זריפה א-טנאני (63), תושבת בית לאהייא, מספרת על הלילה שבו נהרגו בנה, כלתה וארבעת ילדיהם כשביתם הופצץ בידי ישראל ב-13.5.21
10 מאי 2022
עברה שנה מאז שהבן שלי ובני משפחתו נפלו שהידים. הם קורבנות שלא חטאו ונרצחו בדם קר. אני לא מבינה למה בני והמשפחה שלי היו מטרה של הצבא הישראלי. פנינו למרכז הפלסטיני לזכויות האדם כדי שיעזרו לנו לקבל פיצויים אבל בינתיים זה לא הוביל לשום דבר. מאז שאיבדתי את הבן שלי ראאפת ואת משפחתו, אני לא הולכת לאירועים חברתיים. הם חסרים לי מאוד. כשאני מסתכלת על הבנים שלי, פאדי וחאתם, אני מרגישה שהם יתומים בלי אחיהם ראאפת, אשתו והילדים שלו. הוא השאיר חלל ריק עצום במשפחה.
תמיד חיכיתי לביקורים שלו עם המשפחה שלו. הם הלכו לתמיד, משפחה שלמה נקברה. מאז שהם מתו אין לי שום נחת, אני מותשת נפשית וסובלת מסוכרת ומלחץ דם. אני כל הזמן חושבת על בני ולא יכולה לתפקד ולהתרכז בשום דבר, הצער והדיכאון משתלטים לי על החיים. הלב שלי כואב ואני כל הזמן בוכה עליהם, האסון שלנו גדול מאוד. אני מסתכלת על הבגדים של הנכדים הקטנים שנשארו אצלי ובוכה בכי מר, כל כך אהבנו אותם. מי ייתן ונדע להתאזר בסבלנות ולהתמודד עם הצחוק והשמחה שלהם שנעלמו מהחיים שלנו, מי ייתן ותהיה לנו נחמה משמיים.
קיוויתי לראות את הבן שלי ואת המשפחה שלו חיים ומתפתחים, אבל מטוסי הכיבוש הרגו אותם בתוך ביתם. קשה לשאת את השכול. אני מקווה שהעולם יקשיב לנו. שוב ושוב הורגים אותנו לאורך ההיסטוריה, האם אנחנו לא בני אדם? העולם חייב לעמוד לצידנו ולהזדהות איתנו. חייבים לתת לנו את הזכויות שלנו.
העדות נגבתה על ידי תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, ב-23.3.22.