המחסום, אבל בכולם היו חיילים. התקשרתי לאבא ואמרתי לו שלא נוכל לעבור. הוא ביקש שאחזור אליו. כשהגעתי בדיוק עבר האוטובוס לקלקיליה ואבא שלי סימן לו לעצור ואמר לי ללכת. בקשתי ממנו שיבוא איתי, אבל הוא רצה להישאר ולנסות בכל זאת לעבור את הגדר. הוא רצה ללכת למעסיק שלו כדי לקבל ממנו את המשכורת שלו, כדי לתת כסף לאחי מועתז, בן 31, ולעזור לו לקנות דירה. עליתי לאוטובוס וחזרתי הביתה. בשעה 8:30 בבוקר אבא שלי התקשר ושאל אם הגעתי הביתה. עניתי לו שכן והוא אמר שהוא עדיין מחכה כדי לעבור. ביקשתי ממנו שיחזור כבר הביתה והוא אמר שעוד מעט הוא יעבור את הגדר. סיימנו את השיחה וחזרתי לישון. ב-11:00 התעוררתי והתקשרתי אליו אבל הוא לא ענה. הטלפון שלו היה סגור. דאגתי כי הפעמים היחידות שבהן הוא לא ענה היו כשהוא נעצר. התקשרתי למ.ר. שפגשתי בבוקר ליד הגדר והוא אמר לי שהוא ראה את אבא עובר דרך הפתח בגדר ואז הוא שמע ירי וברח מהמקום ושאחר כך נודע לו שהגיע אמבולנס. הוא חשב שהחיילים עצרו את אבא. לא האמנתי לו. יצאתי מהחדר ומצאתי את אמא, את האחיות שלי ואת אחי מועתז בוכים. שאלתי אותם מה קרה והם אמרו שאבא נפצע. אמרתי להם שזה לא הגיוני. גם אחרי שעה, כשהתפרסם ברשתות החברתיות שהוא נפל שהיד, כולם בכו ואני לא האמנתי, אמרתי שאבא נעצר ולא קרה לו כלום. מהר מאוד התחילו להגיע בני משפחה, חברים ושכנים. התחלתי לעכל את העובדה שהוא מת. נוסף על האבל על אבא היה גם הסירוב של ישראל למסור את הגופה. מהקישור הפלסטיני אמרו לנו שהגופה מעוכבת כי הצבא אמר שאבא טרוריסט ושהוא רצה לחתוך את הגדר. רק ביום רביעי בערב הקישור הישראלי מסר לנו את הגופה במחסום חווארה. אבא לא היה טרוריסט. הוא עבד בישראל במשך 35 שנים בלי היתר, ותמיד עבר דרך הפתחים בגדר כדי לפרנס אותנו. הוא נעצר הרבה פעמים בישראל כי לא היה לו היתר עבודה. המעצר האחרון היה ב-2018, אז הוא היה חודשיים בכלא. למרות זאת בכל פעם הוא חזר לעבוד בישראל. אין לנו ברירה אחרת. אין עבודה בגדה ואם יש עבודה אז היא לא קבועה והמשכורות נמוכות מאוד. אנחנו רק רוצים לעבוד ולהתפרנס כמו כל האנשים בעולם. * לפי מסד הנתונים בעניין הגנה על האזרחים בניהול משרד האו״ם לתיאום עניינים הומניטריים. * עדכון: ב-1.7.22 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח.

4 אוגוסט 2022

עובדים פלסטינים נכנסים לישראל דרך פרצה בגדר ההפרדה, פרעון, מחוז טול-כרם. צילום: אחמד אל-באז, אקטיבסטילס, 5.8.20

מדיניות הפתיחה באש

שוב – חיילים ממארב ירו ופצעו 12 עובדים פלסטינים שניסו להיכנס לישראל

מדי יום נכנסים לישראל לצורך עבודה אלפי פלסטינים תושבי הגדה המערבית, ללא היתר. המדינה מודעת היטב למציאות זו, שאף משרתת אותה בכך שהיא מבטיחה לה כוח עבודה זול ומוחלש. למרות זאת, מפעם לפעם, חיילים המוצבים במארב מול פרצות בגדר ההפרדה, או מסיירים בג'יפ צבאי על כביש הביטחון של הגדר, יורים אש חיה בפלסטינים העוברים בפרצות אלה. כפי שבצלם כתב בעבר, ירי מתוכנן זה אינו יוזמה נקודתית של חייל או מפקד כזה או אחר, אלא יישום של מדיניות. ברור כי מדיניות זו איננה – ואינה יכולה להיות – חוקית. הפועלים הרי אינם מסכנים איש והם מבקשים – כפי שידוע היטב לצבא – רק לפרנס את משפחותיהם. אבל מבחינת ישראל, כאמור, זוהי מדיניות. ומאחר שכך, איש לא יידרש לתת את הדין על מעשים אלה – לא החיילים שירו, לא מפקדיהם שתכננו את המארבים, לא היועצים המשפטיים שאישרו את המדיניות ולא הדרג הצבאי הבכיר. מאז אוקטובר 2019 ועד היום תיעד בצלם 36 עובדים שנפצעו מירי אש חיה כשניסו להיכנס לישראל או לשוב ממנה דרך פרצות בגדר. חלק גדול מהמקרים הללו אירעו בפרעון ואחרים אירעו בחלקים אחרים של מחוז טול כרם או במחוז ג'נין. 11.1.21 – פציעתם של תשעה עובדים, גדר ההפרדה, פרעון ביום שני, 11.1.21, הציב הצבא מארב של חיילים מול פרצות בגדר ההפרדה בסמוך לכפר פרעון, בהן עוברים פלסטינים המנסים להיכנס לעבודה בישראל ללא היתר. במהלך היום ירו החיילים כדורי "טוטו" ממרחק של כ15-10 מטרים, ללא אזהרה, ופצעו לפחות תשעה פלסטינים ברגליהם. כל התשעה פונו לבתי חולים בטול-כרם, חמישה מהם סבלו משברים ברגליהם. להלן עדויותיהם של חלק מהפצועים, אותן גבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי. מ. פ., תושב בית אימרין שמצפון לשכם, בן 25, יצא מביתו בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר. הוא הגיע לגדר לאחר כשעה, חצה אותה ולאחר שהתקדם מספר צעדים נורה ברגלו. בעדותו סיפר: כשהגעתי לפתח בגדר היה עדיין חשוך. חלק מהפועלים כבר התחילו להגיע לאזור בדרך לעבודה שלהם. נכנסתי דרך הפרצה בגדר ואחרי כמה צעדים נורו לכיווני כמה כדורים. נפגעתי ברגל שמאל ונפלתי על הכביש. בגלל הבהלה והפחד קמתי וברחתי בריצה לכיוון המכוניות שחונות בפרעון, מזרחית לגדר, מרחק של 200 מטרים בערך. מצאתי מכונית שפינתה אותי לבית חולים בטול-כרם. לא ראיתי את החיילים שירו בי, רק שמעתי אותם רודפים אחריי וקוראים לי לעצור. בבית החולים עברתי בדיקות וצילומי רנטגן ואז התברר שהכדור גרם לשבר בעצם. הרופאים גיבסו לי את רגל שמאל ואני עדיין מאושפז, מקבל טיפולים ועובר עוד בדיקות. ב.א., תושב כפר עבוש שמדרום לטול-כרם, בן 25, עובד כפחח במוסך בישראל. הוא הגיע לפרצה בגדר בסביבות השעה 6:30 בבוקר, כבכול יום. לאחר שעבר בפרצה והתקדם כמה מטרים, הוא נורה ברגלו. בעדותו תיאר מה אירע באותו בוקר: ביום שני, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, הגעתי לאזור הפרצות בגדר. היו שם עשרות פועלים שהגיעו ממקומות שונים בצפון הגדה, שכולם מגיעים לעבודה שלהם בישראל דרך אחת הפרצות האלה. עברתי את הגדר והלכתי כמה צעדים. לפניי היו עוד פועלים. ואז נורו שלושה כדורים ואחד מהם פגע לי ברגל ימין. נפלתי על כביש הביטחון ואז יצאו שלושה חיילים מתוך מטע הזיתים הסמוך. הם הקיפו אותי והתחילו לטפל בי כדי לעצור את הדימום. כעבור רבע שעה בערך הגיע אמבולנס צבאי. הפרמדיקים נתנו לי זריקה נגד כאבים, כי לא הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים. אחר כך האמבולנס הצבאי לקח אותי למחסום ג'בארה, ושם חיכה אמבולנס פלסטיני שפינה אותי לבית החולים בטול-כרם. בבדיקות וצילומי רנטגן שעברתי במיון התברר שיש לי שבר בשוק הימנית. הרופאים גיבסו את כל הרגל. אני אמור להישאר באשפוז כמה ימים להמשך טיפול. חיי העוני דחפו אותי להרפתקה המסוכנת של חציית הגדר. אם הייתי מוצא עבודה בטול-כרם או בקרבתה לא הייתי מסכן את עצמי ככה. אני הרי לא הולך לישראל כדי לטייל ולשנות אווירה, אני הולך לעבוד שם כדי שאוכל לפרנס את המשפחה שלי. אני לא יודע עד מתי אהיה מרותק ולא אוכל לעבוד, אבל ייקח זמן עד שהעצם תתאחה. ב.ע. תושב בלעא שממזרח לטול-כרם, בן 29, עובד כטייח בישראל. הוא הגיע לגדר בסביבות השעה 8:30 בבוקר. לאחר שלא הבחין בחיילים במקום, עבר את הפרצה בגדר ונורה ברגלו. בעדותו סיפר: כשהגעתי לאזור הגדר, בסביבות 8:30 בבוקר, דאגתי כל הזמן להסתכל לכביש הביטחון כדי לבדוק אם יש שם חיילים או ג'יפים צבאיים. כשראיתי שאין, התקדמתי עם עוד כמה פועלים שאני לא מכיר לעבר הפרצה בגדר שאני רגיל לעבור בה. אחרי שעברו חמישה-שישה פועלים, הגיע תורי ועברתי. אחרי כמה צעדים שמעתי כמה יריות. לא ידעתי מאיפה הן נורו. הרגשתי כמו מכת חשמל ברגל ימין. מרוב בהלה התחלתי לרוץ בחזרה דרך הפרצה בגדר, לכיוון פרעון. חמישה-שישה חיילים יצאו מבין עצי הזית שמול הפרצה וקראו לי לעצור. הם רדפו אחריי אבל המשכתי לרוץ. אחרי בערך 400 מטרים נעלמתי מטווח הראייה שלהם והגעתי לאוטו פרטי שחנה שם. עליתי עליו והנהג לקח אותי עד לצומת הכפר פרעון, ליד המחסום של הביטחון הפלסטיני. הכוח הפלסטיני הזעיק אמבולנס שפינה אותי לבית החולים בטול כרם. במיון עברתי בדיקות וצילומי רנטגן. למזלי, התברר ששני הכדורים חדרו לרגל ימין ויצאו ממנה בלי לגרום לשברים בעצמות, אבל נשארו רסיסים בתוך הרגל. אני עדיין מאושפז ומקבל טיפולים נוגדי דלקת. נ. ע., תושב ג'ינסאפוט שמדרום-מערב לשכם, בן 20, הגיע לגדר בשעות הבוקר. לאחר ששמע שכמה עובדים נורו על ידי חיילים באותו יום, הוא החליט לחזור לביתו, לנסות לעבור שוב בשעות הערב ולהישאר ללון בישראל. בסביבות השעה 17:00 הגיע נ.ע. לפרצה שליד הגדר, עבר אותה ואז נורה. בעדותו סיפר: לקראת ערב, בסביבות השעה 17:00, חזרתי לאזור הגדר מערבית לפרעון. לא ידעתי שיש חיילים שאורבים לפועלים. כמה מטרים אחרי הפתח בגדר, חטפתי כדור ברגל ימין. מיד התחלתי לרוץ לכיוון פרעון כי פחדתי שהחיילים יתפסו אותי. למרות הכאב העז והדימום המשכתי לרוץ בצליעה. אחרי 300 מטרים בערך מצאתי מונית חונה, עליתי עליה ונסעתי לבית החולים בטול-כרם. עשו לי צילומי רנטגן ואז נודע לי שפגעו בי שני כדורים. כאב לי מאוד, אבל למזלי הכדורים לא פגעו בעצם. אני אמור להשתחרר מבית החולים במהלך השבוע והרופאים אמרו לי שהפצעים יחלימו תוך זמן קצר. 1.2.21 – פציעתם של שני עובדים, גדר ההפרדה, ברטעה א-שרקייה ביום שני, 1.2.21, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, הגיעו שני עובדים מאזור ג'נין לפרצה בגדר ההפרדה שממזרח למובלעת ברטעה א-שרקייה. מיד לאחר שחצו את הפרצה בגדר, הבחינו השניים בג'יפ צבאי במרחק של כמאה מטרים מהם, שהתקדם לעברם. הם החלו להימלט אולם החיילים בג'יפ ירו לעברם מיד כדור חי, שפגע ברגליו של אחד העובדים, יזיד דאווד, תושב עראבה, בן 23. בעדות שמסר ב-7.2.21 סיפר דאווד מה אירע באותו בוקר: ביום שני בבוקר הגעתי לפרצה בגדר ההפרדה יחד עם חבר שלי, שגם הוא עובד בישראל. עברתי דרך הפרצה ופתאום הגיע ג'יפ צבאי. רק התחלנו לברוח ואחד החיילים ירה כדור אחד לעברי, ממרחק של בערך מאה מטרים. הכדור פגע ברגליים שלי. בהתחלה, מרוב בהלה ופחד, לא הרגשתי שנפגעתי. רצתי עם חבר שלי למרחק של מאה מטרים בערך, לכיוון ברטעה, ואז התחלתי להרגיש כאבים ודממתי מאוד. אחר כך חבר שלי ובחורים נוספים שהיו שם עזרו לי לחזור דרך הפרצה שבגדר ופינו אותי ברכב פרטי שעמד שם למרפאה ביישוב שלי, עראבה. אבל לצערי, המרפאה הייתה סגורה, אז הזמנו אמבולנס שפינה אותי לבית חולים בג'נין. במיון טיפלו בי ועשו צילומי רנטגן. אחרי כמה שעות שוחררתי הביתה והרופאים הורו לי לנוח עד להחלמה המלאה, וקבעו ביקור חוזר למעקב. מאוחר יותר באותו יום, בסביבות השעה 15:30, חזר וסים אבו אל-ח'ייר, תושב סילת אל-חארית'יה בן 25, מעבודתו בישראל יחד עם עובדים נוספים. כשניסה לעבור דרך הפרצה שבגדר ירו חיילים ברגלו ממארב, ממרחק של כ-150 מטרים מערבית לו. בעדות שמסר ב-7.2.21 תיאר מה קרה: ביום שני, בערך בשעה 15:30, חזרתי הביתה יחד עם קבוצה של פועלים נוספים שעובדים בישראל. הגעתי לפתח בגדר ההפרדה ולא ראיתי באזור חיילים. ברגע שניסיתי לעבור בפתח שמעתי ארבע-חמש יריות. מסתבר שקבוצה של חיילים, אני לא יודע בדיוק כמה, ארבו לנו במרחק של בערך 150 מטרים מהפתח בגדר שבו עברנו וירו לעברנו ללא אזהרה. אחד הקליעים פגע לי בכף רגל שמאל. נפלתי מיד ופועלים שהיו לידי הרימו אותו והעבירו אותי דרך הפתח בגדר. הם הביאו אותי לרכב פרטי שהיה שם והסיע אותי לבית החולים הממשלתי בג׳נין. בבית החולים עשו לי צילומי רנטגן והוציאו לי רסיס מהרגל. ישנו רסיס נוסף שהרופאים העדיפו לא להוציא כי הם חששו שזה יפגע ברגל. הם גיבסו לי את הרגל ושחררו אותו הביתה באותו יום לנוח ולהחלים. אחרי הפציעה סבלתי מכאבים והגיע אלי רופא הביתה כדי לעקוב אחרי מצבי. 10.2.21 – פציעתו של נער בן 16, גדר ההפרדה, ברטעה א-שרקייה ביום רביעי, 10.2.21, בסביבות השעה 16:30, הגיעו שני בני דודים תושבי יעבד, לפרצה בגדר ההפרדה שממזרח למובלעת. השניים – ש. ע., בן 16, וא. ע., בן 17, ראו קבוצת עובדים חוזרת מישראל דרך הפרצה והחליטו לעבור בה. מיד לאחר שש. ע. עבר בפתח, ירו אנשי כוחות הביטחון ברגלו מתוך כלי-רכב שהיה במרחק של כמאה מטרים מהנערים. בעדות שמסר ב-11.2.21 תיאר מה קרה: התקדמתי לפתח בגדר, וקרוב המשפחה שלי היה מאחורי. ברגע שעברתי בפתח ירו עליי כדור שפגע בי ברגל שמאל. ברחתי כמה מטרים אחורה, ואז שמתי לב שאני מדמם מאוד. לא הייתי מסוגל להמשיך לרוץ ונפלתי על הקרקע. כמה חיילים ירדו מהרכב ורצו אליי אבל למזלי היו שם כמה פועלים ונהגים, שהרימו אותי מיד ופינו אותי במכונית פרטית למרפאה ביעבד. משם העבירו אותי באמבולנס לבית החולים הממשלתי בג׳נין. בבית החולים עשו לי צילומי רנטגן והתברר שהקליע נכנס ויצא דרך השוק השמאלית. ההורים שלי ובני משפחה הגיעו לבית החולים, ונשארתי שם כמה שעות כדי לקבל טיפול ואז השתחררתי הביתה. הרופאים לא רצו שאשאר בבית החולים כדי שלא אסתכן בהידבקות בקורונה.

9 מרץ 2021