ביום שני, 28.3.22, בסביבות השעה 19:00, קבוצה של כשמונה נערים, תושבי הכפר ראס כרכר שבמחוז רמאללה, התגרתה באמצעות לייזרים בחיילים ושוטרי יס"מ שהיו בכניסה לכפר. הנערים נמלטו לתוך הכפר, והכוחות רדפו אחריהם ברכב, ותפסו את ראר'ב סמחאן, בן 13, בעל מוגבלות שכלית התפתחותית. הם תקפו אותו, קשרו את ידיו בפיסות בד, כיסו את עיניו ולקחו אותו מהמקום, כשהוא לבדו ומבלי להודיע לאיש. לאחר כשעתיים החזירו השוטרים את ראר'ב לבני משפחתו שהמתינו בכניסה לכפר, שם שחררו אותו כשהוא אזוק ומכוסה עיניים.
כחצי שעה לאחר מכן הגיעו כ-15 חיילים ושוטרים לביתו של סמחאן, שם התאספו כמה בני משפחה ותושבים מהכפר כדי לקבל את פניו. הם עצרו שניים מקרובי משפחתו של ראר'ב: מוחמד סמחאן, בן 19, ונאדר נופל, בן 18. השוטרים כיסו את עיניהם, קשרו את ידיהם לאחור והסיעו אותם למחנה צבאי סמוך, כשהם חוקרים אותם בדרך. הם החזיקו את נופל וסמחאן במשך כשעתיים בתוך הרכב, ואז העבירו אותם לקרוואן שם חיילים היכו אותם, בעטו בהם וקיללו אותם. לאחר כחמש שעות, בסביבות 3:00 לפנות בוקר, השניים שוחררו בכניסה לכפרם. הם זומנו לחקירת שב"כ בשבוע שלאחר מכן, שלאחריה שוחררו לביתם בלא כלום.
זהו עוד אירוע שגרתי בחייה של משפחה פלסטינית בגדה מערבית: חיילים ושוטרים עצרו ילד עם מוגבלות שכלית, מבלי לטרוח אפילו ליידע את להוריו. הם החזיקו וחקרו אותו במקום לא ידוע במשך שעתיים, בלי מבוגר מטעמו ואז עצרו שניים מבני משפחתו – החזיקו אותם למשך כחמש שעות והתעללו בהם. כך, בקלות בלתי נסבלת, מנהלת ישראל את חייהם של מיליוני בני אדם, כשאיש כמעט ואינו נדרש לתת על כך דין וחשבון.
מוחמד סמחאן, בן 19, תושב ראס כרכר, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד על המעצר של אחיינו, ראר'ב סמחאן, ועל מעצרו שלו:
תמונה
מוחמד סמחאן. צילום: איאד חדאד, בצלם, 30.3.22
ביום שני, 28.3.22, בסביבות השעה 19:00, הייתי בבית שלנו, ליד מסגד א-סדיק במרכז הכפר. ראיתי מהחלון שני רכבי סיור שנכנסו לכפר – ג'יפ צבאי רגיל ו-GMC לבן, שאני מכיר כרכב של היס"מ. נראה שהם רדפו אחרי ילדים שכיוונו אליהם קודם קרני לייזר בכניסה לכפר, על כביש 463 ואז ברחו לתוך הכפר. אני מעריך שהיו שם שבעה או שמונה ילדים. כלי-הרכב עצרו מול הבית שלנו וחיילים ושוטרים ירדו מהם ורדפו אחרי הילדים בין הבתים.
אחרי כמה רגעים שמעתי ילד צועק: "לא אני, לא אני!". שני שוטרים הובילו אותו לעבר הג'יפים. השוטרים הרביצו לו ובעטו בו ואז קשרו את שתי הידיים שלו מלפנים וכיסו לו את העיניים בחתיכת בד. הילד כל הזמן צעק. לא הצלחתי לזהות אותו. השוטרים לא חיכו יותר מדי. הם העלו אותו מייד לניידת של היס"מ ושני כלי הרכב יצאו מהכפר. יצאתי מהבית כדי לברר את מי הם עצרו ואז אמרו לי שזה ראר'ב, בן אחותי. הוא בן 13 ויש לו פיגור קל. הלכתי מיד לבית של אחותי. שאלתי את בעלה, תוופיק סמחאן, בן 35, איפה ראר'ב והוא אמר לי שהוא הלך להביא מים מהמכולת. אז אמרתי לו שכנראה הצבא עצר את ראר'ב. יצאנו ביחד לחפש אותו.
נכנסו למכונית שלי ורצינו לנסוע למחסום ניעלין כדי לברר שם לאן לקחו את ראר'ב. בדרך, בכניסה לראס כרכר, ראינו רכב סיור של הצבא. שאלנו את החיילים על ראר'ב והסברנו שמדובר בילד עם צרכים מיוחדים. הקצין אמר: "עצרנו אותו כי הוא כיוון אלינו לייזר ירוק וזרק אבנים". הוא דרש לראות את תעודות הזהות שלנו ותמונה של ראר'ב. הראינו לו תעודת זהות אבל לא הייתה לנו תמונה אז נסעתי חזרה והבאתי אחת. הראינו אותה לקצין ואז הוא אמר לנו שכן, הוא עצור אצלם. התפתח בינינו ויכוח קולני וצעקות ובסופו של דבר החיילים מסרו לנו מספר טלפון לבירורים ועזבו. בינתיים התאספו שם עוד אנשים מהכפר, ששמעו את הצעקות.
התקשרנו למספר שהחיילים נתנו לנו, אבל אף אחד לא ענה. בסביבות 21:30, כשעדיין עמדנו על הכביש, הגיעו שוטרים עם ראר'ב ושחררו אותו. הוא היה עדיין עם כיסוי עיניים ואזיקונים. כשראינו אותו במצב כזה כעסנו מאוד, זה היה מחזה מאוד לא אנושי. הילד בכה והיה מפוחד ומבולבל. התחלנו לקלל את המשטרה ואת היחס שלהם לילד עם מוגבלות וההתנהגות הלא אנושית. חתכנו את האזיקונים, הורדנו לו את כיסוי העיניים ולקחנו אותו הביתה. ראר'ב לא היה מסוגל לדבר ולספר לנו מה קרה, רק חזר על כמה משפטים: שבמשטרה שאלו אותו מי זורק אבנים ושהוא ענה להם שהוא לא יודע.
חזרנו לבית של אחותי ואנשים מהכפר הגיעו לקבל את פניו של ראר'ב. בערך חצי שעה אחר כך, בזמן שעמדתי ליד הבית עם עוד אנשים, הגיעו בערך 15 חיילים, שוטרים וקצין יס"מ שהתחיל מיד לקלל אותנו. תוופיק שמע את הצעקות ויצא מהבית. הוא קילל את הקצין בחזרה ואמר לו שמה שעשו לבן שלו לא היה אנושי. הקצין הורה לנו להציג בפניו את כל הילדים שגרים בבית. קראנו לאחים של ראר'ב החוצה: יאסר, בן 10, יוסף, בן 3, ועבדאללה, בן שנה. הקצין הסתכל עליהם אבל לא לא היה מוכן עדיין לעזוב את המשפחה שלנו בשקט. אז הוא הודיע שאני ובן אחותי השנייה, נאדר נופל, בן 18, עצורים.
הם הובילו אותנו לרכב ה-GMC, קשרו לי הידיים לאחור עם חתיכות בד וכיסו לי את העיניים. אחרי שהעלו אותי לרכב, הם קשרו לי גם את הרגליים. בדרך השוטרים שאלו אותי מי כיוון לייזר לעבר הכוחות. אמרתי להם שאני לא יודע. הג'יפ עצר ובמשך חצי שעה הם המשיכו לשאול אותי שאלות בתוכו. את נאדר הם לא שאלו כלום.
אז הם הורידו אותי מהרכב והקצין נתן לי לדבר בטלפון עם מישהו מהשב"כ שהציג את עצמו בשם אבו ראמי, רכז האזור. הוא אמר לי שהוא כבר חקר אותי בעבר, כשנעצרתי בזמן ההפגנות על המלחמה בעזה לפני שנה. אמרתי לו שאני לא זוכר אותו. הוא האשים אותי שכיוונתי לייזר על החיילים. אמרתי לו שהייתי בבית, ושהחיילים לקחו אותי משם. הוא הציע לי לשתף פעולה אבל סירבתי, ואז הוא אמר לי לבוא אליו לחקירה ביום ראשון, בשעה 9:30 בבוקר.
אחרי השיחה איתו הם העלו אותי לרכב, שנסע ואז עצר שוב. שפשפתי את הראש בכיסא והצלחתי להזיז את כיסוי העיניים ואז ראיתי שאני ונאדר לבד ברכב ושאנחנו במחנה צבאי. נשארנו ברכב בערך שעתיים, ואז באו חיילים, לקחו אותנו לקרוואן, והשאירו אותנו שם כבולים ומכוסי עיניים. החיילים הפעילו את המזגן והיה קר מאוד. אחד החיילים שאל אותי: "אתה פתח או חמאס?" עניתי לו שפתח ואז הוא נתן לי אגרוף לבטן. כמעט נחנקתי. הוא קילל אותי ואת פתח ואת חמאס.
חיילים אחרים הביאו רמקול והפעילו שיר בקול רם. אחד החיילים קירב את הרמקול לאוזן שלי. אחרי חצי שעה בערך הרמקול כבה ומישהו בעט לי ברגל. הם כל הזמן קיללו אותי. אחד החיילים הצליף בשוט לידי כדי להפחיד אותי . חייל אחר הביא מספריים ודחף איתם את הירך שלי. הם לא חדרו לגוף שלי אבל זה עדיין כאב מאד. החיילים התחילו להשמיע קולות שדומים לקולות של עז וחמור.
כל זה נמשך עד שנכנס מישהו, כנראה קצין. ושאל אותי מי הרביץ לי. עניתי לו שהחיילים, אבל אני לא יודע מי בדיוק כי אני לא רואה. שמעתי אותו נוזף בחיילים על זה שהם פגעו בי. אחרי עוד עשר דקות הם העלו אותי ואת נאדר לג'יפ, עדיין כבולים ומכוסי עיניים. נסענו והם הורידו אותנו בכניסה לכפר שלנו. אחד החיילים הוריד לנו את כיסוי העיניים ואז מסר לנו זימון בכתב. הוא הקריא אותו והסביר לנו שאנחנו מוזמנים לפגישה עם השב"כ ביום ראשון, בשעה 9:00 בבוקר, בעופר. השעה אז הייתה 3:00 לפנות בוקר.
נאדר נופל, בן 18, סיפר לתחקירן בצלם איאד חדאד, על שאירע במהלך מעצרו:
החיילים לעגו לנו. אני חושב שהם צילמו אותנו לטיקטוק כי כשהם התקרבו אלינו זה נשמע כאילו הם דיברו בטלפון, כאילו הם משדרים את זה בשידור חי. הם קיללו אותנו ואת המשפחות שלנו וגם הרביצו לנו ובעטו בנו. אחד מהם הצליף לידינו במשהו שנשמע כמו שוט כדי להפחיד אותנו. אחד החיילים גם דקר אותי בכתף וברגליים עם משהו חד, אני לא יודע אם זה דוקרן או מסמר. זה כאב מאוד ובכל פעם שהוא עשה את זה צעקתי. החיילים השמיעו קולות של בעלי חיים. רק אחרי כמה שעות הגיע מישהו אחראי. הוא שאל את מוחמד מי הרביץ לנו אבל הוא לא ידע כי העיניים שלנו היו מכוסות. החיילים לקחו אותנו לג'יפ צבאי, עם ידיים קשורות עיניים מכוסות. הם שיחררו אותנו בכניסה לכפר, בלי להוריד לנו את הכבלים. הצלחנו להוריד אותם בעצמנו כי הם היו מבד והיה קל לשחרר אותם.
נופל המשיך ותיאר את חקירתו בשב"כ במחנה עופר,
כמה ימים אחר-כך, ביום ראשון, 3.4.22, בשעה 9:00, הלכתי עם מוחמד לפגישה עם השב"כ במחנה "עופר". חיכינו חצי שעה בערך ואז הכניסו אותנו לחדר קטן, שדומה לצינוק באגף השב"כ. חיכינו שם עד 11:00 ואז הכניסו את מוחמד לפגישה עם השב"כ שנמשכה בין ארבעים לשישים דקות. לפי מה שהוא סיפר לי, שאלו אותו בעיקר מי זורק אבנים, מי מכוון לייזר לעבר החיילים ושאלות כאלה.
אני נכנסתי אחרי מוחמד. הפגישה שלי נמשכה בערך שעתיים ושאלו אותי על אותם נושאים. החוקר גם הציע לי לשתף פעולה. הוא הבטיח לי היתר כניסה לישראל ומשכורת טובה. הוא אמר: "אני רוצה שמדי יומיים או שלושה, כשאני מתקשר אליך, תענה ותספר לי על מה שקורה ביישוב". סירבתי ואז הוא איים שהוא יבטל את היתר העבודה של אבא שלי ושבעתיד, אם תהיה לי בעיה עם החיילים, הוא לא ירחם עלי ויכניס אותי מייד לכלא. החוקר דפק על השולחן כדי להפחיד אותי כי סירבתי לשתף פעולה. בסוף השיחה הוא הורה לי להסתלק.
ארגון בצלם מפרסם היום (ג') נתונים ועדויות חדשים הממחישים את היקף האלימות במתקני הכליאה הישראליים, המתפקדים כרשת של מחנות עינויים לפלסטינים: התעללות שיטתית הכוללת אלימות גופנית והתעמרות נפשית, תנאים בלתי אנושיים, הרעבה ומניעת טיפול רפואי, ומובילה למקרי מוות רבים. חלק מהעדים מספרים גם על התעללות ואלימות מינית שחוו בעצמם או שהיו עדים לה.יולי נובק, מנכ"לית בצלם: “מתקני הכליאה הישראליים הפכו לרשת של מחנות עינויים כחלק מהמתקפה המתוכננת והרחבה שמוביל המשטר הישראלי כנגד החברה הפלסטינית, ושמטרתה לפרק ולהרוס את הפלסטינים כקבוצה. הג'נוסייד ברצועת עזה והטיהור האתני בגדה המערבית הם הביטויים הקיצוניים ביותר של מדיניות זו. למרות הראיות והדו"חות הרבים שפורסמו בנושא, הקהילה הבינלאומית, שממשיכה להעניק למשטר הישראלי חסינות מפני מתן דין וחשבון על הפשעים לו הוא אחראי, מעניקה הכשר דה-פקטו להמשך העינויים, הדיכוי והטיהור האתני של הפלסטינים בידי ישראל, ומפקירה את הקורבנות הפלסטינים".הדו"ח מציין 84 מקרים שבהם פלסטינים (מתוכם קטין אחד) מתו במחנות העינויים מאז אוקטובר 2023. הרשימה שמפרסם בצלם כוללת את שם האסיר, מקום מגוריו (50 מרצועת עזה, 31 מהגדה המערבית ו-3 אזרחים ישראלים) ואת המתקן שבו מת. נכון לינואר 2025, ישראל מחזיקה בגופותיהם של 80 מתוך 84 האסירים שמתו במשמורתה ומסרבת לשחררן למשפחות. ישנן אינדיקציות לכך שפלסטינים נוספים מתו במתקני העינויים הישראלים, אולם הנתונים המובאים בדו"ח מתייחסים רק לאלה שלבצלם התאפשר לאמת את המידע לגביהם.הדו"ח מצביע בין השאר על כך שמדיניות ההתעללות היא מוצהרת ומכוונת, ומגיעה מהדרגים הבכירים ביותר. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, הממונה על שירות בתי הסוהר, מופיע בתקשורת בכתבות יזומות, ומפרסם ברשתות החברתיות סרטונים שבהם הוא מתגאה בהתנהלות הרשויות במתקני הכליאה. אך הוא אינו לבדו, והמערכת הישראלית התגייסה כולה למען מתן חסינות מוחלטת למובילי המדיניות ולמבצעיה.הדו"ח הנוכחי מתבסס על הניתוח והמחקר המעמיק המופיע בדו"ח "ברוכים הבאים לגיהינום" שפרסם בצלם באוגוסט 2024, על נתונים עדכניים ועל עדויותיהם של 21 אסירים פלסטינים ששוחררו ממתקני הכליאה הישראליים בחודשים האחרונים. הדו"ח מתבסס גם על עבודתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים, העוקבים אחר הנעשה במתקני הכליאה.נכון לספטמבר 2025, כ-10,900 פלסטינים הוחזקו במחנות העינויים הישראלים בתנאים מחפירים ותחת משטר של התעללות פיזית ופסיכולוגית קיצונית. נכון לינואר 2026, לאחר השלמת העסקה בין ישראל לחמאס במסגרתה שוחררו חלק מהאסירים, ישראל ממשיכה להחזיק בכ-9,200 אסירים פלסטינים.בצלם מדגיש כי פרויקט הכליאה הישראלי, שבמסגרתו הוחזקו לאורך השנים למעלה מ-800,000 פלסטינים בבתי הכלא הישראליים, רבים מהם מבלי שהועמדו לדין, הוא אחד הכלים שבו משתמשת ישראל לפירוק ודיכוי החברה הפלסטינית.
ביום שישי, 18.8.23, בסביבות השעה 23:30, הגיעו בני הדודים מחמוד ויחיא א-נוואג'עה, בני 18 ו-16 בהתאמה, למחסום מיתר לשם הוסעו במכוניתו של פלסטיני אזרח ישראל. השניים היו בדרכם חזרה משטח ישראל לביתם בקהילת אל-ג'וואיא, מדרום-מזרח לעיירה יטא שבדרום הר חברון. עם הגיעם למחסום הוציאו חיילים את הנהג ושני נוסעיו מהמכונית וערכו חיפוש על גופם. החיילים לקחו משלושתם את התיקים, הטלפונים הניידים וכן צמיד וטבעת שענד יחיא, ושכר עבודה בסך 8,000 ש"ח במזומן שהחזיקו בני הדודים בכיסם. לאחר מכן קשרו החיילים את ידיהם של השלושה לאחור בשקיות ניילון, כיסו את עיניהם בשקיות ניילון והעלו את שלושתם לג'יפ צבאי. לשאלתם נאמר להם שלוקחים אותם למחסום בית יתיר/ח'. לסיפר ("מצדות יהודה"). לאחר שהגיעו למחנה הצבאי הסמוך למחסום בית יתיר, הורדו השלושה מהג'יפ והושבו על הקרקע ברחבת המחנה. כך, במשך כל שעות הלילה עד לשעות הצהריים שלמחרת ישבו על הקרקע כשידיהם קשורות ועיניהם מכוסות. גם בשעות הצהריים, בחום הכבד, מנעו החיילים מהשלושה לשתות, לאכול או להתפנות לשירותים. כשביקשו מהחיילים לשבת במקום מוצל יותר, הם סירבו, וכן נאסר עליהם להתקשר לבני משפחותיהם או לעורך הדין ולעדכן אותם על מקום הימצאם. מאוחר יותר נלקחו השלושה לחדר בבסיס הצבאי שבו נאזקו ידיהם מחדש, הפעם מלפנים, והשקיות שעל עיניהם הוחלפו בכיסויי בד. הם נחקרו בערבית ונשאלו לשמותיהם, גילם וכן כיצד נכנסו לישראל ובמה עבדו שם. משם הוסעו למתקן צבאי נוסף, שם נלקחו משלושתם טביעות אצבע בעודם אזוקים ומכוסי עיניים, ואז הפרידו החיילים את הנהג שהסיע את מחמוד ויחיא, ושחררו אותו מאוחר יותר. מחמוד ויחיא הוכנסו שוב לרכב והושבו בתוכו במשך כחצי שעה. לאחר נסיעה קצרה לכיכר בית עינון שעל כביש 60, מצפון לחברון, הוציאו אותם החיילים מהרכב והודיעו להם שהם משוחררים. רק לאחר שהתחננו השניים, הסירו מהם החיילים את האזיקונים וכיסויי העיניים ואז החזירו להם את הטלפונים הניידים וליחיא גם את התכשיטים שענד במהלך המעצר. כשדרשו מהחיילים גם את הכסף שנלקח מהם, טענו אלה כי הוא הועבר למשטרה ועזבו את המקום. מחמוד התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף את שניהם לבתיהם לאחר למעלה מעשרים שעות בלי אוכל או שתייה. למחרת נסעו מחמוד ויחיא א-נוואג'עה לתחנת המשטרה בקריית ארבע כדי לדרוש את כספם בחזרה אך השוטרים הפנו אותם למחנה מג"ב בהתנחלות תלם. עם הגיעם לשם נאמר להם שעליהם לחזור למחרת. ב-31.8.23, פנו השניים למוקד להגנת הפרט כדי שיגיש עבורם תלונה במשטרה בדרישה להחזרת כספם. תחקירן בצלם באסל אל-עדרה גבה את עדויותיהם של השניים. מחמוד א-נוואג׳עה, בן 18, תושב א-ג׳וואיא, סיפר בעדותו: מאז שסיימתי את הלימודים שלי אני עוזר לפרנס את המשפחה. בחודש יוני 2023 התחלתי לעבוד בעיירה עראבה שבתוך הקו הירוק. לא היה לי אישור עבודה אז הסתננתי ואחרי חודש בערך, בן הדודה שלי, יחיא א-נוואג'עה, בן 16, גם הצטרף אליי לעבודה. ב-18.8.23 החלטנו לחזור הביתה ושילמנו לפלסטיני אזרח ישראל על ההסעה. בסביבות השעה 23:30 הגענו למחסום מיתר והמאבטח שם עצר את המכונית וביקש לראות תעודות זהות. הנהג הראה לו את תעודת הזהות שלו ואני אמרתי לו ששלי לא עליי. גם יחיא אמר שאין לו, כי הוא בן 16 ועוד לא הוציא. המאבטח הורה לנו לצאת מהמכונית וביקש מהנהג להעמיד אותה במגרש שליד המחסום. כמה חיילים הרחיקו אותנו קצת מהמכונית וחיילת עשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. בינתיים החיילים הורו לי להתקשר להורים שלי ולבקש שישלחו לי את מספר הזהות שלי או את התמונה. ניסיתי להתקשר אבל אף אחד לא ענה. הכניסו אותי, את יחיא ואת הנהג לאיזה חדר במחסום וצילמו אותנו שם, ואז זיהו את הפרצופים שלנו. אחר-כך הם העבירו אותנו לתא קטן, עשו עלינו חיפוש גופני ולקחו לנו את כל מה שהיה עלינו: הטלפונים הניידים שלנו, התיקים עם כל הבגדים וגם סכום של 5,000 שקל שהרווחתי בכל חודשי העבודה ו-3,000 שקל שיחיא הרוויח והיו עליו. אחר-כך קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וכיסו לנו את העיניים גם עם שקיות והעלו את שלושתנו לג'יפ צבאי שחור. שאלתי לאן הם לוקחים אותנו ואחד החיילים ענה: "למצדות יהודה". אחרי כעשר דקות נסיעה (בסביבות 00:30), הורידו אותנו מהרכב והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי.הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידינו. זה היה ממש מפחיד ונורא דאגתי ממה שיהיה, במיוחד שאף אחד מהמשפחה שלנו בכלל לא ידע שעצרו אותנו. ביקשתי מהחיילים לנסות שוב להתקשר למישהו מהמשפחה אבל הם סירבו. גם כשביקשנו מהם לשתות מים או לאכול, הם לא נתנו לנו כלום ורק הורו לנו לשתוק וגם לא לדבר אחד עם השני. שאלנו כמה זמן עוד נישאר ככה על הקרקע ואחד החיילים אמר שעוד הרבה זמן. היינו שם ככה כל הלילה. למחרת בבוקר, בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כבר נהיה ממש חם. לא יכולנו לסבול כבר את החום של השמש וביקשנו מהחיילים לזוז למקום מוצל יותר אבל הם סירבו. בשעות הצהריים זה כבר היה בלתי נסבל וביקשנו שוב כמה פעמים אבל הם סירבו בכל פעם. מתישהו הצלחתי להוריד את הניילון מהעיניים ותוך רגע כמה חיילים החזירו לי אותו וצעקו עליי שאסור לי להוריד אותו. ישבנו על הקרקע עם הידיים קשורות והעיניים מכוסות במשך 15 שעות רצופות, עד שהחיילים הכניסו אותנו לחדר בבסיס. הורידו לנו את הניילון מהעיניים וכיסו אותן מחדש עם בד, קשרו לנו חזק את הידיים עם אזיקוני פלסטיק, הפעם מקדימה ואז הושיבו אותנו על כסאות. פתאום דיבר איתנו מישהו שלא ראיתי את הפנים שלו. הוא הציג את עצמו בשם "ח'אלד" ושאל כל אחד מאיתנו שאלות בערבית לא כל-כך טובה. הוא שאל אותי איך קוראים לי, בן כמה אני, איפה עבדתי ואיך נכנסתי לישראל. הוא שאל אותו דבר גם את יחיא ואת הנהג שהסיע אותנו. אחר-כך החיילים העלו אותנו שוב על ג'יפ ונסענו ארבעים דקות עד שהורידו אותנו ושוב הכניסו אותנו לחדר שבו לקחו לנו טביעות אצבעות בזמן שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והעיניים מכוסות. אחרי זה העלו אותי ואת יחיא לרכב אזרחי. אני לא יודע לאן החיילים לקחו את הנהג שהסיע אותנו. חיכינו ברכב חצי שעה בערך עד שהוא התחיל לנסוע, ואחרי כמה זמן הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת. הם לא הורידו לנו את הכיסויים מהעיניים והידיים שלנו עדיין היו אזוקות. רק אחרי שהתחננו שיורידו לנו את האזיקונים והכיסויים הם עשו את זה ואז הבנו שאנחנו נמצאים בכיכר בית עינון. אחד החיילים החזיר לנו את הטלפונים. שאלנו איפה הכסף שלנו והחייל אמר שהכסף נמצא במשטרה ואז החיילים עזבו. הספקתי לצלם את לוחית הרכב שלהם. זה היה בסביבות 18:00-17:30. התקשרתי לאבא שלי והוא הגיע לאסוף אותנו. היינו נורא מותשים. מאוחר יותר התקשרתי לנהג שהסיע אותנו והוא סיפר לי ששחררו אותו וחברים אספו אותו, אבל שהחיילים החרימו לו את המכונית. למחרת הלכתי עם יחיא למשטרת קריית ארבע כדי לקחת את הכסף שלנו בחזרה אבל אמרו לנו שהתיק שלנו מטופל במחנה תלם. הלכנו למחנה תלם אבל אמרו לנו לחזור למחרת. למחרת בבוקר התקשרו אליי ממשטרת קריית ארבע והמתורגמן ביקש שאספר לו מה קרה ובכמה כסף מדובר, אז סיפרתי לו ואמרתי שאני מתכוון להגיע למחרת למחנה תלם כדי לאסוף משם את הכסף. הוא אמר שייצרו איתי קשר אבל זה לא קרה. יחיא א-נוואג׳עה, בן 16, תושב יטא, סיפר בעדותו: חיפשתי עבודה בחופשת הקיץ כדי שיהיה לי מספיק דמי כיס לשנת הלימודים האחרונה שלי בתיכון. בן הדודה שלי, מחמוד א-נוואג'עה, סידר לי עבודה ביחד איתו באזור עראבה בישראל והתחלתי לעבוד שם ב-15.7.23. ב-20.8.23 היה היום הראשון של הלימודים ורציתי שיהיה לי מספיק זמן להתכונן, אז שנינו עזבנו את העבודה ב-18.8.23. יצאנו בסביבות 21:30 עם נהג פלסטיני אזרח ישראל שהסיע אותנו בתשלום ובסביבות 23:30, כשהגענו למחסום מיתר, המאבטח שם עיכב אותנו כשראה שלי ולמחמוד לא היו תעודות זהות. הנהג שהסיע אותנו הראה למאבטח את תעודת הזהות שלו, והמאבטח הורה לי ולמחמוד לצאת מהמכונית ולנהג לחנות ברחבה שליד המחסום. שנינו יצאנו מהמכונית ושני חיילים ליוו אותנו בתוך אותה רחבה ואז באו עוד שני חיילים וחיילת, שעשתה חיפוש במכונית עם מכשיר אלקטרוני. החיילים שוב דרשו לראות תעודות זהות אבל אמרנו להם שוב שאין לנו. הם הובילו את שלושתנו לתוך חדר במחסום, צילמו אותנו שם ואז עשו עלינו חיפוש גופני בתוך תא קטן. לקחו לנו את הטלפונים ולי לקחו גם צמיד וטבעת שהיו לי על היד, ועוד 3,000 שקל שהרווחתי בעבודה. גם למחמוד לקחו 5,000 שקל שהוא הרוויח. אחר-כך החיילים קשרו לנו את הידיים מאחורי הגב עם שקיות ניילון וגם את העיניים הם כיסו לנו בשקיות ניילון. אחרי זה החיילים העלו אותנו על ג'יפ ואחרי עשר דקות נסיעה הורידו אותנו והושיבו אותנו על הקרקע בתוך בסיס צבאי. זה היה מפחיד כי לא ראיתי כלום ולא ידעתי מה החיילים מתכננים. רק הרגשתי מכוניות נוסעות ממש מהר לידי. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים כמה פעמים אבל לא נתנו לי. גם מים ואוכל לא נתנו לנו ואסרו עלינו לדבר אחד עם השני. מחמוד ואני ביקשנו להתקשר למשפחה שלנו או לעורך דין אבל אחד החיילים אמר כל פעם את אותה מילה: "אסור". בערך שעה וחצי אחרי ששמענו את הקריאה לתפילת השחר, כשהשמש כבר זרחה, ביקשנו מהם שיעבירו אותנו לצל אבל הם סירבו. בצהריים כבר לא יכולנו לשאת את החום הכבד אחרי שישבנו שם קשורים במשך 15 שעות רצופות, אבל הם המשיכו לסרב כשביקשנו לעבור למקום מוצל יותר. מתישהו הכניסו את שלושתנו לחדר בבסיס ושמו לנו כיסוי עיניים מבד במקום הניילון, וגם את הקשירה של הידיים החליפו באזיקוני פלסטיק והפעם קשרו לנו אותן מקדימה. אחד החיילים קשר לי את הידיים ממש חזק וזה כאב. ואז מישהו שאמר שקוראים לו ח'אלד שאל את שלושתנו כמה שאלות בערבית לא כל-כך טובה, כמו בני כמה אנחנו, איפה עבדנו ואיך נכנסנו לישראל. אחרי זה הוציאו את שלושתנו מהחדר והעלו אותנו שוב על ג'יפ. אחרי 40 דקות נסיעה הורידו אותנו והכניסו אותנו לאיזה חדר ולקחו לנו טביעות אצבע למרות שהידיים שלנו עדיין היו אזוקות והיו לנו כיסויים על העיניים. אחר-כך שוב העלו רק אותי ואת מחמוד על רכב וחיכינו בתוכו בערך חצי שעה. אחרי נסיעה קצרה החיילים הורידו אותנו ואמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת בלי להוריד לנו את האזיקונים ואת הכיסויים מהעיניים. ביקשנו שיורידו לנו אותם אבל אחד מהם אמר שזה אסור. לא הבנו למה הוא רצה להשאיר אותנו ככה באמצע הכביש והמשכנו להתעקש על זה עד שבסוף אחד מהם שחרר אותנו מהאזיקונים והוריד לנו את הכיסויים. הרגשתי הקלה. הם גם החזירו לנו את הטלפונים ולי החזירו את הצמיד והטבעת שענדתי. הם לא החזירו לנו את הכסף שלקחו לנו וכשביקשנו אותו בחזרה החייל אמר שהוא במשטרה. אחרי זה הם נסעו משם ומחמוד התקשר לאבא שלו שבא לאסוף אותנו. היינו כל-כך רעבים ועייפים ורק רצינו ללכת לישון.
ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, הגיעו כשלושים שוטרים ואנשי שב"כ, חלקם רעולי פנים, לבית משפחת רווידי בסילוואן. כמה מהם נכנסו לחדרו של מג'ד, בן ה-15, והוא התעורר בבהלה. אביו ניסה להרגיעו ואמר לבנו כי מדובר בשוטרים, וכשענה לאביו "מה אני אמור לעשות להם" דחף אותו אחד השוטרים בכוח ומג'ד דחף אותו בחזרה. שוטרים נוספים התנפלו על הנער, היכו אותו ואז לקחו אותו למעצר כשהוא יחף ופלג גופו העליון עירום. השוטרים אזקו את ידיו של מג'ד ובדרך לבית המעצר במגרש הרוסים המשיכו השוטרים להכותו. גם בתחנה הכו השוטרים את הנער עד שעורך דינו הגיע למקום וצילם את סימני המכות על פניו וגופו. מג'ד נלקח לחקירה, בה הואשם ביידוי אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים, ובסביבות השעה 16:00 נלקח לבית משפט השלום, כ-12 שעות לאחר שהוצא ממיטתו, הוכה ונחקר – כשבמהלכן לא אכל ולא שתה דבר. השופט האריך את מעצרו של מג'ד ביומיים, שבמהלכם לא נחקר כלל ורק שהה בתא המעצר. ב-30.6.22 אחר הצהריים הוא שוחרר, לאחר שאביו חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח, ונשלח למעצר בית בן שבעה ימים. אין זה אירוע חריג אלא חלק משגרת חייהן של משפחות פלסטיניות רבות במזרח ירושלים. רשויות רבות שותפות לאלימות זו ומאפשרות אותה: השוטרים שהגיעו לבית המשפחה באישון לילה, העירו את כל בני המשפחה ולקחו באלימות נער בן 15 ממיטתו; אנשי השב"כ שהתלוו אליהם; השוטרים שחקרו את הנער לאחר שנלקח ממיטתו והוכה קשות שוב ושוב; הסוהרים שכלאו אותו; ולבסוף – השופט שאישר את הארכת המעצר, שאין זה ברור לשם מה נדרשה שהרי מג'ד לא נחקר שוב, ושלח אותו למעצר בית בלי שהתקיים הליך שיפוטי שיאפשר לו להגן על עצמו. כך, כשגרה, מנהלות כל הרשויות את חייהם של הפלסטינים במזרח ירושלים, כשהן נהנות מסמכויות מרחיקות לכת וכלל אינן נדרשות לתת דין וחשבון על מעשיהן. תחקירן בצלם עאמר עארורי גבה עדויות מבני המשפחה. מג'ד א-רווידי, בן 15, סיפר על שהתרחש באותו לילה ובמהלך מעצרו: ביום שלישי, 28.6.22, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעשים בבית. פתאום ראיתי כמה אנשים רעולי פנים בתוך החדר שלי. אחד מהם אמר לי בערבית: קום ובוא איתנו. פחדתי נורא. אבא אמר לי שאלה השוטרים ואני נלחצתי והתחלתי לצעוק. כשקמתי מהמיטה, אחד מהם דחף אותי ודחפתי אותו בחזרה. השוטרים גירשו את כולם מהחדר והתחילו להכות אותי. במשך כמה דקות הם בעטו בי ונתנו לי סטירות ואז הם אזקו לי את הידיים לאחור והובילו אותי אל מחוץ לבית, כשאני יחף ובלי חולצה. אמא שלי נתנה להם חולצה בשבילי, אבל הם השתמשו בה כדי לכסות לי את הפנים. אחד האחים שלי הלך אחריי ונתן לי נעליים. הם העלו אותי לרכב, ואני נעלתי את הנעליים. לא ראיתי כלום כי הפנים שלי היו מכוסות בחולצה. בזמן הנסיעה בג'יפ הם הכו אותי עוד פעם, בפנים, בראש ובצוואר. כשהג'יפ עצר הם משכו אותי החוצה באלימות, כמעט נפלתי על הפנים. אחר כך הבנתי מהעו"ד שאני נמצא בחדר 4 במתקן חקירות ליד מגרש הרוסים. הם הושיבו אותי על הברכיים והמשיכו להכות אותי מדי פעם. הם נתנו לי סטירות, בעטו בי והכו אותי עם קת אקדח או רובה בכל מיני מקומות בגוף. אני לא יודע להגיד כמה זמן זה נמשך. בשלב כלשהו הגיע עורך הדין, והוא בקש לצלם את סימני המכות על הפנים והגוף. עורך הדין הסביר לי על תהליך החקירה והמעצר. אחרי שהוא עזב הם לקחו אותי לשירותים, שם שטפתי את הפנים, ואז לקחו אותי לחקירה. בחדר היו שני חוקרים בלבוש אזרחי. ישבתי על כיסא עם ידיים אזוקות. החוקרים האשימו אותי בזריקת אבנים על מכוניות של מתנחלים ושוטרים. לא יודע כמה זמן הייתי בחקירה, אבל זה הרגיש כמו שעתיים בערך. בקושי הייתי מסוגל לדבר בגלל הכאבים מהמכות. הייתי גם מאוד צמא. ביקשתי מים ולא נתנו לי לשתות, גם לא נתנו לי שום דבר לאכול. החקירה התנהלה בערבית אבל הם אמרו לי לחתום על מסמכים בעברית שאני לא קורא. החוקר אמר שזאת העדות שלי. חתמתי ואז העבירו אותי לחדר, שהוא בעצם כלוב עם סורגים. הידיים שלי היו עדיין אזוקות. הייתי מותש, צמא ורעב, והרגשתי כאבים בכל הגוף. בסביבות השעה 16:00 לקחו אותי לבית המשפט, שם ראיתי את אבא והאחים שלי אחמד, בן 21, וסמיר, בן 22. לא הצלחתי לדבר איתם. השופט האריך את המעצר שלי ביומיים ואז החזירו אותי למגרש הרוסים. לקחו אותי לרופא והוא נתן לי משכך כאבים ואז הכניסו אותי לחדר שהיו בו שלושה נערים, בערך בגיל שלי. למרות שהייתי רעב ולמרות שבחדר היו לחם וריבה, נרדמתי מייד מרוב עייפות. כשהתעוררתי אכלתי פרוסת לחם אחת ושתיתי מיץ, לא היה לי תיאבון. נשארתי בחדר עד ליום חמישי בשעה 17:00. לא חקרו אותי עוד פעם. אבא שלי חתם על ערבות בסך 5,000 ש"ח ושלחו אותי למעצר בית למשך שבעה ימים. אחרי ששחררו אותי מבית המעצר הלכתי עם אבא והאחים שלי, אחמד וסמיר, למרפאה בעין א-לוזה בסילוואן, שם עשו לי צילומי רנטגן. הרופא אמר שיש לי חבורות במקומות שונים בגוף וסימני דם יבש באוזן שמאל. מחמוד א-רווידי, בן 49, אביו של מג'ד, סיפר על מעצרו של בנו ועל מה שהתרחש לאחר מכן: שמעתי דפיקות חזקות בדלת. קמתי עם אשתי, איסלאם, בת 43. שאלתי מי זה וענו לי: אנחנו מהמשטרה, תפתח. היו שם יותר משלושים שוטרים, חלקם בבגדים רגילים וחלקם במדים שחורים. חלקם גם היו רעולי פנים. כל בני המשפחה התעוררו, חוץ ממג'ד. היה איתם קצין שב"כ ששאל אותי מה השמות של הילדים שלי. עניתי לי שיש לי ארבעה ילדים: ריתאל, בת 11, מג'ד, בן 15, אחמד, בן 21 וסמיר, בן 22. הוא שאל אותי איפה מג'ד ישן ואמרתי לו שבחדר עם שני האחים שלו. הוא הורה לי ללוות אותו לחדר. חמישה שוטרים נכנסו לחדר והאחרים התפרסו ברחבי הבית. מג'ד התעורר והיה מבוהל. אמרתי לו לא לפחד ושאלה שוטרים, אז הוא ענה לי: "מה אני אמור לעשות להם". כשאיש השב"כ שמע את זה הוא דחף אותו בכוח ואז מג'ד דחף אותו בחזרה. שלושה אנשי יס"מ הרביצו למג'ד, דחפו אותו לרצפה ובעטו בו. צעקתי עליהם שיפסיקו ואמרתי להם שזה רק ילד. אשתי ואחותו של מג'ד שעמדו בכניסה לחדר וראו את מה שקורה התחילו לצעוק ולבכות. אז נכנסו לחדר בערך 15 שוטרים נוספים וגירשו אותי החוצה. שמעתי את מג'ד צועק מכאבים. אחרי כמה דקות הם הוציאו אותו בלי חולצה ויחף. אשתי ניסתה לתת למג'ד חולצה, אבל אחד השוטרים לקח אותה וכיסה בה את הראש שלו, במקום לתת לו ללבוש אותה. סמיר יצא אחרי מג'ד בריצה ונתן לו נעליים. מייד אחרי שהשוטרים עזבו התקשרתי לעורך הדין מוחמד מחמוד וסיפרתי לו מה קרה. הוא חזר אליי אחרי שעה ואמר לי שמג'ד עצור ב"חדר 4" ושנקבע לו דיון בבית משפט השלום בירושלים בשעה 11 בבוקר. כמובן שאני, אשתי והילדים שלי לא חזרנו לישון אחרי כל זה. כל הזמן חשבנו על מג'ד ומה קורה איתו במעצר. מאוד דאגתי לו. בכלל, אני דואג לעתיד שלו, כי גם אני הייתי עצור בעבר לתקופות שונות, מאז 1988, ואני לא רוצה שהבן שלי יחווה את זה, אני לא רוצה שהעתיד שלו ילך לאיבוד בבתי כלא. עורך הדין התקשר אלינו מאוחר יותר ועדכן אותנו שהדיון נדחה לשעה 17:00. הלכתי לבית המשפט עם סמיר וחאמד. כשמג'ד הובא לאולם, לא האמנתי שזה הבן שלי. תווי הפנים שלו השתנו לגמרי, הוא הוכה קשות והפנים שלו היו נפוחות מהמכות והיו עליהן חבורות. השופט האריך את המעצר של מג'ד ביומיים, ואז הוא שוחרר, אחרי שחתמתי על ערבות בלתי משולמת בסך 5,000 ש"ח. הוא נשלח למעצר בית של שבעה ימים. מייד אחרי שהוא שוחרר לקחנו אותו למרפאה בסילוואן, שם עשו לו בדיקות ונתנו לו משככי כאבים. תודה לאללה לא היו לו שברים, רק חבורות וכאבים. אנחנו מנסים לחזק את מג'ד כדי שיתמודד עם המכות וההשפלה שהוא עבר. תודה לאללה, כיום מצבו יותר טוב.
