ביום שישי 14.6.24, בסביבות השעה 17:00, נכנסו כוחות צבא ומג"ב לשכונת אום שראייט באל-בירה, לפי פרסומים בתקשורת בחיפוש אחר נהג פלסטיני ברכב שנחשד כגנוב שפגע בסביבות השעה 16:15 בחייל במחסום רנתיס. שניים מהג'יפים הצבאיים עצרו בצומת הרחובות חיפה ורמאללה וחסמו את הכביש ליד מטה מכבי האש ברחוב חיפה. החיילים כיתרו עסק לשטיפת מכוניות ונכנסו לתוכו. כמה צעירים שעבדו במקום ניסו לברוח והחיילים ירו בירכו של אחד מהם, שהסתתר מאחורי עמוד, ולאחר שנפל ירו שוב ברגלו. הצעיר נפצע קשה ושלושה חיילים נשאו אותו לרחוב, משם פונה באמבולנס.
תמונה
תמונתו של מוחמד חושייה בבית הוריו. צילום: מוחמד רומאנה, בצלם
בסביבות 17:10 התאספו באחת מהסמטאות של מחנה הפליטים אל-אמערי הצמוד לאל-בירה 20-30 צעירים וילדים. כמה מהם יידו אבנים לעבר אנשי הכוחות שהתמקמו ליד מטה מכבי האש ואלה הגיבו בירי חי, גז מדמיע ורימוני הלם. זמן קצר לפני הירי עזב מוחמד חושייה, בן 12, את מגרש הכדורגל במחנה הפליטים אל-אמערי. בסביבות 17:15, הוא יצא מסמטה המובילה מהמחנה לרחוב חיפה, במרחק של כ-15 מטרים מהצומת שבה עמדו הג'יפים, משם המשיך ללכת מערבה לכיוון ביתו. כששמע מוחמד את ירי החיילים הוא החל לרוץ מערבה, לכיוון ביתו, הרחק מהעסק לשטיפת המכוניות שעליו פשטו החיילים. בסרטון שצולם מכיוון מערב הוא נראה מתרחק בריצה מהחיילים ואז נשמעות כמה יריות נוספות שלאחריהן נראה מוחמד שוכב פצוע על המדרכה במרחק של 75-70 מטרים מהחיילים שירו בו, ככל הנראה מהצד הנגדי של הרחוב.
דקות ספורות לאחר הירי במוחמד הגיע אמבולנס לצדו המזרחי של רחוב חיפה, אך החיילים מנעו ממנו באיומי נשק להתקדם ולפנות את הילד. האמבולנס ניסה להגיע למוחמד מכיוון אחר, מצדו המערבי של רחוב חיפה, אך גם דרך זו נחסמה על-ידי החיילים. לאחר מכן נסע האמבולנס דרך סמטה המובילה מכיוון דרום לרחוב חיפה, במרחק של כמה מטרים מהמקום שבו שכב מוחמד, אך גם שם מנעו ממנו החיילים להיכנס לרחוב באיומי נשק. לבסוף הגיע אמבולנס נוסף מכיוון מערב, הוא הצליח לעקוף את הג'יפ שחסם את הרחוב באופן חלקי בלבד, עצר וחצץ בין מוחמד לבין החיילים ובכך אפשר לאמבולנס הראשון להגיע למוחמד ולפנותו לבית החולים לאחר עיכוב של קרוב לעשרים דקות.
הכוחות נשארו במקום עד רדת החשכה. בשלב מסוים התלקחה שריפה כתוצאה מרימון גז מדמיע שירו. בסביבות השעה 20:00 ירו חיילים על רכב עם לוחית זיהוי ישראלית שעבר בסמוך אליהם ופצעו את נהג הרכב, אזרח זר, שהמשיך בנסיעה לאורך כמה עשרות מטרים ואז עצר. חיילים ניגשו אליו ואז איפשרו לאמבולנס פלסטיני לפנותו לטיפול. לאחר מכן הכוחות עזבו את האזור מבלי לעצור איש או לאתר את הרכב הדורס.
מוחמד חושייה, שנפגע באיבריו הפנימיים, נותח ואושפז במצב קריטי למשך כשבוע עד שמת מפצעיו ב-22.6.24. משרד הבריאות הפלסטיני דיווח כי בנוסף לחושייה נפגעו באותו יום במחנה הפליטים אל-אמערי ובאל-בירה 6 פלסטינים, שניים מהם קשה וארבעה קל. בתגובה לפניית הארץ מסר דובר צה"ל כי במהלך האירוע "מחבלים השליכו בלוקים ומטענים לעבר הכוחות, שהגיבו באמצעים לפיזור הפגנות ובירי להסרת הסכנה, זוהו פגיעות. לאחר האירוע התקבל דיווח על מותו של מוחמד חושייה, שהשתתף בהפרת הסדר. נסיבות המקרה נמצאות בבירור".
מתחקיר בצלם עולה כי החיילים ירו בחושייה כשברח מהם ולא סיכן איש וכי מהמרחק בינם לבינו ניתן היה לראות בבירור שהוא קטין, מה שהופך את הירי שכוון אליו לחמור עוד יותר. כמו כן עולה מהתחקיר בבירור כי החיילים מנעו שוב ושוב את פינויו של מוחמד חושייה.
תחקירן בצלם, מוחמד רומאנה, גבה את העדויות.
מ.א סיפר בעדותו בתאריך 8.7.24:
ביום שישי, 14.6.24, בשעה 17:00, נסעתי במשאית עם בנו של בעל המשאית, מהאזור שמול מוניות אל-ח'טיב, ברחוב חיפה, חזרה למקום העבודה שלי באזור אום א-שראייט.
כשהתחלתי לחצות את הצומת לכיוון רחוב חיפה הגיעו שני ג'יפים של הצבא הישראלי. עד אז הכול היה שקט. אחרי שנכנסתי לצומת, הג'יפים הצבאיים נעצרו במרחק של 10-5 מטרים ממטה ההגנה האזרחית כשהם פונים אלינו וחסמו את הכביש לגמרי.
כמה חיילים ירדו מהרכבים וחלקם ירו באוויר. אחד החיילים, שעמד בדיוק באמצע הרחוב, כיוון את קנה הרובה שלו לכיוון שלנו. באותו זמן, עוברי אורח ברחו מהרחוב בגלל הירי.
ראיתי קטין, בן 15 בערך, בורח לכיוון שלנו. בהתחלה הוא היה במרחק של 15-10 מטרים מהחיילים, עם הגב אליהם. הוא רץ ואז ראיתי אותו נופל על הקרקע והבנתי שהוא נפגע. במקביל הירי נמשך. אחרי שהוא נפל, הוא הסתובב עם הגוף שלו לכיוון הצבא. פתחתי את דלת המשאית וניסיתי לדבר איתו, הוא היה לפניי, מצד שמאל. ברגע שפתחתי את דלת המשאית, התחיל ירי לכיוון שלנו והרגשתי את הכדורים עוברים מעל המשאית. סגרתי את הדלת ונסעתי אחורה כדי לברוח מהירי המסיבי לכיוון הצומת. גם הרכבים שהיו מאחוריי נסעו חזרה לאחור.
חזרתי קצת אחורה בצומת, ראיתי שם אמבולנס וסיפרתי לנהג על הקטין שנפגע. האמבולנס ניסה להגיע אל הקטין, אבל הג'יפים הצבאיים כבר התקדמו וחסמו לו את הדרך תוך כדי ירי. נסעתי משם ותוך כדי שהתרחקתי הירי עדיין נמשך.
אחרי כמה שעות, נודע לי מהמדיה החברתית שלקטין שנפגע קוראים מוחמד חושייה ושהוא כנראה במצב קשה; הופתעתי מזה כי חשבתי שהקטין נפגע ברגל. בהמשך שמעתי מאשתי, שהיא חברה של אמא שלו, שהוא נהרג.
הפרמדיק מ.פ, תושב קטנה, סיפר בעדותו בתאריך 25.7.24:
תמונה
אנדרטה מאולתרת למוחמד חושייה במקום שבו נורה. צילום: מוחמד רומאנה, בצלם
ביום שישי, 14.6.24, בשעה 17:00, קיבלתי הודעה דרך חדר המבצעים על פשיטה של הצבא הישראלי על אזור אום א-שראייט ועידכנו שיש פצוע במקום, ליד בניין ההגנה האזרחית (מכבי האש).
יצאתי מהתחנה של הסהר האדום עם חברי נהג האמבולנס. המיקום של הפצוע היה במרחק של שלוש דקות נסיעה. נסענו דרך רחוב אל-קודס ורצינו להגיע לחלק המזרחי של רחוב חיפה. כשהגענו לשם, נתקלנו בג'יפים צבאיים שחסמו את הדרך והיו גם כמה חיילים סביבם. ניסינו להתקדם, אבל החיילים סימנו לנו לחזור אחורה. כשניסינו שוב להתקדם, החיילים כיוונו אלינו את הרובים שלהם.
הסתובבנו וניסינו להגיע לרחוב חיפה מכיוון מערב, אבל ראינו כבר מרחוק רכב צבאי שחסם את הכניסה גם משם. נאלצנו לנסוע ברחוב צר שעובר בין הבתים ומוביל לאמצע רחוב חיפה.
כשהגענו לרחוב חיפה, הג'יפ הצבאי שחסם את הרחוב מכיוון מערב היה משמאלנו. החיילים ירדו מהג'יפ והתקדמו אלינו כשהם מכוונים אלינו את הרובים שלהם. הם עמדו שם וחסמו לנו את הדרך.
ראיתי את הקטין שוכב על הגב באמצע הדרך, במרחק של לא יותר משישה מטרים ממני. ניסיתי לדבר איתו. שמתי לב שהוא מדמם מאזור הבטן. חברי הנהג, שמדבר עברית שוטפת, ניסה לדבר במערכת הכריזה של האמבולנס עם החיילים, שעדיין מנעו מאיתנו להגיע לפצוע ולהגיש לו עזרה. אבל כל הניסיונות שלו עלו בתוהו.
החיילים מנעו מאיתנו לגשת לקטין הפצוע במשך יותר מחמש דקות ואז הגיע עוד אמבולנס של הסהר האדום, והתקדם למקום מכיוון מערב. הג'יפ הצבאי חסם את הדרך בין רחוב אל-עודה לרחוב חיפה אבל האמבולנס השני הצליח לעקוף אותו ולהתקדם למקום שבו היה הקטין. הוא עצר לרוחב הרחוב וחצץ בינינו לבין החיילים ואז הצלחנו להתקדם אל הקטין ולהכניס אותו לאמבולנס. הוא נפגע באזור הבטן ודימם הרבה. שאלתי אותו מאיפה הוא, והוא ענה שהוא תושב אל-אמערי. הוא שאל על הטלפון שלו, שהיה בכיס שלו.
יצאנו מרחוב חיפה מאחורי האמבולנס השני. לקחנו את הקטין למרכז הרפואי פלסטין, שנמצא ברחוב אל-עודה - נסיעה של לא יותר משלוש דקות.
כשהגענו למרכז הרפואי פלסטין, הרופא שאל אותנו איך קוראים לקטין, אבל לא ידענו. הרופא ביקש מהצוות לקחת ממנו דגימת דם ואז הורה להם להכניס אותו מייד לחדר ניתוח.
אנחנו חזרנו למטה של הסהר האדום ברחוב אל-קודס. בהמשך נודע לי מהמדיה החברתית, שלקטין שנפגע קוראים מוחמד חושייה. הופתעתי, אני מכיר את אבא שלו ומיודד איתו. הוא מהכפר שלי. כעבור כמה ימים, נודע לי דרך המדיה החברתית שהקטין מת.
אביו של מוחמד, מוראד חושייה, בן 44, אב לשניים, תושב אום א-שראייט, סיפר בעדות שמסר ב-8.7.24:
תמונה
פינת זכרון למוחמד חושייה בבית הוריו. צילום: מוחמד רומאנה, בצלם
ביום שישי, 14.6.24, סיימתי את העבודה שלי באזור אל-בירה בסביבות השעה 17:30-17:00 ונסעתי הביתה בתחבורה ציבורית. כשהגעתי לכיכר אל-מנארה במרכז העיר רמאללה, אשתי התקשרה אליי ואמרה לי שיש צבא ליד הבית שלנו. היא הציעה שבמקום לנסוע ישר הביתה אסע למגרש הכדורגל כדי ללוות את מוחמד הביתה.
נסעתי במיניבוס למגרש שליד מחנה אל-אמערי אבל כשהגעתי התברר לי שמוחמד כבר סיים לשחק והלך הביתה. יצאתי אחריו והלכתי בדרך שמקבילה למחנה. ראיתי בסוף הרחוב קבוצה של צעירים בני 30-20 שיידו אבנים לעבר חיילים שהיו במרחק של 15-10 מטרים מהם ועמדו ליד בניין ההגנה האזרחית [מכבי אש]. היה ריח של גז מדמיע באוויר והוא התגבר ככל שהתקדמתי. היה חם והתחלתי להרגיש חנק, הבנתי שיהיה קשה להגיע הביתה דרך רחוב חיפה שעובר ליד ההגנה האזרחית. חזרתי אחורה והלכתי לכיוון הבית בדרך אחרת שעוברת בתוך מחנה אל-אמערי.
בדרך התקשר אליי אחיה של אשתי, מוסא אבו ר'ווילה, והציע שאבוא אליו כי יש צבא ליד הבית שלי. סירבתי כי הייתי עייף ורציתי לנוח ולהחליף בגדים. המשכתי הביתה ואחרי כמה דקות אשתי התקשרה ושאלה אותי על מוחמד. אמרתי לה שהוא לא היה במגרש כשהגעתי לשם. כמה דקות אחרי שהשיחה הסתיימה, אשתי התקשרה שוב, בוכה. שאלתי אותה מה קרה אבל לא הצלחתי להבין מה היא אומרת עד שהבת שלי, לין, בת 11, לקחה את הטלפון ואמרה לי שמוחמד נפגע ושהוא נמצא במרכז הרפואי פלסטין.
גיסי לקח אותנו לבית החולים ברכב שלו. השעה הייתה 19:30-20:00.
חיכינו בבית החולים עד השעה 00:45 ואז רופא יצא ואמר לי שהצוות הרפואי עשה מה שאפשר ועכשיו הכל בידי אללה. אחרי עשר דקות כולנו הלכנו הביתה כי הוא היה בטיפול נמרץ ואי אפשר היה להיכנס ולשבת לידו.
אני ואשתי חזרנו בבוקר וכשראינו את מוחמד היינו בהלם, כל הגוף שלו היה כחול והרגליים שלו היו נפוחות. הרופא אמר לי שמוחמד נפגע מכדור בבטן שפגע לו בכל האיברים הפנימיים: הטחול, הכבד, הלבלב והכליות ושגם עורק ראשי בלב נפגע. הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שיכריזו על מותו. התחלתי להכין את עצמי לזה.
מוחמד נשאר בערך באותו מצב במשך תשעה ימים. אלה היו הימים הכי קשים בחיי. לא ישנתי ולא אכלתי.
בשבת בבוקר, 22.6.24, אחי שישב עם מוחמד הודיע לי שהוא נפטר. נסענו לבית החולים ונכנסתי להיפרד ממנו. אחר-כך הבאנו אותו לקבורה בכפר קטנה שבו הוא נולד.
מוחמד היה בשבילי הכול, ואף אחד לא יוכל להחליף אותו אף פעם. הוא היה תלמיד מצטיין וילד חברותי שאהב להתבדח. הוא היה אמור לעלות לכיתה ח'. הוא אהב מאוד כדורגל ורצה להיות רופא שיניים כשיגדל. הוא היה ילד שהרבה להתלוצץ.
