מוחמד עובייד, תושב יאסוף
אני אב לשתי בנות, בנות 26 ו-27. אחת מהן נשואה והשנייה מתגוררת איתי בבית. עד לפני שנתיים עבדתי במכללת אריאל. עבדתי שם שלוש שנים באגף המשק של המכללה. לאחיי ולי, כמו לשאר תושבי הכפר, יש חלקת אדמה שבכולה נטועים עצי זית. אנחנו שישה אחים ובבעלותנו כ-300 דונם.
במשך השנים הוקמו התנחלויות שונות באזור הכפר שלנו. זה התחיל בהקמת ההתנחלות תפוח ולאחר מכן הוקמה "תפוח המערבית". ההתנחלויות האלו הוקמו על אדמת הכפר יאסוף. כמו כן הוקמו באזור אריאל ורחלים ועוד התנחלות חדשה ליד אריאל.
לתושבי הכפר יאסוף יש חלקות אדמה בסמוך להתנחלויות הללו וגם צפונית לכביש "חוצה שומרון". בכל האדמות הללו נטועים עצי זית. העצים הם עתיקים, בני יותר ממאה שנים. בשל הקמת ההתנחלויות הצטמצם שטח האדמות שאנחנו מעבדים. עם תחילת אינתיפאדת "אל-אקצא", באוקטובר 2000, השטח הזה הצטמצם עוד יותר. כיום השטח היחיד שאנחנו יכולים לעבד ולהפיק ממנו זיתים נמצא מצדו המערבי של הכפר, בסמוך להתנחלות תפוח ולהתנחלות החדשה שהוקמה לפני כארבע שנים, "תפוח המערבית".
כתוצאה מכך לי ולאחיי נשארו רק כ-150 דונמים של מטעי זית. בעונה טובה חלקי משמן הזית מסתכם ב-40 חביות. אני משאיר לשימושי שלוש חביות, נותן שתיים לבתי ואת השאר אני מוכר. מחיר חבית נע בין 40 ל-50 דינאר ירדני. בשקלים זה בסביבות 350-280 ש"ח. אחרי שהפכתי למובטל מסיק הזיתים הוא הפרנסה העיקרית שלי ושל בני משפחתי.
בשנה שעברה, בעונת מסיק הזיתים, אחיי ואני עבדנו במסיק למרות שלא היו הרבה זיתים על העצים. לא נתקלנו אז בשום הפרעה מצד המתנחלים או מצד החיילים. העונה, עצי הזית מלאים בזיתים ולכן ציפיותינו מהמסיק גדולות. כל תושבי הכפר, שרובם מובטלים, סמכו על עונת המסיק הזאת משום שהמסיק הפך להיות מקור פרנסה בלעדי כמעט לתושבים.
ביום ראשון, ב-29.9.02, בשעה 07:00 בבוקר, כשעדיין ישנתי, התקשרו אליי מביתה של אחותי הממוקם במעלה הכפר. סיפרו לי שמתנחלים מצוידים בסולמות ובאלות מוסקים את הזיתים במטעים שלנו. עליתי לביתה של אחותי, שנמצא במרחק של כשני ק"מ מהמטעים, ומשם ראיתי את מעשיהם של המתנחלים. הצלחתי לספור 15 מתנחלים עובדים. הם עבדו במרץ רב והתחלקו לשתי קבוצות.
לאחר זמן מה תושבים מהכפר התחילו להתאסף במקום. לא חשבנו ללכת למטעים שלנו כי פחדנו מהמתנחלים. ידוע לנו שכל המתנחלים חמושים והם עלולים לירות בנו אם נתקרב למקום. לכן כל מה שיכולנו לעשות היה להתקשר לנואף סוף, ראש המת"ק בסלפית ולהודיע לו על הנעשה. הוא הבטיח לנו שהוא יטפל בנושא למרות הקשיים בתיאום בין המת"ק הישראלי לפלסטיני.
המתנו לתשובה ולבסוף הודיעו לנו שהתנחלות תפוח שייכת בכלל לנפת שכם. בעקבות כך החלטתי לגשת למת"ק בסלפית בעצמי. העיר סלפית ממוקמת דרומית לכפר יאסוף ורק לשם אנחנו יכולים להגיע כי זאת הדרך היחידה שבה מותר לנו לנוע. אסור לנו להגיע לכביש "חוצה שומרון" והכניסה לכפר נחסמה בערמות עפר על-ידי הצבא הישראלי.
כשהגעתי למת"ק בסלפית הייתי ממורמר וחרד לגורלם של תושבי הכפר. כי הייתי בטוח שעונת המסיק השנה תלך לאבדון ולתושבי הכפר, ששרויים בין כה וכה במצוקה רבה, יגרמו הפסדים כבדים. מנהל המת"ק מסר לי שהישראלים אמרו לו שההתנחלות תפוח לא שייכת למת"ק סלפית ולא למת"ק שכם אלא ל"קדומים" שבאזור טול-כרם. למרות זאת הוא הבטיח שהוא יטפל בעניין במהירות, אך באותו יום לא נעשה כלום.
למחרת, 30.09.02, בבוקר, המתנחלים המשיכו בשלהם. הם הגיעו כשהם מצוידים באלות ובסולמות. הפעם היו שם כ20- מתנחלים שהתחלקו לשתי קבוצות. הם התחילו את עבודתם בשעה 06:00 בבוקר. כשראיתי זאת הבנתי שזאת בעצם מדיניות חדשה של המתנחלים ושאם נחכה כך מבלי לעשות דבר נאבד את כל הזיתים בתוך שבוע.
נסעתי שוב למת"ק סלפית, יחד עם כמה מתושבי הכפר ונפגשנו עם נואף סוף, מנהל המת"ק. הסברנו לו שהמתנחלים חוזרים על מעשיהם מאתמול. נואף התקשר למת"ק הישראלי ודיבר עם אדם בשם רפי. תשובתו הייתה שהוא ינסה לפתור את הבעיה כבר היום. חזרנו והמתנו שמשהו יקרה אבל המתנחלים המשיכו בשלהם וסיימו את עבודתם בשעה 18:00.
למחרת, יום שלישי ה-1.10.02, המתנחלים המשיכו בשלהם. הם הגיעו למטע כמו ביומיים הקודמים בשעה 06:0 בבוקר. כמעט כל הכפר היה ער וכולם היו ממורמרים מהמצב. בגלל שאני יזמתי את הקשרים עם המת"ק הפלסטיני כולם האשימו אותי שאני לא מטפל במצב, למרות שעשיתי מאמץ גדול למצוא פתרון. דיברתי בטלפון פעם נוספת עם מנהל המת"ק, נואף סוף. הוא מסר לי שבחורה בשם אנג'י (מתנדבת מבריטניה שאותה אנחנו מכירים) מגיעה לכפר ושהוא יהיה אתה. הוא אמר שאנשי המת"ק הישראלי הבטיחו לו שהעניין יטופל.
בסביבות השעה 10:00 בבוקר הגיעה אנג'י בלווית חוסיין עזאם ונואף סוף. היא טלפנה למשטרה והם אמרו לה שהם יגיעו למקום. השוטרים ביקשו ששני תושבים יחכו להם בכניסה להתנחלות תפוח. אנגי' מסרה לי זאת וביקשה שנארגן לה קבוצה של מבוגרים ושביחד נלך למטע שבו המתנחלים עובדים. היא מסרה לי שהיא תיאמה זאת עם המשטרה הישראלית. ארגנו ששה אנשים מבוגרים, וביניהם אשתי רוקייה, שהלכו אתה. אחמד עזאם ואני הלכנו לחכות למשטרה בכניסה להתנחלות תפוח.
בסביבות השעה 11:15 הגענו ליציאה הצפונית של יאסוף, שהיא גם הכניסה הצפונית להתנחלות תפוח. עמדנו במרחק של כ-50 מטרים מהשער כי פחדנו מהשומר שעמד בכניסה להתנחלות. אחרי מספר דקות הגיע רכב משטרתי. רצנו לכיוון שלו, עשינו לו סימנים בידיים והתחלנו לצעוק שאנחנו מחכים לו. רכב המשטרה לא עצר ונכנס לתוך ההתנחלות. נשארנו במקום כי חשבנו שאולי הם יחזרו אלינו או שתגיע מכונית משטרה אחרת. עברו כחמש דקות ואז שמענו צפירות אזהרה מתוך ההתנחלות. פחדנו להישאר במקום והתחלנו לנסוע לכיוון הכפר.
בזמן שעברנו את מחסום העפר עצרתי את רכבי. לפתע שמעתי שתי יריות בודדות וראיתי יותר מ-20 מתנחלים רצים לכיוון המטעים. נבהלנו וידעתי שמשהו רע מתרחש.
אחמד ואני חזרנו מיד לתוך הכפר. בדרך דיברתי עם אנג'י בפלאפון. היא סיפרה לי בקצרה שהמתנחלים מגיעים מההתנחלות וזורקים אבנים לכיוונם ואז השיחה נותקה. כשהגעתי לכפר התושבים התאספו והשקיפו על מה שקורה. הם סיפרו לי שמתנחלים הגיעו למקום ושהם מיידים אבנים על זקני הכפר שהלכו למטע יחד עם אנג'י. ירדתי ברכבי לכיוון מעיין המים של הכפר, הנמצא בשולי המטעים, על מנת לפגוש את אלה שברחו. אחרי מספר דקות הם הגיעו אליי וסיפרו לי שאנג'י נשארה למעלה והמתנחלים הכו אותה. ניסיתי להתקשר אליה לפלאפון מספר פעמים עד שתפסתי אותה. זה היה כחצי שעה אחרי תחילת האירוע. היא מסרה לי שהיא בסדר, ושהיא התקשרה לנואף סוף והוא הבטיח לה שהוא יגיע למקום בלוית שוטרים. המשטרה אכן הגיעה ואנג'י ונואף סוף הלכו ביחד למת"ק ולמשטרה, שם היא הגישה תלונה. באותו יום אחרי האירוע המתנחלים לא המשיכו בעבודת המסיק.
אתמול, ב-2.10.02, שוב הגיעו המתנחלים בשעה 06:00 בבוקר לעבודה במסיק כאילו לא קרה דבר. בסביבות השעה 10:00 בבוקר התקשרתי לנואף סוף במת"ק הפלסטיני. נואף שנשלח שני בחורים שיחכו לרפי מהמת"ק, למשטרה ולצבא וידריכו אותם עד המקום שבו המתנחלים עובדים במטע. שלחתי את אחי אחמד ועמו צעיר נוסף לחכות להם. המשטרה ורפי הגיעו. לקחנו אותם למקום סמוך למקום עבודתם של המתנחלים, במרחק של 150-100 מטרים, אבל הם לא דבר. רפי והמשטרה עזבו את המקום וחזרו בשעה 16:00. הפעם הגיע אתם עוד פקיד מהמת"ק הפלסטיני, ששמו מונהד. גם הפעם הזאת הם עצרו את מכוניותיהם במרחק של 150-100 מטרים מהמתנחלים ולא ניגשו אליהם. אחרי חצי שעה הם עזבו את המקום.
אנג'י הציעה לי להתקשר לאריק אשרמן [מן הארגון "שומרי משפט: רבנים למען זכויות האדם"]. דיברתי אתו וסיפרתי לו מה קורה. הוא הבטיח לי שהם יגיעו למחרת לכפר, זאת אומרת היום, יום חמישי ה-3.10.02. ואכן בשעה 10:00 בבוקר הגיעו כ-25 ישראלים לכפר. הם החליטו ללכת למטעים ועמם הלכו כ-30 מתושבי הכפר, רובם נשים. גם אני הצטרפתי אליהם. המתנחלים לא הגיעו באותו בוקר ובמקום הייתה נוכחות מוגברת של הצבא.
המתנחלים התחילו להתאסף סמוך להתנחלות, במרחק של כ 100- מטרים מאתנו. הם התחילו לצעוק לעברנו ולקלל. כעשרה חיילים עמדו בינינו לבין המתנחלים והיום המתנחלים לא הצליחו להפריע לנו בעבודה.
בשלב מסוים מתנחלים נוספים הגיעו למקום ומספר הכולל הגיע לכ-40 איש. במקביל הגיעה גם תגבורת צבאית. 4 ג'יפים נוספים של הצבא הגיעו. אחרי חצי שעה הגיעו עוד חיילים. מספר החיילים הגיע לכ-40 והם עמדו בינינו לבין המתנחלים. המתנחלים קיללו אותנו בגסות וכיוונו את הקללות גם לישראלים שהיו עמנו. לא ענינו להם והמשכנו במסיק הזיתים.
אחרי שעתיים של עבודה במסיק התקרבה אלינו קבוצה של שוטרים יחד עם הישראלים שבאו לעזור לנו. קבוצה נוספת של ישראלים נשארה סמוך למתנחלים. הם הודיעו לנו שעלינו לפנות מיד את המקום כי השטח הוכרז כשטח צבאי סגור והם לא יאפשרו לנו ולמתנחלים להיות במקום. השעה הייתה בסביבות 13:30. התחלנו לחזור לאחור ולפנות את המקום. שלושה אזרחים זרים נשארו במקום, ישבו על האדמה וסירבו להתפנות. השוטרים ניסו לשכנע אותם בנימוס לעזוב את השטח. הם גם אפשרו לי להגיע אליהם כדי לנסות לשכנע אותם לעזוב את המקום. לא רציתי שהם יישארו שם לבד כי הם באו לעזור לנו ואני לא אסכים שיפגעו בהם. אנג'י הייתה בין השלושה. לבסוף שכנעתי אותם לעזוב את המקום וכולנו חזרנו לכפר יחד.
היום הצלחנו למסוק 150 ק"ג של זיתים. אין באפשרותי לדעת איך יתפתחו הדברים בימים הקרובים, אבל אני מקווה שעם התערבותם של האזרחים הישראלים וארגוני זכויות האדם והעלאת הנושא בתקשורת הצבא והמשטרה ימנעו מהמתנחלים להגיע ולחבל לנו בעונת המסיק החשובה.
מוחמד מחמוד עבד אל-חלים עובייד, יליד 1953, נשוי ואב לשניים, הוא תושב הכפר יאסוף שבמחוז סלפית. את עדותו גבה ראסלן מחאג'נה ב-3.10.02