שגרת  כיבוש:  חיילים פלשו  לשלושה בתים בכפר קדום, היכו כמה מהדיירים ועצרו אחד

25 אוגוסט 2021

המהפכה שהותירו החיילים במטבח של אימאן וחיכמת שתיווי בכפר קדום. התמונה באדיבות המשפחה

ביום שלישי, 1.6.21, בסביבות השעה 1.30 לפנות בוקר, פלשו עשרות חיילים ואנשי שב"כ לבית משפחת שתיווי, בכפר קדום. הם העירו תחילה את בשאר שתיווי, בן 29, שישן באותו הלילה במרפסת ולאחר מכן את שאר בני המשפחה – אימו, רשיקה, בת 68, וארבעת אחיו ואחיותיו שישנו בבית.

החיילים הפרידו בין בשאר לשאר משפחתו וחקרו אותו באלימות, תוך שהם מכים אותו שוב ושוב, רגעים לאחר שהתעורר משנתו. הם ערכו חיפוש בכל הבית ולאחר כשעה וחצי הובילו את בשאר לביתו של בן דודו עבדאללה, שגר בסמוך יחד עם אימו. הם ערכו בביתם חיפוש נוסף, תוך שהם משליכים את החפצים של בני הבית על הרצפה. במהלך החיפוש, הם חקרו את בשאר שוב בחדר האורחים. לאחר כחצי שעה הם הובילו את בשאר לבית אחיו, חיכמת, בן 47 ואב לחמישה, שנמצא במרחק של כ-400 מטרים.

כמה חיילים נכנסו לביתו של חיכמת עוד קודם לכן, וכאשר בשאר נלקח לשם, החיפוש והחקירה היו כבר בעיצומם: חפצים היו מושלכים על הרצפה ורהיטי הסלון היו הפוכים. חיכמת, אשתו אימאן ושלושת ילדיהם הקטנים הוכנסו לחדר השינה של ההורים ושני ילדיהם האחרים – טארק בן ה-17 ומאלכ בן ה-16 נאזקו ונכלאו בחדרים נפרדים. בשאר הוכנס לחד שבו הוחזק מאלכ, בזמן שטארק הוכה ונחקר.

בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר עזבו החיילים את הכפר, ולקחו עמם את בשאר. במהלך הבוקר הוא נלקח לחקירה בתחנת המשטרה בהתנחלות אריאל ולאחר מכן נעצר למשך שבועיים, אז שוחרר. ב-30.6.21 חזרו החיילים לכפר קדום ועצרו שוב את בשאר, הפעם עם אחיו מוחמד. בשאר שוחרר ב-9.8.21 לאחר שהורשע בעסקת טיעון בזריקת חפצים לעבר אנשים ונגזרו עליו עונש מאסר שאותו כבר ריצה במהלך מעצרו וקנס בסך 1,000 ש"ח. אחיו מוחזק עדיין במעצר.

כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים הן כבר מזמן חלק מהשגרה שמייצר משטר הכיבוש בגדה המערבית. החיילים נכנסים לבתים, מעירים את כל דיירי הבית – בהם ילדים קטנים ותינוקות, נכנסים לחדרי השינה שלהם, מחטטים בחפציהם הפרטיים, לפעמים מכים את חלקם ותמיד מותירים את כולם המומים ומפוחדים. כניסות אלה, הפוגעות בתושבים במקום שאמור להיות מרחב מוגן ובטוח, הן רק דוגמה נוספת להתנהלות המדינה הרואה בפלסטינים נתינים חסרי זכויות.

העדויות על האירוע נגבו על ידי תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי.

בשאר שתיווי, בן 29, תיאר בעדותו את שהתרחש באותו לילה:

ב-1.6.21 ישנתי במרפסת של הדירה שלנו, בקומה השנייה. בסביבות השעה 1:30 התעוררתי כשחיילים עומדים מסביבי. הם בעטו בי והיכו אותי. שמעתי חייל אומר: הנה בשאר, הנה בשאר. אחד החיילים הרים אותי באלימות ודחף אותי לתוך הבית שלנו. הוא התחיל מייד לשאול אותי אם אני מחזיק נשק. עניתי לו שאין לי נשק אבל הוא המשיך לשאול אותי איפה אני מחזיק אותו. אמרתי לו שהוא יכול לעשות חיפוש בבית, ושאם הוא ימצא נשק אני אשא באחריות.

אחרי כמה דקות החיילים הורידו אותי לדירה בקומה הראשונה וקשרו לי את הידיים. זו דירה ריקה, היא מיועדת לאחי מוחמד. החייל או הקצין שחקר אותי ראה שם מקל שהיה של אבא שלי לפני מותו. הוא לקח אותו והרביץ לי איתו כשהוא מקלל אותי ומטיח בי גסויות וכל הזמן המשיך לשאול איפה החבאתי את הנשק. באותו זמן החיילים האחרים בדקו את הקירות עם מכשירים מיוחדים וביצעו חיפוש בכל הבית, בשתי הקומות.

אחרי שעה וחצי בערך אחד החיילים אמר לי שהוא לוקח אותי לבית של בן הדוד שלי, עבדאללה שתיווי. הבית שלו צמוד לבית שלנו. כשהגענו לשם, החיילים הושיבו אותי בחדר האורחים ועשו חיפוש בכל הבית. אחרי חצי שעה הם הובילו אותי, כשאני עדיין אזוק בידיים, לבית של אחי, חכמת, שנמצא במרחק 400 מטרים מהבית שלנו. כשהלכנו החיילים כל הזמן דחפו אותי.

כשהגענו לשם ראיתי שיש חיילים בתוך הבית. כשנכנסנו ראיתי שהם עושים חיפוש בסלון וראיתי את כלי המטבח זרוקים על הרצפה ועל השולחנות. ראיתי את האחיין שלי, טארק, שוכב על הרצפה בחדר האורחים עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות. החיילים הכניסו אותי לחדר השינה של אחי, ושם ראיתי את האחיין שלי מאלכ . אחי, אשתו והבנים הקטנים היו בחדר של הבת שלהם, שהד.

ניסיתי לעודד את מאלכ ולדבר איתו, אבל החיילים צעקו עליי והורו לי לשתוק. ואז נכנס חייל אחר ואמר לי שטארק אמר שאני מחזיק נשק. עניתי שאין לי נשק ושאני לא צריך נשק ואז החיילים התנפלו עליי ונתנו לי אגרופים בפלג הגוף העליון.

אחרי חצי שעה בערך קצין השב"כ הודיע לי שאני עצור. הוא אמר שאני אשב בכלא שנה או שנה וחצי. החיילים הוציאו אותי מהבית כשהידיים שלי אזוקות והובילו אותי ברגל להתנחלות קדומים, מרחק של קילומטר בערך. בקדומים הם כיסו לי את העיניים והכניסו אותי לג'יפ צבאי שלקח אותי למחנה צבאי בשבי שומרון. נשארתי שם עד השעה 11:00 בבוקר ואז העבירו אותי לתחנת המשטרה באריאל. חוקר משטרתי חקר אותי על נשק, אבל אמרתי לו שאין לי נשק ושהחיילים כבר חיפשו בבית ולא מצאו כלום. החקירה הסתיימה בשעות אחרי הצהריים, ומשם לקחו אותי למעצר. שוחררתי אחרי שבועיים, ב-15.6.21.

המהפכה שהותירו החיילים בביתה של אימתית'אל שתיווי. התמונה באדיבות המשפחה

אימתית'אל שתיווי, אלמנתו של הדוד של בשאר, בת 58, סיפרה על כניסת החיילים לביתה:

ביום שלישי, בסביבות 3:00 לפנות בוקר, התעוררתי מצלצול הטלפון. זה היה מהבית של גיסי, והם מסרו לנו שחיילים נכנסו לבית שלהם וחלק מהם נמצאים בחצר המשותפת שלנו. שמתי מיד כיסוי על הראש. התיישבתי בסלון עם הבן שלי עבדאללה וחיכינו שהחיילים ייכנסו.

אחרי חצי שעה בערך, דפקו על הדלת שבעה-שמונה חיילים. עבדאללה פתח להם את הדלת והם נכנסו, כשהם מובילים את האחיין של בעלי, בשאר, לתוך חדר האורחים. הם דרשו מעבדאללה את תעודת הזהות שלו ואז הורו לנו לשבת בסלון. כמה חיילים נכנסו לחדר השינה שלי ועשו בו חיפוש. תוך כדי כך שמעתי אותם צועקים על בשאר ומאיימים עליו. הם שאלו אותו על נשק ועל חומרי הסתה.

אחרי חצי שעה הם יצאו מהבית עם בשאר. הם השאירו מאחוריהם בגדים וחפצים זרוקים על הרצפה בחדר השינה. התחלתי מייד לסדר את הדברים ולהחזיר אותם למקום.

זגוגית הדלת שניפצו החיילים בביתם של אימאן וחיכמת שתיווי. התמונה באדיבות המשפחה

אימאן שתיווי, בת 44, גיסתו של בשאר, סיפרה בעדותה על הכניסה לביתה:

באותו לילה ישנו בבית כל המשפחה – אני ובעלי, חיכמת, וחמשת הילדים שלנו – טארק, בן 17, מאלכ, בן 16, שהד, בת 13, מחמוד, בן 11 ומוחמד, בן 9. בסביבות השעה 2:00 התעוררתי בבהלה. שמעתי צעקות ודפיקות פטיש על דלת הבית שלנו. חיכמת אמר לי שאלה חיילים. קמתי מייד והתלבשתי מהר. רצתי לילדים, שגם התעוררו והיו מפוחדים מאוד. בעלי ניגש לדלת כדי לפתוח אותה. הוא אמר לחיילים שהוא מגיע ושיפסיקו לדפוק אבל הם המשיכו לדפוק ולצעוק עד שהוא פתח את הדלת. עמדנו כולנו מול הכניסה והילדים הקטנים היו מפוחדים מאוד ובכו. חיבקתי אותם וניסיתי להרגיע אותם, למרות שאני בעצמי הייתי מבוהלת.

החיילים הורו לי, לבעלי ולשלושת הילדים הקטנים לעבור לחדר השינה של הבת שלי שהד. הם השאירו את טארק ומאלכ איתם. כשהיינו בחדר שמעתי את החיילים צועקים על הבנים שלי. שמעתי את טארק אומר לחיילים: אין לנו חומרי הסתה או נשק.

טארק שתיווי, בן 17, אחיינו של בשאר, סיפר בעדותו:

נשארתי עם החיילים בסלון. הם אזקו את הידיים שלי מאחור וכיסו לי את העיניים בחתיכת בד. מיד אחר-כך הם דחפו אותי בכוח לרצפה ודרכו לי על כל חלקי הגוף, גם על הראש. הם הרביצו לי ושאלו אותי אם יש נשק בבית. עניתי להם שאין נשק ושאנחנו לא צריכים נשק. אחד החיילים שאל אותי גם אם אני משתתף בתהלוכה השבועית בכפר ועניתי שלא. הם המשיכו לדרוך עליי ולהכות אותי במשך כמה דקות.

אחר כך אחד החיילים הרים אותי והעביר אותי לחדר האורחים, ושם אחד החיילים השליך אותי בכוח על הרצפה, התיישב לי על הבטן והיכה אותי באגרופים בחזה, בכתפיים ובראש. החייל דרש שאודה שיש לנו נשק ושאנחנו משתתפים בתהלוכה השבועית.

אחר כך החייל שתקף אותי אמר לי שהם מביאים את הדוד שלי בשאר. החיילים צעקו עליו ושמעתי אותו עונה על השאלות שלהם ואומר להם שאין לו שום סוג של נשק.

רשיקה שתיווי, אמם של בשאר ומוחמד, בת 68, סיפרה בעדותה על מעצרם של בניה בסוף החודש:

ביום שלישי, 29.6.21, בסביבות השעה 11:00 בלילה, נפלתי ושברתי את יד ימין. הבנים שלי, עקל וסאמד, לקחו אותי לבית החולים בקלקיליה, שם טיפלו בי. חזרנו הביתה בסביבות השעה 2:00.

כשהגענו הביתה, עקל הלך לישון בבית שלו עם אשתו והילדים. סאמד, שגר איתי, הלך לישון מייד. בסביבות השעה 3:00 אני והבנות שלי היינו עדיין ערות. פתאום שמענו דפיקות חזקות ותוקפניות בדלת של הבית. ידענו שאלה חיילים. חנאן קמה מהר ופתחה את הדלת, כדי שהחיילים לא ישברו אותה. באותו רגע התפרצו פנימה שבעה-שמונה חיילים. הם מיד העירו את הבנים שלי, סאמר ובשאר. שמעתי את אחד החיילים דורש שימסרו לו את הטלפונים שלהם ושמעתי את בשאר אומר לחייל שהטלפון שלו הוחרם כשנעצר בתחילת החודש ולא הוחזר לו.

החיילים ערכו חיפוש בכל הבית. אני והבנות נשארנו בחדר השינה שלי והחיילים לקחו את הבנים לחדרים אחרים. לא ראיתי אותם אבל שמעתי את החיילים צועקים עליהם. אחרי חמש או עשר דקות שמעתי את החיילים מדברים עם מוחמד, הוא ישן באותו הלילה בקומה הראשונה. שמעתי את אחד החיילים דורש ממוחמד לתת לו את הטלפון שלו, ושמעתי את מוחמד עונה לו שאין לו טלפון. החייל הביא את מוחמד לחדר שבו היינו ואמר לו: "אתה בטח אוהב את אמא שלך ולא תרצה שהחיילים יתחילו לפשפש בתוך הבית שלה ולהשחית את הריהוט". באותו רגע הגיעו עוד חיילים והביאו איתם את הטלפון של מוחמד. אחד החיילים דרש ממוחמד לפתוח את הנעילה של הטלפון כדי שהוא יוכל לחפש בו, אבל מוחמד אמר שזה פרטי ושהחייל צריך לכבד את הפרטיות שלו. ואז החיילים הוציאו את מוחמד מהחדר ואז שמעתי צעקות של מוחמד ושל בשאר, זה נשמע כאילו החיילים מכים אותם. אחרי שעה בערך החיילים עזבו. הם לקחו איתם את מוחמד ואת בשאר. אחרי שהם עזבו ראינו שהם קרעו ריפוד של רהיטים בבית וגם שברו חמש דלתות עץ.

פריטים מומלצים

אמבולנסים ליד מתחם המגורים של המשפחה בליל האירוע. התמונה באדיבות המשפחה

שגרה אלימה

חיילים כלאו במחסן 21 בני משפחה, בהם 7 קטינים, התנפלו על כמה מהם והכו אותם; שישה סיימו את הלילה בבית החולים, אחד מהם עדיין במעצר

ביום ראשון, 12.12.21, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, דפקו חיילים על דלת דירתם של מחמוד, בן 57, ונידאא, בת 55, סלהב וארבעת ילדיהם, הגרים בשכונת ח'ירבת קלקס בחברון. כשפתח מחמוד את הדלת נכנסו לביתו כעשרים חיילים ודרשו לדעת היכן בנו אנס, בן 24, סטודנט באוניברסיטת חברון. לאחר מכן הם כלאו את אנס בחדרו שבקומת הקרקע והובילו את מחמוד ושלושה מילדיו לחדר הצמוד לו, המשמש כמחסן. חיילים שהקיפו את הבית בו גרה משפחת סלהב הובילו למחסן קרובי משפחה נוספים הגרים באותו מתחם, עד שבסופו של דבר הם כלאו במחסן 21 מבני המשפחה, בהם שבעה קטינים. עשרה חיילים שמרו עליהם. מתוך המחסן שמעו בני המשפחה את צעקותיו של אנס, שחיילים הכו בחדר הסמוך. אחיו איבראהים, בן 16, ניסה למחות על המתרחש, אז התנפלו עליו כל החיילים והכו גם אותו. במהלך ויכוח שהתפתח לאחר מכן, גררו החיילים על רצפת המחסן את בן דודו אוסאמה סלהב, בן 24. ראשו נחבט באקווריום ריק שהתנפץ ופצע אותו. החיילים הזעיקו אמבולנס צבאי שפינה אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. בסביבות השעה 2:30 עזבו החיילים את המקום ולקחו איתם את אנס, כשידיו אזוקות ועיניו מכוסות. הם הסיעו אותו במהלך כמה שעות, עד שבסביבות השעה 8:30 הגיעו למתקן הכליאה עציון, שם הוחזק בג'יפ עד לשעה 12:00. במשך כל השעות הללו הוחזק אנס ללא אוכל, מים או גישה לשירותים. אנס הוכנס לשיחה עם קצין שב"כ, שהזהיר אותו לבל ישתתף בפעילות של חמאס לציון יום השנה להקמת הארגון. השיחה ארכה פחות משעה ולאחריה הוא שוחרר ושב לביתו יחד עם סטודנטים נוספים, שזומנו גם הם לשיחת אזהרה דומה. לאחר שהחיילים עזבו, פונו חמישה מבני המשפחה לקבלת טיפול בבית חולים עאליה בחברון. על שלושה מהם אובחנו חבורות ושתיים היו במצב של הלם. בסביבות השעה 5:00 שוחררו כולם לביתם. אוסאמה סלהב שוחרר למחרת מבית החולים, נעצר והוגש נגדו כתב אישום בגין תקיפת חיילים באותו לילה. עשרות חיילים נכנסו באישון לילה למתחם מגורים בחברון שבו גרים כשלושים בני אדם, העירו את הדיירים, כלאו את רובם במחסן והתנפלו על חלקם במכות. התוצאה: שישה פונו לבית החולים ושני עצורים – אחד מהם עד היום. זהו אינו אירוע חריג אלא חלק משגרת החיים הבלתי נסבלת שכופה משטר האפרטהייד על תושבי הגדה הפלסטינים. תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש גבו עדויות מבני משפחת סלהב על ליל הביעותים שעבר עליהם. כאן עדויותיהם: אחד האחים, אחמד סלהב, בן 52 ואב לארבעה, סיפר בעדות שמסר ביום האירוע: ב-12.12.21, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, התעוררתי מרעשים וצעקות מכיוון הבית של אחי מחמוד. יצאתי מהר החוצה ואחריי יצא גם הבן שלי אוסאמה. בחוץ נתקלנו בחיילים שהובילו אותנו למחסן שבקומת הקרקע בבית של מחמוד. במחסן כבר היו אחי מוחמד והבן שלו, נור א-דין, בן 23, ויותר מעשרה חיילים, בהם קצין. חלק מהחיילים תקפו את איבראהים, הבן של מחמוד. בינתיים החיילים הביאו גם את האחיינים שלי, מרים, בת 20, שהיא הבת של מחמוד, וסלאח א-דין, בן 19, הבן של מוחמד. הם הביאו גם את הבן שלי אמג'ד, בן 27. התפתח ויכוח בינינו לבין החיילים שדחפו אותנו והורו לנו לשבת על הרצפה ולא לזוז, תוך שהם ממשיכים לתקוף את איבראהים. הוויכוח הפך להתגוששות ואז כמה חיילים התנפלו על הבן שלי, אוסאמה, הכו אותו בידיים ובקתות הרובים שלהם ובעטו בו. אני ומוחמד ניסינו לחלץ את אוסאמה מידי החיילים. הם דחפו אותנו. כמה מהם תקפו את מוחמד וחיילים אחרים המשיכו להכות את אוסאמה. הם סחבו אותו לפינת המחסן ושם נפל עליו אקווריום והתרסק לו על הראש. ראיתי את אוסאמה שוכב על הרצפה בלי לזוז. ראיתי שהוא נפגע קשה, חשבתי אפילו שאולי הוא מת. החיילים סחבו אותו החוצה ואני יצאתי אחריהם. בינתיים הגיעו שני אמבולנסים פלסטיניים והפרמדיקים הכניסו את אוסאמה לאחד מהם ונתנו לו עזרה ראשונה. לפני שהאמבולנס נסע הקצין הורה להעביר את אוסאמה לאמבולנס צבאי ושמעתי את אחד החיילים אומר שיפנו אותו לבית החולים סורוקה בבאר שבע. אוסאמה דימם מהראש והפנים שלו היו מכוסות בדם. אחרי שפינו את אוסאמה החיילים הובילו את אנס לג'יפ שחנה קרוב ועזבו איתו את המקום. היו לי כאבים בגב וביד שמאל מהמכות של החיילים אבל לא נזקקתי לטיפול. אחי מוחמד, האחיין שלי איבראהים והבן שלי אמג'ד פונו בשני האמבולנסים לבית החולים הממשלתי עאליה בחברון וקרוב משפחה שלנו הסיע לשם גם את האחייניות שלי מרים ואסמאא, בת 17, בתו של מוחמד, כי הן היו בהלם. כולם חזרו מבית חולים בסביבות השעה 6:00. למוחמד, אמג'ד ואיבראהים היו חבורות על הגוף. בבוקר הלכתי לתחנת המשטרה בקריית ארבע אחרי שקרוב משפחה שלי, שביקר את אוסאמה בבית החולים סורוקה, אמר שהוא הועבר לשם. כשהגעתי לשם חוקר גבה ממני עדות על מה שקרה ורק אחר כך נתן לי לראות את הבן שלי. אוסאמה ישב בכיסא ולא היה מסוגל לזוז. הראש שלו היה חבוש והיה לו פצע בפנים. השוטרים הודיעו לי שהם מעבירים אותו לבית המעצר בעציון. איבראהים סלהב, בן 16, בנם של מחמוד ונידאא ואחיו של אנס, סיפר בעדות שמסר ביום האירוע: התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת שלנו. קמתי מהר והלכתי לכיוון הדלת וראיתי את אבא שלי פותח אותה. כמה חיילים נכנסו ושאלו את אבא שלי על אחי הגדול אנס. כשהחיילים ראו אותי, הם הובילו אותי למחסן בקומת הקרקע של הבית שלנו. תוך כמה רגעים הם הביאו לשם גם את דוד שלי מוחמד ואת הבנים שלו, ובהמשך גם את דוד שלי אחמד ואת הבנים שלו ועוד בני משפחה. הקצין הורה לי לשבת על הרצפה. לא צייתי מיד ושאלתי את הקצין על מה אני אמור לשבת ואז הוא ועוד בערך עשרה חיילים שהיו שם תקפו אותי. הם הכו אותי בידיים ובקתות רובים ובעטו בי ואז הפילו אותי על הרצפה. כל הזמן צעקתי וביקשתי שיפסיקו להרביץ לי, שאלתי אותם מה עשיתי להם. הם רק אמרו לי לשתוק והמשיכו להכות אותי. הדוד שלי מוחמד ניסה לחלץ אותי מידיהם והם דחפו אותו והושיבו אותו על הרצפה. אחרי שהם הפסיקו להרביץ לי ולדוד שלי, הקצין והחיילים עברו לבן דוד שלי אוסאמה ותקפו אותו. הם הפילו אותו על הרצפה וגררו אותו לאחת הפינות של המחסן ו אז נפל עליו אקווריום שעמד על שולחן קטן. הראש והפנים של אוסאמה היו מכוסים בדם והוא לא זז. כולם במחסן התחילו לצעוק והתחילה התגוששות בין הדודים שלי לחיילים. החיילים סחבו את אוסאמה החוצה ודוד שלי אחמד יצא איתם. אחריו יצאו גם כל שאר החיילים. אחמד חזר וסיפר לנו שפינו את אוסאמה באמבולנס ישראלי לבית החולים סורוקה. הייתי מותש והיו לי כאבים בכל הגוף מהמכות. ראיתי את דוד שלי מוחמד יושב על הרצפה, הוא לא היה מסוגל לקום. אז גיליתי שהחיילים עצרו את אח שלי אנס. שני אמבולנסים פלסטיניים פינו אותי, את בן דוד שלי אמג'ד ואת דוד שלי מוחמד לבית החולים הממשלתי עאליה בחברון. בחדר המיון פגשתי גם את שתי בנות הדוד שלי, מרים ואסמאא, שסבלו מהלם. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן ומצאו עליי חבורות בכל חלקי הגוף. חזרתי הביתה ונכנסתי מיד למיטה. אחי אוסאמה טופל בבית החולים סורוקה ואז הועבר לתחנת המשטרה בקריית ארבע ומשם לבית המעצר בעציון. אני לא יודע לאן לקחו את אחי אנס. ניסרין סלהב, בת 12, בתם של מוחמד ואינתיאסר, סיפרה בעדות שמסרה ב-27.12.21: באותו לילה צפיתי בסדרה תורכית בטלוויזיה. אימא שלי ואחותי אסמאא כבר ישנו. פתאום ראיתי פנסים מאירים דרך החלונות שלנו. ניגשתי לחלון וראיתי הרבה חיילים מסביב לבית. הערתי מהר את אימא שלי ואת אסמאא. אימא יצאה מהחדר והופתעה לגלות חמישה חיילים מחזיקים את האחים שלי, את נור א-דין, בן 23, וסלאח א-דין, בן 19. החיילים הובילו אותנו למחסן של הדוד שלי מחמוד, שם היו כבר דודים שלי וחלק מהילדים שלהם. כולם ישבו על הרצפה והחיילים כיוונו אליהם נשק. הם הורו גם לנו לשבת על הרצפה וכולנו התיישבנו. ישבתי ליד בת דוד שלי מרים, שבכתה. ראיתי את החיילים גוררים את בן דוד שלי אנס לחדר אחר. שמעתי את הקולות שלו ושל החיילים וזה נשמע כאילו הם מרביצים לו. פחדתי מאוד בגלל ההתנהגות הברברית של החיילים. בן דוד שלי איבראהים התווכח עם החיילים והם מיד התחילו להרביץ לו. נהייה שם בלגן גדול ואז ראיתי את בן דוד שלי אוסמה צועק על החיילים בעברית, לא הבנתי מה הוא אמר. אחד החיילים נגח לו במצח והתפתחה ביניהם קטטה ואז עוד לפחות עשרה חיילים התערבו ותקפו את אוסאמה. הם הרביצו לו עם קתות הרובים שלהם וגררו אותו. הראש שלו פגע באקווריום ישן, שהתרסק עליו. דם כיסה את הראש ואת הפנים של אוסמה. אני צעקתי, בכיתי ורעדתי מפחד. אבא והדודים שלי ניסו להגן על אוסאמה ואז החיילים תקפו גם אותם והרביצו להם. אני, מרים ואסמאא בכינו וצעקנו. החיילים הוציאו אותנו ואת שאר הילדים והנשים מהמחסן ולקחו אותנו לבית של דוד שלי מחמוד שבקומה השנייה. שמענו משם את הצעקות והבנו שהחיילים ממשיכים להרביץ לאבא שלי ולדודים שלי. חמישה חיילים שמרו על הכניסה לדירה ומנעו מאיתנו לצאת. אסמאא בכתה כל כך עד שלא יכלה כמעט לנשום. גם מרים המשיכה לבכות וגם אני בכיתי ורעדתי מפחד. נשארנו ככה עד שהחיילים עזבו.. ראינו מהמרפסת שהם לקחו איתם את אנס, שהיה כבול בידיים, ושפינו את אוסאמה באמבולנס ישראלי. אחרי שהחיילים עזבו ירדנו למחסן וראינו את אבא שלי שוכב על הרצפה וצועק מכאבים. היה דם על רצפת החדר ועל הקיר. אני ואסמאא ישבנו על הרצפה ליד אבא ובכינו. הגיעו שני אמבולנסים פלסטיניים והצוות שלהם פינה את אבא שלי ואת בני הדודים שלי, איבראהים ואמג'ד, לבית חולים. קרוב משפחה הסיע לשם במכונית הפרטית שלו גם את אסמאא ואת מרים. אסמאא התקשתה לנשום ומרים צעקה ולא הפסיקה לבכות. זה היה מחזה מחריד. החיילים התנהגו בצורה ברברית וחסרת רחמים. אני לא יכולה לשכוח את מה שראיתי באותו לילה. עכשיו אני מפחדת אפילו ללכת לשירותים בלילה ומעירה את אימא שלי כדי שתלווה אותי. אני חוששת שאתקל שוב בחיילים בתוך הבית שלי, בלי שאדע שהם נכנסו אליו. אנס סלהב, בן 24, בנם של מחמוד ונידאא סיפר בעדות שמסר ב-20.1.22: החיילים הכניסו אותי לחדר שליד המחסן וכל הזמן דרשו את הטלפון שלי. אמרתי להם שאין לי טלפון. הם דחפו אותי והכו אותי בידיים שלהם וגם בקתות רובים. שמעתי את בני המשפחה שלי צועקים מהמחסן שליד, אבל לא ידעתי מה קורה שם. אחרי שעה בערך הוציאו אותי החוצה והובילו אותי לג'יפ. בדרך ראיתי את בן דוד שלי אוסאמה שוכב על הקרקע בחצר, מול הבית ושמעתי את הדודים שלי צועקים שיתנו לו טיפול רפואי. ראיתי אמבולנסים חונים ברחוב. החיילים הכניסו אותי לג'יפ וכיסו לי את העיניים. הג'יפ נסע להתנחלות בית חגי. בדרך ביקשתי כדור נגד כאב ראש אבל הם לא נתנו לי כלום, גם לא מים או אוכל. אחר כך הג'יפ נסע למקום אחר, חזר לבית חגי ובסוף הוא נסע לעציון. הגענו לשם בסביבות 9:00-8:30. השאירו אותי בתוך הג'יפ עד 12:00 בלי מים, בלי אוכל ובלי אפשרות ללכת לשירותים. אז הכניסו אותי לחקירה אצל רכז השב"כ האזורי שקוראים לו תייסיר. הוא לא האשים אותי בכלום ורק הזהיר אותי מהשתתפות בפעילות של חמאס. אמרתי לו שהחיילים פלשו לבית שלנו ותקפו אותי ואת בני המשפחה שלי והוא אמר שזו יחידה של חיילים חסרי ניסיון והם לא יודעים איך להתנהג עם אנשים. אחרי פחות משעה שיחררו אותי. חיכיתי מחוץ לעציון עד שהם שיחררו עוד סטודנטים שראיתי בפנים, ונסענו ביחד לחברון וכל אחד לבית שלו. היו לי חבורות בכתף ובגב וסבלתי מכאבים במשך כמה ימים

3 פברואר 2022

חיילים במהלך פשיטה על מחנה הפליטים אל-ערוב במחוז חברון. צילום: אן פק, אקטיבסטילס, 24.5.13

שגרה אלימה

שגרת כיבוש: חיילים תקפו קטין בן 16 במחנה הפליטים אל-ערוב, שברו את לסתו ועצרו אותו למשך 26 ימים

ביום ראשון, 29.11.20, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, נכנסו שני ג'יפים צבאיים למחנה הפליטים אל-ערוב. מוקדם יותר נפצעו קל מאבנים שתי מתנחלות שנסעו בכביש הסמוך למחנה. ילדים וצעירים יידו אבנים לעבר החיילים, שהשליכו לעברם רימוני גז והלם. אחד הג'יפים נסע אחרי הצעירים ופגע במוחמד מוקבל, בן ה-16. מוקבל נפל, אך אז קם והמשיך לרוץ עד שחיילים תפסו אותו. אחד מהם היכה אותו בלסת, והוא נפל שוב. חייל נוסף בעט בו בכל חלקי גופו כששכב על הקרקע. אז אזקו החיילים את ידיו, העלו אותו לג'יפ. במהלך הנסיעה אחד החיילים המשיך להכות אותו. מוקבל ונערים אחרים שנעצרו במחנה באותו היום נלקחו לתחנת המשטרה בעציון, שם המתינו במשך שעות ונחקרו לסירוגין. חקירתו של מוקבל נעשתה תוך פגיעה בזכויותיו הבסיסיות ובסיומה הוחתם על מסמך בעברית – שפה שאינו מבין. בסיום החקירה העבירו החיילים את הנערים למטבח, ואחד החיילים אמר להם שהם יכולים לישון על הרצפה. לא ניתן להם מזון או שתייה במשך כל השעות האלה. בשלוש לפנות בוקר הגיעו חיילים ולקחו את מוקבל לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, שם נאזק למיטתו וחיילים שעמדו בפתח החדר מנעו בתחילה מאביו להיכנס אליו. לאחר יומיים הוא עבר ניתוח בלסת ולמחרת בערב, ב-4.12.20, הוא הועבר לכלא מגידו. ב-6.12.20 הגישה התביעה הצבאית כתב אישום נגד מוקבל ובו שני סעיפים. הראשון התייחס להשלכת בקבוק תבערה במארס 2020 והשני ליידוי אבנים ביום מעצרו. התביעה דרשה לעצור את מוקבל עד תום ההליכים, אך השופט דחה את הבקשה. ערעור התביעה נדחה והוא שוחרר לביתו ב-25.12.20 לאחר הפקדת ערבות בסך 3,000 ש"ח. ב-8.3.21 הורשע מוקבל במסגרת עסקת טיעון במסגרתה בוטל סעיף האישום הראשון ונגזרו עליו 26 ימי מאסר – כמספר ימי המעצר אותם כבר ריצה. סכום הערבות ששילם הומר לקנס. המקרה של מוקבל אינו חריג והוא משקף את שגרת החיים האלימה שכופה הכיבוש על נערים ברחבי הגדה. מדי שנה עוצרת ישראל מאות קטינים פלסטינים, תוך הפרה שיטתית ומערכתית של זכויותיהם – החל ממעצרם, דרך החקירה ועד ההליך המתקיים בבית המשפט הצבאי לנוער. ישראל מתהדרת אמנם בחוקים ונהלים שנועדו לכאורה לשמור על זכויות הקטינים – אך מדובר בלא יותר ממראית עין, שרק נועדה להעניק לגיטימציה לפגיעות הקשות בקטינים. כך סיפר מוחמד מוקבל, ב-28.12.20, על מעצרו ועל 26 הימים שבהם שהה בכלא, לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש: רצתי מהר ואחד הג'יפים הצבאיים פגע בי בכתף. נפלתי ואז קמתי והמשכתי לרוץ. נכנסתי לאחד הבתים, שהדלת שלו הייתה פתוחה. שלושה חיילים רצו אחריי ואחד מהם תפס אותי, ונתן לי מכות בלסת מצד שמאל. כאב לי מאוד ונפלתי על הרצפה. חייל אחר תקף אותי והתחיל לבעוט לי בכל מיני חלקים בגוף. דיממתי מהפצע בפנים. קמתי ואז הם הובילו אותי לכביש, אזקו לי את הידיים מאחורי הגב והושיבו אותי מול חנות סגורה. אחרי כמה דקות העלו אותי לג'יפ ושמו לי כיסוי עיניים. ישבתי על הרצפה בג'יפ שהיו בו ארבעה חיילים, ואחד מהם הרביץ לי, בעט בי וירק עליי יותר מפעם. הג'יפ נסע בערך 500 מטרים ונעצר בכניסה למחנה הפליטים, ליד השער. החיילים הורידו אותי שם, ליד השער החשמלי, וראיתי מתחת לכיסוי העיניים ארבעה עצורים שהחיילים כבר עצרו לפני ועמדו בכניסה. איש בלבוש צבאי התקרב אליי ואמר שהוא קפטן "כרם". שמעתי עליו, אני יודע שהוא קצין השב"כ שאחראי על מחנה הפליטים שלנו. הוא הכה אותי בפרצוף בקת הרובה שלו. הוא הזיז את כיסוי העיניים וצילם אותי, וגם את שאר העצורים. אחרי חמש דקות בערך לקחנו את כולנו בכלי רכב צבאי גדול להתנחלות כרמי צור. השאירו אותנו שם בחצר למשך שעתיים בערך. הלסת שלי כאבה ודיממה. ואז העלו אותנו לעוד כלי רכב צבאי והסיעו אותנו לתחנת המשטרה בעציון. הגענו לשם בשעות הצהריים והחיילים הורידו אותנו לחצר. בשעות אחר הצהריים הם התחילו לתחקר אותנו אחד אחד. אני הייתי השלישי בתור. לפני החקירה דיבר איתי בטלפון עורך דין ואמר לי שאני יכול לשמור על זכות השתיקה, ושלא אפחד. תחקר אותי חוקר שנקרא יוסף, והוא האשים אותי שזרקתי בקבוק תבערה על אוטובוס ישראלי לפני כמה חודשים. וביידוי אבנים על כלי רכב צבאיים. הכחשתי את שתי ההאשמות ואחרי 10 דקות החוקר הוציא אותי לחצר. הם השאירו אותי שם עד הערב. אחר כך החזירו אותי לחדר החקירות, וחוקר אחר תחקר אותי. הוא צעק ואמר שאני משקר. הוא התחיל לשאול "אז החיילים ותושבי המחנה שראו אותך עושה את זה הם שקרנים ורק אתה צודק?". המשכתי להכחיש, והחוקר רשם את מה שאמרתי וציווה עליי לחתום על העדות שלי, והוא הסביר לי שאני חותם על מה שאמרתי. חתמתי ונתתי טביעות אצבע, וצילמו אותי. בסביבות השעה 21:00, אחרי שסיימו לתחקר את ארבעת העצורים האחרים, החיילים הובילו אותנו למקום שנראה כמו מטבח, מול החצר, ואחד מהם אמר לנו שאנחנו יכולים לישון על הרצפה. באותו זמן הגיע רופא צבאי שעשה לנו בדיקת קורונה, ושאל אם אנחנו סובלים ממחלות. ישבנו על הרצפה במטבח במשך שש שעות בערך. לא נתנו לנו אוכל או שתייה, וגם לא הצלחנו לישון. הלסת כאבה לי מאוד. כל הזמן הזה היינו אזוקים, עם עיניים מכוסות, והזמן עבר לאט. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר החיילים הוציאו אותי מהמטבח. את האחרים הוציאו כבר קודם. לקחו אותי בכלי רכב קטן, עם ליווי של ארבעה חיילים. ישבתי במושב הקדמי, בין שני חיילים, ונסענו לבית חולים הדסה עין כרם. ידעתי איפה אני לפי השלט בכניסה. הגעתי לשם בסביבות השעה 4:00. עשו לי שוב בדיקת קורונה ואז נתנו לי משככי כאבים. שני חיילים ליוו אותי ואחד מהם זה היה זה שתקף אותי בזמן המעצר. הכניסו אותי לחדר ואחד החיילים כבל את יד שמאל שלי למיטה. מרוב כאבים לא הצלחתי לישון. בערב לקחו אותי לצילומי רנטגן ואז החזירו אותי לחדר. בחדר היה חולה מירושלים והוא אמר לי שהוא שמע את הרופאים אומרים בעברית שאני אצטרך לעבור ניתוח. אחרי השקיעה, בשעות הערב, אבא שלי הגיע וניסה להיכנס לחדר. הוא קרא לי ושאל איך אני מרגיש, ושני החיילים גירשו אותו. מפעם לפעם הוא ניסה להגיע לדלת החדר ולשאול אותי מה שלומי והוא אמר לי לא לדאוג. למחרת, יום שלישי, אחר הצהריים, הם העבירו אותי לחדר אחר, והחיילים התחלפו באחרים. החיילים החדשים הרשו לאבא שלי להיכנס לחדר לכמה דקות ולדבר איתי, ואבא שלי סיפר לי שהוא חתם על הסכמה לניתוח שלי ואמר שהניתוח יהיה ביום רביעי. ביום רביעי לקחו אותי לחדר ניתוח, והניתוח התחיל בסביבות השעה 12:00. הוא נמשך ארבע שעות, ואחריו החזירו אותי לחדר. נודע לי שהרופאים שמו לי מהדק, כדי להדק את הלסת שלי מצד שמאל. זה מונע ממני ללעוס ולהזיז את הלסת. ביום חמישי, בסביבות השעה 20:00, לקחו אותי בכלי רכב שמשמש להעברת עצורים לכלא מגידו, אזוק ידיים וברגליים. בכלא הכניסו אותי לחדר שבו נשארתי לבד ארבעה ימים. אחר כך העבירו אותי לחדר אחר שהיו בו חמישה עצורים קטינים. נשארתי בכלא מגידו 18 יום. קיבלתי מרק לאכול ומשככי כאבים, והיו שלושה דיונים בבית המשפט שהשתתפתי בהם באמצעות וידיאו. עורך הדין ייצג אותי. אחר כך העבירו אותי לכלא עופר, ושם התקיים דיון אחרון ב-24.12.20, שגם בו השתתפתי בווידיאו. הוא נמשך יותר מחצי שעה, והשופט שאל אותי מה אני אעשה כשאני אחזור הביתה. עניתי לו שאני אחזור לבית הספר שלי. לא הצלחתי כל כך להבין מה המתרגם אומר בגלל קליטה לא טובה, ולא הבנתי מה החליט השופט. הם החזירו אותי לחדר בעופר ונשארתי שם בלילה. בבוקר, זה היה יום שישי, הודיעו לי שאני משתחרר באותו יום. אחר כך נודע לי ששוחררתי בערבות כספית של 3,000 ש"ח. באותו יום, 25.12.20, לפני הצהריים, ג'יפ צבאי לקח אותי למחסום אל-ג'יב ושם אבא שלי חיכה לי במכונית של ידיד שלו ולקח אותי הביתה. אני עדיין לא יכול לאכול כרגיל ומקבל רק נוזלים. רופא בבית חולים בחברון אמר לי שייקח עוד שבועיים עד שיורידו לי את המהדק המתכתי. אביו של מוחמד, מוניר מוקבל, בן 47 ואב לשישה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-6.12.20, בעת שבנו הוחזק עדיין במעצר: למחרת המעצר, בשעות הצהריים, התקשרו אליי מבית חולים הדסה וביקשו ממני להגיע לשם כדי לחתום על אישור לנתח את מוחמד. הם שלחו לי הזמנה ושלחתי אותה למנהלת התיאום והקישור. בשעה 17:00 קיבלתי היתר כניסה. נסעתי ישר לבית חולים הדסה ועליתי לקומה השביעית. ראיתי את מוחמד באחד החדרים וניסיתי להיכנס אליו, אבל שני חיילים שהיו בחדר מנעו ממני להיכנס. עמדתי בכניסה לחדר ושאלתי את מוחמד איך הוא מרגיש, והוא אמר שהוא בסדר. ניסיתי כמה פעמים להיכנס לחדר אבל שני החיילים לא אפשרו לי. הצלחתי לצלם את מוחמד, שהיה כבול למיטה. נשארתי כל הלילה בפרוזדור וניסיתי להירדם שם על אחד הכיסאות, אבל לא הצלחתי. ביום שלישי הם העבירו אותו לחדר אחר, ושני החיילים שהיו שם התחלפו בחיילים אחרים. אחד החיילים החדשים נתן לי להיכנס ולדבר אתו כמה דקות. הצלחתי גם לצלם אותו. היד השמאלית שלו הייתה כבולה למיטה, ונודע לי מחולה שהיה אתו בחדר שהניתוח שלו נקבע ליום רביעי. ביום רביעי, בסביבות השעה 12:00, לקחו אותו לחדר הניתוח. הניתוח נמשך ארבע שעות ואחר כך החזירו אותו לחדר והצלחתי לדבר איתו במשך רבע שעה בערך. הרופאים הסבירו לי שהם שמו לו מהדק לסת, ולכן יהיה לו קשה לאכול במשך תקופה אורכה. ציפיתי שמוחמד יישאר בבית חולים להמשך טיפול אבל להפתעתי כבר למחרת, יום חמישי, בשעות הערב, החיילים העבירו אותו לכלא מגידו. חזרתי הביתה, והתעדכנתי על מה שקורה איתו דרך עורך דין מהאגודה הבינלאומית להגנת הילד. אני ואמא שלו דואגים מאוד בגלל שהחזירו אותו לכלא מייד אחרי הניתוח.

21 מרץ 2021

מחנה הפליטים אל-פוואר. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם

שגרה אלימה

שגרת כיבוש: חיילים פשטו על שני בתים במחנה הפליטים אל-פוואר בחברון, היכו ותקפו בני משפחה ופוצצו ארון חשמל בעסק

ב-25.6.20 וב-7.7.20 לפנות בוקר פשטו עשרות חיילים על שני בתים של משפחת אבו השהש המורחבת במחנה הפליטים אל-פוואר בתואנה של חיפוש אחר שלושה מבני המשפחה. החיילים נכנסו לשני הבתים בלי מסכות. בבית הראשון הם היכו שלושה מבני המשפחה ופוצצו ארון חשמל בעסק של אחד מבני המשפחה, בשני שיסו בשלושה מבני המשפחה כלב והיכו אחד מהם. בשני המקרים, מיד לאחר הפשיטה של החיילים התקשר איש שב"כ אל בני המשפחה – שהם עצמם אינם חשודים בדבר – ודרש כי בני המשפחה אותם חיפשו החיילים יסגירו את עצמם. באחד המקרים הוא איים במפורש כי חיילים יגיעו לבית שוב ויהפכו אותו ל"שדה קרב". כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, תוך שהם מעירים את כל דיירי הבית, בהם ילדים קטנים ותינוקות, הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שמייצר משטר הכיבוש בגדה המערבית. כניסות אלו – שבמקרה הנוכחי כללו אלימות כלפי בני המשפחה, הפחדתם ופגיעה ברכוש – נעשות מבלי שהחיילים נדרשים כלל לצווי חיפוש או אפילו לעילה כלשהי. זוהי רק דוגמא נוספת לאופן שבו מנצל הצבא את כוחו, גם בימים אלה של מגפה וסגר המוטל על רוב הגדה, כשהחשש והדאגה בקרב התושבים גבוהים מתמיד. להלן תיאור האירועים ועדויות שגבה תחקירן בצלם, מוסא אבו השהש (בן המשפחה): 25.6.20, ביתם של סנאא ויוסף אבו השהש ביום חמישי, 25.6.20, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, פשטו כ-30 חיילים על בניין במרכז מחנה הפליטים אל-פוואר שמדרום-מערב לחברון, שבו גרים בני משפחת אבו השהש המורחבת. בבניין גרים שבעה אחים, ארבעה מהם נשואים וגרים בבניין עם משפחותיהם. בסך הכול גרים בבניין 25 בני אדם, בהם 12 ילדים. החיילים טענו כי הם הגיעו כדי לעצור שנייים מהאחים – סרי, בן 41, ומוחמד, בן 50, ששניהם לא היו בבית באותו לילה. תחילה נכנסו החיילים לדירתם של יוסף (46) וסנאא (41) שבקומת הקרקע והורו לבני הזוג ולבתם ג'וד בת השמונה להיכנס לסלון. שניים מילדיהם, יאסין (17) ואדם (19) ברחו מהבית כשנכנסו החיילים. הבן אסלאם (12) המשיך לישון ובן נוסף, מחמוד (20) ישן באותו לילה אצל דודיו בקומה הראשונה. שלושה חיילים שמרו על בני המשפחה, כשהם עומדים בפתח החדר עם כלי נשק שלופים. שאר החיילים עלו לקומה הראשונה, בה גרים שלושה מהאחים הרווקים. יעקוב (33), פתח את הדלת והותקף מיד על ידי חייל שהכה אותו עם קת הרובה שלו באפו ושבר אותו. החיילים הובילו אותו ואת אחיו איברהים (42), עליו אסרו להתלבש, אל הסלון בקומת הקרקע. אחד החיילים העיר בכוח את מחמוד, בנם של יוסף וסנאא, ומשך אותו משערותיו עד לסלון ביתו. החיילים המשיכו לקומה השנייה, שם גרים שלושה אחים נשואים עם משפחותיהם. אחת הדירות הייתה ריקה באותו לילה. בדירה השנייה שאלו החיילים את איאד (45) על מקום המצאם של אחיו סרי ומוחמד, ואילו בדירה שלישית תקף חייל את זיאד (58), נתן לו שתי סטירות ובעט בבטנו, לאחר שלא ידע לומר היכן נמצאים אחיו. החיילים הובילו גם אותו לסלון ביתם של יוסף וסנאא. לאחר כחצי שעה, הורו החיילים לבני המשפחה לעבור לחדר המדרגות ואז פוצצו באמצעות חומר נפץ את ארון החשמל בבית המלאכה של המסגר יוסף אבו השהש, בקומת הקרקע, והלכו כלעומת שבאו. יעקב אבו השהש נזקק לניתוח לתיקון השבר באפו, אותו עבר ב-29.6.20. מיד עם צאת החיילים התקשר לבית משפחת אבו השהש איש שב"כ ואיים כי חיילים ישובו לבית אם סרי ומוחמד אבו השהש לא יסגירו עצמם לידי הצבא. לאחר מכן שב איש השב"כ להתקשר לבני משפחה שונים ולאיים עליהם כמה פעמים ביום במשך שלושה ימים. ביום השלישי הסגיר עצמו סרי אבו השהש במחסום אל-פוואר. הוא נעצר, הועבר לחקירת שב"כ והוצא נגדו צו מעצר מנהלי למשך שלושה חודשים. נכון למועד פרסום האייטם הוא כלוא בכלא עופר. סנאא אבו השהש, נשואה ואם לחמישה, סיפרה על אירועי אותו יום בעדות שמסרה ב-1.7.20: ביום חמישי, 25.6.20, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, התעוררתי מבוהלת מדפיקות על הדלת. בעלי הלך לפתוח ופתאום נכנסו לנו לבית עשרות חיילים. אחד מהם, אני חושבת שהוא היה קצין, הורה לנו להיכנס לסלון ואמר לחיילים לערוך חיפוש בבית. הבנתי שהם מחפשים את הגיסים שלי, מוחמד וסרי שלא היו באותו זמן בבית. אני, בעלי, והבת שלנו הקטנה, ג'וד, בת 8, נכנסנו לסלון. שניים מהילדים שלי, אדם (19) ויאסין (17), ברחו החוצה ברגע שהחיילים נכנסו ואיסלאם (12) המשיך לישון. מחמוד (20) לא ישן בבית באותו לילה, הוא ישן בדירה של דודים שלו בקומה הראשונה בבניין. ג'וד הייתה מפוחדת מאוד. זאת פעם ראשונה שחיילים פושטים לנו על הבית. היא בכתה ונאחזה בי חזק. אחרי כמה דקות נכנס לסלון יעקוב, אחיו של בעלי. הוא היה פצוע באף, שהיה מעוקם ימינה. אחרי עוד כמה דקות נכנס גם איבראהים, אחיו השני של בעלי, חצי עירום – לבוש רק בבוקסר ויחף. התביישתי כשראיתי אותו במצב הזה, והוא גם התבייש. בפתח של הסלון עמדו שלושה חיילים שכיוונו אלינו את הנשק שלהם. אחד מהם אמר שאסור לנו לזוז ואסור לנו לדבר. אחרי כמה דקות החיילים הכניסו לסלון את זיאד, גם הוא אח של בעלי, ואחרי עוד כמה דקות גם את הבן שלי מחמוד. אחר-כך מחמוד סיפר לי שחיילים נכנסו לחדר שבו הוא ישן ואחד מהם נתן לו בעיטה, משך אותו בשיער והביא אותו לסלון. הם החזיקו אותנו בסלון במשך חצי שעה בערך, ואז הורו לנו לעבור לחדר המדרגות של הבניין ולעמוד שם. חלק מהחיילים נכנסו למכלאת הצאן שליד הבית, שם נמצא גם בית המלאכה של בעלי. אחרי כמה דקות שמעתי פיצוץ ואז הם עזבו את הבית. אנחנו נכנסנו הביתה. הייתי בהלם וניסיתי להרגיע את הבת שלי, ג'וד. אחר-כך הלכנו לבית המלאכה וראינו שהחיילים פוצצו את ארון החשמל. זאת אחת החוויות הקשות שחוויתי. לא רק שהם כלאו אותי בחדר עם הבת הקטנה שלי, ועם הגיס שלי שהיה חצי עירום וכיוונו אלינו כל הזמן נשק, גם דאגתי ליאסין ואדם שלא היו בבית, ופחדתי שהחיילים הכו אותם כמו שהם הכו את יעקוב, או שעצרו אותם. חששתי גם שיתפתח עימות בין החיילים לבין הגיסים שלי ואז החיילים יתחילו לירות. בעלי יוסף הוא המפרנס הראשי, ועכשיו אחרי שפוצצו לו את ארון החשמל בבית המלאכה יהיה לנו קשה מאוד כלכלית. הם גרמו נזק של אלפי שקלים, וגם ככה העסק חלש בימים האחרונים בגלל הקורונה. הענישו אותי ואת משפחתי על משהו שאנחנו לא קשורים אליו, ונענשנו רק בגלל שאנחנו גרים באותו מקום. יעקוב אבו השהש, רווק, סיפר על אירועי אותו יום בעדות שמסר ב-26.6.20: בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר התעוררתי מרעשים בחדר המדרגות של הבניין. פתחתי את דלת החדר שלי ופתאום חייל הכה אותי באף עם קת הרובה שלו. כשיצאתי מהחדר ראיתי הרבה חיילים שפשטו על הבניין והתפזרו בתוכו. האף כאב לי מאוד ולפני שהצלחתי לעכל את מה שקורה, שני חיילים סחבו אותי לקומת הקרקע והכניסו אותי לסלון בדירה של אחי, יוסף. יוסף, אשתו, סנאא, והבת הקטנה שלהם כבר היו שם. שלושה חיילים עמדו בפתח של הסלון וכיוונו את הנשק אלינו. אחרי כמה דקות הם הכניסו לסלון גם את אח שלי, איבראהים, שהיה חצי עירום, רק עם בוקסר ואז אחרי עוד כמה דקות הם הכניסו גם את אחי זיאד ואז את האחיין שלי מחמוד. שמתי את היד שלי על האף וניסיתי לעצור את הדימום. היו לי כאבים חזקים. סנאא הייתה מפוחדת וגם הבת שלה פחדה. היא החזיקה את אמא שלה ובכתה. אחרי חצי שעה בערך החיילים הוציאו אותנו לחדר המדרגות של הבניין, ונכנסו לבית המלאכה של אחי יוסף. שמענו פיצוץ. אחר כך התברר לנו שהם פוצצו את ארון החשמל. לפני שהם עזבו הם הורו לנו לומר לאחים שלי מוחמד וסרי שהם צריכים להסגיר את עצמם. בבוקר נסעתי לבית החולים אל-אהלי בחברון. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן והתברר שיש לי שבר בעצם האף ושאני צריך לעבור ניתוח, שנקבע ל-29.6.20. זיאד אבו השהש, נשוי ואב לשניים, סיפר על אירועי אותו יום בעדות שמסר ב-2.7.20: התעוררתי מדפיקות חזקות על דלת הדירה. פתחתי את הדלת מהר וראיתי מולי ארבעה חיילים ששאלו על אח שלי סרי. אמרתי להם שישנתי ואני לא יודע איפה הוא. אחד החיילים נתן לי סטירה וחזר על השאלה. עניתי לו שאני לא יודע. אז הוא נתן לי עוד סטירה, בעט לי בבטן, וציווה עליי לצאת מהבית במהירות. אשתי ושני הילדים שלי לא היו באותו זמן בבית, הם היו בבית של ההורים שלה. החיילים הובילו אותי לקומת הקרקע, והכניסו אותי לסלון בדירה של אחי יוסף ואשתו סנאא. בסלון היו גם ג'וד, בתם הקטנה של יוסף וסנאא, ואחי, יעקוב, ששמתי לב שהוא פצוע באף, ואחי איבראהים, שהיה חצי עירום. לאחר כמה דקות הם הכניסו לסלון גם את האחיין שלי מחמוד. הם החזיקו אותנו שם חצי שעה, ובינתיים עשו חיפוש בבית של יוסף ובמכלאת הצאן ואז הם הורו לנו לעמוד בחדר המדרגות של הבניין. אחרי כמה דקות שמעתי פיצוץ מכיוון בית המלאכה של יוסף. החיילים חיפשו את האחים שלי מוחמד וסרי, שלא היו בבית. אחרי שלושה ימים, אחרי שקיבלנו איומים בטלפון מאיש השב"כ, "נידאל", שאיים לפשוט שוב על הבית ולהפוך אותו לשדה קרב, סרי, הסגיר את עצמו במחסום אל-פוואר. 7.7.20, ביתם של אריג' ומוסא ג'מיל אבו השהש ביום שלישי, 7.7.20, בסביבות השעה 5:30 לפנות בוקר, פשטו כ-20 חיילים על ביתם הדו קומתי של מוסא (51) ואריג' (41) אבו השהש, קרובי משפחה רחוקים של האחים מהפשיטה הקודמת והורים לחמישה ילדים בני 21-10. החיילים טענו כי הגיעו כדי לעצור את בנם, מוחמד, בן ה-19, שלא היה באותה שעה בבית. החיילים, שהביאו עמם כלב, עלו לקומה הראשונה ופרצו דלת חיצונית, המובילה לסלון המשמש לאירוח. באותה עת ישב בו הבן אייסר בן ה-16 והכלב התנפל עליו מיד, ואז עזב אותו ויצא מהחדר ואחרי רגע חזר וקפץ עליו שוב. אייסר אחז בראשו של הכלב ומנע ממנו לזוז ואז צעק עליו אחד החיילים והורה לו לעזוב את הכלב. לאחר מכן העמיד אחד החיילים את אייסר כשפניו לקיר וידיו למעלה. חלק מהחיילים הלכו לשאר חדרי הבית. הכלב התנפל על אריג' ודחף אותה לקיר ואז הפיל את האב, מוסא, הסובל מליקוי בדיבור ומתקשה בהליכה. לאחר מכן הוא קפץ עליו שוב, כשהיה עדיין על הרצפה. שני חיילים הורו למוסא, שבינתיים התיישב על כסא מול חדר השינה שלו, להיכנס לסלון, וכשסירב גרר אותו אחד מהם לסלון בזרועו. לאחר מכן הורו החיילים גם לשאר בני המשפחה לעשות כן. הקצין לקח את אייסר לאחד מחדרי השינה, שם שאל אותו על אחיו מוחמד. בכל פעם שאמר שהוא אינו יודע היכן הוא נמצא, היכה אותו הקצין. לאחר כחצי שעה החיילים עזבו את הבית. מיד לאחר מכן התקשר איש שב"כ לטלפון הביתי של המשפחה ואיים על האם, אריג', כי אם בנה לא יסגיר עצמו עוד באותו יום החיילים ישובו לביתם. באותו בוקר, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, הגיע מוחמד למחסום והסגיר את עצמו. הוא נלקח למתקן החקירה באשקלון ומשם למתקן השב"כ במגרש הרוסים (מסקוביה), ואז לכלא עופר, שם הוא מוחזק עד עתה. אייסר אבו השהש, סיפר על אירועי אותו יום בעדות שמסר ב-23.7.20: באותו בוקר אני ואחי, מוחמד, שיחקנו משחק "בבג'י" בטלפון בסלון, ואז אחד מקרובי המשפחה שלנו ביקש ממוחמד לעזור לו לפרוק סולר בתחנה שקרובה לבית שלנו. מוחמד הלך ואני החלפתי בגדים והתכוננתי לישון. שמעתי רעש בחדר המדרגות. חשבתי שזה מוחמד ויצאתי לבדוק למה הוא חזר כל-כך מהר, ופתאום ראיתי חיילים עולים לקומה שלנו. סגרתי את הדלת, התיישבתי על הספה ועשיתי את עצמי עסוק בטלפון. אחרי כמה דקות החיילים פרצו את הדלת וכלב חום התנפל עליי לרגע, ואז עזב אותי, יצא מהחדר ושוב חזר והתנפל עליי. תפסתי אותו בראש שלו וניסיתי להרחיק אותו ואז אחד החיילים צעק עליי והורה לי לעזוב את הכלב. הכלב יצא מהחדר ואותו חייל הורה לי לעמוד עם הפנים לקיר והידיים למעלה. שמעתי את אימא שלי צועקת מחוץ לחדר, ולא ידעתי מה קורה בשאר הבית. ראיתי שני חיילים, שאחד החזיק את אבא שלי ומשך אותו לתוך הסלון. אחרי כמה דקות הם הכניסו את אימא שלי, ולאחר עוד כמה דקות גם את האחיות שלי, את'יר בת 21, ובתול התאומה שלי, ואת האח הקטן שלי, תמים, בן העשר. החיילים נכנסו ויצאו, ושמעתי רעשים משאר הבית. אחד החיילים נעמד מאחוריי, נדמה לי שהוא היה קצין, ונתן לי שלוש סטירות על העורף. הוא שאל אותי על אח שלי, מוחמד. אמרתי לו שאני לא יודע איפה הוא ואז הוא תפס אותי בשתי הלחיים ואמר לי שאני משקר. אחר-כך הוא עזב אותי וניגש לאבא שלי. הוא שאל אותו על מוחמד ואבא שלי לא ענה. אימא שלי אמרה לקצין שלמוחמד אין כרגע טלפון נייד כי הוא מקולקל. אחר-כך הקצין הוציא אותי מהסלון והוביל אותי לחדר של אחותי. הוא דחף לי את הפנים למזרן של המיטה שלה והתחיל לשאול שוב על מוחמד ואיפה הוא מחביא את הנשק. בכל פעם שעניתי שאני לא יודע הוא נתן לי אגרוף בגב. אחרי שזה חזר על עצמו כמה פעמים והמשכתי לענות שאני לא יודע הוא הרביץ לי עם קת הרובה שלו בגב העליון ואז הקים אותי מהמיטה, החזיר אותי לסלון וציווה עליי לעמוד עם הפנים לקיר. בינתיים החיילים עשו חיפוש בבית. הם שאלו את אימא שלי על קומת הקרקע. הם יצאו מהסלון וחשבתי שהם הסתלקו אז פתחתי את הדלת כדי לוודא, ואז אחד החיילים צעק עליי לסגור אותה. מיד אחרי שהחיילים עזבו סיפרתי להורים שלי, ולדוד שלי האני שגר לידנו, מה קרה בחדר השינה של אחותי. מוסא ג'מיל אבו השהש, סיפר על אירועי אותו יום בעדות שמסר ב-23.7.20: התעוררתי מצעקות של אשתי שעמדה מחוץ לחדר השינה שלנו. יצאתי לבדוק מה קורה ולפני שהצלחתי להבין משהו התנפל עליי כלב בצבע חום. הכלב הפיל אותי על הרצפה, ואז רץ לשירותים וחזר ושוב התנפל עליי, כששכבתי עדיין על הרצפה. הייתי בהלם, לא הבנתי מה קורה, הספקתי בקושי לקום ולהתיישב על כיסא, מול חדר השינה שלנו, ואז התקדמו אליי שני חיילים והורו לי ללכת לסלון. התעלמתי מהם ואז אחד מהם משך אותי מהזרוע שלי לסלון. שמעתי את אשתי צועקת ואומרת להם:" תעזבו אותו הוא חולה". נכנסתי לסלון, ראיתי את הבן שלי אייסר, עומד עם הפנים לקיר והידיים למעלה. החייל הושיב אותי על כיסא ואחרי כמה דקות החיילים הובילו לחדר את אשתי, אריג', ואחר-כך את הבנות שלי, את'יר ובתול, והבן, תמים. ראיתי את אחד החיילים, אני חושב שהוא היה קצין, נותן לבן שלי אייסר סטירות בעורף ושואל אותו איפה מוחמד. כשאייסר ענה שהוא לא יודע, הקצין תפס אותו בשתי קצוות הלחיים ואמר לו שהוא שקרן. אחר-כך אותו קצין התחיל לשאול אותי על מוחמד וציווה עליי להתקשר אליו. אשתי התערבה ואמרה לו שלמוחמד אין טלפון. הקצין שאל אותי על המחלה שלי, לא עניתי לו. אחר-כך ראיתי את הקצין לוקח את אייסר מהחדר. אחרי חמש דקות בערך הוא החזיר אותו והורה לו לעמוד שוב עם הפנים לקיר והידיים למעלה. הקצין השאיר חייל לשמור עלינו עם נשק מכוון ויצא מהחדר. אחרי כמה דקות הקצין ושאר החיילים חזרו לחדר האורחים ושאלו את אשתי מה יש בקומת הקרקע ואז הם עזבו וציוו עלינו להישאר לשבת שם ולא לזוז. הפשיטה על הבית שלנו הייתה אלימה בלי שום סיבה. בגלל התקיפה של הכלב סבלתי מכאבים ביד במשך שבוע. אריג' אבו השהש, סיפרה בעדות שמסרה ב-23.7.20: בסביבות השעה 6:00 החיילים עזבו ובערך עשר דקות אחר-כך התקשר איש שב"כ בשם "נידאל" ודיבר איתי בערבית. הוא אמר שהוא רוצה את הבן שלי מוחמד, ושהוא יודע שהוא לא עבריין אבל הוא חשוד בכמה דברים והוא רוצה להעניש אותו לפי החוק. הוא אמר שמוחמד צריך להסגיר את עצמו עוד היום. לא עניתי לו, והוא אמר שהוא ייתן לי עשר דקות לחשוב על זה, ואז יתקשר שוב כדי לשמוע מה החלטתי. אחרי עשר דקות הוא התקשר שוב, ואמרתי לו שמוחמד יסגיר את עצמו. פחדתי שאחרת החיילים יפשטו לנו על הבית שוב ויגרמו לבהלה לכל בני המשפחה, ובמיוחד לבעלי החולה. אחרי זמן קצר הגיע גיסי, האני וליווה את מוחמד למחסום שבכניסה למחנה. מוחמד הסגיר את עצמו לחיילים ונודע לי שבהתחלה הם לקחו אותו לכלא באשקלון ומשם למגרש הרוסים. קבעו לו דיון בבית משפט ב-16.7.20. בשבילי הפשיטה הייתה רגעי אימה, שבחיים לא אשכח. הכי נבהלתי כשהכלב התנפל עליי, על בעלי החולה ועל הבן שלי אייסר.

6 אוגוסט 2020