הכפר בית אומר שוכן מצפון לעיר חברון, וחיים בו כ-14,000 תושבים. במהלך כארבעה שבועות, בין ה-17 ביולי ל-13 באוגוסט 2018, נכנסו כוחות הביטחון לכעשרים בתים בכפר, בחמישה מועדים שונים. 18 מהכניסות לבתים בוצעו במסגרת פעולות שנועדו להעניש את תושבי הכפר על שריפות שפרצו בשדות המעובדים על-ידי התנחלויות סמוכות, והן כללו מעשי אלימות ואיומים. בשני מקרים אחרים, שכללו גם הם מעשי אלימות, החרימו כוחות הביטחון כספים וכלי-רכב.
באחד המקרים תקפו החיילים אישה מוגבלת שכלית שרצה החוצה מביתה לאחר שנבהלה מההמולה. החיילים הכו אותה קשות ובעטו בה בעת ששכבה על הקרקע.
האירועים המתוארים להלן הם דוגמה נוספת להתנהלותו שלוחת הרסן של הצבא, המנצל את סמכותו וכוחו כדי לשבש את חייהן של משפחות ולפגוע בתחושת הביטחון שלהם, תוך הטלת אימה על כל בני המשפחה, מגדול ועד קטן. התנהלות פסולה זו משקפת את זלזולו העמוק של הצבא , בפרטיותם, בכבודם האנושי ובזכותם של הפלסטינים לנהל את שגרת חייהם ללא הפרעה.
להלן פירוט האירועים וחלק מעדויות בני המשפחות שגבו תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש:
תקיפתה של נבילה תעאמרה, בעלת מוגבלות שכלית, ב-21.7.18 ומעצר אחיה איבראהים תעאמרה ב-24.7.18
עלייא וח'ליל תעאמרה, בני 65 ו-70 בהתאמה, גרים עם שישה מ-12 ילדיהם בשכונת סאפא בבית אומר. אחת הבנות, נבילה, בת 33, היא בעלת מוגבלות שכלית. ב-21.7.18 פשט הצבא על הכפר בעקבות שריפות בשטחים חקלאיים המעובדים על-ידי תושבי ההתנחלות בת עין. בסביבות 1:30 אחרי חצות, כ-30 חיילים ושני רכבים צבאיים עברו ליד בית המשפחה ונבילה שנבהלה מההמולה רצה החוצה מבלי שבני משפחתה יבחינו בכך. חיילים שהיו בסמוך לבית תקפו אותה, הפילו אותה ארצה והכו אותה. בני המשפחה שמעו את צעקותיה ונזעקו למקום.
עלייא תעאמרה, אמה של נבילה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-16.8.18:
פתאום שמענו את נבילה צועקת. אני והבת שלי, בדיהה, יצאנו מהר והלכנו לכיוון הצעקות. אחרי חמישים מטר בערך, חייל דחף אותי חזק בחזה, עצר אותי, כיוון אליי את הנשק ואיים עליי ועל בדיהה בערבית שהוא יירה בשתינו. ראיתי את נבילה מוטלת על האדמה במרחק של חמישים מטרים מאיתנו בערך. שלושה חיילים בעטו בה בכל הכוח בכל חלקי הגוף והיא צעקה בקולי קולות, התפתלה והתגלגלה על האדמה. הסברתי לחיילים, בערבית, שלנבילה יש מוגבלות שכלית. התחננתי אליהם שיתנו לה לחזור הביתה אבל הם לא רצו לשמוע ודחפו אותי ואת בדיהה. הגיעו עוד חיילים והסברתי גם להם והתחננתי במשך עשר דקות, בזמן ששלושת החיילים המשיכו להכות את נבילה. היה שם קצין ובסוף הוא השתכנע, ניגש אל שלושת החיילים והרחיק אותם מנבילה. הוא עזר לה לקום אבל אחד מהם בעט בה כשהיא כבר היתה על הרגליים, ואחר נתן לה סטירה חזקה. הובלתי אותה בחזרה הביתה. היא היתה במצב מעורר רחמים. היו לה חבורות בראש ובגב, פצע מדמם בזרוע והבגדים שלה היו מלאים בעפר. כל הדרך הביתה היא בכתה וצעקה. בבית רחצתי אותה, החלפתי לה בגדים ונתתי לה משככי כאבים ותרופות הרגעה. חשבתי לקחת אותה לרופא אבל החלטתי שלא בגלל שמאוחר מאוד וקשה לי להסתדר עם הסעה שלה כשהיא במצב כזה, וגם בגלל שהיו חיילים באזור.
שלושה ימים לאחר מכן, ב-24.7.18, נכנסו כ-11 חיילים לבית משפחת תעאמרה בחיפוש אחר הבן, איבראהים, בן 25, שהיה אותה שעה בעבודתו בלול עופות בשכונת ספא בכפר.
בעדות שמסרה למחרת סיפרה אחותו של איבראהים, בדיהה בת ה-32, על מה שאירוע באותו לילה:
בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר התעוררתי מהשינה בגלל דפיקות בדלת וצעקות "תפתח, צבא". הערתי את ההורים שלי, וגם אחי מוחמד, בן 29, התעורר. אמא פתחה את הדלת. 11 חיילים נכנסו. הם כלאו אותי ואת אמא שלי בסלון, את אבא על המדרגות הפנימיות של הבית, ואת אחי מוחמד בחדר האמבטיה. החיילים כיוונו אלינו את הנשק שלהם כל הזמן ואסרו עלינו לזוז. הם עשו חיפוש מהיר בבית ושאלו איפה אחי איבראהים. אמרנו להם שהוא לא בבית וסיפרנו איפה הוא עובד.
אחרי שעה בערך החיילים יצאו מהבית והלכו לעבודה של איבראהים. הם עצרו אותו והוא חזר הביתה רק אחרי 13 ימים, בלי שיאשימו אותו בכלום. בלילות האחרונים חיילים פשטו על כמה בתים בשכונת סאפא ואיימו להמשיך בפשיטות בגלל הצתות בגוש עציון.
פשיטות על שכונת סאפא בכפר בעקבות שריפות שטחים המעובדים על-ידי תושבי ההתנחלויות בת עין וכפר עציון
בליל ה-18.7.18 נכנסו חיילים לתשעה בתים בכפר, העירו את בני המשפחות ואיימו עליהם, ובליל ה-21.7.18 נכנסו לשני בתים. החיילים האשימו את בני המשפחות בהצתת כרמי ההתנחלויות הסמוכות – מבלי שהציגו בפניהם ראיות כלשהן– ורק איימו עליהם שאם לא ייפסקו השריפות "תורחב הפעילות הביטחונית בכפר". ב-13.8.18, בסביבות השעה 22:00, נכנסו חיילים שוב לשבעה בתים, אחד מהם בפעם השניה, בעקבות שריפה נוספת שארעה בקרבת מקום. במהלך הפשיטות נעצרו לפחות חמישה צעירים.
להלן עדויות שגבה תחקירן בצלם מוסא אבו השהש מתושבים שהצבא פשוט על ביתם:
18.7.18, ביתם של דיפאללה אבו דייה ואשתו, הורים לשמונה ילדים:
בבית גרים ההורים עם שישה מילדיהם, בני 8 עד 21. בין הבית לשטחים החקלאיים שמעבדים מתנחלים מפרידה דרך עפר.
תמונה
דיפאללה אבו דייה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 21.7.2018
בעדות שמסר ב-21.7.18 תיאר מוחמד אבו דייה, בן 21, את הפשיטה על ביתו:
ב-18.7.18 התעוררתי אחרי השעה 2:00 לפנות בוקר מקולות מכיוון חדר האורחים שליד החדר שלי. נבהלתי מאוד. פתחתי את הדלת וראיתי חיילים מתווכחים עם אבא שלי. הם דיברו אתו בקול חזק ובעצבנות. אחד מהם הורה לי להיכנס לחדר האורחים. הייתי בפיג'מה ויחף. הקצין אמר לאבא להעיר את כל המשפחה ולהושיב אותם במעבר מאחורי חדר האורחים.
שני חיילים עמדו וכיוונו את הנשק אל אמא שלי והאחיות שלי. היה לי קשה לראות את זה, אז פניתי לחיילים וביקשתי מהם להתנהג בצורה רגועה ולא להפחיד את האחיות הקטנות שלי. הקצין צעק עליי לשתוק. הוא לא אהב את ההתערבות שלי והורה לי ולאבא לצאת החוצה לכביש. ביקשתי ממנו שוב להירגע, ואז הוא והחיילים התעצבנו, ודחפו אותי ואת אבא החוצה. יצאנו יחפים ועמדנו מול הבית. החיילים הורו לנו להרים ידיים וזה הרגיש כאילו הם עומדים לתקוף אותנו.
הם אמרו שהם הגיעו כדי לגרום לצעירים ששורפים עצים במטעים של ההתנחלות להפסיק והקצין שאל אם אנחנו מכירים אותם. אבא שלי ענה לו שהוא לא מכיר אף אחד ושזה לא התפקיד שלנו לשמור על המטעים. הוא אמר לו גם שאנחנו גרים בבית הזה הרבה שנים ומעולם לא היו בעיות עם השכנים שלנו בהתנחלות, ומי שעושה בעיות זה הצבא. הקצין איים עלינו שהם יחזרו שוב אם ההצתות של הגידולים של המתנחלים ימשכו. הוא שלף כרוז בערבית וביקש ממני לקרוא אותו. הכרוז האשים את תושבי השכונה בהצתות ואיים עלינו. אחר כך החיילים עזבו. שתי האחיות הקטנות שלי רעדו מפחד. בבוקר שמעתי את אחותי הקטנה אומרת לאמא שהיא לא רוצה לישון בבית בלילה הבא כי החיילים יבואו שוב.
18.7.18, ביתם של חאתם אבו דייה ואשתו, הורים לשלושה ילדים
בבית גרים ההורים ושלושת ילדיהם, בני ארבע עד 12.
בעדות שמסר ב- 20.7.18 תיאר אבי המשפחה חאתם אבו דייה את הפשיטה על ביתם:
ב-18.7.18, בסביבות השעה 01:30 כשכבר הייתי בפיג'מה והתכוננתי ללכת לישון, שמעתי חבטות חזקות בדלת הכניסה וצעקות "תפתח, צבא, צבא". הלכתי מהר ופתחתי את הדלת. נכנסו שבעה חיילים, אחד מהם קצין שדיבר איתי בעברית. הוא שאל אותי בני כמה הילדים שלי, והורה לי להעיר את כולם ולהביא אותם לסלון. הוא גם דרש את תעודת הזהות שלי. אשתי ושלושת הילדים שלי הגיעו לסלון.
הקצין אמר לי "אתם בשכונת סאפא מחבלים. אתם שורפים את השדות בגוש עציון, והדבר הזה חייב להיפסק." הוא אמר שאנחנו אחראים לשריפות והצבא יהרוס את הבתים שלנו אם זה לא ייפסק. הוא הודיע שבלילה הבא הם יבואו אלינו שוב. עניתי לקצין בשקט שאנחנו לא אחראים לשריפות האלה. מחיתי בפניו על זה שהם פושטים על הבית שלנו באמצע הלילה מפחידים את הילדים הקטנים ואת כל תושבי השכונה ואמרתי שזאת לא הדרך לטפל בעניין. הקצין צעק עלי "תשתוק", ואמר שאנחנו מביאים את המחבלים. הוא היה מאוד עצבני. במשך כל השיחה החיילים כיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם. גם אל הילדים. הייתי חסר אונים מול כל זה וזה כאב לי מאוד.
החיילים עזבו את הבית אחרי עשרים דקות. אחר כך שמענו קולות נפץ של רימוני הלם וגז מדמיע בשכונה. החיילים תלו על קירות הבתים כרוזים שמטילים על התושבים את האחריות לשריפות בגוש עציון ומאיימים עלינו.
18.7.18 ו-13.8.18, ביתם של מוחמד עאדי ואשתו, הורים לתשעה ילדים
מוחמד עאדי, בן 60, אימאם המסגד שבמרכז הכפר, גר עם אשתו וחמישה מילדיהם בשכונת סאפא, במרחק של כ-250 מטר מההתנחלות בית עין.
בעדות שמסר ב-14.8.18 סיפר מוחמד עאדי:
ב-18.7.18, בערך ב-3:00 לפנות בבוקר הצבא הגיע לבית שלנו. כשפתחתי את הדלת קצין הורה לי לצאת ונתן לי לדבר בטלפון עם רכ"ז שב"כ של אזור עציון (קפטן עומר). רכז השב"כ איים עליי ואמר שהצבא יפשוט על הבית שלי אם אמשיך להסית במסגד להצתת השדות של ההתנחלות, ושהוא רואה בי אחראי לעניין. הוא הוציא כרוז של הצבא עם איום על תושבי שכונת סאפא. הבן שלי, אוסייד היה איתי, והקצין רשם לו זימון לפגישה עם השב"כ בעציון ביום שני ה-20.7.18.
ב-13.8.18 בסביבות 21:00 פרצה שריפה בשדות של תושבי הכפר במרחק של כמאה מטר מבית המשפחה. עשרות מתושבי השכונה יצאו לכבות את האש, השתלטו עליה בתוך כשעה ושבו לבתיהם. בשעה 21:45 לערך פשט הצבא על שישה בתים בשכונה וברחוב התפתחו עימותים בין הצבא לצעירים.
מוחמד עאדי תיאר בעדותו את מה שהתרחש:
שמעתי מבחוץ קולות נפץ של רימוני הלם וראיתי מהמרפסת עשרות חיילים רעולי פנים שהתפרסו בין הבתים הקרובים אלינו. התפתחו עימותים ברחובות וצעירים זרקו אבנים על החיילים, שהגיבו בירי של רימוני גז והלם. עקבתי אחרי מה שקורה וראיתי את החיילים נכנסים לבתים של הבן שלי ר'אזי, בן 36, במרחק של כ-30 מטר מהבית שלי, לבית של אחי איסמאעיל, מול הבית שלנו, ולבתים של קרובי המשפחה שלי חוסיין ופארוק עאדי. שמעתי צעקות. אחרי כמה דקות, החיילים יצאו מהבתים עם שלושה צעירים שהם עצרו. ראיתי את החיילים בועטים באחד מהם ברגל שלו בזמן שהובילו אותו. הם התקדמו לכיוון הבניין שלנו ודפקו בדלת הכניסה למטה. אחר-כך התברר לי שהבן שלי אוסייד פתח להם את הדלת והם הורו לו לעמוד ליד הקיר בכניסה. אחרי עשר דקות בערך החיילים הגיעו לדירה שלנו בקומה השלישית. פתחתי את הדלת וחייל צעק עליי והורה ממני לשבת מהר על הרצפה. בהתחלה לא רציתי אבל הוא דרך את הנשק שלו, כיוון אותו אליי ואיים לפתוח באש אז התיישבתי. הם הכריחו גם את החתן שלי, מוהנד אל-הור, שהיה אצלנו בביקור, להתיישב על הרצפה. קצין דרש את תעודות הזהות של שנינו. החיילים בדקו את תעודות הזהות ואז הכניסו אותנו לסלון, שבו אשתי והבנות שלי כבר ישבו. נשארנו שם בזמן שהחיילים ביצעו חיפוש בבית במשך שעה בערך ואז הם הלכו. הסתובבנו בבית וראינו את הבלגן שהם השאירו. הריהוט ותכולת הארונות היו זרוקים על הרצפה.
אחר-כך התברר לי שהחיילים עצרו את הבן שלי ר'אזי. אחרי שהחיילים עזבו העימותים בשכונה נמשכו והם ירו אש חיה וכדורי גומי.
אוסייד, בנו של מוחמד, בן 29, נשוי ואב לתינוקת, סיפר בעדות שמסר למחרת:
ב-13.8.18 בערך ב-21:00 יצאתי עם בני המשפחה שלי והשכנים לכבות שריפה שפרצה בחלקת אדמה ששייכת לנו וצמודה לאדמות של בית עין. השריפה רק התחילה ולכן הצלחנו להשתלט עליה מהר. חזרתי הביתה ביחד עם אח שלי, ר'אזי, בן 35, שהבית שלו נמצא במרחק של שלושים מטרים בערך מהבית שלנו. דיברנו וצפינו ביחד בטלוויזיה. שמעתי קולות בחוץ והבנתי שהצבא נכנס לשכונה. הסתכלנו החוצה וראינו עשרות חיילים הולכים בשכונה בקבוצות ומנסים להיכנס לבתים. ראיתי אותם עוצרים שלושה צעירים וזורקים רימוני הלם וגז לעבר צעירים שזרקו עליהם אבנים.
הכל קרה מהר מאוד. ראיתי את החיילים מגיעים לבית שלנו וסגרתי את הדלת של הבניין. אחרי כמה דקות החיילים דפקו בדלת ופתחתי להם. נכנסו בערך 15 חיילים. עשרה מהם עלו לקומות העליונות וחמישה נשארו בקומת קרקע, בדירה שלי. אחד מהם דחף אותי לקיר וכבל את הידיים שלי עם הכבל של מטען הפלאפון שלי. חייל אחר שאל את אחי ר'אזי מה שמו ודרש ממנו את תעודת הזהות שלו. הקצין הורה לנו להיכנס לסלון, ולשבת עם הפנים לקיר ולא לזוז. חייל אחד נשאר לשמור עלינו וכיוון אלינו את הנשק שלו. שמעתי חבטות וגרירה של רהיטים והבנתי שהם עושים חיפוש בכל הבית. אשתי והתינוקת היו בקומה השלישית עם ההורים שלי. אחרי ארבעים דקות בערך חייל הורה לאחי ר'אזי לקום וללכת איתם. כשהוא שאל למה אחד מהם הורה לו לשתוק. החיילים שהיו בקומות העליונות ירדו וכולם עזבו. אחד מהם צעק עליי שלא אנסה לצאת ושאשאיר את הדלת סגורה. עליתי מיד לדירה של ההורים, וחזרתי עם אשתי והתינוקת לבית. גיליתי שהחיילים עשו חיפוש אלים בדירה שלי, שברו את הזכוכית של השולחן בסלון וגרמו לנזקים אחרים.
* ר'אזי עאדי שוחרר לאחר מספר ימים ממעצרו.
החרמת כספים:
17.7.18, ביתם של סופיאן וסמאח אל-והאדין, הורים לשני ילדים בני שבע ו-10:
בליל ה-17.7.18 נכנסו חיילים לבית משפחת אל-והאדין, בשכונת אל-בטן בבית אומר, הפחידו את בני המשפחה ואיימו עליהם, ביצעו חיפוש בבית והחרימו כ-5,000 ש"ח בטענה שמדובר בכספים של חמאס.
סופיאן אל-והאדין, בן 42, מנהל בית יתומים, סיפר בעדות שמסר ב-18.7.18:
תמונה
סופיאן אל-והאדין. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 18.7.2018
ב-17.7.18, בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, התעוררתי ומקולות של כלי-רכב ואנשים. הסתכלתי מהחלון וראיתי כלי-רכב צבאיים וחיילים מתקדמים לבית שלנו. שמעתי דפיקות חזקות בדלת. אני ואשתי הלכנו לפתוח ויותר מעשרה חיילים התפרצו פנימה. אחד מהם היה קצין במדים ודיבר בערבית. הוא הורה לי להביא את כל הכספים ותכשיטי הזהב שיש לנו בבית. לא הסכמתי אז החייל דרש את תעודת הזהות שלי. הוא לקח 450 ש"ח שהיו לי בתוך התעודה. החיילים הורו לי, לאשתי ולשני הילדים שלנו להישאר בסלון והתחילו לעשות חיפוש בכל הבית. שמעתי אותם גוררים רהיטים. ביקשתי להתלוות אליהם בחיפוש אבל הם סירבו.
לאשתי היו 510 דינרים ירדניים (כ- 2,500 ש"ח) של אחותה בחדר השינה ולא רצינו שהחיילים ימצאו ויגנבו אותם אז היא הלכה לחדר השינה, לקחה את הכסף ושמה אותו על השולחן בסלון.
במהלך החיפוש החיילים הביאו לסלון 1,200 ש"ח שהם הוציאו משתי קופות חיסכון של הילדים שלי ושמו אותם על השולחן. החיפוש נמשך שעה בערך. לקראת הסוף הקצין ביקש מאשתי להביא את הארנק שלה. הוא הוציא ממנו 480 שקלים נוספים ושם אותם על השולחן. שוטר שהיה עם החיילים ספר את הכסף. הוא אמר לקצין שהכספים האלה הם של חמאס והוא מחרים אותם. הם עזבו שעתיים אחרי שבאו והשאירו את כל הבית הפוך והרבה כלי זכוכית שבורים. אחר-כך גיליתי שהם חיפשו גם במכונית וקרעו את הריפוד.
זאת הפעם החמישית שהצבא פושט על הבית שלנו מאז תחילת 2018, אבל זו הפעם הראשונה שמחרימים לנו כספים.
תמונה
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת אל-והאדין. התמונות באדיבות המשפחה
החיפוש שעשו החיילים נמשך בערך שעתיים. החיילים החזיקו אותנו בסלון, ושמעתי משם גרירה של רהיטים וזכוכית נשברת. בכל פעם שניסיתי לקום ולמחות על זה, החייל אמר לי לשבת ולא לזוז. לפני שהחיילים עזבו, הקצין לקח אתו את הכסף והוביל את בעלי למרפסת פנימית. הם שכחו אצלנו שני כובעים. כשראיתי את זה, הלכתי להחזיר להם אותם. בדרך אליהם שאלתי את בעלי מה קרה לכסף, והוא אמר לי שהם החרימו את כל הסכום. שאלתי את השוטר "למה החרמתם את הכסף? זה כסף שמיועד להוצאות הבית וחלק ממנו זה חסכונות של הילדים הקטנים שלי". הוא אמר "יש לך מסמך החרמה עם פרטי הכספים ואני פעלתי לפי החוק."
אחרי שהחיילים עזבו הסתובבנו בבית. היה בלגן איום ונורא. כל תכולת הבית הייתה זרוקה על הרצפה. העציב אותי במיוחד שהם שברו 15 סטים של כלי שולחן ומטבח מזכוכית שקיבלנו כמתנות אחרי שבעלי עבר ניתוח. הם שברו גם מסגרות של תמונות וקרעו את הריפוד של הספות. אחרי שהם עזבו אף אחד מאתנו לא הצליח להירדם, גם לא הילדים. שאר הלילה עבר עלי בניקיון וסידור של הבית.
2.8.18, ביתם של ג'לאל ופדווה בריר'ית', הורים לשישה ילדים בני שבע עד 18:
ב-2.8.18, בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, פשטו חיילים על בית המשפחה. בעדויות תיארו בני המשפחה את ליל הפשיטה:
האב, ג'לאל בריר'ית', בן 48, מזכיר בית ספר בחברון, סיפר בעדותו:
התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת הכניסה הראשית והבנתי שמדובר בחיילים. פתחתי את הדלת ובינתיים גם אשתי וחמשת הבנות שלנו התעוררו.
נכנסו יותר מעשרה חיילים ושוטר. הייתה שם חיילת והיא אמרה לי שהם יעשו חיפוש בבית ודרשה את תעודת הזהות שלי. היא אמרה שאנחנו צריכים להביא גם את הכסף והתכשיטים שיש לנו בבית, כדי שלא נגיד אחר-כך שהחיילים גנבו אותם במהלך החיפוש. החיילת שאלה אם אין לי בנים, ואמרתי לה שיש לי ילד קטן בן תשע שישן במיטה שלו וחמש בנות. היא דרשה שאעיר אותו ואביא אותו לסלון ועשיתי זאת.
כולנו ישבנו בסלון וחייל וחיילת נשארו לשמור עלינו. החייל כיוון עלינו את הנשק. הילדים שלי רעדו כאילו שהם ישבו בתוך מקרר. הבאתי לסלון סכום של 100 דינר ירדני (כ-500 ש"ח), ו-400 ש"ח ונתתי לאשתי. החיפוש נמשך פחות משעה. כל הזמן הזה שמעתי קולות של גרירת רהיטים ושבירת חפצים ולכן ניסיתי לקום, אבל החייל הורה לי לא לזוז. במהלך החיפושים החיילת הובילה את אשתי ואת הבנות שלי מראם, בת 18, ומלאכ, בת 15, כל אחת בנפרד, ועשתה חיפוש על הגוף שלהן בחדר אחר. אשתי סיפרה לי שהחיילת הורתה לה להתפשט ועשתה עליה חיפוש בעירום. הם מצאו בתיק שלה מאה דולר, והחיילת הביאה אותם לשוטר שהתחיל לספור את הכסף.
חייל אחר הוביל אותי לחדר הכניסה וערך גם עליי חיפוש. הוא הוציא מהכיס שלי את המפתחות של האוטו ונתן לחיילת. היא וחמישה חיילים יצאו לעשות חיפוש באוטו, יצאתי איתם. אחרי החיפוש, החיילת אמרה לי שהצבא יחרים את האוטו. ניסיתי להסביר לה שקניתי את הרכב בתשלומים, אבל היא לא רצתה לשמוע. היא אמרה לי שהרכב הזה הוא רכוש בלתי חוקי ושאני יכול לפנות לעורך דין.
החיילת מסרה לי מסמך על ההחרמה, ואמרה לי לחתום עליו. בסביבות השעה 4:00 החיילים עזבו את הבית. אני ואשתי התחלנו לבדוק את מצב הבית. זה היה נורא, הכול היה מבולגן. המיטה בחדר השינה שלנו הייתה הפוכה וחלק מהריהוט היה שבור. תשעים שקלים שהבת שלי מראם שמרה בארון שלה נעלמו. לא הצלחנו להירדם מרוב מתח וגם בגלל שלא היה איפה לישון בבלגאן. אשתי והבנות שלי התעסקו כל היום למחרת בלסדר את הבית.
את המכונית קניתי עם הלוואה מהבנק. היא עלתה לי 100,000 ש"ח. החזרתי את ההלוואה בתשלומים חודשיים ונשארו לי רק 21,500 ש"ח לשלם. בין השנים 1988 ו-1998 ריציתי עשר שנות מאסר ומאז לא הייתי מעורב באף פעילות פוליטית. עכשיו נשארנו בלי אוטו ומשבש לנו את החיים: אני צריך להגיע לעבודה שלי בחברון בתחבורה ציבורית והפסקתי להסיע את בתי מראם לאוניברסיטה באל-ערוב. בשנים האחרונות גם התנדבתי בהסעה של תלמיד עיוור בן 15 לבית-הספר, ועכשיו אני לא יכול לעשות זאת יותר.
תמונה
מהומה שהותירו אחריהם החיילים בבית משפחת בריר'ית'. התמונות באדיבות המשפחה
מראם בריר'ית', בת 18, סיפרה בעדות שמסרה ב-12.8.18:
אחרי שהחיילים ושוטר במדים כחולים ספרו את הכסף והחליטו לא לקחת אותו, הקצינה הובילה אותי, את אמא שלי ואת אחותי מלאכ, כל אחת בנפרד, לאחד החדרים כדי לעשות עלינו חיפוש. היא הורתה לי להתפשט וסירבתי. הייתי לבושה בשמלת תפילה, אז הרמתי אותה ואמרתי לה שאין לי כלום על הגוף. אחר כך הבנתי מאחותי מלאכ ומאמא שלי שהיא עשתה עליהן חיפוש בעירום.
אחר כך חזרנו לסלון, והגיע חייל שנראה מרוצה ונופף במפתחות של המכונית של אבא. הבנתי שהם מחרימים אותה. החיילים יצאו עם אבא שלי החוצה ועשו חיפוש באוטו. אחר-כך שניים מהם נכנסו לאוטו ונסעו. זה היה מראה מאוד עצוב, לראות את אבא שלי, שהיה בהלם וכעס מאוד. אחרי שהחיילים עזבו התחלנו לבדוק את המצב של הבית. הם ממש הרסו את הכול. הם שברו את הקישוטים של הקירות בחדר השינה. זרקו לרצפה את כל מה שהיה בארונות ושברו את המיטה בחדר של ההורים שלי. היו לי תשעים שקלים בארון שהיו מיועדים לדברים שאני צריכה בשביל הלימודים ושכחתי להביא אותם לסלון. הם נעלמו. כנראה שאחד החיילים גנב אותם.
מחנה הפליטים ג'לזון שוכן מצפון לעיר רמאללה ומונה כ-15,000 תושבים, בהם כ-5,000 ילדים ובני נוער. ב-1977 הוקמה בסמוך למחנה ההתנחלות בית אל, על אדמות בבעלות פרטית של תושבי העיירה אל-בירה והכפרים עין יברוד ודורא אל-קרע. הקרבה בין המתנחלים לבין תושבי מחנה הפליטים הביאה לנוכחות קבועה של חיילים באזור וגוררת עימותים תדירים בין הצעירים לאנשי כוחות הביטחון, בעיקר בכניסה למחנה, בסמוך לבתי הספר. במהלך עימותים אלה יורה הצבא אמצעים לפיזור הפגנות ובחלק מהמקרים גם אש חיה. במהלך חמש השנים האחרונות נכנס הצבא לשטח המחנה פעם בשבוע בממוצע. בחודשים יולי ואוגוסט תיעד תחקירן בצלם איאד חדאד שתיים מהפשיטות, שכללו מעצרים, ירי אש חיה לעבר תושבים וכניסות לתשעה בתים, לרבות השחתה ומעשי אלימות וכן פשיטה על מרכז תרבות המספק שירותים לכ-150 ילדים ובני נוער, שבה אף הוחרמו מסמכים. במהלך הפשיטות עצר הצבא שבעה תושבים, ששישה מהם שוחררו לאחר שעות ספורות. שני תושבים נוספים הסגירו עצמם לדרישת הצבא. מתוך שלושת העצורים שבהם הצבא מחזיק, נגד אחד הוגש כתב אישום בגין החזקת נשק וירי לעבר אדם באזור בית אל. נגד שני העצורים האחרים לא ידוע לבצלם אם הוגש כתב אישום. כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את התושבים על טפם והופכים את בתיהם, הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שכופה משטר הכיבוש בגדה המערבית. כניסות אלו מתבצעות מבלי שהחיילים נזקקים לצווי חיפוש, בכל עת ובכל מקום שהצבא קובע, בהתאם לסמכויות הגורפות והשרירותיות שהצבא לקח לעצמו. לפעולות אלה, שנועדו בבירור להטיל אימה על התושבים, אין שום הצדקה. זוהי דוגמה נוספת – אחת מני רבות – לשגרת החיים תחת הכיבוש. פשיטה על מחנה הפליטים אל-ג'לזון, 15.7.18: ביום ראשון, 15.7.18, בסביבות השעה 1:00 לפנות בוקר, נכנסו למחנה הפליטים שני כלי-רכב אזרחיים עם לוחיות רישוי פלסטיניות של כוחות מיוחדים. בסביבות השעה 8:00 בבוקר הצטרפו אליהם כעשרים כלי-רכב צבאיים ויותר ממאתיים חיילים, וכן דחפור צבאי. הכוחות התפזרו במחנה והחלו לבצע חיפושים בבתים ומעצרים. צלפים שהתמקמו על גגות המחנה ירו כדורי "טוטו" על צעירים בתגובה ליידוי אבנים במחנה ופצעו שישה תושבים, שלושה מהם קטינים. זאת על אף שלאיש מהחיילים לא נשקפה סכנת חיים וכדורי "טוטו" הם תחמושת חיה לכל דבר שהשימוש בה אמור להיות מותר רק במצב של סכנת חיים. ששת הפצועים פונו לבית חולים ברמאללה. החיילים נעזרו במכשירי פריצה ונכנסו לשישה בתים ללא כל התראה בעת שהדיירים ישנו עדיין במיטותיהם, תקפו את חלקם ועצרו שני אנשים כאמצעי לחץ כדי לכפות על תושבים אחרים להסגיר עצמם. בנוסף, הפכו החיילים את תכולת הבתים. באחד המקרים איימו החיילים כי אם תושבים שביקשו לעצור לא יסגירו עצמם, הם יפשטו שוב על המחנה. לאחר כשעתיים נסוגו רוב הכוחות מהמחנה, אך כלי-רכב צבאיים המשיכו לחסום את שתי הכניסות אליו, מצפון ומדרום, ולערוך חיפוש בכלי רכב, עד השעה 12:00. צלפים ירו ברגליהם של שניים מתושבי השכונה שלא סיכנו איש, אחד מהם נער בן 14 שריף חמידאת, תושב המחנה בן 32, נשוי ואב לילדה, עובד במאפייה ברמאללה. בסביבות השעה 8:45 יצא חמידאת לעבודתו כשהוא עובר בדרכו במכולת הסמוכה לביתו. ליד המכולת הבחין חמידאת בכעשרה חיילים ועמם עצור ממשפחת שראכה, שביתה נמצא כ-80-50 מטרים מהמכולת. חמידאת חצה את הרחוב ונכנס לסמטה סמוכה, שם פגש תושב אחר של המחנה, מ.פ.. בעדות שמסר למחרת האירוע תיאר חמידאת מה קרה אז: המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני צריך להזהיר את המשפחה שלי, שיסגרו את החלונות למקרה שהחיילים יירו רימוני גז. בכניסה לסמטה ראיתי את מ.פ., בחור בן 19 מהמחנה שכנראה הופתע כמוני מהנוכחות של הצבא. התקשרתי לאשתי להזהיר אותה. חייל ששכב בתנוחת צליפה, וכנראה חשד בי כשדיברתי בטלפון, כיוון אליי את הרובה שלו. הוא היה במרחק כמה מטרים מקבוצת החיילים. בדיוק כשסיימתי לדבר בטלפון הוא ירה עליי כדור "טוטו" ופגע לי בברך שמאל. אני יודע שזה "טוטו" כי הצליל שונה מירי חי רגיל. צעקתי בקול רם: "אוי, נפגעתי ברגל". בהתחלה הכאב לא היה נורא והצלחתי ללכת עשרים מטרים בערך לכיוון הבית של ההורים שלי. לא רציתי לחזור לבית שלי כי פחדתי שהחיילים יעצרו אותי או יעשו לי משהו. החיילים לא הלכו אחרי. כשנכנסתי לבית של המשפחה התקשרתי שוב לאשתי ואמרתי לה שנפגעתי. היה לי חור כניסה של קליע בקוטר של 0.5 ס"מ בחלק הקדמי של הברך, בלי פצע יציאה. חבשתי את הפצע כדי לעצור את הדימום וניגבתי עם טישיו. כרבע שעה מאוחר יותר ירה צלף, מתנוחת שכיבה, ברגלו של ריאד עליאן, נער בן 14, שהסתתר בפינת אותה סמטה. בעדות שמסר למחרת לבצלם סיפר עליאן: כשהצצתי מהסמטה דרומה ראיתי הרבה אנשי צבא מול בית משפחת שראכה, שנמצא במרחק של חמישים עד שמונים מטר מהמקום שבו עמדתי. התרשמתי שהם פושטים על הבית כדי לעצור את אחד הבנים. מדי פעם הוצאתי את הראש מהסמטה ואז שוב הסתתרתי. באחת הפעמים שהצצתי ירו בי ברגל ימין. לא שמעתי את הירייה, כאילו היא נורתה עם משתיק קול. גם לא ראיתי מי ירה בי . פשוט הרגשתי פתאום שמשהו מתפוצץ ברגל שלי. התחלתי לצעוק "נפגעתי, נפגעתי" ולברוח משם הביתה בצליעה על רגל שמאל, מרחק של 40-30 מטרים. ק. ס., נער בן 13 תושב המחנה תיאר בעדות שמסר לבצלם למחרת מה ראה באותו יום: התעוררתי בסביבות 9:00 בבוקר מקולות נפץ. זה נשמע כאילו הצבא הישראלי זרק שני רימוני הלם או גז מדמיע. ירדתי מהבית לרחוב לראות מה קורה. ראיתי בערך שבעה ילדים ונערים מסתתרים בסמטה שלידנו. הם הסתכלו לכיוון בית משפחת שראכה. הבנתי שיש פשיטה על המחנה. הצטרפתי לילדים האחרים והם הזהירו אותי:"תסתתר מהצבא, תיזהר". הגנבתי מבטים כדי לראות את החיילים שבסוף הכביש. ראיתי יותר מ-30 חיילים שהתפרסו ליד בית משפחת שראכה. חלק היו על גגות, חלק עמדו בפינות של רחובות, במרחק של 90-80 מטרים מאיתנו. ראיתי כמה צלפים ואחד מהם שכב על הקרקע ליד בית קרוב יותר אלינו, במרחק של בערך 70-60 מטרים. לא ראיתי יידוי אבנים בשכונה שלנו. אולי היה באזורים אחרים. כמה דקות אחרי שהגעתי, הצלף ירה כדור על השכן שלי, ריאד עליאן, שהגיח עם הגוף שלו מתוך הסמטא. הוא נפצע ברגל ימין וברח לכיוון הבית שלו כשהוא צולע. פשיטות על בתים: תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות מדיירי בתים שעליהם פשטו חיילים. להלן כמה מהן: בית משפחת שראכה, 8:00: חיילים פרצו את דלת ביתם של סיהאם וג'מאל שראכה, בני 52 ו-50 בהתאמה, וארבעה מילדיהם, בשכונת השהיד עלי סאפי, במחנה הפליטים אל-ג'לזון. באותה שעה האב והבן אחמד, בן 27, כבר יצאו לעבודתם והאם סיהאם ושתי בנותיה, סונדוס, בת 23, וסארה, בת 19, ישנו עדיין. הבן נסר, בן 22, שב הביתה באותה שעה והותקף על-ידי החיילים שהכו אותו קשות, בעת שחיילים אחרים ערכו חיפוש בבית כשהם גורמים נזקים. האירוע נמשך כשעה ובסופו עצרו החיילים את נסר ועזבו עמו את הבית. סיהאם שראכה תיארה את הפריצה לביתה בעדות שמסרה לבצלם ב- 18.7.18: ב-15.7.18, בשעה 8:00 בבוקר, כוח צבאי פרץ את הדלת לבית שלנו. בעלי, ג'מאל ובני אחמד כבר יצאו לעבודה. בני נסר בדיוק נכנס הביתה ושתי הבנות ישנו במיטות שלהן. החיילים, שהיו חמושים ורעולי פנים, ישר התנפלו על נסר, הבנות התעוררו בבהלה, וגם אני נבהלתי. ראיתי את החיילים תופסים את נסר באחיזת חנק בצוואר וסוחבים אותו אל מחוץ לבית. התחננתי שיעזבו אותו אבל הם צעקו לי: "שקט, שקט". הם הורו לי לשבת עם הבנות בחדר שלהן, ולקחו את נסר החוצה. תוך כדי כך הם הכו אותו עם קתות הרובים שלהם ובעטו בו. בכל פעם שניסיתי לדבר, אחד החיילים השתיק אותי וחייל אחר איים להתיז לי גז בפנים. בינתיים החיילים עשו חיפוש בבית והפכו את כולו, בזמן שישבנו שם ולא נתנו לנו לפתוח את הפה. אחרי 30-20 דקות בערך הם הכניסו את נסר לחדר האמבטיה והמשיכו להכות אותו שם בזמן שהוא צעק לעזרה. התחננתי שיפסיקו, אמרתי שהוא חולה, יש לו שפעת. ביקשתי שירחמו עליו, אבל זה לא עזר. לשווא. אחרי עשר דקות בערך הם העבירו אותנו לחדר השינה ועשו חיפוש בחדר של הילדים. אחרי עוד רבע שעה אזקו לנסר את הידיים, כיסו לו את העיניים ועזבו כשהם לוקחים אותו איתם. הם השאירו אחריהם מהפכה ושיבשו לנו את החיים בלי שום הצדקה. הם יכלו לבוא לעצור את הבן שלי או לשלוח לו זימון בלי לגרום את כל העוול הזה. בית משפחת אבו שריפה, 8:45: חיילים פרצו את דלת דירתם של עביר וסאלח אבו שריפה, בני 43 ו-45, הורים לתשעה ילדים בגילאים 28-8. כשבעה חיילים נכנסו לדירה, בקומה השלישית של בית המשפחה המורחבת בשכונת השוק במחנה. הם אזקו את ידיו של הבן יוסף, בן 14, שישן בסלון הבית, וסירבו להסביר לסאלח אבו שריפה מה רצונם. אבו שריפה הסביר שאשתו נמצאת בחדר האמבטיה, וכשניסה למנוע מהם גישה לשם תקפו אותו החיילים. החיילים עצרו את בנו בן ה-16 ואת ואחיו של אבו שריפה, וחקרו אותם על מקום הימצאו של הבן הבכור עלאא. השניים שוחררו בסביבות השעה 13:00, לאחר שעלאא הסגיר עצמו לידי הצבא. בעדות שמסר ב-17.7.18 סיפר סאלח אבו שריפה על הפריצה לבית המשפחה: אני אבא לשישה בנים ושלוש בנות. הבן הבכור שלנו, עלאא, בן 28, הוא אסיר משוחרר. הוא ריצה שתי תקופות מאסר של שבע שנים וחצי בסך הכול. לפני שבעה חודשים הוא השתחרר אחרי מאסר של ארבע שנים וחצי. לפני יומיים, ב-15.7.18 בשעה 8:45 בבוקר, בזמן ששתיתי קפה והתכוננתי לצאת לעבודה ברמאללה, חיילים חמושים פרצו לבית, כנראה עם מכשיר פריצה. לא שמעתי שום דפיקות בדלת לפני שהם נכנסו. הילדים ישנו עדיין, חוץ מעלאא שישן מחוץ לבית. כשהם נכנסו קמתי מהר לחסום את הדלת לחדר האמבטיה שבו הייתה אשתי, שהתעוררה זמן קצר קודם לכן. חלק מהחיילים ניגשו ישר לסלון וכבלו את הידיים של בני יוסף, בן 14, שישן שם. השאר נכנסו למסדרון. ניגשתי אליהם ושאלתי אותם: "לאן אתם הולכים, מה אתם רוצים?". הסברתי להם שאשתי בחדר האמבטיה, אבל הם רק צעקו עליי "אוסקות, אוסקות" (תשתוק, תשתוק). נעמדתי מול דלת חדר האמבטיה ולא זזתי ממנה, כדי לשמור על אשתי. החיילים שאלו "מה יש בפנים"? עניתי להם שאשתי שם והם ודרשו ממני לזוז כדי שיוכלו לפרוץ את הדלת. הם התנפלו עליי והתחילו לדחוף אותי באלימות. אשתי שמעה את הצעקות של החיילים, התעטפה בסדין ויצאה מהחדר כשהיא צועקת. היא הלכה מהר לחדר שלה, ובינתיים החיילים התנפלו עליי במכות, כולל אחד מהם שנראה כמו המפקד. בשלב מסוים הם הזעיקו תגבורת והגיעו עוד חיילים. ביחד הם היו בערך 15. הם הקיפו אותי והמשיכו להרביץ לי מכל הכיוונים עם קתות הרובים שלהם. הבן שלי סאמח, בן 22, ניסה להתערב ולהרחיק ממני את החיילים, אבל אחד מהם בעט בו קשה בישבן וסחב אותו לחדר השינה, שבו החיילים החזיקו את הילדים הקטנים ואת עבד א-רחמאן בן ה-16. אחר-כך הם אזקו את הידיים של סאמח ושל עבד א-רחמאן. החיילים ניסו לאזוק גם לי את הידיים אבל התנגדתי. הם המשיכו להכות אותי במשך דקות ארוכות ובינתיים חיילים אחרים הסתובבו בבית ועשו חיפוש עם גלאי מתכות. לפני שהם עזבו הם שחררו את סאמח, בגלל שאמרנו להם שהוא חולה לב ולקחו איתם את אחי עבד אל-חאפז, בן 28, ואת עבד אל-רחמאן בן ה-16. החיילים שחררו אותם מאוחר יותר במהלך היום, רק אחרי שעלאא הלך והסגיר את עצמו בכלא עופר. אני נשארתי בבית עם כאבים חזקים בכל הגוף וקשיי נשימה. כשלא יכולתי לסבול יותר הזעקנו אמבולנס של הסהר האדום שלקח אותי למתחם הרפואי "מוג'אמע פלסטין" ברמאללה. עשו לי בדיקות וצילומי רנטגן. היו לי חבלות חמורות באזור הצוואר, הגב ובית החזה. נתנו לי עירוי ושחררו אותי הביתה בסביבות השעה 12:00 בצהריים. החיילים גרמו הרבה נזקים בבית: הם הרסו את הצילינדרים של הדלת הראשית ושל הדלת שמובילה לגג ואת האינטרקום של הבניין, ובאחד החדרים עשו חור של 30x30 ס"מ באחד הקירות ושברו מסגרת חלון מאלומיניום. גם בסלון הם שברו מסגרת של חלון. פשיטה על מחנה הפליטים אל-ג'לזון, 6.8.18: ביום שני, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, פשטו עשרות חיילים ושוטרי משמר הגבול על מחנה הפליטים ג'לזון. הכוחות השליכו רימוני הלם והטילו אימה על תושבי המחנה. הם פרצו את דלתותיהם של שלושה בתים, העירו את יושביהם והשפילו את חלקם, כפו על אחד מהם להתפשט ואף ערכו חיפושים בבתים והשתלטו על אחד הגגות. בנוסף פרצו החיילים את דלת מרכז התרבות אל-מנאג'ל, הסבו נזקים לציוד ולריהוט במקום והחרימו מסמכים. בית משפחת ח'טאב, 3:00 לפנות בוקר: עשרות שוטרי משמר הגבול פשטו על ביתם של סלווא ועדנאן ח'טאב, בני 44 ו-45 בהתאמה וששת ילדיהם בני 24-6. השוטרים ריכזו את בני המשפחה במסדרון והתפזרו בבית, על הגג ובחצר הבית. הם ערכו חיפוש ברכושם של בני המשפחה כשהם מסבים נזקים. בנוסף, כפו השוטרים על הבן זידאן, בן 20, להתפשט, עשו על גופו חיפוש בעירום ואיימו לשוב למקום ולעצור אותו. בעדות שמסר למחרת סיפר עדנאן ח'טאב, בן 45, על הפריצה לבית המשפחה: אתמול, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, התעוררתי כששמעתי רעשים מכיוון החניון שלנו. שמעתי גם דפיקות בדלת האחורית של המטבח ובדלת הקדמית. ניגשתי לדלת האחורית וקבוצת שוטרים הורתה לי לפתוח את הדלת ונכנסה בלי רשות או סיבה. היו שם גם שני קציני מג"ב. שאלתי אותם: "לאן? מה אתם רוצים?". אחד מהם צעק עליי ואמר: "שקט, צבא." הוא דחף אותי ונכנס. הם הורו לי להעיר את הבנים הבגירים ואז עיכבו אותי, את אשתי ואת בני אוואב במסדרון והתפזרו בכל הבית, על הגג ומסביב לבית. הבן שלי ריאן התעורר תוך כדי החיפוש. חיבקתי אותו כדי שלא יפחד. את הבת הקטנה, חלא, הערנו כדי שלא תתעורר ותיבהל. הילדים נשארו לידינו. אחד הקצינים לקח את בני זידאן, בן 20, החוצה, לחדר המדרגות. אחר כך נודע לי שהם הכריחו אותו להתפשט לגמרי וערכו עליו חיפוש בעירום. אחר-כך הם הוציאו אותו מהבניין ושאלו אותו על חברים שלו והאם הוא זרק אבנים. הם אמרו לו שהפעם אין להם זמן ואין צו מעצר נגדו אבל בפעם הבא הם ייקחו אותו. הבן שלי אסלאם, בן 24, רצה ללכת לשירותים אבל השוטרים לא הרשו לו. אחרי שעה בערך הם העבירו אותנו מהמסדרון לסלון, והציבו שני שוטרים חמושים ששמרו עלינו כשהנשק שלהם מכוון אלינו. השוטרים צילמו אותי ואת שלושת הבנים, אסלאם, אוואב וזידאן, והם גם צילמו בווידיאו את כל החדרים בבית. בשעה 4:15 בערך, כשהם סיימו לגרום נזקים בבית ועל הגג, הם הלכו, בלי להגיד לנו למה באו בכלל. הם עשו מהפכה בכל חדרי השינה וגרמו נזק לאחד הארונות, ועל הגג הורידו את המכסים של דודי המים וזרקו אותם על הרצפה. נראה לי שכל המטרה של הפשיטה הייתה להפחיד את זידאן. למרות שהוא עובד מהבוקר עד הערב בחברת החשמל ומעולם לא היה מעורב בפעילות פוליטית. אחרי הפשיטה כולנו נשארנו בבית כדי לסדר. הבנים שלי לא יכלו ללכת לעבודה. הם שיבשו לנו את החיים בלי שום סיבה והשאירו אותנו מודאגים בגלל האיום על זידאן. בעדות שמסר לבצלם למחרת האירוע סיפר זידאן ח'טאב: התעוררתי מדפיקה בדלת הבית. ההורים שלי כבר היו ערים ואבא פתח את הדלת. נכנסו 15-10 שוטרי משמר הגבול שהפנים שלהם היו מרוחות בשחור. ברגע שיצאתי מהחדר קצין אמר לי "תעצור, תעצור, אתה זידאן? מה יש לך בכיסים?". הוא ביקש ממני להוציא את כל מה שהיה לי בכיסים. הוצאתי שעון, תעודת זהות וסיגריות. הוא הורה לי לשים אותם על השולחן ואז לקח אותי לסלון והושיב אותי שם עם ההורים שלי ושני האחים שלי, אסלאם ואוואב. במהלך העיכוב בסלון הקצין קרא לי ושאל אותי "איפה החדר שלך?" הוא דרש שאראה לו את החדר ואז חזרתי לסלון. בינתיים השוטרים עשו חיפוש בחדר שלי, שהוא בעצם בתוך חדר המדרגות, כי הבית קטן. אחר-כך הוא קרא לי שוב ושאל אותי: "במה אתה עובד?", הוא עזב אותי קצת ואז חוזר לשאול אותי עוד שאלות. אחרי שעה הוא שוב קרא לי, והורה לי להתלבש. בזמן שלבשתי את החולצה בחדר שלי, אחד השוטרים צעק עליי: "עצור, עצור, מה שמת בכיס שלך?". למרות שלא שמתי כלום. הוא כיוון את הנשק לראש שלי והורה לי: "תתפשט, תתפשט!", הורדתי את כל הבגדים ונשארתי עם הבוקסר, אבל הוא הורה לי להוריד גם אותו. עשיתי מה הוא אמר. אחר-כך הוא הורה לי לפשק רגליים. הרגשתי מושפל מאוד. אחר-כך הוא הורה לי להתלבש ולקח אותי החוצה. בחוץ הקצין שאל אותי על השכנים, על הבתים שלהם ועל המכוניות שלהם. הוא שאל אותי על המכונית שלי ועניתי לו שאין לי מכונית אבל הוא התעקש שיש לי. השוטר שליווה אותי דחף אותי עם קנה הרובה ושאל אותי שאלות לא קשורות במשך 15 דקות בערך. הוא כיוון פנס אל ערימת אבנים מול הבית ושאל אותי מה הקשר שלי לערימה. עניתי לו שאין לי קשר. הוא אמר לי: "יש לנו תמונות שלך ואנחנו יכולים להוכיח שאתה משתתף ביידוי אבנים." אמרתי לו שאין לי קשר ליידוי אבנים. הוא אמר: "בסדר, אין לנו מספיק זמן הפעם ואין הוראה לעצור אותך כרגע, אבל תצפה שנחזור לעצור אותך". הוא הורה לי להישאר בחוץ עד שהם עוזבים. הם עזבו בערך בשעה 4:30 לפנות בוקר. המעשים של הצבא הם רק התגרות שנועדה להעיק עלינו ולשבש לנו את החיים. הם מתנהגים באלימות, מתנשאים, ומתלהמים נגד אנשים שאין להם כוח להתגונן. משפחת נח'לה, 3:00 לפנות בוקר: חיילים מצוידים בכלי עבודה ובסולמות נכנסו לביתם של מרים ועבד נח'לה, בני 45 ו-48 בהתאמה, וארבעת ילדיהם בני 20-13 בשכונת אל-מלעב במחנה. החיילים ניגשו הישר למדרגות הפנימיות המובילות לגג ועלו אליו. הם סגרו את הדלת המובילה אל הגג וצפו מהמקום על מרכז התרבות אל-מנאג'ל הסמוך, בעת שחיילים פשטו עליו. בעדות שמסרה ב-8.8.18 סיפרה לארא נח'לה, בת 19, על החרדה שהסבה לה הפשיטה על הבית: כשהם הגיעו ישנתי עם האחיות שלי בחדר. התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת, ולא הבנתי אם זה חלום או מציאות. שמעתי צעקות "יא עבד! תפתח, יא עבד". חשבתי שזה מישהו שמכיר את אבא שלי. הערתי את אבא שלי והוא הסתכל מהחלון וראה את החיילים. הוא ביקש מהם להמתין עד שיעיר את שאר בני המשפחה כדי שלא יבהלו והם המתינו כמה דקות. אחר-כך אבא פתח להם את הדלת והם נכנסו עם כלים וסולמות והלכו, בלי רשות ובלי להציג צו, ישר למדרגות הפנימיות המובילות לגג, כאילו הם מכירים את הבית שלנו. החיילים הורו לי לכבות את האורות בחוץ ולסגור את הדלת ואז הם הסתגרו על הגג. שמענו את הצעדים שלהם אבל לא ידענו מה הם עושים שם. מאוחר יותר נודע לנו שקבוצה אחרת של חיילים פשטה על מרכז התרבות שליד הבית שלנו. אני הייתי קצת בהלם. רעדו לי הרגליים. לא הייתי מסוגלת לעשות כלום. פחדתי כל הזמן שהחיילים ירדו בחזרה לבית שלנו ויתנכלו לנו. החיילים עזבו בסביבות השעה 4:30 לפנות בוקר, אבל גם אחרי שהם עזבו לא נרגעתי ולא הצלחתי להירדם. בכל פעם שמישהו נכנס או יוצא מהדלת אני נבהלת וחושבת שהצבא חזר. אני באמצע קורס עיצוב שיער אבל לא הייתי מסוגלת ללכת לימודים. אני עד עכשיו מעורערת מהעניין. פשיטה על מרכז התרבות אל-מנאג'יל, 3:00 לפנות בוקר: החיילים פרצו את דלתות המרכז, ערכו במקום חיפוש ואחד מאנשי כוחות הביטחון התקשר למנהל המרכז , מוחמד סאפי, בן 41, והורה לו להגיע למקום. כשהגיע ראה סאפי עשרות חיילים וחלקם כיוונו אליו את נשקם. שאלותיו לפשר הפשיטה לא נענו על ידי החיילים, אולם הם עזבו את המקום זמן קצר לאחר מכן, כשהם מותירים אחריהם נזק כבד. בעדות שמסר ב-8.8.18 סיפר מוחמד סאפי על האירוע: המרכז שלנו הוקם בשנת 2008 כדי לספק שירותי חינוך וחברה לצעירים ולילדים. יש לנו אסיפה כללית של 40 פעילים חברתיים מהמחנה ואנחנו מספקים שירותים ליותר מ-150 ילדים בשנה: קורסים, מחנות קיץ ופעילות התנדבותית. יום לפני הפשיטה הסתיים מחנה קיץ שבו השתתפו 110 ילדים מהמחנה. ביום שני, 6.8.18, בשעה 3:00 לפנות בוקר, התקשר אליי קצין ישראלי, שלא הציג את עצמו והורה לי להגיע למרכז. אחרי 15-10 דקות, בזמן שהתארגנתי לצאת, הוא התקשר אליי שוב ואיים שאם לא אגיע יהרסו את המרכז ואת הבית שלי. הגעתי בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר. היו שם עשרות חיילים ובערך עשרה מהם התאספו סביבי וכיוונו אליי את הנשק שלהם. היה חשוך והם כיוונו עליי פנסים כאילו שאני פושע או טרוריסט, אמרתי להם: "מה יש? מה אתם רוצים? אני מוחמד סאפי, מנהל המרכז, ביקשתם ממני להגיע אז באתי!" אף אחד מהם לא ענה לי. כנראה שהם כבר סיימו את הפשיטה על המרכז, הם עזבו אותי והלכו בלי להגיד לי למה פשטו על המרכז. שאלתי מי הקצין האחראי אבל הם לא ענו לי. בערך ב-4:15 הם הסתלקו. כשהם הלכו בדקתי את המרכז ומצאתי הרבה נזקים. הם הרסו את הדלת הראשית, שעשויה מברזל, שתי דלתות מעץ, שלושה תופים של הצופים, שני שולחנות לימודים ושלושה כיסאות. הם עקרו את המדפים של כוננית הספרים והחרימו כל מיני מסמכים וכסף. תיקון הנזקים יעלה לנו בין 5,000 ל-10,000 שקלים. ההשחתה של הציוד פגעה ביכולת שלנו לקיים פעילויות וכל הדבר ערער אותנו מאוד.
מאז כניסתה של ממשלת ישראל הנוכחית לתפקידה בסוף שנת 2022, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, החריפה ישראל באופן דרמטי את הפגיעה בכל תחומי החיים של התושבים הפלסטינים בגדה המערבית.בכל רגע יכול פלסטיני למצוא את עצמו חשוף לאלימות מצד חיילים ומיליציות מתנחלים חמושות, להיעצר ולהיכלא, ליפול קורבן להתעללות והשפלה, ולעיתים גם לאבד את חייו.דו"ח "פרויקט המחיקה" מבוסס על למעלה מאלפיים עדויות של תושבים פלסטינים שבצלם גבה מאז אוקטובר 2023, ועל למעלה משלושה עשורים של תיעוד הפרות זכויות האדם שמבצע משטר האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית. הדו״ח בוחן את המציאות הנוכחית לא כאוסף של אירועים נקודתיים או פגיעות קונקרטיות, אלא כחלק ממנגנון מחיקה כולל הפועל לפירוק התנאים המאפשרים את המשך הקיום הפלסטיני בגדה המערבית, ובמקביל מעמיקים את השליטה והעליונות היהודית בו באופן בלתי הפיך. בחינת מציאות החיים הנוכחית בגדה מגלה כי פרויקט המחיקה מיושם כיום באופן גלוי, ישיר ואלים יותר מבעבר, ומבוסס על שיתוף פעולה הולך וגובר בין רשויות המדינה הרשמיות למיליציות מתנחלים שפועלות בגדה בגיבוי ובתמיכת הרשויות.
ארגון זכויות האדם 'בצלם' מפרסם היום (שלישי, 3.12.2024) דו"ח חדש: "מותרים: התעללות חיילים בתושבים פלסטינים במרכז חברון" החושף מקרים חוזרים ונשנים של התעללות קשה של חיילים ישראלים בתושבים הפלסטינים".הדו"ח מתבסס על למעלה מ-20 עדויות שגבה הארגון מפלסטינים שהותקפו בחודשים מאי עד אוגוסט 2024. הקורבנות מספרים כיצד עוכבו על ידי חיילים באופן אקראי לחלוטין, רובם כשצעדו ברחובות העיר חברון כחלק משגרת יומם. הם הוכו ועברו מסכת התעללות קשה מידי חיילים, לעיתים ברחוב, ולעיתים במוצבים צבאיים אליהם נלקחו.יולי נובק, מנכ"לית הארגון: "אנשים יוצאים מביתם לשגרת יומם, נתפסים בידי חיילים ומוכים עד עילפון, כעניין שבשגרה. מהעדויות שאספו תחקירני בצלם עולה תמונת מצב מחרידה בכל הנוגע לנורמות ההתנהגות האלימות של חיילים ישראלים. אחרי יותר משנה בה ישראל מנהלת מלחמה חסרת מעצורים כנגד העם הפלסטיני, התעללות בעוברי אורח פלסטינים הפכה להתנהלות רצויה ונדרשת. אלו אינם מקרים נקודתיים או חריגה מנהלים אלא תופעה שמייצגת התנהלות מערכתית, והיא תוצאה של דה ההומניזציה של פלסטינים, בהובלת הממשלה הישראלית".
